|
יח כסלו תש״ח
למאן דיתיב בתואני דלבאי חמיד נפשאי
הרה״ג כמוהר״ר עזרא הדאיה יצ״ו ירושלים
שוכט״ס, רב חביבאי !
קרנטריסו מיום ג׳ חשון קבלתי במועדו, ולרגל טרדותי הרבות אחרתי עד כה תשובתי ואהס״ר.
ועתה בין פרקא לפרקא עיינתי בדבריו, והנני ממציא למעכ״ת מה שעלה במצודתי לפי קוצר השגתי.
והנני ברוב חיבה וברכת שלמא רבא.
|
אוהבו,
מוקירו ומכבדו
בן ציון מאיר חי עזיאל
ראשון לציון רב ראשי לא״י
א. עובר במעי אמו שמתה
הרדב״ז ז״ל נשאל על מעשים בכל יום במצרים בנשים שמתות מחמת לידה, והולד מפרפר כבטנה,והנשים מכות במכבדת על בטנה לקרב את מיתתו, אם יש בזה משום נטילת נשמה, ואם הוא שבת – אם יש בזה משום חלול שבת, והשיב: אין בדבר לא משום רציחה ולא משום שבת, שהרי אפילו נולד ממש, כתב הרמב״ם: אם לא כלו לו חדשיו הרי הוא כנפל… ואין ההורגו נהרג עליו (רמב״ם ז״ל ה׳ רוצח פ״ב הלכה ו)… ובנדון דידן אית ביה תרתי לריעותא: חדא, שאין לו חזקת חיות, ותו, כיון שאם אין קורעין את אמו ודאי ימות… ולענין שבת, אין כאן לא משום נטילת נשמה, ולא משום עושה חבורה, שהרי המכה את אביו אחר מיתה ועשה בו חבורה ־ פטור, וכ״ש שאין בהכאה זו שמכה על הבטן כדי לעשות חבורה בולד, וכבר כתבתי דאפילו בחול ראוי למנוע אותן מלעשות זאת״ (הרדב״ז החדשות ח״ב ס׳ תרצ״ה).
| ובספר ״טל אורות״ [להרב יוסף בן ג׳וייא, בבאור מלאכת קוצר עמודים כא-כה] השיג על הרדב״ז ממ״ש בגמ׳: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה, חייב, משום עוקר דבר מגדולו, וכתב הרשב״א: דלאו דוקא, דהא בהמה לאו גדולי קרקע הוא, אלא חייב משום נטילת נשמה, דאע״ג דעובר אין לו נשמה, כיון דגדולו תלוי בנשמת האם, חייב משום עוקר נשמתו (שבת קז,ב וחדושי הרשב״א שם). הרי דאע״ג שאין זו חזקת חיות, יש במיתתו משום נטילת נשמה, שהיא מלאכה אסורה שחייבין עליה בשבת.ואין ראיה ממה שאמר הרמב״ם: ההורג את הנפל פטור, משום דשאני עניני שבת, דאעפ״י דלית ביה נשמה ולית ליה חזקה דחיות כלל, חייב משום שבת.ומעכ״ת כתב ע״ד ה״טל אורות״ דאין ללמוד מהושיט ידו לתוך מעי בהמה, דכיון שהאם חיה, שפיר אפשר אמרינן שחייב משום נטילת נשמה, אבל דינו של הרדב״ז הוא כשמתה האם, ואז אין משום נטילת נשמה ולא עושה חבורה, את״ד.
ובאמת דברי הרשב״א דייקי כוותיה דמר, שהרי כתב: ״אע״ג דהאי עובר לית ליה נשמה בדידיה,כיון דגדולו תלוי בנשמת אמו, העוקרו חייב משום נוטל נשמתו ממנו, דלאו מי אמר רב ששת בגדולי קרקע דמאן דתלש כשותא מהיזמי שיניקתו תלויה בהיזמי וכ״ו, מחייב משום עוקר דבר מגדולו דהוא משום נטילת נשמה, דהוא הדין בעובר חייב משום נטילת נשמה, דומיא דחובל, דהוא נטילת נשמה מאבר אחר״. ע״כ .
