ב ניסן התש״י
לכבוד
מעלת הרב הגאון חו״ב
כמוהר״ר ישראל אריה זלמנוביץ יצ״ו
רב דכפר יבנה העתיקה
שלום וברכה ברוב חבה,
מכתבו מיום שבט דנא קראתי בחפץ לב. מסבת טרדותי הרבות התאחרה תשובתי עד האידנא, ועתה הנני לענות על הערותיו הנכבדות:
מהירושלמי [ערלה פ״א ה״ב], רבי יאשיה מייתי נטיעות מחו״ל בגושיהן, למדתי דבעקירת האילן עם גושיו על מנת לנטעם במקום אחר, אין בזה אסור בל-תשחית. ע״ז כתב מעכ״ת: יש לומר שמשום ישוב ארץ ישראל הכניס עצמו בספק, שמא לא ישתרשו, שכפי הנודע העצים בא״י היו יקרים מאד מאד שיש עלוי בדמים, ואין ללמוד מכאן לעקירת עצים מארץ ישראל ע״מ לנטעם בחו׳׳ל. לזה אשיב ואומר: פשטא דסוגיא מוכחא שלא היה ספק לרבי יאשיה שהאילנות בגושיהם ודאי יכולים לחיות, שהרי הוא עקר אותם: לשכרו שנים או לשכרו רבעי, ואם היה לו ספק בדבר, לא היה עוקרם, הואיל ויוצא שכרו בהפסדו, שאם לא יוכלו לחיות, לא תושג המטרה לא לענין שנים ולא לענין רבעי. מכאן למדנו מפורש שעקירה בידים לשם נטיעה במקום אחר, אין בה אסור בל-תשחית, הואיל ואין זו השחתה, וגם אם לא ישתרשו, בכל זאת אין העוקר עובר על בל תשחית, הואיל והוא עקר אותם בידיו בכל הזהירות הדרושה, ולפיכך גם בודאות הקליטה, ובכגון זה אין כאן השחתה. ואין לומר דמעשה דרבי יאשיה היה משום עלוי בדמים, דא״כ מנין להם לר׳ יונה ורבי יוסי לפרש דבריו משום שנים או משום ערלה, נימא משום עלוי בדמים, שודאי אם היו עצי שתילים אלה יקרים אחרי מיתתם, כל שכן שהיו יקרים בחייהם ויש בנטיעתם משום ישוב א״י. הלכך מדברי ר״י ור״י למדנו דלא משום עלוי בדמים עשה זאת, ולפיכך אין לנו לומר אלא שעקירה לצורך נטיעה במקום אחר אינה בכלל השחתה, כמו שכן הדין לענין שבת: מקלקל על מנת לתקן חייב, משום שאין זה קלקול (ראה שבת קה,ב ורמב"ם ה׳ שבת פ״א הלכה יח).
מענין לענין ובאותו ענין נשא ונתן מעכ״ת בדברי הרמב״ם דסבר: ספקא דאורייתא לקולא מדין תורה [ראה הלכות איסורי ביאה יח,יז. טומאת מת ט,יב. ובדברי בר פלגותא תורת הבית בית ד, שער א], והקשו עליו מקרא זה דכתיב: ״רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא״ [דברים כ,כ], דוק מינה שאם ספק הוא לך, אסור, מכאן שספקא דאורייתא לחומרא הוא מדין תורה. ומעכ״ת תירץ בפשיטות שאדרבא מכאן ראיה – מדגלי לן קרא לאסורא, מכלל דבכל האיסורים ספקם מותר. ואין דבריו נהירין לי, שהרי ברוב ככל דרשות התלמוד לומדים מן המפורש על הסתום בדרך ״מה מצינו״.
והנני מציין דברי המלב״ים שכתב: ״״כי הכתוב מדבר בעץ מאכל שחזקתו חזקת איסור, רק שאתה רוצה להוציאו מחזקתו על ידי שעתה אינו נושא פרי כשיעור, והיכא דאיתחזק איסורא, לכולי עלמא ספקו אסור מן תורה״ (התורה והמצוה דברים קכ״ח).
ולע״ד נראה דקושיא מעיקרא ליתא, שהרי דבר זה אינו בגדר ספק, אלא בגדר חסרון ידיעה,דאפילו באילני מאכל שהזדקנו עד שאינם נותנים פירותיהם בשיעור הראוי, אפשר לדעת זאת מפי מומחים בדבר, ואם כן אין כאן אלא חסרון ידיעה, ולא ספק, הלכך אסור מן התורה עד שידע, וכן מוכח להדיא מדברי מרן ז״ל: ״איסור שנתערב בהיתר והוא לפנינו, ואי אפשר לעמוד על שיעורו, אעפ״י שהוא מאיסורים של דבריהם אסור״ (יו״ד סי' צ״ח סעיף ג׳), ועיין בש״ך (שם סק״ט) שכתב: דספק שתלוי בחסרון ידיעה, לא מיקרי ספק, דדעת שוטים הוא זה, משא״כ ברישא רבא הספק מכח שנשפך. והר״ן כתב משום דבדבר שאי אפשר לעמוד עליו, אי אזלינן לקולא, יהיו כל האיסורים בספק, וכל אחר ישער כמו שנראה בעיניו, ולפיכך באו חכמים להשוות מדותיהם, אבל במה שאינו בא אלא באקראי בעלמא, כגון שנשפך וכה״ג, אזלינן לקולא״ ע״כ.
מכאן למדנו שכל דבר שאפשר לברר על ידי אחרים, אינו בגדר ספק, ולפיכך כתבה תורה ״עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא״, לומר לך שכיון שהוא דבר שאפשר לבררו, לא מותר אלא אחרי ידיעה ברורה מידיעתך או מידיעתם של אחרים המומחים לכך, אבל כל ספק שהוא לכל אדם, כגון בספקא דפלוגתא, או נשפך ההיתר, בזה להרמב״ם הוא מותר מדאורייתא, ואינו אסור אלא מדרבנן.
והנלע״ד כתבתי
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל
|
|
|
