יא כסליו התש״י
לכבוד
הרב הגאון המובהק וכו׳
כמוהר׳׳ר ישראל אריה זלמנוביץ
רב דכפר יבנה העתיקה
שלום וברכה,
נתכבדתי בקבלת מכתבו מיום א׳ תולדות דנא, ובו שאלה בדבר הלכה:
״בא אלי אחד מפיה ונפשו בשאלתו: היות כאשר קבל קרקע מרכוש הנטוש לעשות לו גן ירקות ולהתפרנס מזה, כי אין לו פרנסה אחרת, אבל דא עקא שנמצא שמה בהקרקע דקלים הטעונים פירות שמנעוהו מלעשות כרצונו. האם יש אפשרות להמציא לו היתר לקצוץ האילנות?״
ומעכ״ת נשא ונתן בהלכה זו כיד ה׳ הטובה עליו, וברוב ענותו בקשני לחוות דעתי בהלכה זו.
וזאת תשובתי בעזרת צור חמדתי.
א. עקירת אילני מאכל בגושיהם
מעכ״ת יצ״ו חקר את פי השואל אם אפשר לעקור אותם בגושיהם כדי לנטעם במקום אחר, שבזה פלטינן מאיסור זה, וכמ״ש בשאילת יעב״ץ להתיר בזה, ויליף לה מדין ערלה. אולם מעכ״ת השיג על היתר זה וכתב דאין ראיה מערלה, משום שהאילן הוא כמו שהיה אלא שהועתק למקום אחר, אבל אין ללמוד מזה להתיר עקירת אילן כדי לנטעו במקום אחר, כי אולי לא ישתרש במקום החדש ונמצא שהוא קוצץ אילן.
ולע״ד נראה שדברי השאילת יעב״ץ נכונים בטעמם ונמוקם. והילך דבריו: ״ועוד אני צריך למודעי שאם אעפ״י שעוקרין הגפן ממקומה, עדיין היא חיה ויכול לנטעה במקום אחר, אין כאן בית מיחוש לעולם, דפשיטא דאין זו קציצה ולא נאסרה כלל בשום אופן, שהרי היא כנטועה במקומה, וכדקיימא לן גבי ערלה באילן שנעקר והסלע עמו, אם יכול לחיות – פטור מערלה, כל שכן הכא בנדון דידן״ (שאילת יעב״ץ ח״א סי׳ ע״ו).
הדברים מגיעים למה ששנינו: ״אילן שנעקר והסלע עמו, שטפו נהר והסלע עמו, אם יכול לחיות פטור״, פירש הרמב״ם: ״מנהג האילנות שימשכו שרשיהם בארץ הרבה, ויתעבה עליהם העפר עד שיהיה סביב האילן כמו האבן, אפילו אחר עקירתו. אומר בכאן שאם נעקר האילן באותו העפר הנקרא סלע, ועמד במקום אחר, אם יש באותו עפר כדי שיכול לחיות בו, שאינו חייב בערלה,לפי שלא נחשב זה כנטיעה שניה, אבל נחשוב אותו כאילו לא נעקר״ (ערלה פ״א מ״ג).
דין זה נדון בגמרא לענין דיני ממונות: ״שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו, זה אומר זיתי גדלו, וזה אומר ארצי גדלה, יחלוקו״. אמר ריש לקיש, לא שנו אלא שנעקרו בגושיהם, ולאחר שלש, אבל בתוך שלש הכל של בעל הזיתים״(ב"מ ק,ב־קא,א). מכאן למדנו שכל אילן שנעקר בגושיו או בסלע שעמו, אם יכול לחיות, הרי זה כאלו לא נעקר, ואם כן אמרו בנעקר האילן ע״י רוח או שטפון ונתנם במקום אחר, מכ״ש הוא כאשר עקרם בידים ונטעם בידו במקום אחר.