מכאן יוצא ברור כמ״ש מעכ״ת, דבמתה האם, כיון שאין עקירה ממקום יניקת נשמתו, והואיל והעובר עצמו מדידיה אין לו נשמה, אין מקום לחייבו, לא משום נטילת נשמה, ולא משום עושה חבורה, שהרי אין חבלה בבשר המת, וכדכתב הרדב״ז.ואפשר לומר עוד, דלא אמרו דלדל עובר במעי בהמה חייב, אלא כשעקר העובר והפילתו ע״י דלדול זה, וכפירש״י (שם ד״ה דלדל), ובזה שייך לומר נוטל נשמתו, שהוא עוקרו ממקום נשמתו כדין כשותא מהיזמי, דהוא נוטל נשמתו מאבר אחר שהוא יונק ממנו, וכמ״ש הרשב״א, אבל המית העובר במעיה של בהמה, אפילו אם האם חיה, אין בה משום נטילת נשמה ולא משום חבורה, שלא עקר אותו ממקום חבורו אלא פסק כח יניקתו.אולם עדיין השגתו וקושייתו השנית של ה״טל אורות״ עומדת בתוקפה, דאע״ג דלענין רציחה העובר אין לו נפש, לענין שבת מחייב משום נטילת נשמה. ויש סיעתא לדבריו ממ״ש התוס' דאע״ג דלענין בכור לא מחייב משום גוזז, לענין שבת יש לחייב משום תולדה דגוזז, ככל עוקר דבר מגידולו בבע״ח, כמו: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל בה עובר (בכורות כה,א תד״ה ואמר). ולפי״ז יש לומר, דאע״ג דלענין רציחה פטור הורג העובר או הנפל, בשבת מחייב מדין תולדה דגוזז, דבשבת תולדותיהן כיוצא בהן, ואפילו אם מתה האם, שהרי הגוזז אפילו מן המתה חייב, וכדפסק הרמב״ם ז״ל: ״הגוזז צמר או שער. בין מן הבהמה בין מן החיה, בין מן החי או מן המת ואפילו מן השלח שלהם, חייב״ (הלכות שבת פ״ט ה״ז). וכן הדין לענין תולש, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל: ״תאנים שיבשו באיביהן, וכן אילן שיבשו פירותיו בו, התולש מהן בשבת חייב, אעפ״י שהן כעקורין לענין טומאה״(הלכות שבת פ״ח ה״ד).
ולפי״ז הוא הדין דלדל עובר במעי בהמה, בין אם נאמר שהוא תולדה דגוזז, או תולדה דתולש, חייב משום עוקר דבר מגדולו אפילו אם מתה האם. ולא עוד אלא שגם מדברי הסוגיא הויא תיובתא להרדב״ז, כמו שנבאר להלן, דהנה לפום ריהטא משמע שדלדול עובר במעי אמו הוא משום עוקר דבר מגדולו, דומיא דכשות מהיזמי, דמחייב משום עוקר דבר מגדולו, והא בכל דבר הצומח אין בו משום נטילת נשמה אלא עוקר או תולש, וכן כתבו התוס׳ דחייב משום עוקר דבר מגדולו שהוא תולדה דגוזז (ע״ז כו,א תד״ה סבר, ובכורות ב״ה,א תד״ה ואמר), ולפי״ז צ״ל: דעוקר דבר מעיקרו הוא איסור כולל לתולש וגוזז, אלא שבדבר שהוא גדולי קרקע ־ נקרא תולש, ובדבר שהוא גדולי בע״ח – נקרא שחייב משום גוזז. ונפקא מינה תרתי, חדא דמדין תולש אינו חייב אלא בדבר שהוא גדולי קרקע, ובעלי חיים אינם בכלל גדולי קרקע (עיין שבת עג,ב תד״ה מפרק), אבל משום גוזז מחייב גם בבע״ח, דעיקר גזיזה נאמרה בהם. ב׳, תולש בבע״ח, דאי משום קוצר היה מן הדין לחייבו, אבל משום גוזז פטור, דהוי עוקר דבר מגדולו כלאחר יד, אם לא בכנף העוף שדרכו בכך (עין בכורות כה,א), וכן פסק הרמב״ם ז״ל: ״הגוזז צמר או שער, בין מן הבהמה וכו׳ חייב… התולש כנף מן העוף הרי זה תולדת גוזז״ (ה' שבת פ״ט ה״ז), ומדלא אמר התולש צמר חייב, מוכח שדוקא בעוף הוא שחייב בתולש, משום דדרכו בכך, ותלישתו היא גזיזתו.