שער ד' / אמונה צרופה

פרק א'/  צדיק באמונתו יחיה

"צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה״ [תהלים קיט,קמ]
התורה בכללה ובפרטיה, תרי״ג מצות וגדריהם וסוגיהם, כולם כלולים ומקובלים ביסוד האמונה שהיא כלל הכולל את הכל, וכן אמרו רז"ל: תרי״ג מצות נאמרו למשה בסיני וכו', בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר: ״וצדיק באמונתו יחיה״ [חבקוק ב,ד] (מכות כד,א).
האמונה אינה מצוה מן התורה, אבל היא היסוד לכל המצות, כי אם אין אמונה ־ אין תורה ואין מצוה, לא מוסר ואהבה, ולא יראת שמים, והתורה אינה אלא ענף האמונה וגופין לנשמתא, ובהסתלקות הנשמה בטלה מציאות הגופין. ובכליון השורש נכרתים גם הענפים.
האמונה היא גם יסוד החיים ונעימותם, באין אמונה ־ אין חיים אנושיים במובנם המלא,
כי מה הם חיים מרובים, הפגעים ומרעין בישין מבלעדי האמונה שמרוממת את האדם אל עולם האצילות והזוהר. מעמידה לעיני חזון רוחו את היד הנעלמה והמסתורית הרוקמת את פעולותיה בצדק ומשפט, חסד ורחמים.
האמונה היא המבוא להשגת דעת אלקים ודרכי השגחתו הנפלאים, והיא מאחדת את האדם עם אלקי ישראל הטמיר ונעלם בחביון עזו, בכל יצורי ההויה העולמית ובאמונה כרת הקב"ה ברית עם ישראל עמו, וכן אמרו רז״ל: גדולה האמונה, שבשכר אמונה קרע להם את הים, שרתה עליהם רוח הקדש, ואמרו שירה (מכילתא בשלח).
וכן הנביא אומר: ״וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'״ [הושע ב,כא־כב], כי האמונה במציאות אלוקי עליון ודבקותו בבני האדם יצירי כפיו וטבועים בצלמו, היא פותחת לפנינו שערי בינה והשכל לדעת את ה׳ יוצר העולם, מנהיגו, שופטו ומקיימו בחסד משפט וצדקה. וזו היא תפארתו ותעודתו של האדם בחייו, כאמור: ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ״ (ירמיה ט,כג).
וכן העמידו רז"ל את יסוד האמונה בראש שיתא סדרי משנה, ואמרו: ״והיה אמונת עתיך" וכו' [ישעיה לג,ו] אמונה זה סדר זרעים, שבו פתחו סדר זה במצות האמונה ־ שהיא מצות קריאת שמע וברכותיה, ותפלות היום יומיות בקר וערב, שהן הם בטויי האמונה.

ואחריהם נמשך רבינו ומאורנו הרמב״ם ז"ל ופתח את ספרו הגדול "משנה תורה״ "היד החזקה״ ואמר: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.
והריטב״א בפירושו כתב: והלכות ראשונות ״הלכות יסודי התורה״ קראן כך, לפי שהמצות הכלולות בהן הן עיקר התורה ויסודותיה, שאם לא יתאמת מציאות השם ושהוא יודע מעשי בני האדם – לא תהיה האמונה בתורה (הלכות יסודי התורה פ״א ה"א). ומכלל דבריו למדנו שהאמונה אינה נקנית אלא בידיעה ברורה ונאמנה.

פרק ב'/  הגדרת מושג האמונה

אמונה אינה דבר הנאמר בשפתים או דבר המוחש לעינים, אבל היא דבר המורגש בלב ומובן בשכל, וכדי לדעת את האמונה ולהאמין בה מוטל עלינו להבין הגדרתה הנכונה המדויקת.
פלוסופים האחרונים עמדו בהגדרת מושג זה ואמרו: האמונה, זהו כשרון מיוחד שבטבע האנושי להתרומם מעל לכל הזמניות ולכוין את רוחו אל הנצחיות, היינו לצרף את הרגשותיו אל הנצחי אין סופי, (ראה ספר תורת הפלוסופיא של ר״ח קרקש להרב ד"ר עמנואל יואל, מתרגם צ. הר שפר בהקדמה).
הפילוסוף פיכטא אומר: האדם נולד עם הכשרון להאמין כמו עם הכשרון לחשוב, לאהוב ולשנוא, ומשום זה כל אדם מאמין, להשתחרר מחלק נפשי זה אפשר במיתת הנפש כולה. והפילוסוף קאנט הגדיר את האמונה: האמונה היא הכרת כל חובותינו המוסריות (של האדם) בתור פקודי אלקים (תורת הפילוסופיא של ר״ח קרשקש שם).
(להאמין ולדעת יסודי ושרשי אמונתו בידיעה ברורה ובהירה, השני מגדיר את האמונה בהנשוא שלה, ז״א במה שאנו מאמינים וצריכים להאמין, שכל תורותינו המוסריות הם פקודי אלקים, ולפי זה מגביל את האמונה רק בגדר המוסריות, לא לדבר שלמעלה מן המוסר) [ככל הנראה חסרים מספר שורות בראש קטע זה – העורך].
הגדרות אלה אינן נכונות לדעתי, כי האמונה אינה כשרון נפשי, אבל היא מעצם כחות הנפש כמו השכל העיוני והמעשי שבאדם. השכל מצרף את האמונה, והאמונה מאירה את השכל, ושניהם יחד מהוים את הרצון, וקובעים את יסודות האמונה שרשיה וענפיה. קרובים אל האמת הם דברי קאנט, והכתוב נראה לי כמסייע לו: ״כל מצותך אמונה״ (תהלים קי"ט, פו), הרי שהכרת מצות אלקים ופקודיו בתור חובות אנושיות – זהו מושג האמונה.

אבל באמת הכרה זו היא ענף מענפי האמונה, ולא האמונה עצמה, וכן אומר הנביא בשם ה': ״זה הגוי אשר לא שמעו בקול ה׳ אלוקיו ולא לקחו מוסר, אבדה האמונה (מלבם) ונכרתה (גם) מפיהם" (ירמיה ז,כח). הרי שהשמיעה בקול האלקים ומצותיו ולקיחת מוסרו, היא תולדת האמונה ולא האמונה עצמה, והדבר מוכרח מעצמו שהכרת פקודי אלקים היא ענף משורש אמונת מציאות אלקים, מצותו לבני אדם והשגחתו על פעולותיו.
הגדרה נכונה למושג האמונה הגדיר ד״ר יואל ואמר: האמונה היא השגה מברקת ברוח האדם ומרוממת את נשמתו להרגיש את הקדושה החופפת שם למעלה למעלה, שאין להשיגה בשום חוש, מפני דלית מחשבה תפיסה בה כלל במחקרנו. על דעת אלקים אנחנו עוסקים בו כמוצג שהוא מובדל ממנו, וכשאנו חשים את מציאותו ברמ״ח איברנו הרי אנו אחוזים בו.
האמונה היא המסקנה של המחשבה הנכנסת בלב ומשתיירת שם למשמרת, מה שמושרש בלב מושרש ביסוד טבעו של האדם, ונטית הלב היא סיבה הכי חזקה לרצון, האמונה איננה רק קרני זריחה של תנועות רוח לבד, אלא הרעיון נעשה לרגש, הרגש לרצון, והרצון הטוב מתאחז עם הרצון האלקי מקור הטוב, וכך היא התהוותה של האמונה בשלמותה.
דבר זה שנראה כאלו התחדש בבית מדרשם של הפילוסופים האחרונים, נאמר ביתר דיוק וביותר התעמקות בדברי רבותינו החוקרים על דבר אמת, וכן רס״ג אומר: האמונה הוא ענין עולה בלב לכל דבר ידוע בתכונה אשר הוא עליה, וכאשר תצא חמאת העיון יקבלנה השכל, ויכניסנה בלבבות, ותתמזג בהם, ויהיה האדם מאמין בענין אשר יגיע אליו ויצניעהו לעת אחרת… האמונה היא: שידע הדבר כאשר הוא, הרב רב והמעט מעט וכו', והאמונה השקרית היא שידע הדבר הפך מה שהוא (האמונות והדעות בהקדמת הספר).
דברים אלה בסגנון אחר אומר הרמב״ם: האמונה אינה דבר הנאמר בפה, אבל הענין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן, כמו שיצוייר… ואין אמונה אלא אחר הציור, כי האמונה היא ההאמנה במה שיצוייר חוץ לשכל כפי מה שמצויר בשכל, ואם יהיה עם זאת האמונה שאי אפשר חילוף זאת האמונה בשום פנים, ולא ימצא בשכל מקום דחייה לאמונה ההיא, ולא לשער אפשרות חלופה, תהיה אמיתית (מו"נ ח"א פ״נ).
אחריהם בא מהרי״א [ר' יוסף אלבו] ואומר: האמונה בדבר הוא הצטייר הדבר בנפש ציור חזק עד שלא תשער הנפש בסתירתה בשום פנים, אף אם לא ידע דרך האמות בו, כמו שלא תשער הנפש סתירת המושכלות הראשונות והדברים שמחשבתו של אדם גוברת בהם, או שהם באדם מצד טבעו ולא ידע איך באו לו, או כמו שלא תשער הנפש סתירת מה שהושג מן החוש ומה שאמת אותו הנסיון, אעפ״י שלא תדע סבת האמות בו (העקרים מאמר א׳ פי״ט).
צרופם של דברי רבותינו אלה, שכל אחד משלים ומבאר דברי מי שקדמו, אע״פ שאינו מזכיר אותו, נותן לנו הארה נכונה להגדרת מושג האמונה, ומדבריהם למדנו שהאמונה אינה דבר שמחוץ לנו, ככל ההשגות המדעיות שאנו רוכשים מתוך הסתכלות במה שחוץ ממנו, והתגשמות ממראה עינינו וציורי מחשבתנו, שלכן הם עלולים להשכח מאתנו, כמו הכתב שעלול להמחק מעל הלוח, הקלף או הניר שנכתבו בו, אבל האמונה הוא דבר העולה בלב, וכיון שכן, כל דבר שאנו מגיעים להאמין בו אמונת אמת נשאר בנו למשמרת עולם, לפי שהוא מתמזג בנו ומתלכד בכח האמונה הנפשית, שהוא חבוי במעמקי הנפש אעפ״י שלא נדע איך בא לנו, כמושכלות הראשונות, או כדעות ומחשבות שמחשבתו של אדם משיגה אותם בעיונו, או שהם בו מצד טבעו, ולכן לא תשער הנפש חלופה ותמורתה, והתכחשות לאמונה אינה אפשרית אלא במיתת הנפש כולה, הרי שהאמונה היא כח נפשי חבוי ועמוס שמבקש גלויו והארתו הנכונה, ראיה לדבר הוא רגשי כסופין דנשמתין שאנו מרגישים בעצמנו כפעם בפעם, הנפש נכספת תמיד להשיג את האמת הברורה והנכונה, והיא צוהלת משמחה כאשר משיג אותה על בוריה, מתאחדת ומתדבקת בה עד כדי מסירת נפש, ולהיפך, נעצבת כאשר לא תוכל להאמין, והיא מתנגדת נגוד גמור לכל אמת מדומה או מזויפת, גם אם לא תדע סבת התנגדותה, כי הנפש בכל הכרתה היא כור מצרף לצרף ולזקק את האמת מכל סיגיה ופסולתה, מה שהנפש מכירה שהיא אמת – היא מאמינה בו, ועושה את האדם למאמין, מרומם מכל ברק מזויף מעוור את העינים, אלא דבק במחשבתו ורצונו בהויתו ומהותו אל אלקי אמת וחי העולמים.
תורת היהדות בספוריה ומצותיה כוונה להלהיב ולהבריק שביב אש האמונה הנטוע בנפש האדם, כדי לאחד את האדם אל האמונה, ואת האמונה אל האדם בחבור מוצק בלתי נפרד, והאמונה שבלב בהתלהבותה על ידי הערה אלקית, או הסתכלות שכלית במה שמקיף אותנו, ונר ה׳ זו נשמת חיים שבעצמותינו, מביא לידי דבקות באלקים שהיא אחת ממצות כלליות של התורה, כמו שנאמר: ״ובו תדבק״ [דברים י,כ]. ובדבקות אלקית זו מתנצח האדם לחיי עד, כאמור: ״ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום״ [שם ד,ד].

