|
ה חשון תשי״א
לכבוד הרב הגאון המפורסם לתהלה
בקי בחדרי תורה כמוהר״ר
ברוך ישר (שליכטר) יצ״ו
רב בעיר עכו
שלום וברכה,
מכתבו מיום י״ט מנ״א הגיע לידי ביום ב׳ אלול תש״י.
לרגל טרדותי הרבות התאחרה תשובתי עד האידנא, ואתו הסליחה.
ועתה הנני לחו״ד בשאלה זו, לפי קוצר השגתי בעזרת צור ישועתי.
שאלה
המקוה אשר נעשה פה עירנו, נעשה בתכנית דלהלן: על יד קיר המקוה נבנה מיכל מים מוצק ביטון ברוחב 180 ס״מ, אורך 90, גובה 70 ס״מ (בית קיבולת, ובו שני צינורי מלט שנחקקו בקיר המקוה לשם המשכה. דרך הצנור (החור הטוח במלט) האחד ממשיכים מי העיר למיכל הזה (אשר נקרא לו בור המים הכשרים) המתחברים עם המים הכשרים שבו, ודרך הצנור (החור) השני נמשכים ונכנסים למקוה הנגובה כולה ער שמתמלאת למעלה משיעור ארבעים סאה, ואז סוגרים את הברז המעביר את המים, לבור המים הכשרים, שלא ידחקו לעלות יותר למקוה דרך החור השני, ומכניסים לתוכו דרך צנור – אם מים חמים או קרים לפי הצורך.
המים הכשרים (מי הגשמים) באים לתוך המיכל הזה ע״י המשכה של צנור ביטון מיוחד, שלתוכו נכנס קצה הצנור (המרזב), המקלח את מי הגשמים מגג הבנין. בראותנו בחשון ש״ז וטרם ירדו גשמים, וחששנו למכשול בטהרת המשפחה, החלטנו לעשות מקוה של קרח, ובהפשרתו יהווה את המים הכשרים כנהוג בא״י, וכך עשינו:
הכנסנו 28 גושי קרח (מלאכותי, שהוי אין לנו קרח טבעי) למיכל המים (בור המים הכשרים) הנגוב, ובהפשרם: והנה 45 ס״מ גוכה המים במיכל, היינו כ- 725 ליטר שהם שעור מקוה ועודף, וטרם שהכנסנו לתוכו מי העיר ע״י הברז, החלו גשמים לרדת, והמיכל התמלא כולו, ונדחקו ויצאו דרך החור הפתוח למקוה, עד שבבוקר מצאנו גם מקוה מלאה מים. מני אז, מנקים בכל יום את המקוה שקירותיה חרסינה, ומנגבים אותה כולה, וממלאים אותה מים טריים ע״י פתיחת הברז לתוך צנור ההמשכה לבור המים הכשרים, ומשם נמשכים ונכנסים למקוה כנזכר למעלה.כעת נתעוררה בעיה כזו: היות והקרח המלאכותי הוכנס ישר לבור המים הכשרים, ושם נפשר, לא היתה כאן המשכה, והמים אשר חזרו מקפאונם להיות מים, פסלו את המקוה בג׳ לוגין.ויש שהשיאו עצה, להוציא כעת כל המים שבבור המים הכשרים, ולהביא קרח, ולהניח על גג המיכל הזה, וכשיופשר יכנס לבור דרך המשכה. ברם חוששני שאם נעשה כך, יוציאו לעז על כל אלה שטבלו במקוה זו עד עכשיו, ולא עוד, אלא שבמקום שקלי דעת רבים בו כב״עכו״, יביא צעד זה ח״ו לחילול ה׳, ולהמעטת מספר אלו המקיימות עוד מצוה זו.דעתי היא איפוא להשאיר מקוה זו כמו שהיא, עד שיבואו מי גשמים.
תשובה
טרם נבוא לדון על עצם השאלה, מוצא אני חובה לדון בעצם הדין של טבילה במים הקפואים כקרח.