כללן של דברים: עוקר דבר מעיקרו אינה מלאכה מיוחדת, שהרי לא נמנתה בכלל ל״ט מלאכות, אלא הוא מושג כללי לקוצר, ועוקר, גוזז, ותולש, ונחלקים בסוגיהם, דקוצר ועוקר או תולש ־ חייב רק בצמחים שהם גדולי קרקע ולא בבע״ח, לפי שאינן דומים לקוצר שהוא רק בגדולי קרקע. וגוזז בצמר או שער, וכן תולש נוצת העוף, חייבים רק בבע״ח.ולפי זה תמוהים לי דברי הרמב״ן והרשב״א שכתבו: ״הא דאמרינן מושיט ידו במעי בהמה דחייב משום עוקר דבר מגדולו, קשה, דהא גוזז ותולש כנף מן העוף כשהן חיין, לא מחייבינן להו תרתי, חדא משום עוקר דבר מגדולו וכו׳, אלמא אין משום עוקר דבר מגדולו, דהוא תולדה דקוצר, אלא בגדולי קרקע, וה״נ משמע בבכורות גבי תולש צמר מבכור דתולש לאו היינו גוזז, וכנגדו ביום טוב מותר, דלית ביה משום עוקר דבר מגדולו? ויש לומר דמדלדל עובר משום נטילת נשמה הוא חייב וכו׳, כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו, העוקרו חייב משם נוטל נשמתו ממנו, וכו'. ובן נראה הפירוש הזה מדברי הר׳ משה הספרדי בפי״א מהלכותיו, ומ״ש בירושלמי פרק כלל גדול: ״רבנן דקסרין אמרין: ההוא מאן דצד נונא וכל דבר שמבדילו מחיותו, חייב משום קוצר, לא אתיא כשיטת גמרא דילן (חידושי רמב״ן ורשב״א שבת קז,ב).
ולפי מ״ש, לע״ד אין דבריהם מחוורין, דודאי עוקר דבר מגדולו אינה מלאכה בפני עצמה, אלא היא כוללת קוצר בגדולי קרקע וגוזז בבע״ח, ואינו חייב בגוזז או בקוצר אלא אחת ולא שתים, גם משום עוקר דבר מעיקרו, ולפי״ז אין מקום לקושית הרמב״ן דגוזז מחייב דוקא בבע״ח, ובצמחים נקרא רק קוצר, או זומר ולא גוזז. ותירוצם נמי אינו מחוור לדעתי, דנטילת נשמה היא תולדה דשוחט, ואעפ״י שאינו עוקר דבר מגדולו, כגון החונק את החי (רמב״ם שם פי״א ה״א). ונטילת נשמה לא שייכה בצמחים שאין בהם נשמה. וסוגיא דגמ׳ הכי מתפרשת: המושיט ידו למעי בהמה ודלדל בה עובר שבמעיה חייב וכו׳, לאו אמו רב ששת האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מחייב משום עוקר דבר מגדולו? הכי נמי מחייב משום עוקר דבר מגדולו(שבת קז,כ). פירוש: כשם שבקוצר מחייב, אעפ״י שאין הדבר הנקצר יונק חיותו מן הקרקע עצמו, אלא דרך ההיזמי והיגי, ואעפ״כ מחייב משום תולש, מטעם שהוא עוקר דבר מגדולו, הוא הדין לעובר במעי אמו אסור משום גוזז, אעפ״י שאינו מחובר לגוף אלא יונק ממנו, וכן מתפרשים דברי הרמב״ם ז״ל שכלל דין דלדל עובר שבמעיה בכלל שוחט, שהוא משום נטילת נשמה (פי״א ה״א). ותולש כשות מהיזמי, פסקו בכלל קוצר וכתב: ״וכל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר, לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכשות שעלה בסנה וכו' התולש מהן חייב, שדה הוא מקום גידולן״ [שם פ״ח ה״ג]. ולשיטתו מפרש סוגין דגמרא, דכשם שבקוצר אעפ״י שאין איסור קצירה אלא במחובר לקרקע וצומח ממנו, בכל זאת חייב בתולש כשותא, משום שעוקרו ממקום שהוא יונק חיותו מהמחובר לקרקע, ודומה לזה הוא לענין נטילת נשמה מחייב גם בנוטל נשמת העובר שהוא יונק חייו מאמו, חייב משום נטילת נשמה. ועוקר דבר מגידולו דאמר גבי עובר, לאו דוקא, אלא נוטל נשמתו של עובר קרי ליה הכא עוקר דבר מגדולו, בהשואתו לתולש כשותא, אבל אין ללמוד מדברי הרמב״ם מטילת נשמה אסורה משום עוקר דבר מגדולו, כמו שכתב הרמב״ן, אלא נטילת נשמה אסורה אפילו כשאין בה עקירת דבר מגדולו, דהיא גופא מלאכה היא, מתולדת שוחט, וכמ״ש הרמב״ם (ה׳ שבת פי״א).