פרק ג'/  הישגי האמונה

האמונה אעפ״י שהיא טבועה בנפשנו, אינה באה לידי גלוי אלא כשהיא נזונת ממקורות נאמנים, ולהפך, אם היא נזונת ממקורות אכזבים, או שמסתפקת מן סברות ראציונאליות מבלי לצרפם בעיון חודר ומקיף של המחשבה השכלית, יכולה להתהפך לאמונה כוזבת, באמונות האליליות בכל צורותיהן (ראה הרס"ג ומו"נ שם).
מקורות האמונה הם: המחשבה השכלית והעיונית, כי אין אמונה אלא אחרי מחשבה שכלית (מו"ן שם) מקיפה וחודרת לעיון עמוק ומבוסס, להבדיל בין האמת הגמורה ובין האמת המדומה שהפסולת מרובה בה, וכדברי הרס״ג: וכאשר תצא חמאת העיון יקבלנה השכל ויקיפנה ויכניסנה בלבבות (האמונות והדעות שם).
אולם לא כל אדם זוכה לכך מעצמו אם לא תנוח עליו הארה אלקית שהיא מתגלה לכל איש ואיש לפי מדת הכשרתו, ולא כל בני אדם שוים בזכות זאת. יש בני אדם, ואלה הם הרבים, שלא יתגלה אליהם ברק אלקים זה אלא לפעמים רחוקות מאד, או שלא יראוהו לעולם (ראה מו"נ במאמר הפתיחה), לכן עצת ההשגחה העליונה היתה להשאיר מברקי אורה אלה לנחלת האנושיות כולה, שתהיה נמשכת בקבלתו מאב לבן ומרב לתלמיד, ומתפשטת לכל מין האדם, מהר שוטף זה שהוא מתפלג לנחלים ומוסיף ברכה והפראה בדרכו, והוא שב ומתאחד אל מקורו, וכן נאמר: ״תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב״ (דברים לג,ד).
וכן אומר הרי״א: והאמונה תפול בכל דבר שלא הושג למאמין מצד החוש, אבל הושג לאיש רצוי ומקובל מזולתו, עד שלא נמצא עליו חולק, או שהושג לאנשים שלמי ההשגחה יותר מזולתם, או לאנשים רבי המספר גדולי הפרסום, ונמשכה הקבלה למאמין מן האיש ההוא או האנשים ההם קבלה נמשכת מרב לבן, כמו שנתאמת בנסיון היות השי״ת מנבא למי שירצה מבני אדם, מבלי שיקדמו לו ההכנות הטבעיות: חכם, עשיר, ובעל קומה, נאה (נדרים לח,א). וזה התאמת בנסיון בשעת מתן תורה, שכל ישראל הגיעו למעלת הנבואה, ושמעו קול אלקים חיים מדבר מתוך האש, ונמשכה הקבלה מאב לבן, ובעבור זה רצה ה' שתנתן התורה לישראל בפרסום גדול אחרי שהחזירה על כל שבעים אומות ולא קבלוה (העקרים מאמר א י"ט־כ).
נחלה זו אינה נקנית בירושה גזעית ואין אדם זוכה בה מן ההפקר כמוצא מטמון או אוצר גנוז שבא בהיסח הדעת, אבל ירושה זו היא מונחת ברשות הרבים לכל מי שמתכשר ורוצה לזכות בה ועמל למצוא אותה ולהדבק בה, כאמור: ״אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה׳ ודעת אלקים תמצא״ (משלי ב,ד ה), הא למדת: יראה שהיא נובעת מהאמונה אינה מושגת אלא בבקוש, כברור הכסף מסיגיו, זאת אומרת: הבדלת האמת מהשקר, וחפוש בעומק המחשבה, למצוא האמת הנאמנה שהיא נעלמת מן העין וגלויה ללב המחפש אותה לדעתה ולהבינה.
נחלת עולמים זו מכשירה את נוחליה לפקוח העינים המוכות בסנורים ולהאירן בקרני אורה מזהירים כברקים, כדי שנציץ אנו בעצמנו על ידי חפוש ובקוש מרובה, אל האמת הנעלמה שתחלתה נעוצה בסופה בדעת אלקי אמת ותורתו תורת אמת, שהיא הראשית והאחרית ומדע האמת: ״אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה׳ ודעת אלקים תמצא״.
וכן אומר מהרי״ע: האמונה הבאה אחרי החקירה והמשלמת חסרונה היא היותר חזקה (עקדה שער ט"ז [בראשית קיז,א]).
האמונה בעצמותה, בתור כח נפשי, נתונה לנו במתנה מאת יוצר האדם, קרני זריחתה נתונים לנו בירושת העבר בספר התורה והמצוה, והשלמתה וקנינה, והתמזגותה והתעצמותה בנו בחיינו ולאחר מותינו, מותנה בהשלמת תכונתנו וחקירת עיוננו.
אחד היה אברהם שהכיר את בוראו ומנהיג את בירת עולמו מתוך הכרתו העצמית, והאמין בה' הנגלה אליו, אבל בניו אחריו ירשו סגולה זאת מתוך קבלה מסורתית מאב לבן, ומרב לתלמידו, וממנה הגיעו לקבלת התורה בהר סיני, שיסודה היא האמונה, לפיכך צותה התורה ואמרה: ״ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם״ [דברים יא,יט], משעה שהבן מתחיל לדבר ־ אביו מלמדו פסוקי אמונה: "שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״ [שם ו,ד] ו״תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" [דברים לג,ד]. אור האמונה המקובלת יאיר דרכי החקירה העיונית להשכיל ולהבין שרשי האמונה וענפיה, ולשפר את מעשינו בדרך התורה והמצוה, ככל אשר צונו אלקינו על ידי משה נביאו ותלמידיו נביאי הקדש וחכמי התורה שבאו אחריו (ראה ״עקדת יצחק״ שער כ״ז), וכן אומר הרס״ג: החכם המשובח הוא מי ששם אמתות הדברים שורש ומנהיג עליהם דעתו, ועם חכמתו בוטח אל המובטח בו (האמונות והדעות בהקדמתו).

פרק ד'/  מפסידי האמונה

שאלה גדולה וחמורה עומדת לפנינו בפנה זו שהיא פנת האמונה לאמר: אם האמונה היא נצוץ אלקי שנמצא בנו מעת הויתנו, ואם נשמת אלקים שבקרבנו היא אוצר האמונה ומצרף האמונה, ובכחה לזרות את הפסולת והטפל, ולהבר את הבר האמיתי והאמוניי, אם כך הוא הדבר ־ הרי זה מחייב שכל אדם יבקש וימצא את האמונה האמיתית והנכונה, וירחיק את כל אמונות שוא ושקר וכל אמונות טפלות ומוטעות, לפי זה מוכרח הוא בטבע שכולם יאמינו באלקי אמת ותורת אמת, ועינינו רואות להיפך, שבני אדם חלוקים באמונתם, מה שזה מקרב – זה מרחק, מה שזה מאמין – השני כופר בו, וכל איש וכל עם הולך בשם אלקיו ובאמונתו המיוחדת או המקובלת לו, ורוב בני אדם טועים באמונות שוא ודמיונות שקר, וזה מוכיח שהאמונה היא דבר שחוץ ממנו, ונקנית לכל אדם עפ״י מחקרו או הרגלו, הקשותיו ומופתיו.
שאלה זו היא נראת חמורה מאד, אולם אחרי העיון נמצא תשובתה בצדה, והיא זו: כל אדם בטבע נשמתו הוא מאמין במציאות אלקים, מאמין במציאות השגחתו, ומאמין גם בתורת אלקים, גם הכופר בכל ואומר: אין אלקים בארץ, אינו כופר אלא בפיו, אבל מאמין בנפשו, במציאות אלקות נעלמה ונסתרת שאין השגת האדם מגיע אליה, אלא שהוא קורא אלקות זו בשם ״הטבע״, והוא נכסף, מחפש ומבקש לדעת את מסתוריו וסודותיו, והוא מאמין כי חוקים גלויים ונסתרים לדבר זה שקורא אותו טבע, ושאם ישמור את חקותיו יצליח בהם, ואם יעבור עליהם יקבל ממנו את ענשו, ואסונו.
כל אדם, גם האפיקורוס האומר: לית דין ולית דיין, הוא מרגיש בנפשו שהצלחתו ואסונו, אשרו וטובו, אינם מקריים ולא תלויים במעשה ידיו, אלא נגזרים הם מפי מציאות נעלמה שאין אנו יודעים אותה, ולא תמצא אדם אשר לא ישאל את עצמו: מה ילד יום, ומה יהיו מקריו ביום מחר, ואדרבה, מתוך שהוא כופר הוא פונה אל רהבים ושטי כזב, ויוצר לו בדמיונו שדין ומזיקין, דמיונות פסימיים שמכלות כחו ומרצו ומשרות בורות ועצבות, או דמיונות אופטימים מתעים ומוליכים אותו שולל, כל אדם מרגיש שיש מציאות עליונה מצוה ופוקדת עליו, מיסרת ומוכיחה אותו, ומתוך כך הוא משתחוה לפניה, מתפלל לה ומצפה ממנה גזר דינו.
אמונה חבויה זו היא שיצרה לנו בארץ מלכותא דארעא מונארכית, או קהלית אוטוקראטית, או מלכות עממית דימוקרטית מחוקקת, שהאדם והעם מכבד אותה ומתכבד בכבודה, מבקש ממנה ומתפלל אליה.
מלכותא דארעא זו שהיא כעין מלכותא דרקיעא, היא תולדה של האמונה הנפשית ממציאות מלכות שמים בארץ.
ועוד זאת. כל אדם מכיר במציאות עליונה בעלת גבורה, שהיא מפקדת ומנצחת הליכות עולם מסיבותיו ועלילותיו, ומציאות חכמה שהיא יועצת ומלמדת, מדריכה ומישירה בדרכי החכמה והמוסר, והיא מולידה כפעם בפעם אנשים מחוננים בטבע זה, ואנו קוראים אותם ־ אנשי הרוח, שרוח אלקים נחה עליהם ומלבשת אותם רוח עצה וגבורה, רוח חכמה ותבונה.
אלה מאין הן נובעות, אם לא מניצוץ האמוני, שהוא חבוי בתוכנו ומבקש בכסופין דנשמתא עזים להביאו לידי גלוי, אלה יוצרות מלכותא דארעא מעין מלכותא דרקיעא, ושוב עולות מלמטה למעלה להכיר להם במחשבתם אלקי עולם ומנהיגו של עולם.
הא למדת שנצוץ האמונה הוא נמצא בתוכנו, אלא שבני אדם אוהבי השטחיות וההפקרות מכבים נצוץ מבריק זה על ידי סלון של מים צוננים שנמצא להם מן המוכן, וזה הוא יסודה של כל האליליות הקדמונית, והאליליות המודרנית בכל צורותיה, שהיא מורידה כבוד או כח האלקים בתבנית שור אוכל עשב, בתבנית אדם ילוד אשה, או בתבנית פלוסופית של פנתאיסמום, זאת אומרת אחדות האלקים והטבע, והגבלת האין סוף בטבע שהוא בכל רחבו וגדולתו סופי ומוגבל, והם מרמים את עצמם ואת אחרים באומרם: אין־סוף, בהאמינם בדבר סופי.
האמונה שהיא שביב אורה מהבהב בנשמת האדם, מבקשת לה ארשת שפתים וצרופי מלים כדי לבטא אותה בשפתיו, ולהרהר בה בהגות לבו לתת לה ציורי מחשבה, שהם בבחינת גופין לנשמתין, להתלבש ולהסתמל בהם, להשתחות לפניה, להכנע לפקודותיה, להשמע להוראותיה, ולעבוד אותה.

