ליו"ד סימן קצ"ח
כד תמוז תש״י
לכבוד רב נהוראי הגאון המפורסם לתהלה |
חו״ב משנתו קב נקי
כמוהר״ר יהושע זליג דיסקין יצ״ו
רב דפרדס חנה
שלום וברכה,
מכתבו מיום י״ז דנא, קראתי ברוב חבה, ובו שאלת חכם בדבר סתימת שינים זמנית, אם חוצצת לטבילה, ומעכ״ת בעינא דשפיר חזי, ראה את דברי הבינת אדם, שדן בשאלה זאת והעלה שאם סתימה זאת היא לנוי ־ אינה חוצצת, ואם היא לרפואה – חוצצת, דכל מה שהוא לרפואה מקפדת ורצונה הוא להסיר, רק שאינה יכולה, ולפיכך היא חוצצת(בינת אדם כלל קיט ס״ק י״ב). לעומת זאת ראה מ״ש בערוך השלחן (יו״ד סי׳ קצח סעיף פט): השינים הנעשות בידי רופאים, אם לפרקים נוטלתן כדי לנקותם, גם בטבילתה צריכה ליטלן קודם הטבילה, אבל אם תחובין בחוזק שאי אפשר ליטלן – אין חוצצין. וכן מוכח מהרמב״ם (הלכות שבת פי״ט ה״ז), וכל שכן המאבינים את השינים שקורין בלאמבירין שאין חשש בזה. אולם מעכ״ת הסתפק במה שהרופאים סותמים בראשונה סתימה זמנית הסותמת כמה שבועות, ולפעמים ירחים, ואח״כ מחליפים אותה בקבועה, אבל גם הזמנית היא די הדוקה, והשאלה עומדת לפנינו: אם סתימה זמנית זאת נמי אינה חוצצת?
וזאת תשובתי:
הנה דעת הבינת אדם, שסתימה הנעשית לרפואה היא חוצצת, משום שהיא מקפדת אם לא היתה צריכה לרפואה – אינה נראית לע״ד, דסתימת השינים בכללה, ודאי שאינה נעשית אלא לרפואה, דאיזה נוי יכול להיות בזה שהחור שבשינים הרקובות מתמלא על ידי חומר סותם, ואם כן יוצא, שאין להתיר טבילה בשינים סתומות, וכל אשה כזאת תהיה אסורה לבעלה לעולם, ואין זה מתקבל על הדעת.
אבל באמת סתימת השינים אינה בגדר רפואה שהיא נעשית לזמן מסויים, וצריך להסירה לזמן ולחדשה כפעם בפעם, אבל סתימת השינים היא קבועה והדוקה לא רק לרפואה – דהיינו למניעת הכאב, אלא גם להקל הלעיסה, וזהו תיקון הגוף, והיא צורך חיוני גדול לבריאות השינים, שהיא גם בריאות הגוף, ועל רפואה כזאת אין לך אדם שהוא מקפיד בה, כיון שהיא נעשית חלק מגופו.
זאת ועוד שסתימה זאת היא הדוקה ודבוקה מאד בשינים, שאי אפשר להוציאה אלא במכשירים מיוחדים לכך ועל ידי הרופא, וכיון שכן אינו חוצץ. וכמו שכן כתב הערוך שלחן, והסתייע מדברי הרמב״ם ז״ל, וכוונתו בודאי למה שכתב: ״אבל שן של כסף מותר, מפני שאינו ניכר״.
|
והנה הבינת אדם, אף הוא הביא דברי הרמב״ם אלה וכתב: ״אבל זה אינו דהתם הוא לנוי" [שם]. ולע״ד נראים לי דברי ערוך השלחן, דבאמת כל שן תותבת אינה לנוי, אלא דבשן של זהב ־ כיון דיש בה גם נוי – אסור, משום דילמא משלפא לה להראות לחברותיה (שבת סב,א), ובשל כסף מותר, משום דלא שלפא ומחויא. ועדיין קשה דליתסר משום השן גופה, שהרי הוא משאוי, לכן כתב הרמב״ם: מפני שאינו ניכר, כלומר שאין בו איסור מצד עצמו של השן, הואיל והוא דבוק ואינו ניכר, וסובר הרמב״ם דלא אסרו חכמים בשן תותבת, אלא כשהיא שן של אדם אחר, שהוא מגונה לה, או של זהב דחשיבה ואתי לאחויי (שבת סה,א. פירש״י ד״ה אבל של כסף). מכאן רהשן עצמה אינה משאוי, והיינו משום שהיא הדוקה, והיא דבר שהגוף צריך לה כמו מלבוש. מכאן ראיה ברורה להתיר השינים התותבות שעושים הרופאים, כיון שעושים אותן באופן שלא יהיה ניכר, וגם כשהם של זהב מותר, כיון שהן הדוקות היטב. דון מינה, במכל שכן בשינים סתומות שאינו ניכר, וגם הדוקות – מותר לצאת בהם בשבת, ומינה נלמד גם לענין טבילה שאינן חוצצות, ומטעם זה גם הסתימות הזמניות אינן חוצצות, הואיל ואינן ניכרות, והן מהודקות ודבוקות, דחד דינא וחד טעמא הוא. והנלע״ד כתבתי בברכה ורגשי כבוד והוקרה, בן ציון מאיר חי עזיאל ראשון לציון הרב הראשי לישראל |