|
יז טבת תשי״ב
לכבוד
הרה״ג המפורסם לתהלה וכו׳
כמוהר״ר ר׳ יוסף תאומים יצ״ו
בעהמח״ס שו״ת ״נחמת יוסף״ וספר ״זית רענן״ עה״ת
רב דבית הכנסת אנשי קאלבאשוב ניו-יורק
שלום וברכה ברוב חבה,
לאות חבה והוקרה, הנני להעיר דברים אחדים בקצרה.
בתשובה א׳, הביא מעכ״ת דברי הרמב״ן על סוגיא דגמרא (יבמות עט,ב): ״בימי רבי בקשו להתיר נתינים״, וכתב: ״ואם תאמר בימי רבי איך בקשו להתיר נתינים, והלא אין בית דין יכול לבטל וכו׳, ותרץ אי נמי יש לומר כיון שאין זה אלא קנס שקנסם דוד, אם ראו בית דין שראוי לרחם עליהם, יכולים היו לקרבן, ואין זה כמבטל דברי בית דין חברו״.
ומעכ״ת כתב: ולכאורה דברי הרמב״ן תמוהים, דמה בכך שאין זה אלא מטעם קנס, אטו יש כח לבית דין להתיר חמץ שעבר עליו הפסח, שהוא גם כן רק מטעם קנס וכדומה? ותרץ עפ״י מ״ש בשיטה מקובצת: ״מכאן ראיה וכו׳, אע״ג שאין בית דין יכול לבטל דברי בי״ד חברו וכו׳, אולם אם באותה סברא, שאם היה אותו בי״ד קיים היה מסכים להתיר, שנשתנה הענין – אין זה בטול דבריו״ (שיטה מקובצת כתובות ג,ב ד״ה נהגו). ועוד הביא דברי השיטה מקובצת, דשאני הכא שבטל הטעם, ושורת הדין שיתבטל מאליו, אלא שהצריך הכתוב היתר בית דין(ביצה ה,א), וע״כ כוונתו, כמ״ש בכתובות, וכן כתב המאירי, דאין כאן בטול דברי בית דין חברו, דהא קמאי נמי אדעתא דהכי תקנו, דכי איכא קלקול בשיר, לא לקבלו, הא ליכא קלקול בשיר לקבלו, ואילו היה בי״ד קמאי הכא דנשיילו, אינהו גופייהו הוי שרי ואין כאן בטול [ראה ביאורו לביצה ה,א ד״ה כל דבר].
ולי נראה שאין להסכים דברי הש״מ בכתובות ובביצה לדעה אחת, אלא דברי הש״מ בכתובות הם דוקא בנשתנה הענין ממה שהיה בשעת התקנה, כגון ההיא דכתובות, דחכמים תקנו שבתולה נשאת ליום הרביעי, כדי שאם לא ימצא בתולים ישכים לבי״ד ביום החמישי שבו יושבין בי״ד, ובמשך הזמן התחדשה גזרת שמד, שכל הנשאת ביום הרביעי תהרג, ואם כן נמצא שתקנתם היא גורמת לסכנת נפשות, שכל הבתולות תמסורנה עצמן להריגה מדין ־ אם מתכוין להעבירו אפילו על ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור, הלכך ודאי הוא שאותו בית דין שתקנו בתולה נשאת ליום הרביעי, אם היו מעלים על דעתם אפשרות סכנה זאת, לא רק שלא היו מתקנים שבתולה תנשא ליום הד׳, אלא להיפך היו מתקנים שלא תנשא ליום הרביעי, ובכגון זה הוא שכתבו בשיטה מקובצת, שאין זה בטול, הואיל שבבטול תקנתם אנו עושין שליחותם של בית דין שתקנו את תקנתם, אבל תקנה שנתבטלה טעמא, אינה מתבטלת מאליה משום כך, אלא אם פרשו בית דין בתקנתם טעמה, וכן כתב השיטה מקובצת: ״דרב שמואל הוה קשיא ליה היכי מצינן למימר דתקנת חכמים תעקר כלל, והא תקנות חכמים הם תקנות קבועות, שאפילו שיתבטל הטעם לא תתבטל תקנתם, כדאיתא בכמה דוכתי, וכו׳, ותריץ לה: רב שמואל דממתניתין הוא דשמעינן הכי, דאי בעו רבנן לתקוני בהחלט… לא הוה להם לפרושי במתניתין טעמא שפעמים בשבת״ וכו׳, (שיטה מקובצת שם ג,א ד״ה הכי).מכאן למדנו דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו, אפילו כתקנה שנתבטל טעמה, אם לא שפירשו בגוף התקנה גם את טעמה. לפי זה בתקנת בית דין בענין קדוש החדש. שהתקינו שיהיו מקבלים עדים כל היום, כיון שלא פורש טעם התקנה. אין לבטלה אפילו שבטל הטעם, לפיכך מ״ש בשיטה מקובצת, דשאני הכא שבטל הטעם ושורת הדין שיתבטל מאליו אינו מבורר. מעכ״ת עמד בזה וכתב: ובע״כ כמ״ש בכתובות הנ״ל. ואם אמנם כך הדעת נוטה, אבל משום כך אין אנו רשאין להוציא הדברים מפשוטם ככתבם.