והנה בסה״ק הוכחתי מהירושלמי: ״רבי יאשיה מייתי נטיעות מחו״ל בגושיהן ונציב לון בארץ ישראל,מ רבי יונה לשכרו שנים, רבי יוסי לשכרו רבעי״ (ירושלמי ערלה פ״א ה״ב), מכאן למדתי שגם בעוקר בידים, אם עוקרם בגושיהם – פטורים מערלה, ועור הוכחתי דבעוקר בידים אין צורך לראות אם ליכולים לחיות, אלא ודאי הוא שיכולים לחיות (משפטי עזיאל ח״א יו״ד סי׳ כ׳ דף קפ״א).
ולענין ״בל תשחית״ נמי מפורש יוצא מדברי הירושלמי שאין בעקירת האילן עם גושיו משום: ״לא תשחית את עצה״ [דברים כ,יט], שאם לא כן לא היה עוקר רבי יאשיה את האילנות מחוץ לארץ לנטעם בארץ ישראל, שהרי דין זה נוהג בכל מקום, בין בארץ ובין בחו״ל, כדין כל הפסד השחתה של שרפה או שבירת כלים, וכן כתב הרמב״ם ז״ל: ״אין קוצצין אילני מאכל וכו׳ ולא במצור בלבד, אלא בכל מקום, כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה, לוקה״(ה׳ מלכים פ״ו ה״ח). וכן כתב החינוך: ״ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות, ועובר על זה והשחית אילני מאכל, עבר לאו זה וחייב מלקות״ (החינוך מצוה תקכ״ט). וא״כ, רבי יאשיה שעקר אילנות חו״ל לנטעם בארץ ישראל, ודאי שלא עשה זה באיסור, אלא שכיון שעקרם על מנת לנטעם במקום אחר, אין זה בגדר איסור ״לא תשחית את עצה״, וכמ״ש השאילת יעב״ץ.
והנה החת״ס דקדק מלשון הגמרא [ב״ק צב,א] ״אייתי לי מקורייהו״, ופרש״י: מקור שלהם ועיקרן.
ומשנוי לשונו משמע שלא יקוץ אותם, אלא יביא שרשם ומקורם ויטעם במקום אחר, וכן רב חסדא אמר זיל ״עקרינהו״, ולא זיל קייצינהו. וכתב: ומ״מ נהי דלמדנו מדקדוק זה חומרא דהיכא דסגי ואפשר בעקירה אסור לקוץ, מ״מ לקולא לא אעביד עובדא כהרב יעב״ץ דשלא לצורך כלל למיעקריה לא הייתי מתיר. דוק מינה מהאי ש״ס, דדוקא הואיל וטעים בהו טעם גופני, אמר זיל אייתי לי מקורייהו, אבל בלאו הכי אפילו למיתא מקורייהו לא הוה מתיר. באופן דלדינא נראה לי דעל מגן [חנם] אסור אפילו למיעקר ולשתלינהו במקום אחר לצורך מקומם (חתם סופר חיו״ד סי' ק״ב).
ולע״ד דיוקו של החתם סופר אינו מוכרח, דבאמת אייתי לי מקורייהו היינו קציצתם, וכן כתב הרמב״ם ז״ל: ״אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים״, וכתב הכ״מ: ופרש״י – מקור שלהם ועיקרן, כלומר קצוץ אותם (הלכות מלכים פ״ו ה״ח).
הלכך שפיר מתקיים דינו של שאילת יעב״ץ, שדוקא בקציצה או בעקירה של השחתה הוא דבעינן תנאי זה שמזיק אילנות, או שדה אחרים, אבל עקירה על מנת לנטוע במקום אחר, אין בו שום צד איסור כלל.
והנה חת״ס חדש הלכה, על יסוד דיוק זה, דהיכא דסגי ואפשר בעקירה ולנטוע במקום אחר לא הותר קציצת האילן, לפי״ז נדחק לפרש מ״ש רב יוסף זיל קוץ (ב"ב כו,א), וכן מה שהתיר הרא״ש בצריך למקומו, דמשמע דאפילו לקוץ – היינו כשאינו מוצא מקום אחר לנטוע.
