סימן מח' האם ניתן לקיים מצות ניחום אבלים בכתב

יד טבת תשי״ג

לכבוד

ידי״ן הרה״ג המפורסם לתהלה וכו'

כמוהר״ר דב בעריש זאלץ יצ״ו

רב ור״מ בעיה״ק צפת ת״ו

שלום וברכה בחבה נעימה,

הנני מודה מקרב לב עמוק על דברי הנחומים שהביע לי מעכ״ת במכתבו אלי מתאריך ד׳ דחנוכה דנא, על מות בני יקירי ז״ל, ואני תפלה לפני ה׳ רופא חולי עמו ישראל, כי ישלח לו את דברו הטוב בבריאות מעליא וישרה, ששון ושמחה באהלו, אהל ישרים יבורך, והנני להשיב מאהבה על שאלתו:

שאלה

מסופקני אם יוצאים ידי מצות נחום בכתב, כדוגמת ספקו של ה-״שערי תשובה״ ז״ל לענין ספירת העומר (או״ח סי׳ תפ״ט ס״ק ו׳), ויען שחז״ל למדו מהכתוב: ״ויען אליפז התימני״ [איוב ד,א] (ועיין בגיטין עא,א תד״ה והא יכול), ומינה שמעינן דהוא בפה, כמו בלוים שכתוב ״וענו״, עכ״ל.
תשובה

מצות נחום אבלים אינה בהגדה או אמירה, אלא בהשתתפות בצערם של האבלים בבקור בבית האבל, וכמאמרם ז״ל: ״אגרא דבי טמיא שתיקותא״, שפירושו הנכון הוא בית האבל, כלומר: שכר הביקור בבית האבל הוא שתיקותא (ברכות ו,ב), וכן אמרו: ״אין מנחמים רשאים לומר דבר ער שיפתח האבל״ (מו״ק כח,ב). מכאן מפורש יוצא שאם האבל אינו פותח בדבור, אין חובה על המנחמים לדבר, אלא הם רשאים לעשות זאת אחרי שהאבל פותח בדבור, וכמעשה של מיתת בניו של רבי ישמעאל (מו״ק שם), אבל אינם חייבים בכך.

והנה כת״ר סבר דמקרא ד-״ויען אליפז״ למדנו שניחום אבלים הוא בעניה, ומזה יוצא שהיא דוקא בפה, וכמ״ש התוס׳ בגיטין. ואין זה נכון לע״ד, שמקרא ד״ויען אליפז״, למדנו שאין המנחמין רשאין לפתוח, שנאמר: ״אחרי כן פתח איוב את פיהו – והדר – ויען אליפז״, אבל אין ללמוד מכאן שחייב לענות. מהאמור ומדובר יוצא לדין, שכל מי שאינו יכול לקיים מצוה זאת בגופו, בביקור, מוטב שימלא זה בכתבו, שזו היא פעולה הנעשית בגופו, ובזה יצא ידי חובת מצוה זאת כתקנה.

תו חזיתיה למעכ״ת דכתב: והנה לגבי שבועה בכתב, כתב בבאר הגולה בשם מהרשד״ם שחייב לקיים השבועה (באה״ג יו״ד סי׳ רל״ב סעיף י״ב).

ויש להעיר עפ״י סברת המ״מ, שהיכא דאפשר לעבור ע״י מעשה חשיב ״לאו שיש בו מעשה״ וכו׳. אם כן מדוע כייל רבי יוחנן, נשבע ומימר ומקלל (שבועות כ״א,א), הלא נשבע יכול להיות על ידי מעשה בכתב, ודומה למימר דאמרינן: לא תתני ומימר (תמורה ג,ב), וצע״ג.

והנה דינו של מהרשד״ם, הוא כהלכתא בלא טעמא, שהרי מקרא מלא דבר הכתוב: ״או נפש כי תשבע לבטא בשפתים״ [ויקרא ה,ד], הרי שבטוי שפתים שהוא הדבור, הוא שמחייב ולא מעשה הכתיבה, ובאמת מהרשד״ם עצמו כתב: ״ועל הטעם שלא בטא בשפתים, כבר אירע מעשה בסאלוניקי, והראיתי פנים להחמיר, ורבו עלי חברי ועשו מעשה להקל״ (הרשד״ם יו״ד סי׳ קי״ג). ומרן החיד״א הביא מ״ש בכנה״ג (יו״ד סי׳ ר״י), פלוגתא ררבוותא בנשבע על ידי כתב ולא ביטא בשפתיו וכו׳, וכך היה מונה מעשרה שליטים מהפוסקים, ובכללם מרן בתשובה כ״י שאינו חייב לקיים וכו׳, ובתשובת מהר״י הלוי כתב: דאין לחייבו בדיני אדם, כיון דלא הוציא שבועה מפיו, והרב שב יעקב(יו״ד סי׳ מ״ט) הלכה זו, העלה דכתיבה אינה כדיבור (ברכי יוסף או״ח סי׳ תפ״ט סעיף י״ד).

