סימן לא' אם מותר לבעל מסעדה לגבות צדקה עבור מי שאכל במסעדתו ולא התכוון לשלם.

אחרים תרומתם לצדקה זאת, אפילו להחזיר את תרומתו לעצמו, וכל שכן שאינו רשאי לבקש את אחרים בשמו של העני, ואם עשה כן, חייב לתת את מה שגבה לאותו עני שגבה בשמו, ואם לא עשה כן הרי הוא גונב דעת הבריות וגוזל את העני הזה. וכן אם עשה כן שלא מרעתו של עני, הרי הוא מבייש אותו בפני רבים, שלא כל עני רוצה להתבייש שיגבו צדקה בשבילו.

צא ולמד ממ״ש הרשב״א ורבים רעמיה, שמא שלא תקנו ברכה על מצות צדקה הוא משום שתלוי בדעת העני, ושמא לא ירצה לקבל [שו״ת הישב״א ח״א סימן יח, סימן רנר. וח״ג סימן רפג], דון מינה במכ״ש שאין לגבות צדקה בשבילו, אפילו אם לא יזכיר את שמו, משום שמא לא יקבל, ונמצא אם כן שזה הגובה בשבילו הוא צריך להחזיר את הצדקה לתורמיה, כדי שלא יהיה כגזלן. אלא אם בא לגבות בשביל העני ובשמו, צריך שיפרש שהוא מאכילו בתור הלואה, ושיגבה התמורה על יד התרמת צדקה לשמו.

ולעצם שאלתו באיש דלא מעלי שהסב על שלחן מסעדת חברו, ככל האנשים הסוערים שמה, ואכל ושתה כחפצו ולשבעו, וכשנתבע לשלם פשט לו את הרגל, ומעכ״ת כתב: לא יתכן שיגבה כספו מן הצדקה כי לא לשם כך נתן לו, ועוד מי שילוה כסף לחברו ולא יחזירנו, האם נתיר שיפרע חובו ע״י שיתרים אנשים לצדקה? ושוב נסתפק בדבר ממ״ש בקה״ר וכר, ולו היה הדבר אסור או אפילו שמץ איסור, לא היו משבחים אותו.

ואנא דאמרי לע״ד חלילה להעלות על דעת שרז״ל יקראו את החנוני ההוא חכם, שהרי לפי מעשיו הוא נוכל ורמאי, כמו שמוכח מגוף המשל: ״לבן בליעל שבא אצל חנוני, אמר לו: תן לי בשר שמן ויין ישן ומיני ארגסטירין, אכל ושתה ובא לצאת, אמ״ל: אייתי טימי מה דאכלת וכו' חנוני הוה חכים, מה עשה, נטל מחצלת וכרכו בה והניחו על תרע חנותיה, כל דעבר אמר לו אישדי זכו עם הדין מיתה דנזבון ליה תכריכין, עבר חד בר פחין ביש סגיא, אמ״ל עד כדון ביש הדין גדא וטמיע מזלא הכא מקלק, אמ״ל חייך עד דאיסתנפנוי פריוטי, כיון דאיסתנפנוי פריטייא דידיה אמ״ל איזיל לפחתא״ (קהלת רבה יא,ט).