ולע״ד כבר כתבתי שאין דיוק זה מוכרח, ועוד אני אומר שאדרבא לשון ״אייתי לי מקורייהו״ וכן ״עקרינהו״, שהוא עקירת השרשים, הוא גרוע מקציצה, דקציצה אפשר שיצמח אילן זה עצמו משרשיו, אבל עקירה מן השורש היא כדי שלא יצמח במקומו עץ אחר. ודבר זה שהוא לנטוע אותם במקום אחר חסר מן הספר, הלכך כל מקום שהתירה תורה לקצוץ, אפילו משום צורך מקומו, הוא גם אם אין מוצא מקום אחר לנטוע אותו, דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה, וכל שקוצץ או עוקר לצורך, אין זאת השחתה, וכמו שנבאר להלן.
ב. עקירה או קציצת אילני מאכל לצורך קורותיהם
גרסינן בגמרא: אמר רב, דיקלא דטען קבא ־ אסור למקציצה וכו׳, אמר ר׳ חנינא, לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זימנא, אמר רבינא, ואם היה מעולה בדמים מותר (פרש״י: דמיו יקרים למין יותר משבח פירות), תניא נמי הכי: ״רק עץ אשר תדע״ [דברים כ,כ] ־ זה אילן מאכל, ״כי לא עץ מאכל הוא״ – זה אילן סרק, וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר, מה תלמוד לומר ״כי לא עץ מאכל״ ? להקדים סרק למאכל, יכול אפילו מעולה בדמים? תלמוד לומר ״רק״(פירש״י. לקורה יותר מפירות יהא סרק קודם לו, ת״ל רק – מיעט הקדמה) (ב״ק צא,ב-צב,א).
מכאן למדנו שכל שהקורות שבעץ יקרים לבנין, משבח הפירות, אעפ״י שאפשר למצא קורות אלה מאילני סרק, מותר לקצק או לעקור אילני מאכל כדי להשתמש בקורותיו. וטעמא דדינא ביאר הרמב״ם ז״ל בהלכותיו וכתב: ״כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו וכו׳ או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה״ (ה׳ מלכים פ״ו ה״ח).
מדבריו למדנו שגם אם אין צורך להשתמש בקורות האילן לבנין, אלא אפילו אם ימכור את עציו להסקה, או לכלי ריהוט וכדומה, מותר לקוצצו. ולפי״ז צריך לומר דמה שפירש״י לבנין – לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט, ובאמת כל מקום שעצי האילן שוים יותר מפירותיו, מותר לעקרם או לקוצצם, חיל בתר טעמא הוא, הואיל ואסרה תורה בלשון השחתה: ״לא תשחית את עצה״, כל שקוצץ לצורך דמיו שהם יקרים מפירותיו, לא דרך השחתה היא. ועוד למדנו מדברי הרמב״ם דגם גרם יבוש האילן הוא בכלל לאו זה, שכן כתב: ״אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה, ואין מונעים מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר: ״לא תשחית״ (שם). והכל הולך למקום אחר, דלשון השחתה משמע גם: גרם השחתה.
