| ב מרחשון תשי״גלכבוד
הרב המובהק דעסיק באורייתא תדירא
כמוהר״ר יאיר חפוטא יצ״ו
רב לעדות הספרדים
באר־יעקב
שלום וברכה,
קראתי בכל לב מכתבו מיום כ״ה תשרי דנא. והנני להשיב תשובה מאהבה.
לא מזמן שנזדמנה לי שאלה מעשית בהל׳ ס״ת באות שנראית שלימה כהלכתה ולא נראה בה פרוד, אפי׳ כחוט השערה, וע״י המגדלת נראו בה פרודים, אשר אם היו נראים לעין היה נפסל הס״ת, ונסתפקתי בשאלה זו אם ההלכה היא דפסול, הואיל ואליבא דאמת האות פרורה, מנה ובה מן הקצה אל הקצה, או הואיל וקשה מאד להבחין בפרור רק ע״י מגדלת, לא חל עליה דין אות שנפסקה וכשר.
תשובהגרסינן בגמרא: ״אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה, ניקב תוכו של ה״י כשר, יריכו פסול…אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר, ואם לאו פסול. אגרא חמוה דר׳ אבא איפסיקא ליה כרעא דה״י דהעם בניקבא, אתא לקמיה דר׳ אבא, אמ״ל: אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר, ואם לאו פסול. ראמי בר תמרי דהוא חמוה וכו׳ איפסיקא ליה כרעא דוי״ו דויהרג בניקבא, אתא לקמיה דרבי זירא, אמ״ל: זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טפש, אי קרי ליה ויהרג – כשר, אי לא, יהרג הוא ופסול״ (מנחות כט,א-ב)
מכאן למדנו שכל תיבה שנפסקה (ואינה) והיא נקראת כהלכתא כגון: ניקבה ירכה של ה״י, מכשירים אותה בלא בדיקת תינוק, ולא הצריכו בדיקת תינוק אלא בנפסקה כרעא דוי״ו, שעל ידי כך אפשר לקרותה יו״ד, והוי חרוף כלפי מעלה, כזה הוא שצריך לבדיקת תינוק.והנה מריהטא דסוגיא מוכח דאין הפסקה באות פוסלת אלא בניקבה שיש חלל ריק בין האות עצמה ובין הנקב, אבל אם נקרע האות, אין זה בגדר נפסק, הואיל שהקרעים מתחברים יתר, אבל הטור כתב: ״וצריך שלא תפסק* צורת שום אות, עד שאינה נקראת או דומה לאות אחרת, בין בעיקר הכתיבה, בין בקרע, בין בנקב שניקב בה, בין בטשטוש, ומהר בתיקון גוף האותיות שידביק מה שראוי להדביק ויפריד מה שראוי להפריד״ (יו״ד סי׳ רעד). מכאן למדנו, שיש שני סוגי פסול בנפסקה האות: א. שנפסקה האות בצורתה, וזו אינה פוסלת אלא בתנאי שאינה נקראת כלל, או שדומה לאות אחרת. ב. שלא נכתבו האותיות בצורתן, כגון: הפסקת היודין של א׳, עיין, ושי״ן, וכדומה. והטור סיים וכתב: ״ובכל אחת שיש בהן ספק, מייתינן תינוק דלא חכים ולא טיפש לראות אם יכול לקרותה – כשר״ (שם), משמע מדבריו שדין זה דמייתינן תינוק, הוא לשני הסוגים – נפסקה האות עצמה או מה שראוי להדביק בהן. ובהלכות תפלין לא כתב דין נפסקה האות, אלא כתב: ״וכן כל האותיות צריכות להיות גולם אחד, לכך צריכות כולן ליגע, כגון הנקודה בשי״ן ובעיין וכו׳, ובכל אות שיש בה ספק, מייתינן ינוקא דלא חכים ולא טיפש אם יכול לקרותה – כשר״ (טור או״ח סי׳ לו). מזה מוכח דגם בהפסקת הנקודות של האותיות, סומכין על קריאת התינוק להכשירם. אבל הבית יוסף כתב משם מהרי״ק: על יו״ד האל״ף והפ״א שאינן נוגעות, פשיטא שאין להכשירו על ידי קריאת תינוק, שלא נאמרו דברים אלו אלא היכא שנפסקה האות ובציר ליה שיעורא, כגון: וי״ו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי״ו, או אם כשיעור היו״ד וכו׳, אבל היכא דפשיטא לן דאין האות כצורתה, מה תועיל בראיית התינוק, ועינינו הרואות שאין האות כצורתה״.