אלה שלא זכו לכך, או אלה שקבלו נחלת שוא ושקר ואמונה מוטעית, מלבישים את אמונתם בדמיונות כוזבים ומוטעים, ובצורות אפלות וחשוכות, טועים ומטעים אחרים, לא רק ביסודה אלא גם בפקודיה ומצותיה, ונעשים גם הם אנשי טעות, ״וילכו אחרי ההבל ויהבלו" [ירמיה ב,ה]. אבל אלה שזכו לכך מתוך הכרה צרופה, או מתוך ירושת אבות נאמנה, מצרפים אותה צרוף אחר צרוף וזכוך אחר זכוך, מלהיבים אותה בשלהבתיה, מתאחדים אתה בגופם ונפשם אחוד בלתי נפרד כשלהבת זו הקשורה בגחלת, והם מדמים את הצורה ליוצרה, ולא את היוצר אל הצורה, הלכך מתנצחים אתה לעד ולעולמי עולמים, כאמור מפי נביאי קדשנו: ״אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם״ (מלאכי ג,ו).
אמונה אלקית זו גוררת אחריה תורה נצחית שלא תשתנה לעולמים, ושהיא נותנת נצחיות למאמיניה ושומרי פקודיה בעולם הזה ובעולם הנשמות כאמור: ״ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום״ [דברים ד,ד].

פרק ה'/  המאמין והפילוסוף

הפילוסופיה התיאולוגית נסתה להשתחרר מהאלילות בכל צורותיה, אבל אל האמונה הצרופה לא הגיעה, כי הפילוסוף בקש לדעת את האלקות ־ כדעתו את הארץ בכדוריותה וטבעה לשם המדע, ולא לשם השגת האמונה, וכיון שכן, העמיד את הכל בהשגתו הרציונאלית והקשותיו השכליות והמופתיות, עד שגם חסידיהם אמרו כלפי אמונת היהדות: חכמתם זו איני מכחישה, אבל איני יודעה, ולדידם האלקות אינה אלא אלקי עולם שהאדם במינו הוא חלק קטן ממנו, כמו הנמלה או היתוש הקטן, אבל אינה אלקי האדם, לפי שאין האדם יציר כפיו ומיוחד בהשגחתו האישית. מזה יוצא להם כי אין תורה אלקית ולא מוסר אלקי, ואין שכר ועונש ולא דבקות אלקית, אלא דבקות עם השכל הפועל ולא יותר (ראה כוזרי מאמר ד, סימן י"ג).
אבל המאמין, מבקש אמונה ־ ולא דעת, מאמין באלקי אמת אעפ״י שאינו יודע אותו, ומאמין בקרבתו אל האלקים ובהשגחת האלקים המיוחדת במין האדם ואישיו, להשכילם ולהבינם, להדריכם ולהישירם באמונתם ודרכי חייהם, לקרבם אל כסא שכינתו, להאיר נשמותיהם מזיו הודו, ולהעלות נשמתם תחת כסא הכבוד.
הפלוסופים בהגיונם יקיפו אותך בשאלות כתנורו של עכנאי ויאמרו: אמונתך זאת מלאה נגודים וסתירות, ואין לתרץ שאלת: הידיעה והבחירה, או הגזרה וטבע האפשר, ואיך אפשר ליחס שנוי רצון באלקי עולם אשר אינו גוף ולא דמות גוף, ורחוק מכל הפעליות המביאות לידי שנוי רצון? ולכן אתה מוכרח להודות בקדמות העולם, וממילא לכפור בהשגחת האלקים על יציריו באישיהם האינדבידואליים, אלא האדם הוא אחד מיצירי הטבע, מחונן בכח השכלתו, ומתאחד בהשכלתו הגבוהה עם השכל הפועל, האדם הוא מדיני בטבע, ולכן המדינה היא מנהיגו ומדריכו ותורת המדינה היא תורתו, והאדם הוא חפשי במעשיו כל כמה שלא יפגע בחק המדינה ובתורת החברה.
לא פה המקום לדבר על פרטי שאלות אלה, נדבר עליהם אם ירצה ה׳ בפרקים מיוחדים, אבל המאמין ישיב להם בקצרה, ויאמר: ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי… כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם״ (ישעיה נה,ח־ט).
או במלים אחרות, כמו שנעלמה מהשגתינו מהותו ועצמותו, כן נשגבה מבינתנו דעת דרכיו וסודות השגחתו העליונה, ועדיין שואלים ואומרים: איה אלקי המשפט. ועינינו רואות: רשע מכתיר את הצדיק [=מקיף ומציק, ע"פ חבקוק א,ד], ובני אדם נדמו לדגי הים, שכל הגדול מחברו בולע את חברו, מנצלו עד מצוי הדם? גם בלב המאמין מתעוררת שאלה זו בכל תוקפה, אבל כשהוא נגש לפתרונה מקדים ואומר: ״צדיק אתה ה׳… אך משפטים אדבר אותך: מדוע דרך רשעים צלחה״ (ירמיה יב,א).
״טהור עינים מראות רע והביט אל עמל לא תוכל, למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, ותעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו״ (חבקוק א,יג יד).
לא חכמה היא זאת לסגת אחור מפני שאלות אלה או אחרות, שאלות אלה כדאיות הן להעיר ולעורר בנו החפץ והתשוקה לדעת סוד עולמים זה, כתפלת אדון הנביאים בדברי ענוה ותחנה: ״אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך" [שמות לג,יג]. ואז זוכה לקבל מעין אותה תשובה האומרת: ״אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה׳ לפניך, וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם״ [שם יט].
העולם כולו בעצם הויתו והתחדשותו התמידית הוא אוצר הטוב, אצילות אלקית טובה שלמה ומוחלטת. העולם כולו בכללו ופרטיו והאדם, זה עולם הקטן במינו ואישיו, נתון תחת השגחת יוצרו שהוא יצרו, נותן הויה לעולמו במדת הרחמים, ומעדיף טובו לאדם הנברא בצלמו בדעת חכמה ובינה. משנברא אדם נקרא אלקי מרום בשם ה׳, ואדם השלם זוכה לראות השם באותיותיו ולשמוע שם ה׳ בכל יצירותיו. מדת הדין בעולמו הוא דין שהוא מזוג בחנינה ורחמים, זה הוא מה שבן אדם יכול להשיג – מדת הדין ביסודה אבל לא בפרטה: ״וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם״ [שם]. מבלי שתדע אתה האדם סוד המשפט של היחיד שהוא נדון במדת החנינה והרחמים.
הספקנים והליצנים באים אף הם בטענתם ואומרים: חיים אנו בעולם שכולו רע, החיים והמות, האור והחשך, הטוב והרע, מתנגשים תמיד, והרע הוא המנצח, וקול המונו של העולם הוא שועת עשוקים, צעקת דלים ומנוצלים שאין להם מנחם, ומה נועיל כי נפגע בו, ומה תתן לנו אמונה זו.

אומללים אלה מודדים את הצדק האלקי באמת מדת הצדק שלהם, ואת הטוביות העולמית במדת הנאתם הם, ולכן קוראים תגר תמיד. נפשם הזוללה לא תדע שבעה, ולא ימצאו טוב בעולמם, בולמוס תאותם ואהבת בצעם עושה את הטוב לרע, ובצרות עין מביט על טובת חברו כאילו היא נגזלה ממנו.
אבל המאמין רואה מתוך השניות המתנגדת את האחדות המוחלטת, הוא רואה בהרע המדומה – הטוב המחלט, בתוך ערפילי החשך ־ אור הגנוז, ומתוך סערת ההוה ־ את שירת העתיד, שירת נצחון האמת. עתידין ישראל שיאמרו שירה לעתיד לבוא, שנאמר: ״שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה״ [תהלים צח,א], ובאיזו זכות אומרים ישראל שירה? בזכות אברהם שהאמין בהקב״ה, שנאמר: ״והאמין בה׳״ [בראשית טו,ו]. והיא [האמונה] שישראל נוחלין בה, ועליו הכתוב אומר: ״וצדיק באמונתו יחיה״ [חבקוק ב,ד], הוי: ״תשורי מראש אמנה״ [שיר השירים ד,ח] (שמו"ר כג,ו).
האמונה מורשת אבות זאת, היא נותנת שירה ורנה בפי מאמיניה גם בשעה שחרב חדה מונחת על צוארם, והעולם חשך בעדם, לפיכך לא נמצאת שירה זאת אלא בישראל שומר אמונים, שלא פסקה מפיו שירה חדשה בכל הדורות והתקופות ־ בבתי הכנסת ובתי התפלה, ובבית, בשבתם על שולחן מלא אורה וחדוה בשבתות ומועדים.
שירה זאת ניכרת ביותר ביום הכפורים שבכל שנה, מתוך צום ופרישות התנשאה נשמת ישראל לגבהי שמים, הוארה מזיו השכינה, ואמרה שירה של תשובה ובקשת סליחה ומחילה וכפרה מלפני מלך המשפט, שהוא מלך [מוחל] וסולח, ובקדושת ה' הנקדש בצדקה.
ושירה זאת היא שנתנה לנו שירת התקוה לגאולה וחרות: ״כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה'״ (ישעיה נד,י).
וכן אמרו רז"ל: ״אז ישיר משה ובני ישראל״ [שמות טו,א] ־ שר לא נאמר – אלא ״ישיר״, כלומר שלא תפסק השירה מפיו.
שירה זאת שלא פסקה מפינו מעולם, היא שהגיעתנו עד הלום לתקומת מדינת ישראל בגבורת חלוציה הנסוכה להם מאת האל הגדול הגבור והנורא, שהיא שירת הנצח של עם ישראל לעיני כל העמים ולכל הדורות כולם. והיא מחזקת בנו תקות עולמים של מלכות בית דוד בירושלם, שאליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד.