ולכאורה קשה שדברי הרמב״ם נראים מופרכים מסוגין דגמרא: ״יכול אפילו מעולה בדמים ? ת״ל רק״. ולדברי הרמב״ם למה לי מיעוטא, בלא זה נמי תיפוק ליה דמותר, משום דכל שמעולה בדמים אינו השחתה? ויש לומר דבאמת מעולה בדמים מותר מלשון הכתוב ״לא תשחית״, ולא איצטריך מיעוטא ד״רק״, אלא לאקדומי, שלא תאמר כיון שיש אילן סרק מצוי, אעפ״י שדמי העצים יקרים ליתסר, שהרי יכול להשיג דמי עצים מאילני הסרק המצויים לו, והקדמת אילני מאכל ניכר שהוא מכוין להשחית, לזה אתא קרא למעט שאין צריך להקדים אילני סרק, אם אילני מאכל מעולים בדמיהם. והכי דאיק לישנא דגמרא דאמרה: ״ואם היה מעולה בדמים מותר״, והיינו מלשון ״לא תשחית״ כדכתב הרמב״ם. תניא נמי הכי וכו׳ ״כי לא עץ מאכל הוא״ וכו׳ לאקדומי סרק למאכל, יכול אפילו מעולה בדמים (פרש״י: לקורה יותר מפירות יהא סרק קודם לו), ת״ל ״רק״ (מיעט הקדמה). הרי לך מפורש דלא איצטריך מיעוטא ד״רק״ אלא למעט הקדמה, אבל עצם דין מעולה בדמים למדנו מלישניה דקרא דכתיב: ״לא תשחית״, להתיר כל שאינו משום השחתה, כגון שהוא מעולה בדמים.
ג. קציצת אילנות לצורך מקומם
אולם דברי הרמב״ם צריכים ביאור ממה שדקדק בלשונו: ״אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה״, משמע שתוך המדינה מותר, ומנין למד זאת, ולא עוד [אלא] שדבריו הם סתראי, מדכתב בסיפא: ״כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה״, הרי שלא חילק בין חוץ המדינה לתוך המדינה. ואפשר היה לומר דסיפא דכל הקוצץ ארישא קאי, וכאילו כתב: כל הקוצץ חוץ למדינה, אלא דא עקא דחילוק זה לא מצאנו לו מקור בתלמודין.
ונראה לומר דהרמב״ם למד חילוק זה ממה שנאמר: ״לא תשחית״, הלכך בתוך המדינה שהקרקע צריך לבנין, ודמיו יקרים, הרי זה כקוצץ לצורך, ואין זו דרך השחתה, אבל מחוץ למדינה שאין בונים שם בתי דירה, אם קצץ האילן הרי זה עובר על ״לא תשחית״. וזהו שכתב: הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה, פרט לאינו דרך השחתה, כגון שצריך לקרקע, או שדמיו יקרים.
וכן כתב הרא״ש ז״ל: ״וכן אם היה צריך למקומו, נראה דמותר״ (רא״ש ב״ק פ״ח סוף סי׳ י״ד). והנה הרא״ש סתם דבריו ולא פירש מקור חידוש זה, ונראה שהוא למד זה מלישנא דקרא ד״לא תשחית״, וכל שצריך למקומו – אין זו השחתה. ומשמע עוד דבצריך למקומו, לא בעינן שיהיה הקרקע מעולה בדמים, דכל מקום שצריך לו לאדם הוא מעולה בדמים, אפילו אם ימצא זה במקום אחר, בכל זאת יש עדיפות במקום שהוא שלו או סמוך לו, לפיכך מקומו של אדם הוא מעולה בדמים על פירותיו. והכי מסתברא, שאילנות נבראו ומתקיימים בשביל האדם ולהנאתו, אבל האדם אינו מתקיים בשביל האילנות, לפיכך העץ נדחה מפני האדם ואין האדם נדחה מפני העץ.
ד. קציצת אילנות משום סכנה
שבתי וראיתי להט״ז ז״ל דכתב: ״עוד אחר מצינו שאסרו חז״ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן העושה פירות, דאיתא בפרק הגוזל: אמר רב האי, דיקלא דטעון קבא אסור למקצציה ואמר ר׳ חנינא: לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאנה בלא זימנא, ואמרינן התם וכו׳ וכתב הרא״ש, וכן אם היה צריך למקומו מותר, ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות, לקוץ האילנות אעפ״י שיש בהם פירות, כדי לבנות בית דירה עליה״ (יו״ד סי׳ קט״ז ט״ז סק״ו).