ואל תשיבני ממ״ש בירושלמי: ״רבנן דקיסרין אמרין ההן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר״ (ירושלמי פ״ז ה״ב). שודאי דברי רבנן דקיסרין אינן כהלכה, שהרי בתלמודין גרסינן: השולה דג מן הים, כיון שיבש בו כסלע חייב, ופרש״י משום נטילת נשמה [שבת קז,ב], והרמב״ם ז״ל כתב דין זה בכלל שוחט וחונק, שהוא בכלל נטילת נשמה (שם פי״א ה״א) ולא בכלל קוצר, ואף רבנן דקיסרין לא אמרו אלא בדגים וכיוצא בו, שצירתן היא מיתתן, הלכך דמו לקוצר, אבל בכל שאר בע״ח שמיתתן היא בשחיטה או הכאה וחניקה, נטילת נשמתן היא אסורה מדין שוחט ולא משום עוקר דבר מגדולו, וכן חובל בחברו, חייב משום מפרק, שעיקרו הוא בדבר שאין בו רוח חיים ולא שייך בו עוקר דבר מגדולו, ודברי הרמב״ן שהרשב״א הביאם בחבורו צל״ע.ורש״י ז״ל פירש הסוגיא כפשטה, שדלדל עובר במעי בהמה חייב משום עוקר, שהוא תולדה דקוצר, ולשיטתיה אזיל, דבהמה היא בכלל גדולי קרקע, וכ״כ המ״מ בדעת הרמב״ם (ה׳ שבת ס״ח ה״ז), והמגא״ה (שבת סי׳ שט״ז ס״ק ט״ו), הלכך עובר במעי אמו, אעפ״י שאין לו חיות בעצמו ואינו יונק חיותו מן הקרקע, אלא תלוי בחיות אמו, ובמיתתה מת גם הוא, הרי הוא דומה לכשותא, דאע״ג דמסקינן בגמרא דמארעא קא רבי, דהא חזינן רקטלינן ליה להזימתא ומייתא כשותא (עירובין כח,ב), מכל מקום אינה יונקת ישר מארעא, אלא דרך צנורא דהיזימתא, ובכל זאת חייב משום עוקר דבר מגדולו, והוא הדין לעובר. בזה מתורצים דברי רש״י דכתב: ״ואעפ״י שאינו מחובר לקרקע, כדאמרינן בעלמא מאוירא דבי״ (שבת קז,ב רש״י ד״ה מיחייב).
| והנה הב״ח בהגהותיו[שבת שם] כתב דמסקנת הגמרא היא דמארעא רבי. אבל כוונת רש״י היא להוכיח דכשותא אינו מחובר לקרקע, שאל״כ לא היה מאן דאמר דמאוירה רבי, ואעפי״כ אמרינן דחייב משום קוצר, והוא הדין לעובר.