פרק ו'/  מופתי האמונה

מהרי״א [ר׳ יוסף אלבו] חוקר ואומר: האמונה שראוי שתשים את האדם מצליח ־ היא אמונה בדבר האמתי בלבד, לא האמונה במה שאינו נמצא שהוא נמצא, ובמה שהוא נמצא שאינו נמצא, וא״כ ראוי לשואל שישאל ויאמר: מהיכן יוודע אם הדבר שתבוא בו האמונה הוא אמתי בעצמו, כדי שנאמין אותו אמונה שלימה, או איננו אמתי כדי שנרחיק האמנתו? ואם נאמר שזה יושג מצד העיון השכלי, א״כ תהיה הידיעה המחקרית למעלה מן האמונה? ־ לפתרון חקירה זו אומר: הנמנעות הן שני מינים, נמנעות קיימות בעצמן שלא יתואר בחלופן, כמו שהכל יותר מהחלק וכדומה, ובאלה אי אפשר שתבוא הקבלה להאמין, ויש מין אחר מן הנמנעות בטבע בלבד, כמו תחיית המתים והמצא איש יושב ארבעים יום וארבעים לילה בלא אכילה ושתיה, והדומה לזה, שאף שדין נמנעות בטבע ־ אינן נמנעות בחק הבורא, ובמין זה אפשר שתבוא בו האמונה, כי כל מה שאפשר שיצויר מציאותו אצל השכל, אעפ״י שיהיה נמנע בטבע, אפשר שתבוא בו האמונה שנמצא זה בעבר, או שהוא נמצא עתה, או שימצא בעתיד, וכל שכן אם העיד ע״ז הנסיון, אעפ״י שיכחיש השכל אמונת מציאותו מפני שלא ידע מהותו, וכן מה שהעיד עליו החוש ממיני הנפלאות בתחיית המתים ע״י אלישע, וכעמידת ילוד אשה בלא אכילה ושתיה כמשה ואליהו, וכרדת האש מן השמים, והיות השכינה שורה בישראל וכיוצא בזה, שהעיד החוש שהיו בזמן מה, והשכל יכול לצייר מציאותם, אעפ״י שלא ידע סבה לאמונת מציאותם. כל זה וכיוצא בו אפשר שתבוא בו האמונה (ספר העקרים מאמר א' פכ״ב).
וזה אמרוהו הרס״ג והרמב״ם בדברים קצרים: האמונה הוא ענין עולה בלב לכל דבר ידוע בתכונה אשר הוא עליה, או שיצויר במה שהוא חוץ לשכל, כפי מה שהוא בשכל, ואין עולה בלב או מצוייר בשכל דבר שלא נמצא או בטול דבר הנמצא, ויהיה עם זאת האמונה שאי אפשר חלוף זאת האמונה בשום פנים, ולא ימצא בשכל מקום דחיה לאמונה ההיא ולא לשער חלופה. מזה אתה למד כי מופתי האמונה הם: א. בחינתה העצמאית. ב. בחינת מקבליה. ג. הצלחת מאמיניה. ד. למודיה הטובים וישרים.
א. בחינה עצמאית
א. בחינת האמונה עצמה. האמונה הכנה, היא דבר שהמחשבה השכלית והלבבית מציירת אותם, ולא אמונת שוא ושקר שדמיון מוטעה מוליד אותה, ומטעה את המאמין בה בחזיונות שוא מוטעים ומטעים שאין השכל הבריא וההגיון הישר יכול לקבלה. ב. אמונה ודאית ונצחית שאין מקום לשכל לדחות אותה ולא לשער אפשרות חלופה ותמורתה באחרת טובה הימנה, כי אמונה שהיא בת חלוף ותמורה אינה ראויה לשמה, באשר היא עושה את האדם כפוסח על שתי הסעיפים גם בדברים שהם מתנגדים לזה תכלית נגוד, וכן אמר אליהו אל כל העם שעבדו גם את ה׳ וגם את הבעל: ״עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה׳ האלקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו״ (מלכים א, יח,כא), כי האמונה אינה יכולה להיות אלא אחת, וכל אמונה מסופקת היא מעידה על עצמה ששתיהן הן שקר בידו, מפני שאינו יודע מהות אמונתו, והרי זה מאלה שאמר עליהם ירמיה הנביא: ״קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם״ (ירמיה יב,ב), או כמו שאומר הרמב״ם: וכל מי שיאמין שהבורא הוא אחד ויש לו מדות רבות ־ הוא אומר בלשונו אחד ויאמין בלבו כי הוא רבים (מו"נ ח"א פ"נ).
מאמין כזה שאין פיו ולבו שוים, או שאינו יודע במה שהוא מאמין, אינו נאמן לעצמו, וכל שכן הוא שאינו נאמן לאחרים, וכן ישעיהו אומר: ״אם לא תאמינו כי לא תאמנו״ (ישעיה ז,ט).
אמונתנו בנביאי האמת וברבן של הנביאים אינה מיוסדת על אותות ומופתים שנעשו או שיעשו על ידם, שכל מאמין מה אפשר לו להחליף את אמונתו בסבת אותות ומופתים אחרים. אבל אמונתנו בה׳ ונביאו הוא [משום] שעיני אבותינו ראו והכירו אמת זאת בכל ודאותה: "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם״ [שמות יט,ט]. וממנה נמשכת האמונה לכל הנביאים, מפני שנצטוינו מפי הגבורה להאמין בנבואתם: ״וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה׳״ (שמואל א, ג,כ) (עיין רמב"ם ה' יסודי התורה פ"ח).
ב. בחינת מקבליה
המסורת הנאמנה היא אחת מיסודות האמונה, אבל כדי שנדע אם מסורת זו מתחלת הויתה היא נאמנה, צריכים אנו לבחון במקורה הראשון שלו נגלתה אמונה זו ושהוא מסרה לנו, אם הוא נאמן בדבריו, או שדמיון שטותי נדבק בו לקרוא את עצמו בשם נביא. בחינה זו היא נעשית בשלש פנים: א. אישיותו הגבוהה בחכמה ומוסר של הנביא שהתפרסמה בדורו, והוכרה לכל בתור אדם המעלה שרוח אלקים בו, ובתור דוגמא מופתית של אדם שלם וקדוש, נדיב, עניו ואוהב את הכל כאברהם ומשה, וכל תלמידיהם ויורשיהם אחריהם. ב. פרסום נבואתו ברבים, ככל אבותינו ונביאינו הקדומים שהכריזו אמונתם ברבים בריש גלי בלי כל רתיעה ופחד, לפני מלכים ושרים ולפני כל העם, [על אף] היותם יודעים כי בפעולתם זו מסכנים הם את חייהם, כי בהכרת האמת שבלבם הרגישו בעצמם כי דבר ה׳ הוא כאש עצור בעצמותם ומתפרץ מפתחי פיהם. ג. דברי הנבואה עצמם, שהם מוסריים וקדושים מצד עצמם, מתאימים אל האמת הגמורה, ומשלימים נבואת רבם ולא משנים או מסרסים דבריו (עיין מורה נבוכים ח"ב פרק ל"ו, ורמב״ם ה׳ יסודי התורה פ״ז ה"א וה"ז ופ"ח ה"א).
ג. הצלחת מאמיניה
האמונה הנאמנה נבחנת גם מהצלחת מאמיניה, ואולם הצלחה זו אינה נמדדת ברב עושר, גבורה פיזית ושלטון מלכים. כי הצלחות אלה אינן מתעצמות בבעליהם ולא נותנות להם יתרון של מעלה עצמית, ולא ערך נצחי, אבל ההצלחה האמיתית היא זאת שמרוממת את מאמיניה ברוחם ונפשם, באופיים ותכונתם, ונותנת להם עז וגבורה להכריז עליה ברמה, בדבור ומעשה, לחיות באמונתה ולמות בעדה כדי לקיימה ביד בניהם וללמדה לכל האדם, וזו היא אמונתה של היהדות שאינה מצטמצמת בחוגה היא, אבל היא מאמינה כי תמלא ״הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ [ישעיה יא,ט].
הצלחה האמהית היא זאת שמקרבת את האדם אל האלקים ומושכת אליו השגחתו המיוחדת הדבקה בו ומתגלה בכל הליכותיו, וכן אומר משה רבן של כל ישראל: ״כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה׳ אלקינו בכל קראנו אליו, ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום״ (דברים ד,ז-ח), כי הקרבה האלקית היא גוררת אחריה למשפטים צדיקים וחקים ישרים לעשות משפט אלקים אמת בקרב האדם ששכינת הקדש שרויה בתוכו, ודורשת ממנו עשות משפט ואהבת חסד.
וקרבת אלקים נראתה ביהדות בהתגלות נביאים הקדמונים שדבריהם נתקבלו לחזון נבואי של כל האדם לדור דורים.
[ד. למודיה הטובים וישרים]
מופתי האמונה הצרופה הם למודיה הטובים הנמשכים ממנה ומחייבים את המאמין לא רק להאמין בלב ולהביע את אמונתו, אלא להדמות במעשיו ולהתקדש בקדושת אלקי אמת שהוא מאמין בו ובוטח בו, וזו אמונת היהחת האומרת ללכת בדרכי ה', לדעת את דרכיו ולהדמות לו במעשיו ופעולותיו לטוב לו כל הימים.
ומופת האמונה היא ההכרה הנפשית במה שהוא אמת. הרגשה זו היא עדות חותכת שאין אחריה עדות ולא סתירה מופתית. האדם המשכיל על דבר אמת מאמין בכל דבר שאמתתו מרגשת לנפשו אם גם לא ידע מקורו ולא ידע לו כל אות ומופת, והכרה זו עצמה היא חרב חדה שהיא גוזרת לגזרים, עד כדי בטול כל אמונה טפלה יצירת הדמיון וההרגל שהנפש מכיר בשקרותה.
קצר לשון האדם להביע בבטוי ברור ומובן לכל, את ההוד והיופי שנפשו מרגישה באמונתו, אבל דרכי הבעת האמונה הם המעשים הנלמדים ממנה, שהאדם עושה אותם באהבה ומסירות נפש. כל אמונה שאין מעשים מצורפים לה, היא נשמה ערטילאית שאין לה אחיזה בחיים, וכל אמונה שהיא מלמדת לעשות רע או מעשיה תועבה ־מעידה על שקרותה וכזבה, אבל אמונת אומן היא זו שמלמדת להיטיב ולהועיל, להתרומם ולהרים את עצמו ואת אחרים אל השלמות המעולה של האדם בכל דרכיו ומעשיו, עלילותיו ומחשבותיו.

פרק ז'/  האמונה הצרופה ותועליותיה, הכפירה והפסדיה

הכפירה והפסדיה: א. בעלי אמונה. ב. אנשי אמונה.

האמונה הצרופה היא עמוד אורה להאיר את חשכת חיינו, ולהעמיד את מאמיניה בקרן אורה. אמונה זו עושה את מאמיניה לבעלי אמנה ולאנשי אמונה, בעלי אמונה בהכרתם, שממנה נמשכת נעימות החיים ושירתה, ואנשי אמונה במעשיהם, שממנה נמשכת שלום חברותי, אמת ומשפט צדק בכל פעולותיהם.
א. בעלי אמונה
בעלי אמונה כיצד? האמונה כי אלקים חיים נמצא בתוכנו, שוכן בקרב מחננו, מקדש אותנו בקדושת תורתו, ומעמיד אותנו לדין על כל מעשינו ועלילותינו, מחשבתנו והגות לבנו, מעירה בנו החפץ והתשוקה לדעת את ה' ואת דרכי משפטו והשגחתו הנפלאים, משרה עלינו רוח קדשו, ונותנת שירה בפינו בכל המצבים ובכל המעמדים שאנו נמצאים בהם: ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו" [שמות יד,לא] ־ בזכות אמונה שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה (מכילתא בשלח).
וכן אמר נעים זמירות ישראל: ״חסד ומשפט אשירה לך ה׳ אזמרה" [תהלים קא,א]- אם חסד אשירה ואם משפט אשירה (ברכות ס,ב), וכן הוא אומר: ״להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות״ (תהלים צב,ג), בזריחת שמש הצלחתנו נגיד חסדך, וגם בהיותנו עטופי חשך וערפל, גולים ונודדים כעור הממשש בצהרים־ נגיד אמונתך, לפי שאנו מאמינים שגם בוקר ההצלחה וגם אפלת הלילה, הם באים ממדת הדין שחוט של חסד ורחמים חורז אותה, ונובעת ממשפטו של אלקי המשפט שהוא: ״אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא״ (דברים לב,ד) ־ צדיק הוא וצדיק דינו, ומשפטו והענשתו במדת הדין היא מוסר אב רחום וחנון להטיב אחריתנו: ״כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה״ (משלי ג,יב).
אמונה צרופה זו נותנת בפי מאמיניה ברכת הודאה ושירה תמידית בלתי פוסקת, רואים אנו זריחת החמה בהדר תפארתה וקרני זיוה ומברכים ״יוצר אור״, רואים את שקיעתה ומברכים ״מעריב ערבים״, נהנים משפע ברכת אלקים בעולמו, ומברכים. וכן היא דרכם של צדיקים בעלי אמונה – מברכים על כל דבר ודבר שאוכלים ושותים, ושרואים וששומעים (תנחומא וזאת הברכה). ועוד זאת רואים האילנות בפריחתם ואומרים: ברוך שלא חסר בעולמו כלום, וברא בו אילנות טובות ליהנות בהם בני אדם. רואים הבריות ביופי תארם, ומברכים בהתפעלות נפשית נשגבה ואומרים: מה רבו מעשיך ה'. מעשה ברבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית וראה נכרית נאה ביותר, ואמר: מה רבו מעשיך ה'. והאומר: כמה נאה פת זו ־ ברוך שבראה, כמה נאות תאנים אלו, ברוך שבראן ־ זו היא ברכתן (תוספתא ברכות פרק ד [ברכות מ,ב]).
ולא רק זאת אלא שהם שומעים שירת יה גם מפי כוכבים ומלאכי מעלה: ״ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים״ [איוב לח,ז]. וגם מצפרי שמים וגלי ים וחית הארץ, וגם מכל עצי היער. גם הם אומרים רנה ותהלה: ״אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ״ [דברי הימים א, טז,לג] ״ירעם הים ומלואו יעלץ השדה וכל אשר בו" (שם לב), בקצור ־ כל המציאות כולה אינה אלא פרק שירה עילאית נשגבה, זמרה נעימה שברכה בה, ואלה הם חיי האדם במובנם המלא והמדויק.