והנה דברי הט״ז צריכים עיון, דכתב דין זה בכלל דינים שאמרו חכמים מדין סכנה, ובאמת אין זה מדברי חכמים, אלא הוא איסור תורה שיש בו גם סכנה, תדע שהרי העובר על לאו זה לוקה, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל.
|
ונראה דהט״ז כתב כן משום עובדה דר״ח דאמר: ״לא שכיב שיבחת ברי אלא משום דקץ תאנתה בלא זימנא״. אבל לע״ד אין זו ראיה, דלעולם איסורא דאורייתא הוא, אלא שאיסור זה הוא חמור שיש בו סכנה לעובר עליו. ובאמת חלילה לומר דשיבחת עבר על לאו זה, אלא שטעה בדין, ומעשה שהיה בתאנה שהזקינה עד שנתנה פחות מקבא, וסבר שיבחת דבכה״ג מותר למקצייה, אבל באמת תאנה היא חשיבה כמו זיתים, ואין קוצצים אותה עד שתוציא פחות מרובע קב, וזהו דקדוק לישנא דר״ח: דקץ תאנתה בלא זימנא, כלומר לפני שהזקינה במרה זאת שמותר לקוצצה, וקרוב הדבר לומר שגדלותו של שיבחת היא שגרמה לו סכנה, משום שמעשיו הם הוראה לרבים.
וכן מתפרשת עובדא דרבא בר רב חנן דאמר ליה לרב יוסף: אנא לא קייצנא, מר אי ניחא ליה ליקח (ב״ב כו,א). והיינו פלוגתא דדינא, דרבא בר רב חנן סבר דמספיקה הרחקת ד׳ אמות להסיר הנזק, ולפיכך אסור לקצוץ האילנות מדין מזיק אילנות אחרים, ורב יוסף סבר לגפנים בעינן טפי, וזאת אמר לו רבא בר רב חנן: אנא לא קייצנא, דאמר ר״ח וכו׳, ללמדך שטעות בהלכה כזאת מביאה לידי סכנה, מר אי ניחא ליה ליקוץ.
ובדרך זו מתורצת קושית התוס׳ (שם ד״ה אנא לא קייצנא): והא תנן במתניתא דקוצץ ונותן דמים וכו׳, אבל קשה דאמרינן בהחובל גבי הנהו דיקלי וכו׳, ויש לפרש דשאני התם דיותר מדי היו מכחישים בגפנים״, ותירוצם רחוק. אבל לע״ד יש לתרץ רמ״ש קוצץ ונותן דמים, וכן מ״ש רב יוסף אייתי לי מקורייהו, היינו כשאינם רחוקים במידה הדרושה לאילנות או לגפנים.
מכל האמור ומדובר למדנו שבמקום שמותר לקצוץ האילנות מדינא, אין בהם משום סכנה, וכן מוכח ממ״ש: ״תגרי סימטא, ומגדלי בהמה דקה, וקוצצי אילנות טובות וכו׳ אינו רואה סמן ברכה לעולם״(פסחים נ,ב), ולכאורה קשה דקוצצי אילנות איסור דאורייתא הם עושים, ויש בהם גם סכנה, ולא רק שאינם רואים סימן ברכה, אלא ודאי דקוצצי אילנות דהכא, היינו במקום שמעולים בדמים, דאעפ״י שמותר מדינא, אינם רואים סימן ברכה, וכמו כן תגרי דסימטא וכו׳.
שבתי וראיתי בשאילת יעב״ץ שעמד על דברי הט״ז כמו שכתבנו, ועוד הוסיף וכתב: דגם שמותר לקצוץ אילנות מן הדין, אין זה ממידת חסידות, וגם סכנה איכא בדבר, ואע״ג דאמר רב הונא אם מעולה בדמים מותר, היינו מדינא, אבל אסור משום סכנה, ואסתייע ממ״ש בפג״ה (חולין נח, ב) מהא דתנן ״איברים מותרים״ [שקלים פ״ז מ״ג], היינו מותרים באכילה ואסורים בהנאה, וכן ״מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות״.