מהאמור ומדובר למדנו דארבע שיטות בדין זה של דלדול עובר במעי בהמה:
א. לפירש״י חייב משום קוצר. ב. לפירוש התוס׳ חייב משום גוזז. ג. דעת הרמב״ם ז״ל דחייב משום נטילת נשמה שהיא תולדה דשוחט, ולדעתו יש לומר דהורג עובר במעי אמו חייב משום נטילת נשמה, ואם חבל ועשה בו חבורה לפני מותו, חייב גם משום חובל, לדעתו דבע״ח נקראים גדולי קרקע, דאע״ג דעובר אינו בר נשמה לענין רציחה, נקרא בעל נשמה לענין שבת שאסור במלאכה, ונטילת נשמה כזאת נמי נקראת מלאכה, כמו שמצאנו לענין כשותא, שאע״ג שאינו מחובר לקרקע, חייב משום קוצר, מפני שהוא עוקר דבר מגדולו, וכמו כן הוא בגדר נטילת נשמה כל שמפסיקין חיותו. וכן לדעת רש״י והתוס׳ חייב משום קוצר או גוזז. ד. דעת הרמב״ן והרשב״א שדלדול עובר חייב משום נטילת נשמה, דהיינו עוקר דבר ממקום חיותו, ולדעתם יש לומר דהורג עובר במעי אמו, שאינו עוקר אותו ממקום גדולו, אלא שסותם בו כח יניקתו, אין זה בגדר נטילת נשמה. אבל זה אינו, דודאי גם הרמב״ן והרשב״א לא יחלוקו על דין חונק או שוחט בשבת שאסורים משום נטילת נשמה, הרי לך דיש נטילת נשמה בלא עוקר דבר מגידולו. וצריך לומר לדעתם שבדלדול העובר הוא שחייב משום נטילת נשמה משום שעוקר דבר מחיותו, אבל בהורג ממש חייב משום נטילת נשמה, שהוא תולדה לכל מר כדאית ליה (דשוחט), ולפי״ז יוצא שהורג עובר במעי אמו חייב בשבת משום קוצר, גוזז או שוחט דשוחט.
ב. הריגת העובר שהוא חי אחרי מיתת אמו
ומעתה אחרי בירור הלכה זאת ממקורה, נשוב לעיין בדברי הרדב״ז בנדון שאלתו שהורגים העובר במעי אמו המתה, דפסק בסכינא חריפא וכתב: ״אין בדבר זה לא משום רציחה ולא משום שבת, שהרי אפילו נולד ממש, כתב הרב ז״ל פ״ב מה׳ רוצח שאם לא כלו חדשיו, הרי הוא כנפל עד שיהיו לו שלשים יום ואין ההורג נהרג עליו, ע״כ.
ואין הנדון דומה לראיה לע״ד, דקושטא הוא דהורג את העובר אינו הורג כדין הורג נפש, משום שאין לו נפש משלו, אלא כל זמן שאמו חיה הוא חי עמה, ראיה לדבר שאם מתה האם, מת גם העובר. ולא עוד אלא דאיהו מיית ברישא. אבל אין הדברים הללו אלא כשהוא מת לפנינו, ואנו מסופקים אם האם מתה ראשונה, אמרינן: הוא מיית ברישא, משום שלא היה לו חיות עצמית, אבל כשהוא חי עדיין לפנינו, אין לומר שחיותו היא כזנב הלטאה כדי שיהיה מותר להורגו. וכן כתבו התוס': אפשר דדוקא היכא שאמו חיה לא מיחייב ההורגו עד שיצא ראשו שתלוי קצת בחיי אמו, אבל היכא דמתה אמו, חייב, משום דכמונח בקופסא דמי״ (נדה מד, א-ב ד"ה איהו), ומטעם זה כתבתי במתה אמו, יש להסתפק ולומר שמא העובר כמא דמונח בקופסה וחיבין על הריגתו (משפטי עוזיאל ח"ג סימן מ״ו ד׳ רי ד״ה ובאמת).
והנה בחוות יאיר כתב: דבמתה אמו אין חייב ההורגו אלא בדעקר לצאת (חוות יאיר סימן ל"א)אבל לע"ד נראה דבתה אמו, אע"ג דלא עקר לצאת חייב ההורגו, דזיל בתר טעמא הוא, כיון דמונח בקופסה דמי, היינו עקירתו לצאת, ובאמת מיתת האם היינו עקירת העובר ממקום חיותו, והוה כיצא לאויר העולם אלא שמונח בקופסא.