לעומת זאת בני אדם מחוסרי אמונה, או טועים באמונות טפלות וכוזבות, אין בפיהם שירה ולא ברכה אלא קללה תמידית קינה בלתי פוסקת, התמרמרות עזה, ירידה מוסרית לשאול תחתית מלוה אותם תמיד, ועוקרת אותם מהחיים, לפי שהחיים בכל תמורתם וחילופיהם בכל צורותיהם וגוניהם, אינם בעיניהם אלא צללים חולפים, פגרים מתים, גופים אטומים וחשוכים, גלגלים אוטומטיים רצים ואצים וסוחבים אחריהם את האדם, כסומא זה הנשען אחרי הפקח ההולך לפניו ומוליכו אל אשר יחפוץ הוא, וכחרש זה הרואה להקת המזמרים, תנועתם וכלי זמרתם ואינו שומע מה שהם אומרים, ועליהם אומר הנביא: ״החרשים שמעו והעורים הביטו לראות״ (ישעיה מב,יח).
מחוסרי אמונה אלה, אין בפיהם אלא קללה ולא ברכה: ״יאבד יום אולד בו, והלילה אמר הורה גבר… מדוע קדמוני ברכים, ומה שדים כי אינק״ (איוב ג,ג־יב).
מחוסרי אמונה חשובים כמתים בחייהם, לפי שכל העולם כולו הוא בעיניהם מכונה אוטומטית מטרידה ומרגיזה. חיים שאין בהם אמונה הם מלאי אכזבה, ונעדרי כל תוכן, חיים של תרדמה, או של יקיצה מדומה שאין בה לא ערות הלב ולא התרשמות החושים: רואה חמה בזריחתה ובשקיעתה – ואינו מברך, אוכל ושותה – ואינו מברך (תנחומא שם).
מכאן הסבה למקרי אבוד לדעת שהולכים ומתרבים בדורנו, ומכאן הסבה למקרי טרוף הדעת הנפוצים בקרבנו, כי הריקניות שבחיים מביאה את האדם לעקירתו מהם, או שמבהילה אותו ומביאתו לידי טרוף דעת, ורוח עועים.
באור אמונה צרופה זו, נביט אל בעלי אמנה – אלו ישראל. רעים ומרים מאד היו והנם חיי עם ישראל בגלותו הארוכה ובנדודיו הרבים, רבות שבענו בוז וקלון שוד וחמס, משורר האומה אומר: ״על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם״ [תהלים קכט,ג].
כלואים ומסוגרים במחיצות ברזל היו אבותינו בגבולי הגיטו הצר והחשוך, שבראותנו היום שרידיהם אנו עומדים ותמהים האפשר היה לחיות במחנק כזה? וכשאנו מביטים מבעד רשמיה הקלושים של ההיסטוריא הגלותית, אל בתי ישראל, עומדת לפנינו תמונה בהירה של בתי אבות נהדרה מאד בשלות השקט נפלאה, וחדות יצירה השרוים בתוכם: ״אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך״ [שם קכח,ג]. ומה נהדר בית זה בלילי שבת ומועד, שהוא מלא אורה, זמרה, שירה ושמחה.
נלך הלאה, גצא מהבתים היחידים ונכנס אל בתי הכנסת ובתי המדרש, ומה תראינה עינינו, אם לא אורה ושירה, זמרה וחדוה. בכל מאמצי יכולתם הקימו ישראל בתי כנסת נהדרים, ארונות הקדש מפוארים. נר תמיד לפניהם, וספרים פתוחים לעיניהם, והגופים הצנומים ומדוכאים מתנודדים בלי הרף בכל רמ״ח אבריהם ושס״ה גידיהם, מתפללים ולומדים, קוראים ומתפלפלים בדברי הלכה ואגדה, שהם מפלסים בין מעקשים ואורחות עקלקלות, מהלך חיים מתוקן והויה נאה של האדם בעולמו, וכל כך למה – לפי שבאמונתם ראו חזות הכל, נחמה להויתם ותקוה לאחריתם, ספוק נפש גמור ואהבה עזה ובוערת לקיומם.
הרדיפות וההגבלות, ענויי המות ויסורי הנפש ששתו עליהם אויביהם ומושליהם, אותות הקלון ולעגם של מנדיהם, כבלי העבדות ומחיצות הברזל שנתנו עליהם, מוקדי האש שבהם שרפום חיים, לא השניאו בעיניהם את החיים, ולא הזיזו אותם מאמונתם אף במשהו, ולא הביאו אותם לידי התנכרות למורשת אבות, אלא להיפך נסכו עליהם עז וגבורה לחיות באמונתם ולמות באמונה בשירת האמונה וצדוק הדין בפיהם, באמרם: ״שמע ישראל ה' אלקינו ה׳ אחד״ [דברים ו,ד], וברוך דיין האמת שכל משפטיו צדק ואמת.
מחוסרי אמונה או אפילו קטני אמנה, חייהם אינם חיים, כי גם בשעת אושרם, וגם כשהלחם נמצא בסלם בשפע, דואגים ליום מחר, וכל מי שיש לו פת בסלו אומר: מה אוכל מחר – הרי זה מקטני אמנה. ובשעת משבר, בשעה שמחוסרי אמנה שוכבים על ערד דוי, ומתאבקים עם מר המות, או כאשר יראו מעשה ידיהם מבטחם ומעוזם טובעים בים, מחמדיהם גוועים לעיניהם, ובכל אשר יפנו ימששו חשך ולא אור, אנה יפנו לעזרה, אל מי יקראו ומאין תבוא עזרתם ? האלקים רחוק מלבם, והתפלה רחוקה מבינתם, ביאושם יפולו ואין מקים, וברעתם ימותו ולא בחכמה, וקללה איומה בפיהם, וענן מלא עצבת על פניהם.
לעומת זאת בעלי אמונה ־ גם בשעת גסיסתם מתפרצים בשירת יה ואומרים: ״כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלקים לעולם" [תהלים עג,כו], ועד זבולא בתריתא הוא מקוה ומאמין, ושפתותיו דובבות תהלה ותפלה, וברגעיו האחרונים מת מתוך שחוק, לפי שעיני רוחו רואות שכינת הקדש בהדרה האוספת אותו למעון קדשה, את אלמנתו ויתומיו מפקיד באמונה בידי ״אבי יתומים ודיין אלמנות, אלקים במעון קדשו״ [שם סח,ו], ואת נשמתו מוסר בשמחה אל ה׳ אחד, באמרו: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם״ [שם לא,כ].
האמונה הצרופה בהכרת העין הנעלמה הרואה את גלויינו ונסתרינו, היד הנעלמה הכותבת כל פעולותינו ועלילותינו, מחשבותינו ומזימותינו בספר, אומרת לנו: דע מה למעלה ממך: עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים (אבות פ"ב מ"א).
וקול האמונה, קורא אותנו ואומר: ״והתקדישתם והייתם קדושים כי אני ה' אלקיכם״ (ויקרא כ,ז), הוא מעיר אותנו בכל צעדינו ועלילותינו לפשפש במעשינו יום יום שעה שעה, ומאיר את עינינו לראות בעין בהירה חרצובות רשע שאנו כבולים בהם, בצואת טומאה וזוהמה שאנו שקועים בתוכם, ריקנות וקטנות שהם מקיפים אותנו, ואנוכיות זוללה ושפלה שאוכלת אותנו בכל פה. בהכרתנו זאת אנו פורשים מטומאה בבושת פנים וחרטה נמרצת. והכרת הטומאה היא פתחה של התשובה, מקוה טהרה, ופרוזדור לטרקלין של קדושה.
האמונה בהכרת אלקי הצדק והטוב פוקחת את עינינו להכיר הטוב הטהור והקדוש, לטהר את נפשנו להתקדש בקדושתו ולהדבק בו.

האמונה הצרופה באלקי עולם אשר לו הכל, מלבישה את מאמיניה ענות אמת ואהבת חסד, כי אל אחד בראנו, ״אב אחד לכולנו… מדוע נבגד איש באחיו" (מלאכי ב,י), ולמה נשתרר ונתגאה על אחינו הטבוע כמונו בצלם אלקים, אבל להיפך ־ ניטיב איש לאחיו, ובמתנת חנם שזכינו לה מאת אל חנון ורחום, נחונן את הקטנים ממנו ברכושנו, ועוד יותר בהשכלתנו וחכמתנו אשר זכינו בה כדי ללמדה לאחרים, וללמוד מהם, כמאמרם המחוכם של חכמינו: הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן (תענית ז,א).
לעומת זאת, הכפירה היא מקור כל אסון ופגע להכופר עצמו שהוא מושחת בעצמו, מפחיד את אחרים ושכנותו רעה ומזיקה, אוי לרשע ואוי לשכנו (נגעים פי״ב מ״ו).
על דור של כפירה אומר החכם במשליו: ״דור אביו יקלל, ואת אמו לא יברך, דור טהור בעיניו, ומצואתו לא רוחץ, דור מה רמו עיניו, ועפעפיו ינשאו, דור חרבות שניו, ומאכלות מלתעותיו לאכול עניים מארץ, ואביונים מאדם״ (משלי ל,יא-יד).
ומי הוא דור זה אם לא מחוסרי אמנה שמקללים את מולידיהם, באשר חייהם היה להם לקללה, ומי הוא דור זה שטהור בעיניו, מצואתו לא רוחץ, ומוסיף טומאה על טומאתו, זה הוא דור מחוסרי אמנה. האומרים אין רואינו ואין יודענו, וכל אשר בכחך לעשות עשה, כי אין דין ואין חשבון, אין בדיקה במעשים לכוונם אל צד טהרת הלב והמחשבה, אבל להיפך מוסיפים רשע על רשע, ונשקעים עד צוארם בטומאה וזוהמה.
דור זה של מחוסרי אמונה רמו עיניו וינשאו עפעפיו, שכן דרכם של כל השטחיים והבוערים, להתרומם בגאותם ולהתנשא ברוחם, ביהירות ורמות רוחא שאין בה ממש.
ודור זה הוא דור שחרבות שניו ומאכלות מלתעותיו, לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם,
כדי למלאות תאות אנוכיותם הזוללה שאינה יודעת שבעה ולא משפט צדק, אלא נצול ונשול לתועלת עצמם והנאתם, בדמם של עניים ואביונים דלים וחלשים, שהם טרף לשניהם החדות וידיהם הדורסות וטורפות. לעומת זאת דור בעלי אמנה הוא דור של ברכה לעצמו, וברכה לדורו, ונשאר שמו לברכה בארץ: ״אשרי איש ירא את ה׳, במצותיו חפץ מאד, גבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך" (תהלים קי"ב,א-ב).
ב. אנשי אמונה
האמונה הצרופה עושה את מאמיניה לאנשי אמונה בכל מעשיהם, כי האמונה באלקי אמת מחייבת את מאמיניה להיות אנשי אמונה ופועלי צדק ־ להשלמת הצדק ומשפט אלקים בעולמו. אמונה זו היא מרסנת את החיה שבאדם וממיתה אותה לגמרי, ונותנת לו רגש מוסרי ומצפון טהור. כל התורות הסוציאליות אינן יכולות לתת לאדם אותה מדת הצדק המוחלטת שהיא נכללת במאמר קצר לאמר: ״וחי אחיך עמך" [ויקרא כה,לו]. החיים האנושים הם חיי אחוה שכל אחד ממנו מצוה לחיות ולהחיות, או יותר נכון – לחיות כדי להחיות את הכל ובכל היכלת.