וב״נודע ביהודה״ צדד לומר דכיון דבשבועה נאמר ״לכל אשר יבטא האדם בשבועה״ [שם], ושם לא נזכר בשפתים, יש לומר שדוקא גמר בלבו, הוא שאינו מחייב, משום דבעינן בטוי, וגמר בלבו לאו בטוי הוא, ומה שנאמר, בשפתים, הוא רק דבענין ראוי, ולאפוקי אלם, אבל בפקח, כיון שהוא ראוי, מהני שבועה בכתב ידו (נודע ביהודה יו״ד סי׳ ס״ו).

והנה דברי הנודע ביהודה, אינם נהירים לע״ד, שהרי ״לבטא בשפתים״ ו״לכל אשר יבטא האדם בשבועה״ בפסוק אחד נאמרו, ומאמרי ״לכל אשר יבטא האדם״, הוא לרבות דברים שאין בהם הרעה והטבה (שבועות כה,א), ואם כן רבוי הכתוב הוא חוזר על רישיה דקרא ״לבטא בשפתים״ ! ובאמת הנודע ביהודה לא החליט כן, שהרי כתב שאפילו אם נימא בשבועה דלאו כדיבור דמי, ונימא דלבטא בשפתים יותר משמע דבור מעל פי דכתיב גבי עדות, מכל מקום אומר אני דהינו דוקא גבי שבועה או נדר וכו׳ (נוב״י חו״מ סי׳ ל). הרי לך מפורש דלא הזכיר בתשובתו האחרונה שבשבועה נאמר לכל אשר יבטא האדם, מכאן מוכח דלא סמכה דעתו על מה שכתב בתשובתו הקודמת, וקם דינא דבשבועה – כתיבה לאו כדיבור דמיא.

ודע שלא רק בשבועה נאמר כתיבה לאו כדבור דמי, אלא בכל דבור שמצותו בקריאה ודבור, כתיבה אינה כדבור (וכמ״ש מרן החיד״א לענין ספירת העומר), והכי מסתברא, שהרי הכתיבה אינה אלא האותיות ככתבן ולא כקריאתן, הלכך אפילו אם מנקד אותן, עדיין אינם כקריאתן בטעמם ונגונם, וכל דבר שמצותו בקריאה, צריך לאומרו כנקודתן וכהלכתן (עיין ברכות יג.א תד״ה בקורא), ולא מצאנו מאן דאמר דבכתיבת פרשת שמע, או תפלה, שיוצא ידי חובתו, ולא מתקיימת מצות חליצה בכתיבת דברי היבם או היבמה, וכן בכל אלה שנזכרו בריש פרק אלו נאמרין (סוטה לב.א), ודאי הוא שדוקא באמירה ולא בכתיבה, והיינו מטעמא דאמרן, שבכתיבה אעפ״י שהכתיבה היא מעשה לענין שבת, אבל במקום שצריך דבור, אין הכתיבה כדבור, משום שבכתיבה כל אות נכתבת בפני עצמה, והקורא הוא שמצרפן, מה שאין כן בדבור, שכל מלה נאמרת במבטא אחד כקריאתה וככתבה, והמלים מצטרפות למשפטים, וזהו הטעם של: ״מפיהם ולא מפי כתבם״ (גיטין עא.א).

ולעצם קושית מעכ״ת יש לומר, דאף למאן דאמר דשבועה בכתב מחייבת, אינו משום דכתיבה כדבור, אלא דכך הוא נודר או נשבע מפיו או בכתבו לאסור על עצמו, כמו שכן מתחייב ממון בכתבו לחברו (חו״מ סי׳ מ׳ סעיפים א-ב), אבל הכתיבה אינה כדבור, דהכתיבה כשהיא לעצמה אינה כלום, אלא משום קריאתה, ואם כן הכתיבה עצמה אינה מעשה, אלא היא כדבור, ולא דמי ללאו דחסימה, שהלאו עצמו נאמר על חסימה במעשה, הלכך לוקה עליה גם בחסימה בקול [ראה סנהדרין סה,ב], כמ״ש המ״מ, אבל לאו דשבועה או נדר, וכן כל מצות קריאה אינן אלא בדבור, אלא שאנו אומרים שגם הכתיבה היא כדבור, מפני שהיא ניתנה לקריאה, כמו שהדבור ניתן לשמיעה, הלכך אינו יוצא מכלל לאו שאין בו מעשה.