א. עיקר דין זה שנינו במתניתין: ״אלו מעלין ולא פוסלין: השלג, והברד, והכפור, והגליד״ וכו׳. פירש הרמב״ם: כפור ־ מה שיקפא מן המים בעת צאתו, וגליד ־ מה שיקפא מן המים על פני הארץ ועל פני המים (מקואות פ׳׳ז מ״א). מכאן למדנו מפורש, שגם מים שאובים שעל הארץ ובבורות, או בריכות של מים שהגלידו, הוכשרו למקוה. מזה נלמד גם לקרח או גליד מלאכותי, שהקפאתם מוציאה אותם מדין מים שאובים, כלומר עושה אותם מים חיים, דכך הוא הגלדה טבעית או מלאכותית, ועינינו רואות שהקרח המלאכותי כמו הגליד, מקיימים את המצרכים המזוניים שסמוכים אליהם לימים רבים, וזו היא הוכחה ברורה ומוחשית, שמים קפואים אלה נעשים מים חיים ונותנים חיים לכל הקרב אליהם. ונראים הדברים, שמים אלה, לא רק מעלים את המקוה להשלמת מ׳ סאה, אלא גם מכשירים את המקוה כולה, אס היו בה מ׳ סאה, דאין סברה לחלק ביניהם. וכן מוכח מפורש מסיפא דמתניתין: ״והעירו אנשי מידבא משמו שאמר להם: צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה״, כלומר מ׳ סאה של שלג כשר לכתחלה.
אמנם הב״י כתב בשם הרז״ה: אנו תמהים מהיכן למד שבמדידה עשו אנשי מידבא את המקוה, או שהביאו את השלג בכלים, שמא בידיהם משכו והוליכו עם הקרקע וכו׳, הלכך אין לנו מאותו מעשה שום ראיה לומר שאין השאיבה פוסלת בשלג, ונראה לי שדינו כדין המים, בין לפסול ובין להכשיר (ב״י יו״ד סי׳ ר״א). לדבריו, עדותם של אנשי מידבא, היא רק ללמד שרבי ישמעאל מתיר לטבול בשלג, אבל בתנאי שיהיו מי גשמים, היינו במקום חנייתו כקרקע, או על ידי המשכה, ומינה נדון שגם הת״ק שהתיר בשלג וברד וכו׳, היינו במקומם או ע״י המשכה.
אבל לע״ד נראה, באמת דינא דמתניתין הוא להכשיר גם ע״י הבאה, וכן דאיק לישנא ד״צאו והביאו״,ואם כדברי הרז״ה הוה לי למימר והמשיכו. ועוד, שהרי הגליד הוא מים שעל פני הארץ, או המים שהגלידו מסיבת קרירות האויר, וכמו שפירש הרמב״ם ז״ל, והלא מים אלה היו שאובים לפני שהגלידו, וההגלדה מכשירה אותם, וכ״ש הוא בשלג שמתחלת ירידתו היה קפוא, ועודנו בקפאונו וקרירותו והובא למקום אחר – אינו פוסל אותו. ובאמת סברת הרז״ה זאת היא יחידאה, וכל הפוסקים סוברים כפשטה דמתניתין, דגם בהעתקת השלג, או הברד, הכפור והגליד, ממקום למקום, בידים או על ידי כלים ־ כשרים לטבילה וכדאמרן
ב. השאלה שעמדה לפני הפוסקים הראשונים היא, אם הכשר זה הוא רק לאשלומי, וכלישנא דמתניתין: ״כיצד מעלים ולא פוסלין, מקוה שיש בו מ׳ סאה חסר אחד, נפל מהם סאה לתוכו והעלהו, נמצא מעלין ולא פוסלין״ (שם). הרי שדין זה הוא להשלים, אבל לא להכשיר את כל המקוה או אפילו רובו הוא שלג או גליד. ובאמת רש״י ז״ל סובר כן דכתב: דהכי תנן במסכת מקואות וכו׳ ומעלין, היינו משלימים אשלומי אין, בפני עצמו לא (סוכה יט,ב). אבל התוס׳ דחו פירוש רש״י, ופירשו דה״ק דטיטו הנרוק, אפילו בשעה שמצטרף, אין מטבילין בו(שם ד״ה טיט הנתק). מדבריהם יוצא, שדוקא בטיט הנרוק נאמר דבר זה שמעלים ואין מטבילין בו, והיינו טעמא משום שטיט אינו מים, לכן אינו ראוי לטבילה אלא לאיצטרופי, אבל כל שאר הדברים השנויים במתניתין, כגון שלג וכו׳, כיון שהם עצמם מים, מעלין ומטבילין הם עצמם.