וגם למטוניה דהרדב"ז דסבר דעובר לא נפש הוא לענין רציחה, אין ללמוד ממנו לענין שבת, תדע שהרי הרמב״ם עצמו פסק: דלדל עובר במעי אמו, חייב משום נטילת נשמה, וכמ״ש לעיל, והיינו משום דלענין שבת, מלאכה אסרה תורה, ונטילת נשמת העובר אפילו בחיי אמו שאין לו נפש משלו, חייב משום נטילת נשמה אע״פ שאינו חייב לענין רציחה, משום דבשבת במלאכה תליא, ונטילת נשמה כזאת נקראת מלאכה.
| ומטעם זה נראה דהמכה את העובר ועושה בו חבורה חייב כשמתה האם, ואין זה דומה למכה אביו אחר מיתה (רמב״ם ה׳ ממרים פ״ה הלכה ה׳) וכמ״ש הרדב״ז דחובל בעובר נמי מלאכה, משא״כ חובל באביו אחר מותו אין זה בגדר מכה אביו.
ואל תשיבני ממ״ש בגמ׳: לא שהה שלשים יום ספיקא הוי מימהל, היכי מהלינן ליה? מלין אותו ממה נפשך, אם חי הוא, שפיר קא מהיל, ואם לאו – מחתך בשר בעלמא הוא (שבת קלו,א), הא למדת דאפילו כשיצא לאויר העולם, כל זמן שלא יצא מכלל נפל הרי הוא כחתיכת בשר שאין בו נפש, וכל שכן כשחי במעי אמו המתה הרי הוא בספק נפל. אין זו תשובה, דכשמת בתוך שלשים איתברר למפרע שהיה נפל, והרי הוא חתיכת בשר, אבל משמתה אמו או הוציא ראשו, הרי הוא ספק נפל. הלכך ההורגו פטור ממיתת בית דין, שאין הורגין אותו מספק, אבל אינו פטור מדיני שמים (עיין משפ״ע שם ד׳ ר״ט ד״ה ואל תשיבני). הלכך לענין שבת (אין איסור) [אסור] להרוג עובר שמתה אמו, או שנעקר לצאת, והעושה זאת חייב משום נטילת נשמה, אלא שאין הורגין אותו משום שהוא ספק נפל. והוא הדין והוא הטעם לעושה בו חבורה שחייב מדין מפרק.
והנה הרדב״ז הוסיף לנמק את דינו וכתב: ולא דמי לגוסס, דאמרינן: ״כל המעמץ עיניו עם יציאת נשמה הרי זה שופך דמים״, דהתם הוה ליה חזקת חיות… אבל הכא בנ״ד אית ביה תרתי לריעותא: חדא שלא היה לו חזקת חיות, ותו כיון שאם אין קורעין את אמו, ודאי ימות מיד, ודאי אין בו ספק רציחה ע״כ.
ולע״ד נראה דאיפכא מסתברא, דגוסס משעת גסיסתו מתחילה מיתתו, והרי הוא גברא קטילא כטריפה, מה שאין כן עובר שמתה אמו ועודנו חי, יש לומר שהרי הוא חי ובריא, או הוא ספק חי, ואסור להורגו מספק. ואין לומר כיון שאם אין קורעין את אמו ימות מיד, לכן מותר להורגו, הואיל ומה שהוא מת מיד אין זה מפני חולשה שבו, אלא מפני חוסר אויר לנשימתו, והרי זה דומה למ״ש בגמרא: ״כפתו ומת ברעב, פטור… סוף חמה לבוא, סוף צינה לבוא, פטור (סנהדרין עז,א), משום דלא מת מעצם הפעולה. דון מינה לגבי עובר שמיתת אמו לא גרמה מיתתו אלא הנמשך ממנה, הלכך כל זמן שלא מת הרי הוא כחי, וההורגו הרי הוא כהורג נפש או ספק הורג נפש, אפילו אם לא ידעינן דכלו חדשיו. אולם דברי הרדב״ז מתקיימים בידוע שלא כלו חדשיו, שאז ודאי במתה אמו מיית הוא ברישא, ופרכוסו אינו אלא כזנב הלטאה. ועל כל פנים, אם גם נאמר דאין איסור רציחה לענין חיוב מיתה, אבל איסור מיהא הוי, וכמו שהעליתי להלכה בתשובותי (משפ״ע שם ס׳ מ״ו ומ״ז). ולענין שבת בכל אופן אסור להורגו משום נטילת נשמה .או גוזז, וכדאמרן. ודברי הרדב״ז בתשובתו זאת צריכים עיון. |
|
| ג. אשה היושבת על המשבר ומתה
גרסינן התם: ״האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין ומקרעים את כריסה ומוציאין את הולד״. ומפרש בגמ׳, לא נצרכה להביא סכין דרך רשות הרבים, וקמ״ל דמספיקא מחללינן שבתא, ואפילו בעובר דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא. ובשטמ״ק כתב: ״ותימה, דמשמע דיושבת על המשבר מחזקינן הולד כחי, ובאהלות תנן: יצא ראשו – אין נוגעין בו״, וי״ל דהכי נמי מיירי ביצא ראשו״ (ערכין ז,א-ב).