שבתי וראיתי בלח״מ דעדים זוממין יכול להיות על ידי מעשה, כיון דאפשר להם לכתוב עדותם, הוי לאו שיש בו מעשה, אבל מדברי התוס׳ דמאי דמקשה הגמ׳ מעדים זוממין, היינו מטעם שבדבורם עבדו מעשה (עיין סנהדרין סה,ב תד״ה הואיל), מכאן מוכח דכתיבה לא הוי מעשה וכדאמרן, ומ״ש לא תיתני ומימר, היינו משום שבדבורו נעשה מעשה שמשנה את התמורה כחולין לקדשים, אבל כל שלא נעשה מעשה בדבורו, הוי בכלל לאו שאין בו מעשה.הדרן לדברי המ״מ דכתב דכל לאו שאפשר לעבור עליו על ידי מעשה, לוקין עליו אף אם עבר באפס מעשה, והנה החנוך ז״ל חולק על סברא וסובר להיפך ממש דכתב: ״כל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה, אעפ״י שנעשה בו שום מעשה, אין לחייבו (עליו) מלקות, דלאו שאין בו מעשה נקרא, מכל מקום זה דרכי זך בעיני״ (החנוך מצוה שמ״ד).והנה המל״מ השיג על דברי החנוך וכתב: אמאי איצטריך לבקש טעם לפטור העדים ממלקות, תיפוק ליה דכיון דאפשר לעבור עליו בלא מעשה, אף כשעבר על ידי מעשה לאו שאין בו מעשה הוא, ואין לוקין עליו ! ותרץ ואפשר לומר דס״ל דליכא לאו (דלא תשימון עליו נשך) אלא בשטר, וכו׳ (מל״מ הלכות מלוה ולוה פ״ד ה׳ ו׳).

ולדידי קשיא טובא על החנוך מדין חסימה, דכיון דאפשר לעבור עליו בקול, היינו בלא מעשה, הלכך גם כשחסמה בידים לא ילקה, והחנוך עצמו כתב: ״ואפילו חסמה בקול לוקה וכו׳ שעקימת שפתים בזה הוא חשוב מעשה להלקותו עליו״ (ותימא הוא מ״ש הכא משאר דוכתין דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה) (החנוך מצוה תקצ״ו). ואני תמיה, שלפי דעת החנוך גם בחסמה בידים לא ילקה, כיון דאפשר לעבור בלא מעשה, וצ״ל דהחנוך סובר כדברי התוס׳, דחסימה בקול הוי מעשה, הואיל ובדבורו עביד מעשה כשהבהמה שוחה לאכול, והוא גוער, בזה זוקפת ראשה, ולכן נמי עדים זוממין בדבוריהו עבדי מעשה (סנהדרין סה,כ), ולפי זה גם בעדי רבית, בדבוריהו עבדי מעשה לחייב את הלוה, לפיכך הוצרכנו למצוא להם פטור, ובזה מתורצת קושית המל״מ על החנוך, ולפי זה ההערה שכתובה בדברי החנוך ותימה וכו׳, אינה מדברי החנוך, ולשון החנוך דאין כן, שכתב: שעקימת שפתיו בזה חשוב מעשה, כלומר אעפ״י שבדברים אחרים כגון: שבועה, ותמורה, ומקלל חברו בשם, עקימת שפתיו אינה מעשה, בחסימה הויא מעשה, והיינו משום שבדבורו נעשה מעשה. וזהו דיוק לשונו ובזה חשוב מעשה.
ולענין תמורה כתב החנוך: ״ואם תאמר למה לוקין על לאו זה, מאחר שאפשר לעבור עליו בלי מעשה בדיבור לבד, וכללא הוא דקיימא לן: לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו? התשובה וכו׳ בפירוש הוציאו ז״ל מכלל זה נשבע וממיר ומקלל חברו בשם, שהתורה החמירה בהם וחייב בהם מלקות, אעפ״י שאין בהם מעשה, ואל תהרהר דמשום עקימת שפתים היא דהויא מעשה, דהא אסיקנא בגמרא דסנהדרין דלא הוי מעשה. אבל ודאי בלא מעשה כלל, איכא חיוב מלקות בקצת עברות, והן שלשה הנזכרים, ומוציא שם רע ועד זומם, ומהם דנפקא לן מקרא, כגון נשבע, כדילפינן בפרק שבועות שתים, ומהם שאמרו קצת מפרשים, משום מעשה תפיק מינה בסוף, כגון הא דאמר שהבהמה נעשית קודש בדבורו, ונהנה ממנה מעל בה (חנוך מצוה שנ״א).מדבריו למדנו שהתמורה הוא מכלל לאו שאין בו מעשה, אעפ״י שבדבורו משתנה הבהמה מחולין לקדשים, וכדלא כרבי יוחנן דאמר לתנא: לא תתני ומימר, דבדיבורו עשה מעשה (תמורה ג.ב), וכן מוציא שם רע ועד זומם, נמי הם בכלל לאו שאין בו מעשה, אלא שהתורה החמירה עליהם, ולאו דחסימה חשוב לאו שיש בו מעשה, משום שהבהמה זוקפת ראשה על ידי הקול, ולפיכך הוא מעשה ממש.