ראיה גדולה לדבר מדאמרינן ״טיט הנרוק יוכיח״(סוכה שם), ואם כדברי רש״י, שכל השנויים במתניתין משלימין, אבל בפני עצמם לא, הוה ליה למימר השלג וכו׳ יוכיח, ומדאמר טיט הנרוק יוכיח, מוכח שדין זה הוא מיוחד לטיט הנרוק, אבל כל הקודמים לו במתניתין משלימים וגם מטבילים בהם עצמם. ובאמת מהרש״א ז״ל עמד על זה וכתב: וצ״ע לפירש״י אמאי נקט טיט הנרוק יוכיח טפי מכל הנך השלג וכו׳, ולפירוש התוס׳ ניחא. הרי שלהתוס׳ טיט חנרוק יוכיח הוא דוקא, ולפי״ז סיפא דמתניתין, כיצד… מקוה שיש בו מ׳ סאה חסר אחת וכו׳, הוא דוקא על טיט הנרוק ולא כולהו הנך דברישא דמתניתין. והרא״ש ז״ל כתב לדחות פירוש רש״י ככל מ״ש התוס' (הל' מקואות סי׳ ג), ועוד כתב: נמצא מעלין ולא פוסלין אעפ״י שהן שאובין, דלא שייך פסול שאובין אלא במים, ואפילו עשה כל המקוה מאלו והביאו לתוך המקוה בכלי כשר (שם סי׳ יח). אולם דברי הרא״ש צריכים פירוש, שהרי ודאי בטיט הנרוק (או הנדוק כגירסתו), אינו אלא משלים, וכדמוכח מדבריו לעיל (סי׳ ג), והטור נזהר מזה וכתב: ולא עוד, אלא שאפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה ממנו מקוה – כשר. משום דמשמע ליה דבטיט הנרוק, אי אפשר לומר שאפילו עשה ממנו כל המקוה כשר, וכדכתב מרן הב״י. ולהרא״ש יש לומר, דסמך על מה שכתב בסי׳ ג׳, ורמז בדבריו פה במ״ש: דלא שייך פסול מים שאובים אלא במים, ואפילו עשה כל המקוה מאלה וכו׳, וכוונתו במ״ש מאלה היא מבוארת מדבריו, שהיא על אלה שהם מים, היינו שלג וכפור וגליד.
| ג. שיטת הרמב״ם
הרמב״ם ז״ל פסק: ״ואלו מעלין ולא פוסלים: השלג, והברד, והכפור, והגליד, והמלח, והטיט הנרוק וכו׳, אפילו הביא מ׳ סאה שלג כתחלה, והניתן בעוקה [=גומא] וריסקו שם, הרי זה מקוה שלם וכשר״ (ה׳ מקואות פ״ז הלכה ג). מדבריו מוכח, שרק בשלג הוא דכשר לטבול בו עצמו, אבל כפור וברד וגליד ומלח וטיט הנרוק, אינם אלא משלימים לארבעים סאה, ולא מכשירים לטבול בכל מ׳ סאה. ונראה שהוא ז״ל למד זה מסיפא דמתניתין, דתנן: כיצד, מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחר, נפל סאה לתוכו והעלהו וכו׳, וסובר הרמב״ם שדין הסיפא הוא אכולהו דברים דרישא חוץ משלג, כמ״ש בכ״מ וב״י, דכיון דחזינן שהתיר רבי ישמעאל לעשות מקוה בשלג בתחלה, הוא דמכשירנן, ולא גמרינן מינה לאינך, וקיי״ל כרבי ישמעאל, משום דעבד מעשה ומעשה רב, אי נמי דתנא קמא נמי כרבי ישמעאל סבר בשלג, ומשום אינך נקט לישנא דמעלין.אבל אין דעתי מתיישבת בזה, שהרי מסוגין דסוכה מוכח, דכולהו הנך דמתניתין מכשירין את המקוה בארבעים סאה, ולפיכך אין להוכיח מדברי רבי ישמעאל שדוקא כשלג, דלא נחלקו רע״ק ורבי ישמעאל אלא בשלג עצמו, דלרבי ישמעאל אין השלג משלים אפילו לארבעים סאה, והכי דאיק לישנא דמתניתין: ״היה רבי ישמעאל דן כנגדי לומר: השלג אינו מעלה״, כלומר אינו אפילו משלים, והעידו אנשי מידבא משמו שכן מעלה, אלא הואיל ולא שמעו זאת מפיו, אלא מתוך מעשה – הזכירו המעשה כמו שהוא שאמר להם צאו והביאו וכו׳, ולא מסתבר לאפושי פלוגתא ולומר רת״ק סבר דוקא משלים, ורבי ישמעאל סבר שגם עושין ממנו מקווה בתחלה. ועוד, דא״כ מאי שנא שלג מכפור וגליד ומלח, והלא כולם הם דבר אחד, מים קפואים מסבת הקור. ואם גם נקבל דברי מרן הכ״מ, עדיין דברי הרמב״ם קשים להולמם, שהם נסתרים מסוגין דסוכה וכדאמרן.