ובאמת דבר זה שנוי במחלוקת, דהרמב״ם סובר שאפילו בטל הטעם לא בטלה תקנה, וצריך בית-דין גדול בחכמה ומנין להתירו, והראב״ד סובר, דכל בי״ד יכול לבטלו (עיין הלכות ממרים פ״ב ה״ב ותוי״ט מעשר שני פ״ה מ״ב).באשר לתרוץ השיטה מקובצת בכתובות דבנשתנה המצב מותר לבטל תקנת בית דין, אני בעניי כתבתי כן, והסתייעתי מסוגיא דגמרא: ״אשתומם כשעא חדא, אמר ליה, אימור כך התנו ביניהם״(מועד קטן ג,ב), והדבר קשה לאומרו, דאיך אפשר להקל על יסוד השערה זאת, דאימור כך התנו? מכאן ראיה דכל מקום שיש לומר אדעתא דהכי לא תקנו, אמדינן דעתיהו דכך התנו, וזהו מכלל הדברים שסמתן הוא כפירושן(משפטי עזיאל ח״א או״ח סי' יד-ט(, אבל ממתניתין דמעשר שני, מוכח דאפילו בנשתנה הענין אין בית דין יכול לבטלו, שהרי בדינא דמתניתין נשתנה המצב, וכדתנן: ״משרבו הפירות״, וכו׳. וצריך לומר ריש לחלק בין נשתנה המצב לגריעותא, עד כדי כך שהתקנה הראשונה מביאה לידי קלקול שיש בו סכנת נפשות, כההיא דכתובות, או קלקול במעשה מצוה, כגון: ההיא דביצה שנתקלקלו הלוים בשיר, או גם הפסד רבים כההיא דמו״ק, וכמ״ש כתוס׳: ״שמא יתקלקלו הקרקעות ואינן מגדלין תבואה בלא חרישה וכו׳, שחשו להפסד רבים״ [ד״ה כל הרוצה], מה שאין כן בההיא דמע״ש, שנוי המצב שנתרבו הפירות אינו מביא הפסד דרבים, ולכן אף שהשתנה המצב, סובר התוי״ט, שאין בית דין אחד יכול לבטל דברי בי״ד חברו, אלא בהוראת שעה, ובתנאי שאם ישוב המצב לקדמותו תשוב התקנה הראשונה להיות קיימת, אולם אין הדברים אמורים אלא בשנוי המצב והענין מזמן התקנה, אבל
| בטול הטעם אינו מבטל התקנה, אלא במקום שפרשו בגוף התקנה טעמה, שזה מוכיח כוונתם שתקנתם היתה מותנית בקיום טעמה של התקנה. אולם הראב״ד סובר שבטול טעם התקנה, אפילו שלא פורש הטעם בגוף התקנה, בכל זאת בטול הטעם מבטל גם התקנה.תו חזיתיה למעכ״ת הרה״ג המחבר יצ״ו, דאייתי לן דברי הירושלמי: ״א״ר בא בר ממל, אילו היה לי מי שיימנה עמי, התרתי בשר בכור להישקל בליטרא, והתרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד״ וכו׳, וקרבן העדה פירש: ואע״ג שאין בית דין יכול לבטל וכו', שאני הכא שהם עושין היפך כוונת התקנה (ירושלמי מו״ק פ״ב הלכה ג׳).ולע״ד נראה שאין לבטל תקנת בית דין, מפני שיש שאינם מקיימים אותה או שמנצלים אותה לתועלתם, ולא התירו לבטל דברי בית דין חברו אלא במקום שיש תקלה או הפסד דרבים וכדאמרן, ומ״ש בירושלמי בשם רבי בא, הוא רק מחשבה של התנגדות, וכמו שאמר שמואל: ״הא פרוסבלא עולבנא דדייני הוא, אי איישר חילי אבטליניה״, ומפרש בגמרא אי איישר חילי יותר מהלל (גיטין לו,ב), כלומר ראוי היה לבטלו, אלא שאין בידינו לעשות זאת, דאין למצוא בית דין יותר גדול מהלל, וכן מתפרשים דברי רבי בא: אלו היה מי שיימנה, אבל אין מי שיימנה, משום שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו.