עפ״י דברים אלה מתורצים שפיר דברי הרמב״ם, דפסק ואפי׳ בהמה בקול לוקה [הלכות שכירות פי״ג ה״ב], ופסק: ״כל לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם״ (הלכות סנהדרין פי״ח ה״ב), והא מימר נעשה מעשה על פי דבורו, והרי הוא כדין חסמה בקול דלוקה, וכמו שכן הקשה המ״מ בהלכות שכירות, ותרץ, דכיון דאפשר לעבור על ידי מעשה, הרי הוא בגדר לאו שיש בו מעשה. אבל כבר כתבתי שהחנוך חולק על זה. ולפי מ״ש אתי שפיר, שדוקא חסימה בקול חשיב מעשה, אבל מימר וכן עדים, דבורם לא הוי מעשה, לפיכך גם כתיבתם אינה מעשה, דלא עדיפא כתיבה מדבור, וזהו הטעם ד״מפיהם ולא מפי כתבם״.ואף לר״ת דראוי להעיד, יכול להעיד מפי כתבו, אין זה משום דכתיבה הויא כדיבור, אלא משום שכיון שהוא יכול להעיד מפיו, הויא מסירת כתיבתו לבית-דין כהגדתו לפניהם, דהא כל עיקרה של עדות היא לגלות את האמת, וזה מתקיים בכתיבתם, אבל לכל דבר אחר, גם לר״ת כתיבה אינה כדבור.

והנה הנוב״י כתב דשבועה בכתב היא במחלוקת הרמב״ם ור״ת, ועוד הוסיף וכתב: דגם להרמב״ם דפסל עדות בכתב, היינו משום דשעת הכתיבה היא כדבור, ובעדות בעינן הגדה בבית דין, ומזה אסיק לדינא שאם כתבו העדים עדותם בפני בית דין, שפיר מהני, דכתיבה היא כהגדה (נוב״י יו״ד סי׳ ס״ו).
ולע״ד נראה שלדברי הכל כתיבה אינה כדבור, ולהרמב״ם ודעמיה דפסלו עדות בכתב, היינו אפילו כשכותבים עדותם לפני בית דין, ובכל ענין שצריך לקיימו בדבור, הכתיבה אינה כדבור, וגם באלה שהחמירה תורה עליהם לחייבם על דבורם, אינם חייבים על כתיבתם, דכל מצוה שבדבור אינה מתקיימת בכתיבה.ולמאי דאתאן עלה – נחום אבלים בכתב, מצוה זאת היא בכלל גמילות חסדים שבגופו, או ממונו, וכל אלה אין להם צורה קבועה בדבור או במעשה, אלא המצוה מתקיימת בכל אדם לפי צורך שעתו ומצבו ולפי יכלתו, וכשרון המעשה והבינה של איש הגומל חסד, וכמו שכן ראינו לרבותינו ז״ל, בדברי נחומיהם לרבי ישמעאל (מו״ק כח,ב), לפיכך כל איש שאינו יכול לקיים מצוה זאת בגופו, היינו בביקורו ודבורו, יכול לקיימה בכתבו. ויש שמלה בכתב פועלת בנפש האבל לנחמו ולהשיב נפשו יותר מדבור, כי יותר ממה שהאזן יכולה לשמוע, הלב יכול להבין ולהתנחם, וכל המנחם ינוחם מפי ה׳, מנחם אבלי עמו, ובבנין ציון וירושלים, והחזרת שכינת קדשו אל ציון מקדשו.

והנלע״ד כתבתי

ברגשי חבה והוקרה ובכבוד רב,

בן ציון מאיר חי עזיאל

ראשון לציון הרב הראשי לישראל