| ד. טבילה במקוה שלג
מדברי הרמב״ם למדנו, שמותר לטבול במקוה שכולו שלג גם בעודו קפוא, אלא שצריך לרסקו, זאת אומרת לפוררו לפתיתין, כדי שלא יהיה כולו גוש אחד, ונראה שגם הרא״ש סובר כהרמב״ם, שצריך לרסק את השלג, אלא שלא די ברסוק, משום דלכשנמוח יחסר ממנו, לכן צריך שיהיה נכבש ועשוי עגולים, כדי שלא יחסר ממנו כשיהיה נמלח, ולמד כן מדתניא כתוספתא: ״עיגולי שלג המשוקעין בבור – הרי אלו מעלין (הרא״ש ה׳ מקואות סי׳ יח).מדבריו למדנו, דגם אחרי שנמוח השלג ונשתנה למים, כשר לטבול בהם, דכיון שהיו כשרין בשעתם,אינם נפסלים כשנמוחו, וכדכתב שלא שייך פסול שאובין אלא במים, ושלג וברד וכפור לא שייך בהם שאובין. וכן כתב בתשובותיו: דכיון דנתחברו פעם אחת הוכשרו, ופקע שם שאיבה מינייהו, ואינם נפסלים עור בסתימת הנקב, כדתניא בתוספתא דטהרות: ״מקוה שאוב שהגליד ־ טהור, משום מים שאובין, נימוחו – כשר להקוות, וכ״ש שיש ללמוד ממים טמאים, שכיון שהוכשרו פעם אחת, שוב אינן חוזרין לפסולן״ (כללי הרא״ש כלל ל״א סי׳ ב).
הא למדת ברור ומפורש, דשלגים שנימוחו עומדים בהיתרם לטבול בהם, אפילו אם כל המקוה של ארבעים סאה הוא מהם, והיינו טעמא כיון שהוכשרו ויצאו מכלל שאובין בשעה שהושלכו אל העוקה, שוב אינם נפסלים.והנה במרדכי כתב: אחד שאנס אשתו והטביל אותה בשלג שאינו מפושר ומחזיק מ׳ סאה, והורה רבינו שמחה שעלתה לה טבילה, וראיה ממסכת מקואות דתנן: השלג וכו׳, אלמא מותר לטבול בשלג, וליכא למימר דבהופשרו קא מיירי, דאז פשיטא דהוי כמו שאר מים, והר׳ אליעזר מביה״ם מפרש ההיא דמסכת מקואות שהבאתי איירי שהופשרו, והא קמ״ל דאין דין שאובין עליהם (מרדכי שבת ס״פ במה טומנין סי׳ שלב).מכאן למדנו: דרבינו שמחה סבר דמ״ש במתניתין השלג והברד וכו׳, הוא בלא הופשרו, דאם בהופשרו, פשיטא דהוו כמו שאר מים, והר׳ אליעזר סובר דמתניתין מיירי בהופשרו, והא קמ״ל דשלג אין בו דין שאובין, ולפיכך גם אחדי שהופשרו נשארו בהיתרן. ובהגה, רבינו שמחה התיר בתחלתו ולבסוף חזר בו, כי אי אפשר שכל השלג העולה למ׳ סאה יגיע בבשרה (שם), מכאן דבהופשר השלג ־ כשר לדברי הכל, שהרי אפשר שיגיעו מי השלג לכל בשרה.והנה דבריהם צריכים פירוש, במאי דאמר דאי הופשר פשיטא דהוו בשאר מים, ונראה לפרש דהכי קאמר: אם הופשרו אחדי שנתנם במקוה, הוו כשאר מים שהם גשמים, ורבי אליעזר השיב לו, דאין זה פשוט, אלא זהו דין המשנה, דשלג שהופשר אין בו דין מים שאובין, ולא אמרינן כיון שהופשרו נפסלו ונעשו במים שאובין.והנה מרן הב״י כתב: ״ומשמע לי דלישנא דמתניתין ודברי הפוסקים, לא מוכחי כלל כדברי רבי אליעזר״, ולענ״ד לא זכיתי להבין דבריו, שהרי דברי ר״א הם הם רברי הרא״ש וכדאמרן.על כל פנים, מדברי המרדכי למדנו, דרבינו שמחה ור״א לא נחלקו בדין מי שלג שהופשרו, ולדברי ההגה רבינו שמחה חזר בו משום דאין לפרש מתניתין במי שלג קפואין, דאם כן אין השלג מגיע בכל בשרה, הלכך אף אם רסק את השלג לפתיתים, מכל מקום כיון שכל אחד מהפתיתים אינו מחובר לחברו, נמצא שאין כל המים מגיעים לבשרה. אולם מרן הב״י הוכיח מהתוספתא: עיגולי שלגים המשוקעים בבור, הרי אלו מעלים, ומשמע ודאי דבעודם עיגולים קאמר דמעלין, אעפ״י שלא הופשרו, ומהכא משמע דלא בעינן שכל המים יגיעו בבשרה.