ומזה הקשה מעכ״ת על הרמב״ם דפסק בסתם: ״האשה שישבה על המשבר ומתה, מביאין סכין וכו' ומוציאין את הולד, שמא ימצא חי, שספק נפשות דוחה שבת אפילו לזה שאין חזקתו חי״(הלכות שבת פ״ב הט״ו), ולא הזכיר תנאי דיצא ראשו! ותירץ, דשאני משנתנו שמתה האם, אבל במתניתין דאהלות שהאם היא חיה, קורעין את הולד להציל את האם. |
| והנה לפי תירוצו דמעכ״ת נראה שהוא מסכים בעיקר דברי השטמ״ק דנעקר לצאת אינו כחי, אלא שבכל זאת כיון שמתה האם, ואין סכנה לאם בקריעת כריסה, מחללין את השבת להציל את הולד, ואין זה מחוור, דאם איתא שאינו נקרא ״נפש״, בכל ענין לא מחללין עליו שבת ! אבל כבר כתבתי דבנעקר לצאת הוי כחי, וכדאמרינן: ״האשה שיצאה ליהרג, אין ממתינין לה עד שתלד, ישבה על המשבר ממתינין לה, מ״ט ? כיון דעקר גופא אחרינא הוא״ (ערכין ז,א), ומסתברא דכיון דגופא אחרינא הוא חשוב נמי כחי, וההורגו חייב משום ספק רציחה ואפילו בחול, ובשבת חייב גם משום ספק נטילת נשמה. וממתניתין דאהלות אין ללמוד דאם לא יצא ראשו אינו כחי, אלא אעפ״י שהוא כחי אין הורגים אותו כדי להציל אמו, להרמב״ם משום שהוא נקרא רודף (שם), וסוגיין דגמרא מוכחא כן דאמרה: ״אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיות מעיקרא אימא לא קמ״ל״(שם). מכאן דהרי הוא כחי, אלא דאין לו חוזק דחיות, משום שאפשר שהוא מת עם אמו משום שהוא נחנק במיתתה, ואם לא כן, לא היה מקום להתיר חלול שבת להצילו, כיון דלא נפש הוא. ולפי״ז להרמב״ם אין מקום להקשות ממתניתין דאהלות.ולרש״י דכתב: ״כל זמן שלא יצא לאויר העולם לא נפש הוא״, שפיר מקשה השטמ״ק. ותירוצו דמעכ״ת דשאני מתניתין דאהלות דהאם היא מתה, אינו מספיק, דכיון דלאו נפש הוא, למה מחללין עליו את השבת? ומוכרחין אנו לקבל תירוצו של השטמ״ק דמתניתין דישבה על המשבר ומתה הוא ביצא ראשו.
ד. במ״ש הרמב״ם ושו״ע: ״מי שיש לו אח מאביו וכו׳ ואפילו הוא קטן, משיצא ראשו ורובו לאויר העולם קודם שימות אחיו, הרי זה זוקק את אשתו ליבום״ (אה״ע ס׳ קנז סעיף א׳). תמה מעכ״ת דביצא ראשו לחוד סגי, וכבר עמד בזה הגר״א בביאורו וכתב: ר״ל ראשו או רובו, וכמ״ש כנדה (כ״ט א׳ וי״ד ס׳ קצ״ד סעיף י׳).
ומתניתין דקתני ״בן יום אחד״ הכי פירושה: דתיכף ללידתו זוקק ופוטר מן היבום, והיינו נמי ביצא ראשו או רובו, דמשעה זאת נקרא ״בן יומו״. ואפילו אם מת בו ביום. והיינו בדקיים לן דכלו חדשיו, וכמסקנא דגמרא (נדה מד,א-ב).
והנלע״ד כתבתי |
|
|
|
|
|
|
|
|