ובשלחן ערוך פסק: ״צריך שלא תפסל צורת שום אות עד שאינה נקראת או דומה לאחרת, בין בעיקר הכתיבה, בין בקרע, בין בנקב שניקב בה, בין בטשטוש״ (יו״ד סי׳ רעד סעיף ה), דוק ותשכח שמרן ז״ל, לא הזכיר בדין זה בדיקת התינוק, משום דכל שנפסלה צורת האות, לא מהניא קריאת התינוק, וכדכתב מהרי״ק, הרי עינינו הרואות שאין זו צורתה, ולפיכך כשאינה נקראת או שדומה לאות אחרת, אין קריאת התינוק מכשיר אותה, ובהלכות תפילין כתב: ״נפסק אחת מהאותיות, אם תינוק שאינו לא חכם ולא טיפש יודע לקרותו, כשר, ואם לאו, פסול״ (או״ח סי׳ לב סעיף טז).ולכאורה שני פסקיו נראים סותרים, דבהלכות ס״ת לא הזכיר קריאת התינוק, ובהלכות תפילין הזכיר זה! וצ״ל דבהלכות ס״ת מיירי כשנפסלה האות באופן שאינה נקראת, או שדומה לאות אחרת, ובהלכות תפילין היינו כשנפסק באופן שיש ספק בשיעור האות, וזה מה שכתב רמ״א: הגה, ״הפשוטות, כגון: וי״ו, זיי״ן, או שנפסק רגל הנו״ן (עיין טו׳׳ז ס״ק ט). ולפי זה הגהת רמ״א, היא לפרש ולא לחלוק, וכן הוא מ״ש רמ״א: ״מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת האות כתקונו – פסול, אעפ״י שהתינוק קורא אותו כהלכתו״ (שם), וזו היא סברת מהרי״ק שכתבה מרן הבית יוסף.מכל האמור ומדובר למדנו בדין הפסקת האות:א. נפסקה האות באופן שאינה נקראת, או שדומה לאות אחרת, נפסל ספר התורה לקריאה בצבור, ואינו ניתר על ידי קריאת התינוק.
| * בכ״י ובדפו״ר הגירסא: תפסל. |
|
|
|
|
| ב. והוא הדין אות ה״א, שנפסק ירכה השמאלית* ונשאר ממנה כשיעור יו״ד קטנה, לא נפסל ספר התורה, אפילו אם התינוק אינו קורא אותה ה״א, הואיל והאות כתובה כהלכתה.ג. נפסקו היודי״ן המחוברים אל אותיות א׳, ע' פ' צ', ש', אפילו אם תינוק קורא אותן, נפסל הס״ת, משום דעינינו רואות שאינן כתובות כהלכתן.ד. אותיות וי״ו, זיי״ן, נו״ן, שנפסקו ברגלם, ומסופקות אם נשאר בהן שיעור, אם תינוק שאינו לא חכים ולא טיפש יודע לקרותו – כשר, ואם לאו ־ פסול.לאור ברורן של הלכות אלה, אסורה נא לשאלה דנדון דידן. והנה בשאלה זאת לא פורש מהות האותיות והצדדים שנראות בהן הפסקות אלה אלא סתם, וכתב: פרודים, אשר אם היו נראים לעין היה נפסל הס״ת.
ונראה ודאי דראיה כזאת שהיא על ידי משקפת מגדלת, אינה פוסלת כלל, שהרי כתב מרן ז״ל: ״צריך שלא תפסל צורת שום אות עד שאינה נקראת, או דומה לאות אחרת״, וכו׳, וכיון שאותיות אלה נקראות למראה עינים טבעית ככתבן, אין לפסול הס״ת מפני ההפסקות שנראות רק על ידי משקפת מגדלת, והוא הדין באותיות שמחוברות אל יודי״ן שבצדן או בראשן, כל שהן נראות מחוברות למראה עינים טבעית, הרי הן כהלכתן, וקוראין בספר תורה בצבור בלי שום פקפוק, ומכל מקום משום הדור מצוה ראוי לתקן בחול גם הפסקות אלה. |
|