מהאמור ומדובר למדנו, דהרא״ש ורבינו שמחה ורבי אליעזר סבירא להו דשלג שהופשר כשר לטבילה, וה״ה לברד, כפור וגליד – להרא״ש ודעימיה סוברים להכשיר אפילו אם הם מהווים כל מ׳ סאה, אבל הראב״ד סובר, דכל אלו דתנן במתניתין הוא רק כשיש רוב מקוה מים כשרים.
מכללם של דברים למדנו, דשלש שיטות נאמרו בהלכה זאת:
א. דעת רש״י ודעימיה, דכל הדברים שנאמרו במתניתין להכשיר, הוא רק להשלים ארבעים סאה, אבל לא להכשיר כשכל מ׳ סאה הם משלג וכו׳.
ב. התוס׳ והרא״ש סוברים דכולהו כשרים, אפילו להוות מקוה של מ׳ סאה, ונשארים בכשרותם גם אחרי שהופשרו, לבד מטיט הנרוק שאינו אלא משלים.
ג. הרמב״ם סובר דכולהו משלימים, אבל לא מהווים מקוה כשר, לבד משלג שמהוה מקוה מ׳ סאה, ואצ״ל משלים למ׳ סאה.
ולא איתפרש בדברי הרמב״ם אם שלג אחרי שהופשר נמי כשר למקוה, ומסתברא לומר שהוא סובר כהרא״ש כוותיה ומטעמיה, דכיון שהוכשר אינו חוזר ונפסל.
ולהלכה פסק מרן ז״ל: ״אין שאיבה פוסלת אלא במים, אבל השלג שמיעך חללו והברד והכפור והמלח והטיט שהוא עב קצת, אפילו יש בו רכות שיכולים להריקו מכלי אל כלי, אין שאיבה פוסלת בהן, שאם שאב מאלו למקוה החסר – לא פסלוהו. ולא עוד, אלא אפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה מהן מקוה – כשר. מקוה שאוב שהגליד – טהור משום מים שאובים, נימוחו – כשר להקוות (יו״ד סי׳ רא סעיף ל-לא).