כולנו הננו פועלים ושכירים, איש איש לפי כחותיו והכשרותיו הגופיות והמדעיות, פועלים בשדה העבודה להנעמת החיים האנושיים, להרמת דרגת תרבותם ולהשלים התעודה האנושית שלמענה נוצרנו ובזכותה אנו קיימים: לתקן עולם במלכות שדי, ולהשרות שלום אמת ואהבת חסד ואמת בכל עולמנו.
הכרה זו מחייבת שבאותה המדה שאנו נהנים בעולמנו בשכר פעולתנו, כן נמדוד לכל אלה השותפים בעבודתנו בשכר פעולתם, לכבדם, לאהבם ולהנעים את חייהם במדת חיינו אנו: ״וחי אחיך עמך״ ־ כי טוב לו עמך, והכרה זו מחייבת גם נאמנות הפועל לבעל הבית, למלאות עבודתו באמונה ודייקנות, כי לא את בעל הבית הוא עובד, אלא הוא משתתף בבנינו וישובו של עולם, עם כל האנושיות כולה. כל נטיעה וכל נדבך שאנו מוסיפים בעולמנו אינה רכוש היחיד, אלא מתנת האלקים לבני אדם: ״לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה״ [תהלים כד,א]. ״והארץ נתן לבני אדם״ [שם קטו,טז].
כל אדם מטבע הויתו ולהגנת עניניו רוצה בצדק ואמונה, כולם מודים שעולם בלא צדק, שהגדול מחברו בולע את חברו ומנצלו, הוא עולם הבל ובהלה, שסופו להחרב במלחמת דמים אכזרית. ואלה שמביטים על העזרה סוציאלית מתוך שפורפרת של הנאת עצמם, וחיים אינדבידואלים משופרים, ואלה החושבים כי העבודה הפולחנית והתשובה מכפרת על עוונות החמס והרשע שכלפי חבריהם, עלולים המה לגלות פנים במשפט שלא כהלכה, להתכסות במסוה של צדק ואמת, ולעשות את המשפט למשפח והצדק ללענה.
אבל אנשי אמונה שאמונתם נובעת מתוך הכרה וצווי עליון של: "צדק צדק תרדוף״ [דברים טז,כ], אינם יכולים להסכים לשום ויתורים ופשרות והם דורשים צדק מצפוני מוחלט ותכוף שאינו נדחה מפני כל סבה, ולא נתלה בשום תנאי, אבל כל העולם כולו וכל מקרי התבל אינם אלא פועלי צדק והשלמת צדק ומשפט אלקי בעולמנו.
מנקודת השקפה זו העמידו רז״ל את שאלת האמונה בתור שאלה יסודית ראשונה שעליה האדם נדון, ואמרו: בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה (שבת לא,א).
כל חיינו עלי אדמות אינם אלא שלשלת ארוכה והדוקה של משא ומתן, אין אדם זוכה ליטול לעצמו משהו מן העולם אלא אם הוא נותן לעולמו תמורה מלאה ועודפת, כל אדם נוטל לעצמו מנת מזונותיו הגופיים והשכלתו המדעית והמוסרית על מנת לתת לאחרים, ובנתינתו הוא חוזר ומקבל לעצמו, נושא ונותן ושוב נושא ונותן, וזהו כל האדם, ואלה הם חיי האדם.
וכשם שהוא נושא ונותן במסחרו, כן הוא נושא ונותן בתורתו, אין אדם לומד תורה אלא במשא ומתן עם אחרים, שמתוך משא ומתן מתבררת ומתבהרת ההלכה: אין דברי תורה נקנין אלה בחבורה, ת״ח שנושאין ונותנים בהלכה באמונה, מחדדין זה את זה ומנעימים זה לזה בהלכה, ואין התורה מתקיימת בידי לומדיה אלא כשמלמדים אותה ברבים באמונה וביושר לבב לשם למוד תורה והגדלת תורה: וכל הלמד ואינו מלמד את האחרים- מוטב שנהפכה לו שליתו על פניו, והרי הוא דומה להדס במדבר (ר״ה כג,א), שאין בני אדם העוסקים בישובו של עולם נהנים ממנו.
וכל אדם שאינו מלמד באמונה, עליו נאמר: ״ארור עושה מלאכת ה׳ רמיה״ [ירמיה מח,י] (ב"ב כא,ב [ראה רמב״ם הת״ת פ״ב ה"ג]).
אמונה זו בשני מובניה: להאמין, ולהיות נאמנים, לא תושג לנו בשלמותה אם לא נתן לה מזונותיה הקבועים ממקורות נאמנים: תורת – אל אמונה, שכל משפטיו ותורותיו הם אמונה: ״כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני״ (תהלים קי״ט,פו). כל מצות התורה מכוונת להאיר עינינו באור האמונה, לעשותינו בעלי אמונה, ולהישירנו במעשי אמונה.
וכיון שהאמונה היא חוט החורז את כל פעולותינו בימי חיינו הקצרים עלי אדמות, לכן בשעה שמכניסין אותו לדין שואלים אותו ואומרים לו: נשאת ונתת באמונה, בתורתך והשכלתך, במסחרך ועבודתן־, וקבעת עתים לתורה להבינם לאמיתותם – להגדיל ולהאיר את אמונתך ממנה ? באור אמת ואמונה.
שתי שאלות אלה נאמרו בדבור אחד, כי אין משא ומתן מסחרי וכלכלי באמונה ־ אלא מתוך עסק התורה למודה וידיעתה, ואין משא ומתן תורני באמונה, אלא למי שלומד דברי תורה באמונה, נושא ונותן בהם באמונה, וקובע עצמו וזמנו ללמד תורה וללמדה. (התוס׳ סנהדרין ז,א וקדזשין מ,ב הקשו ממ"ש: אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה, ותרצו דשאלת "קבעת עתים לתורה" היא למי שעוסק בתורה בלא קביעות זמן, ועוד תרצו דבתחלה שואלים על משאו ומתנו באמונה, אבל בנוגע לקבלת דינו ־ קבל דינו תחלה ע"ד תורה, ותירוציהם דחוקים מאד, ולע"ד נראה דנשאת ונתת באמונה וקבעת עתים לתורה שנאמרים בדבור אחד ובכונה אחת, הם נכללים במאמר דברי תורה).
אמונתנו הצרופה, שהיא נגלית בדבורנו ובמעשינו, היא אספקלריא בהירה שממנה נשקפת לנו ולאחרים משפטו וגמולו הנאמן של אל אמונה, שהוא נאמן לגמול לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, והוא נאמן לשמור הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו, וכן אמרו רז"ל: מאמונתו של בשר ודם, אתה יודע אמונתו של הקב״ה (דברים רבה ג,ו).
אמונה צרופה זו שנולדה עם ישראל וגדלה עמו, הולידה אמונה טהורה ונשגבה מאד של תקון עולם במלכות שדי, ושל יום הדין הגדול והנורא שבו תעמוד האנושיות כולה לדין לפני אלקי עולם, ובו תתהוה ותתגשם מהפכה עולמית גדולה ואדירה: ״ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, אשר עשו לו להשתחות לחפר פרות ולעטלפים, לבוא בנקרות הערים ובסיעפי הסלעים מפני פחד ה׳ ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ״, ״ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים, ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא״ [ישעיה ב, כ־כא].
זה היום הגדול והנורא שישראל מצפים לו באמונה אמיצה.
הפלא הגדול הזה של התחדשות עולם של צדק ושלום אמת, יגלה על הר ציון וע״י מלכה האוניברסלי שישב על כסא מלכות דוד בירושלם, שהוא יהיה השופט והמורה העולמי, לא בכח החרב והרכוש, אלא ברוח ה' אשר תנוח עליו: ״ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״ (ישעיה ב,ד).

פרק ח'/  האמונה והתורה

האמונה, אינה גופה של התורה ולא אפילו נשמה לגופה, אבל היא מקור חיים בלתי נפרד ובלתי פוסק של התורה האלקית במובנה המלא, שאם אין אמונה במציאות מצוה עליון שאנו נשמעים לו מאהבה ויראה, מאין תבא המצוה ? כי האמונה במציאות אלקים בחביון עזו, נורא בגדולתו ונשגב בקדושתו, אינה שלמה אם לא נצרף אליה גם האמונה במציאות אלקות שוכנת בתוכנו, צופה על כל מעשינו, מקדשת אותנו במצותיה ומדריכה אותנו בדרכיה. אמונה זו מחייבת למציאות תורת אלקים בארץ, קול אלקים מדבר במסתרים אל לב האדם בשכבו ובקומו, בסעיפים וחזיונות לילה, קול בלתי נשמע אבל מורגש בלב, וקול אלקים: זהו תורתו, מדבר אל העם לזקניו ושופטיו, כוהניו ונביאיו, להורותם הדרך אשר ילכו בה להגיע אל סוף תעודתם, ואל פסגת גובה השגתם והשכלתם, בתורת האדם והחברה.
אמונה זו יוצרת תורת אלקים בארץ, נותנת תקוה נאמנה ועזה לתקון עולם במלכות שדי, הדרכה ישרה לשלום האדם בנפשו, לאחוד הקרעים שבחייו ובחזיונות והופעות החיים שנראות כסותרות ומתנגדות, ושבאמת הן הן סודות עושה השלום במרומיו.
כל החושב אפשרות מציאות תורה אלקית שאין עמה אמונה – אפילו דת אין לו, או אלה שאמונתם במציאות האלקות היא אמונה דמיונית וכוזבת, כאמונה האלילית בצורותיה הקדמונית, או המודרניות – שהן צורת אלילות משופרת, אינם אלא טועים באמונה מוטעית, וממנה נמשכת גם תורת שקר, שאינה מתקיימת אלא להלכה ולא למעשה אפילו לשעתה.
ולזה כיונו רז״ל במאמרם: אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגויים – תאמין, יש תורה בגויים ־ אל תאמין (איכה רבה פ״ב,ט).
אפשר למצוא בעמים חכמה מדינית וגם חוקים מדיניים מחוכמים, דת־כלכלית מחוכמה לפי כל תורת האיקונומיא הכלכלית והמדינית, שהיא מחליפה את צורתה ואת לבושיה יום יום, לפי מדת שנויי הפוליטיקא החצונית, ולפי השקפתם של העומדים על יד ההגה של ההנהגה המדינית והלאומית, אבל אי אפשר למצוא בהם תורה אלקית אוביקטיבית, שאין כל רוח שבעולם וכל שנוי המצבים יכולים לשנותה, לפי שהאמונה הכנה וצרופה שהיא מקור חייה של הדתיות – נטולה ממנה, והיא יונקת מציאותה ממקורות אכזבים, ודעת שכליים, ולא ממקור האמונה שנמצאת במעמקי נשמת האדם, אשר נולדה עמו וגדליה עמו, ונותנת חיים וגדולה נצחית למאמיניה.