ולע״ד נראה שאין הנדון דומה לראיה, ואין ללמוד ממקום שאמרו מפורש ובדבור אחר: מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנה – למקום שאמרו בלשון מותר. ואם גם נדחק את עצמנו לפרש לשון מותר שהוא מן הדין, אין לומר כן בהנהו עובדי שנאמר בהם: אייתי לי מקורייהו, עקרינהו, זיל קוץ, אי ניחא ליה למר ליקצייה. והדברים כפשטן מוכיחים שבכל מקום שמותר לקח, אין בו אפילו משום מדת חסידות או משום סכנה.
לכן נראה לע״ד כל מקום שהאילן הוא מעולה בדמים, או שצריך למקומו לבנות לו בית במקומו, מותר לקוצצו, ואין בו לא משום סכנה ולא אפילו משום מדת חסידות, אולם כדי להמלט מכל ספק ומיחוש, צריך לעשות כל המאמצים לעקרו בגושיו או בסלע שעמו, ולנוטעו בהקדם במקום אחר, וכמו שכן העלה להלכה מרן החת״ס. ודין זה נוהג גם בחו״ל, ואצ״ל בארץ ישראל שמצוה עלינו לנוטעה ולהפריחה ולא לעקור הנטוע. ומקרא מלא דבר בכתוב: ״וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל״ [ויקרא יט,כג].
ה. קציצת אילנות מאכל לצורך מקומם לנטוע גן ירק
מע״כ הרה״ג הריא״ז יצ״ו נסתפק בדין זה: אם בצריך למקומו נאמר גם אם הוצרך הוא לנטוע במקומו גן ירק, והאריך לבאר צדדי הספק, ולבסוף אסיק וכתב שקשה להתיר לקוץ אילנות מאכל כדי לנטוע במקומם גן ירק.
כשאני לעצמי כבר כתבתי שמדברי הרמב״ם והרא״ש מוכח להדיא שכל מקום שיש צורך בקציצה לצורך מקומו מותר, ומ״ש הרא״ש: נראה דלצורך מקומו מותר, אין זה מדין ספק, אלא מכיון שאין זה מפורש בתלמוד כתב: ״נראה״, כדרכם של כל הפוסקים, ובאמת צורך מקום עבודה ופרנסה הוא חשוב יותר מבנין בית. אלא שמצד אחר אני מסתפק בדבר זה, משום דנטיעת גן ירק יכולה להתקיים גם תחת הדקלים וסביבותם. לכן איני מחלט בשאלה זאת עד אשר יחקר הדבר ע״י מומחה חקלאי, ויתברר שדקלים אלה הנטועים במקומם מפריעים נטיעתו או קיומו של גן ירק. ואם כן, הרי זה מותר לעקרם.
ו. קצוץ אילני סרק
הלכה מפורשת היא שדין זה אינו אלא באילני מאכל, ומקרא מלא דבר הכתוב: ״רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת [דברים כ,כ]״, וכן כתב הרמב״ם: ״כל אילן סרק מותר לקח אותו, ואפילו אינו צריך לו״ (הל׳ מלכים פ״ו ה״ט).
ולפי מה שידוע לי, כל או רוב הדקלים שבארץ ישראל הם אלה שנטעו הערבים כדי לקחת מהם חריות של דקל לפני ארונות מתיהם, או לסכך בהן, ואשכולות התמרים שבהם אינם ראוים לאכילה ואינם נמכרים בדמים. ולבי אומר לי שגם הדקלים שבנדון דידן, שנמצאו ברכוש הנטוש, הם ממין זה, ואם כן הוא באמת, הרי הם ככלל אילני סרק, ומותר לקוצצם בלי כל הסוס ופקפוק.
והנלע״ד כתבתי
בכבוד רב, ובברכת התורה
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
|
|
|
|
|
|
|
|
|