מדבריו למדנו, שהמקוה של מ׳ סאה שלג, כפור, ברד, וגליד ומלח, הוא מקוה כשר ושלם, וטובלים בו אפילו כמו שהוא, ואין צריך אפילו רסוק, וזה למד מתוספתא: עיגול שלגים המשוקעים בבור – הרי אלו יעלו, משמע ודאי דבעודם עיגולים קאמר. מכאן שאין צריך שיגיעו המים אל כל בשרה, הלכך אפילו אם הוא כולו גוף אחד, כשר לטבול בו, שהרי מגיע השלג אל בשרה [אע״פ שלא אל כל בשרה].והנה הש״ך רמי דברי מרן אהדדי, שבסימן זה כתב בב״י, דמ״ש הרמב״ם ורסקו, ר״ל מעך חללו, וצ״ע, שבאו״ח סי׳ קס כתב הב״י: רסקו עד שנעשה מים דוקא, וע״כ כתב השו״ע (שם) סעיף יב: אם ריסקן עד שנעשו מים, וצ״ע. ולע״ד אינני רואה סתירה, דבאמת משמעות רסוק היא כתישה וכתיתה, והוא מלשון רומי: פעל החותך דבר לחתיכות קטנות, כמו שכן תרגם יב״ע: ״משליך קרחו כפתים״ [תהלים קמז,יז]: פליג היך ריסוקין (ראה ערוך השלם ערך רסק), אלא שבכלל זה יש גם רסוק דק מאד עד שנעשה מים, ובכל מקום מתפרש לפי ענינו.הש״ך השיג עוד על דברי מרן הב״י, ממ״ש הרמב״ם: ״אין מרסקין את השלג כדי שיזובו מימיו״ (הל׳ שבת פכ״א הי״ג). ולע״ד אינני רואה מזה תיובתא למרן הב״י, דכדי שיזובו מימיו, היינו בכוונה שיזובו מימיו, וזהו אפילו אם מעך חללו, דבפעולה זאת זבין מימיו. ולע״ד פרשתי לעיל דברי הרמב״ם שרסקו הנאמר בזה, הוא שעשאו לחתיכות קטנות, וכמ״ש בערוך שם. ואני תמיה על הש״ך דלא רמי דברי מרן פה, מזה שלא הזכיר כלל מלת: ״ורסקו״ כלשון הרמב״ם.ובמג״א רמי דברי מרן אהדדי דבב״י (יו״ד סי׳ רדא) כתב, דיש להחמיר שלא להטביל גופו בשלג אם אינו מפושר, ובשעת הדחק מותר לטבול ידיו בשלג אפילו אינו מפושר, כיון דנטילת ידים דרבנן, ובש״ע שם כתב סתם דמטבילין בשלג, משמע אפילו אינו מפושר, והכא בנטילת ידים פסק דוקא שרסקן, ואיפכא מיבעי ליה וכו', ויש לומר דמ״ש אם רסקן עד שנעשו מים, קאי רק אנוטלין מהם, כלומר כשנוטל ככלי ושופך על ידיו צריך ריסוק, דאין נטילת ידים אלא במים(כמ׳׳ש בהגה ס׳׳י), אבל לטבול ידיו במ׳ סאה שבקרקע שרי, אפילו לא ריסקן (מג״א סי׳ קס ס״ק ט״ז).
בזה מתורצים דברי הב״י וש״ע שנראים כסותרים, אבל עדיין לא אפרקו מחולשייהו דבריו בשו״ע בהלכות מקואות, דפסק להכשיר אפילו עשה כל המקוה משלג וכו׳ ועשה מהן מקוה – כשר, והיינו אפילו לא רסקן כלל, ולא עוד אלא שדבריו בש״ע הם סותרים למ״ש בב״י, ומ״מ אין לעשות מעשה נגד הר׳ אליעזר ורבינו שמחה, היינו שלא להתיר הטבילה אלא בהופשרו והיו למים, ואלו בשו״ע לא הזכיר דבר זה כלל, משמע שמותר לטבול כמ׳ סאה של שלג כמו שהוא.ובאמת הב״ח והש״ך כתבו, דאין לטבול במ׳ סאה שלג אם לא שהופשרו ונעשו מים, וכן ראוי להורות לכתחלה, אלא בדיעבד אם טבלה במקוה מ׳ סאה של שלג קפוא, והיה השלג מרוסק לחתיכות קטנות – עלתה לה טבילה.
ה. טבילה במקוה של מ׳ סאה שהוא גליד
ממה שכתכנו לעיל בדין שלג, מתברר שהוא הדין לגליד טבעי או מלאכותי, אין לטבול בו לכתחלה אפילו אם הוא מרוסק, אלא עד שירסק וישוב להיות נוזל כמים, דודאי למאן דס״ל שכשר אפילו אם כל מ׳ סאה הוא גליד, לא עדיף משלג להרמב״ם, הלכך לפי מה שכתבתי לעיל בסעיף הקודם להחמיר שלא לטבול בשלג עד שיופשר ויהיה למים, הוא הדין לגליד. |
אמנם הספק שבדין זה הוא במים שאובין שהגלידו ואח״ב נימוחו, אם שבים לכשרותם, ונראה ודאי שכן מהוים מקוה כשר דומיא דשלג, דתנן: צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה, והא שלג זה ודאי הביאו אותו בכלים ונפסל מדין שאוב, ובכל זה נשאר בכשרותו גם אחרי שהופשר, וה״ה בגליד.