לתכלית זו הקדימה התורה את האמונה למצוה, וכן אומר נותן התורה למשה נביאו הנאמן לאמר: ״הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם״ (שמות יט,ט).
התורה כולה פתחה ביסוד האמונה: ספור מעשה בראשית והשתלשלות התגלות כבוד אלקים, ידו החזקה, משפטו הנערץ בקדושה לבני אדם, ליחיד ולעם, עד מעמד הר סיני הנפלא, ובמעמד הר סיני הנפלא ויחיד במינו פתח הקב״ה ואמר: ״אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ [שמות כ,ב], אמונה שהתאמתה והתפרסמה פרסום רב: משל למלך שנכנס למדינה, אמר להם: אמלוך עליכם ? אמרו לו: כלום עשית לנו שתמלוך עלינו ? מה עשה ? בנה להם את החומה וכו' עשה להם מלחמות, אמר להם: אמלוך עליכם, אמרו לו: הן והן. וכך המקום, הוציא ישראל ממצרים, קרע להם הים וכו', עשה להם מלחמת עמלק, אמר להם: אמלוך עליכם ? אמרו לו: הן והן (מכילתא יתרו פרשה ה).
זהו יסוד האמונה החיובי שהוא מקור חייה של התורה, אבל יסוד זה אינו שלם אלא בהכרת השלילה ההכרחית מכל אמונה טפלה שהיא מאפילה את האמונה הצרופה, אמונה דמיונית שמצטיירת בתמונות טבעיות, צלמים אלמים של פסילים, או בשתופי כתות עליונים, ככובבי השמים ממעל או בני אדם מתחת.
כלל גדול הוא במדע האמת: אין האור ניכר אלא מתוך החשך, אין האמת נכרת בצורתה אם לא נדע בידיעה ברורה וחכמה מצד השכל וההגיון, המסורת והקבלה, או הרגשת העין וציורי המחשבה, אפסות השקר. ויפה מאד השכיל רבנו ומאורנו הרמב״ם ז"ל לתאר במשל נמרץ, השגות האמונה לסוגי מאמיניה ואמר: כל אדם רוצה מתוך כסופי נפשו לדעת את המלך, לבוא אל תוך חדריו ולשמוע מצותיו, אבל יש כאלה שהולכים בדרך לא נכונה ולא ישיגו את שערי היכל המלכות לפי שהולכים ואחוריהם אל בית המלך, אלה הם בעלי אמונה מוטעית שהולכים אחריה וטועים בה, ואלה הם ראויים להריגה, לפי שהם טועים ומטעים את עצמם ואת אחרים, ועושים כל מעשי תועבה, עשק וחמס בשם בקשת בית המלכות של מעלה, או בשם מדינת המלך. הבאים אחריהם הם הרוצים לבוא אל בית המלך ומגששים באפלה, אבל הם רחוקים מהגיע עדיין, ומי יודע אם סוף סוף יצליחו להתקרב, ואלה הם עמי הארץ, מחזיקים באמונתם המקובלת ומאומתה להם, אבל קצרה בינתם להבינה ולחקרה, כדי להגיע עד תכליתה.
עולים עליהם התלמידי חכמים שקבלו דעות אמתיות, ולאורם חוקרים ומעיינים נושאים ונותנים בהלכה, ודורשים במעשה בראשית.

והמעולים הנכנסים בפרוזדור, הם אלה שידעו כל מה שאפשר לאדם לדעת ולהשיג בחייו עלי אדמות, ובזה מכשיר עצמו להכנס אל הטרקלין של הנבואה בחייו, והארתו מזיו השכינה אחרי מותו (מו"ן ח"ג פרק נ"א).
להשלמת כוונה זו צרף הקב״ה במאמרו: ״אנכי״ ו״לא יהיה לך" [שמות שם]. שני דבורים אלה ששמעו ישראל מפי הגבורה בדבור אחד נאמרו, לפי שאין ביניהם הפרדה, וכל המפריד בין הדבקים האלה – פוגם באמונתו, ואין לו אלקי אמת, וממילא אין לו גם תורת אמת, ועליהם נאמר: ״אותי עזבו מקור מים חיים, לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים [ירמיה ב,יג]. ולעומת זאת נאמר בהדבקים באמונתם באלקי אמת ותורתו תורת אמת ־ "כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור" [תהלים לו, י].

פרק ט'/  התורה והאמונה

התורה אינה תולדת האמונה ולא לבושה וסמלה של האמונה, אבל היא עצם מעצמיה, כי אמונה לבדה שאין עמה תורה כאמונת הפלוסופים האומרים אין תורת אלקים בארץ, אבל יש אנשים שהם חסרי כשרון ההשתלמות, ככושי זה שהוא חסר לובן העור מטבע תולדתו, וכל שלגים וסממנים שבעולם לא יועילו למלאות חסרונו זה. ויש אנשים בעלי כשרון ההשתלמות האנושית והמדותית בכח שצריכים להוצאתו לפועל [ע"י] למודים מוסריים, עד שתראה הבנתו הכשרונית על הענין אשר הוכנה עליו מן השלמות, והשלם ידבק בו הענין האלקי, אור שהוא נקרא שכל הפועל, ובהגיעו אל תכונה זו מן האמונה ־ לא צריך לחוש על איזו תורה אשר ישמע אליה, ובאיזה מעשים יבחר לעשותן, אבל כללו של דבר הוא זוך הלב באיזה אופן שיתכן לך אחרי אשר תבין כללי החכמות (הכוזרי מאמר א פרק א).
אמונה זו אינה בגדר אמונה, ולא בגדר דעת אלקי בתור מדע אלקי תיאולוגי כמו שקראו לו הם, ומתוך שאין להם דת אלקית, אין להם גם אמונה אלקית, של דבקות באלקית, אלא דבקות בשכל הפועל. דבקותם בשכל הפועל תהא כזבה לאור המדע, וממילא נשארו קרחים מכאן ומכאן, נעדרי דבקות בשכל הפועל ונעדרי דבקות באלקי אמת. ועם זה גם חסרי שלמות מדותית, כי הלא גם אריסטו, כעמו היוני, העמיד את חיי האדם ותורת האדם בחיי המדינה והפוליטיקה, וגם הוא חלק את בני האדם לכתות של אדונים ועבדים בני חורין ומשועבדים. ומהשקפה זו הלך עוד יותר לעשות את האישות לדבר של הפקר, שכל בני אדם השוים במדרגת השכלתם פטורים מכל הגבלות של חיי אישות באשת חבריהם, וגם זינון ־ מחוקק המשפט היוני ־ אומר: מן הראוי שהנשים תהיינה קנין משותף לחכמים, ויהיה כל אחד רשאי להזדווג עם כל אחת מהן (העקרים ומשנת ראשונים להחכם קלצקין ד' קס"ג), וכל כך למה ? מפני שהפילוסופיא שעל ידה בקשו למצוא את האלקים, נתנה להם אמונה מוטעית שאין קשר בין האלקים והאדם בתור יחיד או בתור עם, והאדם הוא הפקרי ככל חיות השדה, וההפקרות נאה לו, ומתוך שאין להם דת מעשית ־ אין להם גם אמונה אלקית אמתית.
פילוסופיא יונית זו הועילה במקצת לשנות את האליליות היונית הפולייסטית וספרותם העתיקה, שהיתה מבוססת ויונקת את דעותיה משירי הומירוס והיזיודוס, ומספורי הבל המתרקמים סביב לאלילי יון הרבים ואלילותיה העצומות, עם כל התעלולים הנפרדים של האלילים וחצי אלילים של חמס ופריצות, רצח ואכזריות. הפילוסופיא היונית היתה ראויה להם לשעתם כדי לעשות אלילות מתה זו לסמל אליגוריה של חיי מוסר וזכוך הנפש.
אבל היהדות מעצם הויתה לא רק שלא הסכימה לפילוסופיא נבובה זו, אלא שגם התנגדה לה ונלחמה אתה בכלי נשקה ־ זו מדת ההגיון שבה, להרוס את הגיונה היא, ולהוכיח לעומת זאת צדקתה של היהדות לא רק ביסודי האמונה, אלא בכל פרטי מצותיה, במובנם הפשוט ולא במובן האליגורי.
אולם גם בנו נדבקה הרעה הזאת, הפילוסופים האלכסנדרונים הושפעו מהפילוסופיא היונית, חזקו את מעשיה, והביאו זמורת זר במחנה ישראל ־ היא הפילוסופיא התיאולוגית הם עמדו ושאלו: היאך אפשר הדבר ליחס לאלקים רצון במעשי האדם, ולהרבות עליו בהגבלות של מצות לא תעשה, ובצווים של מצות עשה, מה איכפת לו להקב״ה במעשה בן האדם במזונותיו ובעילותיו ? בעבודתו בשדה וברחוב, או בבתי הקדש? ולכן התחילו לפרש את סיפורי התורה בדרך אליגוריה, דוגמת המיתולוגיה היונית, ופירשו את כל מעשה בראשית בדרך אליגוריה בשביל למצוא בה קוסמולוגיה פילוסופית, וגמרו גם במצות התורה. יש כאלה שאמרו שכל המצות הם לבושים לתורת המוסר והמסתורין, ומתוך זה פירשו את הכתובים באופן מליצי מוזר מאד, למשל: על הגמל שאסר הכתוב אכילתו משום שהוא מעלה גרה ולא מפריס פרסה, בארו שהעלאת הגרה היא רומזת לכח הזכרון שנחוץ לקנין החכמה, והפרסת פרסה רומזת על כח הבחינה העיונית להבדיל בין טוב לרע. השבת הוא רמז סימבולי למספר השבעה הקדוש שהוא מורה על כח יצירתו של הבורא שאינו נברא, ועל חוסר יכולת עצמית של הנבראים. המועדים, סמל לשמחה רוחנית ושירת תודה לאלקים, והמילה, רומזת על הרחקת תענוגי בשרים ותאוות גופניות וביטול כסל של מינות, וכאלה רבים.
אמנם פילון האלכסנדרוני הודה ואמר: אעפ״י שאפשר לנו לקיים את הסמלים ורמזים כאלה בלבושים או גופים אחרים, או אפילו לוותר על הלבוש והגוף ולשמור את הרעיון והאידיאה, בכ״ז צריך לשמור את הגוף מפני הנפש, אבל האליגוריסטים המתיונים שבאו אחריהם, נמשכו לגמרי אחרי שיטת הרציונאלים היונים, בטלו את הסמליות והמיסתוריות, ובטלו את המצות היסודיות של היהדות: א. המילה: ויעזבו ברית קדש ללכת בחוקתם (החשמונאים א,יז). ב. הקרבנות (יוסיפוס בקד"מ ס' י״ח א"ג), ובאגרת ארסטיאם נאמר: שקרבנות אינם עיקר, והדרוש מאת האדם הוא טהר הנפש ותמימות האמונה. ג קדושת החגים והמועדים. שרידיהם של מתיונים אלה נכרים בהנצרות שהעמידה כל התורה על האמונה, בדבר שלא נכון להאמין, ושהיא מכפרת ומבטלת כל המצות המעשיות.
דעות נפסדות אלה אנו רואים גם בקרב היהדות בדורות האחרונים, מצד אחד הריפורמיסטים בתקוניהם, ומצד שני חלק גדול מהעם מתרחק ממצות התורה מתוך בערות והפקרות ומתוך טענת שוא שתורה עתיקה וקדומה זו אינה נאותה לחיינו העכשוים שנשתנו תכלית שנוי, בכל צורותיהם הכלכליות והטכניות מאלה שהיו בזמן מתן תורה.
אלה ואלה נקראים בפי רז״ל: מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ועליהם אמרו: ״כי דבר ה' בזה" [במדבר טו,לא] – זה המגלה פנים בתורה שלא כהלכה וכו', מכאן א״ר אלעזר המודעי: המחלל את הקדשים וכו' והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה וכו' אעפ״י שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין צט,א).
מושג זה של מגלה פנים בתורה שלא כהלכה – אינו מבורר, ובגמ' נחלקו ראשוני האמוראים רב ור״ח אמרי: מגלה פנים בתורה שלא כהלכה כגון מאן? וכגון מנשה בן חזקיה, ורבי יוחנן ורבי״ל אמרי: זה המבזה ת״ח בפניו, ולדברי הכל מגלה פנים בתורה הוא גרוע מאפיקורוס (שם). ועדיין לא התבאר מושג זה כל צרכו. רש״י (שם ד״ה מגלה פנים) והרמב״ם מפרשים בהוראות עזות פנים, וכ"כ הרמב״ם: העושה עבירות ביד רמה כיהויקים, בין שעשה קלות, בין שעשה חמורות, אין לו חלק לעולם הבא, מפני שהעיז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה (ה׳ תשובה פ״ג ה' יא).
אבל לקוצר עניות דעתי אין זה הולם מושג ״מגלה פנים בתורה שלא כהלכה״, שמשמעותו הוא הוראת דרושים וביאורים, כאומרם: שבעים פנים לתורה (אותיות דר"ע), ופנים מסבירות לאגדה (סופרים טז,ב), ולכן נלע״ד לומר שנקראים מגלה פנים: אלה האומרים שהתורה כולה בגלויה היא לבושין לגופין שנוצרו לכסות את הפנים האמיתיים והסודיים, והעיקר הוא הפנים המוסתרים ולא הלבוש המכסה את קרני זוהרם, ולפיכך מבזים הם את התלמידי חכמים העוסקים בברורה וקביעותה של הלכה, בכל פרטי מעשיה, כאלו המעשה הוא עיקר המצוה ולא הסמל שבה. ואלה אעפ״י שיש בידם תורה ומעשים טובים, אין תורתם שלמה ולא מעשיהם רצויים, לפי שהם לומדים את התורה שלא כהלכה ועושים מעשים טובים לשם סמל לכוונות בלתי נכונות, והם עלולים לשנות את התורה כפירושיה לפי מה שתחייבם הפילוסופיא שלהם, ולשנות את מעשה המצות לפי השתנות הזמנים, כשם שמחליפים את לבושיהם הם. בעלי דעה זו הם גרועים מאפיקורס שהוא כופר לעצמו, ואלה בשיטתם המוטעית סוברים שאין בידם עון, ולהיפך מצוה עליהם לפרסם דעתם זו ברבים ולעבוד ביד רמה לעיני כל העם, כדי להתעותם אחרי דעותיהם שנראות להם כאמתיות, והן משובשות ומטעות.