ולמאי דאתאן עלה, כתב הרה״ג המחבר, שכוונת הרמב״ן היא דמאחר שהטעם היה רק מפני שראה בהם דוד מדת אכזריות, כדאיתא שם בגמרא (יבמות עט,א): ״שלשה סימנים יש באומה זאת״ וכו׳, ופרש״י: ״והני גבעונים כיון דלא מרחמי, אינן ראוין לידבק בהם, מיד גזר עליהן דוד״, אם כן כשראה רבי ששנו את מדותן וראויים לידבק בהם, הדי נשתנה הענין וכו׳, ושפיר היה יכול לבטל.
ולי נראה שדברי הרמב״ן: שאין זה אלא קנס, אינם הולמים פירוש מעכ״ת, דשנוי המצב והענין אינו קשור כלל עם קנס שקנסו עליהם, אלא כל שנשתנה המצב ונהפכה התקנה לקלקלה, מותר לבית דין לבטל אפילו אם התקנה היא לסייג. אבל דברי הרמב״ן, מתורצים היטב בדבריו: קנס שקנסם דוד, והכי פירושו: כל קנסות חכמים הם על כל איש או ציבור מישראל, כגון חמץ בפסח שאסורוהו בהנאה, וכל הדומה לזה, אבל ענין הנתינים, הקנס הוא עליהם עצמם שיהיו כפופים למרות ושירות העם, להיות להם לחוטבי עצים ושואבי מים בגלל עתם שרמו אותם, או שהם אכזרים, אבל העדה עצמה לא חטאו במאומה, אלא אדרבה קיימו את שבועתם אעפ״י שהיתה מתוך מרמה, ולכן זכו בשרותם, אולם אינם חייבים להרחיקם ולמנוע מהם רחמנותם, לפיכך אם ראו בית דין שראוי לרחם עליהן, אין זה מבטל דברי בי״ד חברו, הואיל ובי״ד שקנסו את הנתינים, לא אסרו על ישראל שלא לקרב ולרחם עליהם, זאת היא כוונתו הברורה של הרמב״ן ז״ל, ודבריו הם כפתור ופרח, וראויים למי שאמרם.
הדרן לדיננא בשאלה דנדון דידן, על דבר תקנת בית דין בהבלעזיר קלויז בעיר ליביטשוב: שלא יתפלל לפני העמוד איש אשר אשתו נושאת אפילו פאה נכרית (שייטעל), רק בשטעדענטיכעל או מטפחת, וברוב השנים לא היה מי שיתפלל לפני העמוד, יען שרוב נשי עירנו הלכו כבר בשערותיהם, ומיעוט שבמיעוט נושאים שייטלים, ומטעם זה העלה כת״ר: מצוה על בית הדין לבטל תקנה זאת מדין ־ אמדינן דעתיהו של בית דין מתקני תקנה זאת, שאדעתא דהכי לא תקנו, ואילו היה מצב זה קיים בשעתם ־ לא היו מתקנים.
| ואף אני הנני מסכים לדעתו, באשר תקנה זאת שהיתה טובה ורצויה בשעתו, נשתנית לקלקלה, שעל ידה אין כמעט מי שיתפלל, ואין לך קלקלה גדולה מזאת, של בטול תפלה בצבור, וממנה ימשך גם בטול תפלה בבית הכנסת חלילה, וה׳ עמו שהלכה כמותו.
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון הרב הראשי לישראל |
|
|
|
|
|