| ומענינו הוא מוכרע, שהרי הגליד הוא מתהוה בסבת הקור במים שעל הארץ, כפירוש הרמב״ם, וכשנתנוהו בעוקה על ידי כלים, נמי נשאר בכשרותו, הלכך אינו נפסל שוב כשהופשר, וכמו שכתבתי לעיל משם הרא״ש בתשובותיו, והסתייע מדברי התוספתא: ״מקוה שאוב שהגליד – טהור, משום מים שאובין, נימוחו – כשר להקוות. ומשמע מדבריו דכשר להקוות פירושו כשר לטבול בו, משום דאינו יוצא מידי כשרותו, וכן פירש הסמ״ג וכתב, שכן לשון התוספתא בכמה מקומות, וגם בתוספתא דשקלים: מקוה שיש בו מ׳ סאה כשר להקוות עליו (ב״י סי׳ וא). ולפי״ז למדנו מדברי התוספתא תרתי: א. מה שהכשירו במתנ׳ אינו רק בגליד שהמשיכו או שהשליכו לתוך המקוה להשלימו, אלא אפילו אם הוא כולו שאוב יוצא מפסולו, ונעשה כמי גשמים, וכשר לטבול בו כשהוא גליד, ובלבד שיהיה מרוסק כמובן מאליו. ב. שגם אחרי שנימוחו אינם חוזרים למצבם הראשון שהיה שאוב, אלא נשארים בכשרותם לטבול בהם. |
וכן פסק מרן ז״ל: ״מקוה שאוב שהגליד – טהור, משום מים שאובים, נימוחו – כשר להקוות״. והש״ך פירש דבריו וכתב: כלומר, שחזרו להיות כמו מי גשמים, ומותר לטבול בהם. הא למדת שגם להש״ך דפוסל במ׳ סאה שלג, אם לא שנימוחו, בכל זאת אין הגליד יוצא מדין מי גשמים ומותר לטבול בו אחרי שנימוחו, דכך הוא מי גשמים שנגלדו כמים שאובים שנגלדו, וכשם שמי גשמים שהגלידו אינם נפסלים לטבילה, כך הוא הדין במים שאובים שנגלדו, שמה שנפסלו בשעה שהם קפואים, הוא משום שאינם ראויים לטבילה, הואיל ואין המים נוגעים בבשרה, וכשחזרו והופשרו הרי הם עומדים בכשרותם.
| מכל האמור ומדובר, דינא יוצא להכשיר מים שאובים שהגלידו לעשות מהם מקוה של מ׳, ואין צריך לומר להשלים מקוה, ואין אנו צריכים לטעם המשכה, אלא טעמו ונמוקו של דין זה הוא משום דהגלדת המים מוציא אותם מכלל מים שאובים ועושה אותם כמי גשמים, וכדכתב הרא״ש בפסקיו, שלא שייך דין שאובים אלא במים, וכשהוגלדו יצאו מכלל מים שאובים ונעשו כמי גשמים, וכדאמרן.ואין אנו רשאים להקשות ולומר: מי מחזיר אותם להכשרם ולסתור דינם של ראשונים, שיש לו עיקר גדול במשנה ותוספתא. ואין אנו צריכים לחדש סברות וטעמים חדשים מדעתנו. הלכך הדין הוא ברור ומחוור, שמקוה שאוב שהגליד – כשר, אפילו אחר שהופשרו המים.
מכללם של דברים תורה יוצאת מחוורת כשמלה בנדון דידן, שהקרח המלאכותי שהוכנס ישר לבאר המלאכותי בלא המשכה, הרי הוא מקוה כשר ושלם, ונשאר בכשרותו גם אחרי שהופשר והיה למים, לכן אין צורך להוריק המקוה ולמלאותה בקרח חדש שיכנס אל הבור דרך המשכה, ואם נעשה כן, הרי זה כאילו פסלנו את המקוה הקודם, וממילא כל הטבילות שנעשו בתוכו הרי הן בטלות, ונכניס על ידי כך עגמת נפש מרובה בקרב הצבור, שמא נכשלו באסור נדה, מה שאין כן באמת.
והנני מסכים לדעתו להשאיר המקוה כמו שהוא עד שיבואו מי הגשמים.
והנלע״ד כתבתי
בכבוד רב, ובברכת התורה,
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