כל אלה שעושים את האמונה לנשמה ערטילאית שאין לה אלא שרשים ולא ענפים, עלולים הם להיות עוקרים את השרשים! וכך הוא מנהגו של עולם: עץ צומח שענפיו ועליו התחילו ליבול שלא במועדם, זה הוא סימן מובהק על הרקבון שאוכל בשרשיו מתחת.
היהדות הנאמנה היא מאחדת את האמונה אל הדת והדת אל האמונה בתור גוף מוצק אחד בלי נבדל, ואומרת: לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, והכל לפי רוב המעשה (אבות פ"א,יז). וכפירוש הרמב״ם ז״ל: המעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אבל לפי רוב המעשים, והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות.
המעשה שהוא יונק ומחובר אל האמונה ־ הוא שב ועושה האמונה לעץ פרי שתול על מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. האמונה מאירה את מדע הפילוסופיא, והפילוסופיא חוזרת ומאירה את האמונה. האמונה מלמדת להשכיל ולעשות, והמעשה מחזק ומגביר, מנעים ומאיר את האמונה. ומעשה המצות שהצטוינו עליו, זה הוא המעשה הטוב אשר נצטוינו מפי אלקי עולם ויוצר האדם, שהוא נצחי ומנציח האדם בנצחיותו, וכן אומר משה רבן של כל ישראל: ״ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו, כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו״ (דברים ו,כד-כה).
מצוות ה' על ברואיו היא ממדת טובו הגדולה ומוחלטת להיטיב ליצוריו בחייהם העולמיים שיחיו חיי נחת וענג נפשי, חיי התרוממות הרוח וזכות המחשבה, וזהו רצונו בבריאת האדם לצרף את בריותיו. יש ואין דעתנו משיגה להכיר את השפעת המצות לטובתנו ולאשרנו, אבל כשם שאין אנו מכירים את התולדות הטבעיות אלא מתוך הנסיון והמוחש, כן אין דעתנו משיגה סודות השפעת מעשה המצות ־ בצדם השלילי במצות לא תעשה, ובצדם החיובי במצות עשה.
אמנם גם היהדות באגדתה ובמחקרה המסורית המקובלת־ זו תורת הח״ן, מכירה ברמזי המצות ללמודם המוסרי העליון של לפנים משורת הדין, ובשבילי ההשגה להתקרבות האדם אל האלקים, אבל האגדות והסודות ומדרש הלכה, הם פרוש המקופל וגלום בדברים הכתובים והמוסרים, ודרוש עיוני להבין דבר מתוך דבר. ופרוש ודרוש אינם לבושים לגוף ולא גופין לנשמתין, אלא הם הדברים עצמם בגלויים הפרושי והדרושי.
המצות כולם שהם ענפי האמונה, וסימני חיותה ופריחתה, הן מכוונות לטוב לנו כל הימים, אבל לבד הטובה, זאת הכרוכה בעצם מעשה המצות, יש גם גמול טוב מאת האלקים הטוב ומטיב בחסדו לברואיו השומרים מצותיו באמונה: ״וצדקה תהיה לנו, כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת לפני ה׳ אלקינו כאשר צונו״.
מעשה המצוה צריך להיות בדייקנות קפדנית וזהירות מרובה, לעשות לפני ה' אלקינו בלב טהור וחפץ מלא את מעשה המצות כמצותן וכוונתן, ולאור המצוה הכתובה נחקור להגיע עד תכונתה בכל פרטי דרכי עשייתן כהלכה, ובכל מלא כוונתם ומשמעותם באור האגדה והקבלה הסודית, כדי שנזכה לשכר המכוון לטוב לנו כל הימים, ולחיי נצח בעולם הזה, ולהתנצח אתן בעולם המקווה, ולזכות על ידם לרב טוב הצפון לאוהבי ה' ושומרי מצותיו, מאמינים בה' ובתורתו-תורת אמת.

פרק י'/  חקירת האמונה ומעשה המצוה

האמונה עצמה צריכה למוד ומעשיות, למוד מעמיק שיביא לידי הכרה ברורה וקבועה במחשבה – עד שלא תשוער חלופה ותמורתה, וכן נאמר: ״וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים״ [דברים ד,לט], ואין ידיעה אלא על ידי למוד וחקירה עיונית מדוקדקת וזהירה, ומעשה, כדי שתהיה האמונה חיה וערה בקרבנו, קבועה בתכונת נפשנו, ומפורסמת לנו ולבנינו, וכן אומר הרמב״ם ז"ל: האמונות והדעות לא תתקימנה אם לא יהיו להם מעשים שיעמידום ויפרסמום ויתמידום בהמון לנצח (מו"נ ח״ב פ׳ לא).
וזה טעמם הגלוי של מצות הזכרון כולם ־ למען נזכור ונזכיר לבנינו ולכל העולם כולו את יסודות אמונת אלקי אמת.
למודה העיוני של האמונה מביאה לידי יראה, ומעשה המצוה שהוא נמשך מאמונה במציאות המצוה העליון לטוב המצווים, מביא לידי אהבה, ושניהם יחד משלימים את האדם, מעצבים את דמותו, מבהירים זיו איקונין שלו, ומביאים אותו לידי אמונה צרופה, שלמות המדות והתכונות והגברת החפץ והרצון. הכח והמרץ לעשות רצון אבינו שבשמים להצלחת האדם בימי חלדו ובאחריתו.
השאלה שעומדת לפנינו לברור, היא: מי גדול ־ מי קודם במעלה, האמונה בלמודה, או מעשי המצות ולמודם בשלמותם, והדעת נוטה לכאן ולכאן. השכל מחייב שהאמונה קודמת לפי שאם אין אמונה מצוה מנין? ולצד שני יש מקום לומר כי שלמות המדות הנקנית על ידי מעשים – קודמת כדי להבהיר ולצרף את האמונה, כי כשם שאין הדעה מיושבת ובהירה בזמן שאדם חולה, ובמחלת הגוף ומכאוביו נעכרת גם המחשבה השכלית בת הנשמה הטהורה, כן אין האמונה מתקיימת בבהירותה בגוף זה שהוא שקוע במחשבות און, מזמות מרמה ותועבה, ומעשים משחיתים מזיקים ומכוערים.
בשאלה דומה לזה דנו והתוכחו רז״ל במסבתם, ולבסוף החליטו ואמרו: תלמוד גדול ־ שמביא לידי מעשה (קדושין מ,ב).
ואנו תלמידיהם נלך בעקבותיהם ונאמר: אמונה גדולה ־ שהיא מביאה לידי מעשה, מעשים משופרים ורצויים, שהם נעשים בכונה טהורה ומחשבה בהירה, בלב תמים ויושר המעשה.

שאלה זו בארוה רז״ל במשנתם ואמרו: כל שחכמתו מרובה ממעשיו – למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים, הרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר: ״והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב, ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב״ [ירמיה יז,ו], וכל מי שמעשיו מרובים מחכמתו ־ למה הוא דומה ? לאילן שענפיו מועטים ושרשו מרובים, שאפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אינם מזיזים אותו ממקומו, שנאמר: ״והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חם והיה עלהו רענן… ולא ימיש מעשות פרי" [שם ח] (אבות פ״ג מי"ז).
הדברים כפשוטם אינם מובנים, לפי שאין המשל דומה לנמשל, כי המעשים שהם תולדות החכמה הם דומים לענפים היונקים משרשיהם ולא לשרשים עצמם, וכבר עמד בזה מהרי״ע (עקדת יצחק שער כ"ז) ובאר לפי דרכו, ואנו נבאר אותו לפי השגת בינתנו ונאמר: האדם לפי טבע הויתו וסגולת נשמתו הוא נוטה להאמין בדעות אמוניות, והוא נכסף ומשתוקק למעשים טובים, צוהל משמחה בעשותו הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, ומתעצב ומתחרט בעשותו מעשים שאינם הגונים ושאינם ישרים, ולפניו עומדת תמיד שאלת ההכרעה בין המעשיות ההגיונית והאמונה התמימה, ופונה אל החכמה שבאדם שהיא ענף סגולותיה הנפשיות של הנפש להאמין ולעשות לשמור ולעשות.
יש כאלה שמכריעים בחכמתם אל צד האמונה המופשטת, והמצות השכליות אלה המשפטים, ומבטלים את המצות השמעיות שהן בגדר עדות וחקים ואומרים: מצוה זו מה טיבה, ועדות זו למה היא באה? אלה הם מקצצים בנטיעות, פורקי עול מצות ואומרים: דין הנין לי ודין לא הנין לי, וכל כך למה? מפני ששרשיו הם מועטים ורקובים, וסופו בא לידי כך שהרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו, ואובדים השרשים עם הענפים.
אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, ושחכמתו אומרת לו לקבל עליו באהבה עול תורה ומצות, שברבוים מצטרפת נשמתו ומזדככת בינתו, אינו מקצץ בנטיעות, אלא להיפך מקיים בעצמו: ״תמים תהיה עם ה׳ אלקיך״ [דברים יח,יג], ומביט על כל המעשים במבט חודר ומקיף, שכולם הם חטיבה אחת, ומיניקתם המאוחדת נוצר גזע חסון ובריא שמתפצל לענפים מרובים, ואלה הם דומים לאילן שענפיו מועטים ושרשיו מרובים שכל רוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו: ״והיה עלהו רענן" לנצח, שלא ישתנה מכל המצבים והתמורות העולמיות ״ולא ימיש מעשות פרי" שוה לו, המשמח אלקים ואנשים.
וכן אמר רבי חנניא בן עקשיא: רצה הקב״ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר: ״ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״ [ישעיה מב,כא] [מכות כג,ב במשנה].
ישראל קבל באהבה מתנת זכות זאת, הגדיל התורה והאדירה בכל שנות גלותו ונדודיו, העשיר את ספרותה המסועפת ומגוונת בהלכה, אגדה, חכמה ומוסר, דעת אלקים ודרכיו, ובכל ענפי המדע והחכמה.

ועתה הגיעה שעתו של ישראל להגדיל, לרומם ולהאדיר את מדינת ישראל שקמה ונהייתה בחסדי ה' הגדול, ונפלאותיו הרבות והעצומות, ולהגדיל ולהאדיר את תורת ישראל בכל ענפיה במדינת ישראל, כדי להשלים את תעודתו לאחרית הימים: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'" [שם יא,ט].