שער ז' / יראת ה' ודעת אלקים

פרק א'

״כי אם לבינה תקרא, לתבונה תתן קולך, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה׳ ודעת אלקים תמצא״ (משלי ב,ג-ה).

יראת ה׳ ודעת אלקים, הם שני דברים אחוזים ולכודים זה בזה בקשר תכוף ובלתי נפרד,
כי: ״יראת ה׳ (היא) ראשית דעת״ (משלי א,ז), ודעת אלקים היא מבוא ליראת ה׳, באין יראת ה' אין דעת אלקים אמת, ובאין דעת אלקים יראת ה׳ מנין ? הא כיצד ? יראת ה׳ היא השער שדרך בו נכנסים אל היכל המדע, לדעת את ה' ולראות מראות אלקים חיים ומלך עולם, ובאותה המדה שהאדם נכנס אל טרקלין מדע האלקים, כן מתגברת בהרגשתו יראת אלקים טהורה.
האדם בטבעו, בהסתכלותו בכל מרחבי הבריאה באלפי צורותיה ורבבות גוניה, עומד ושואל: האין מנהיג לבירה זו ? ובהסתכלותו בו בעצמו זה האדם, רואה את עצמו כעולם קטן ופלאי שכולו מלא סתירות ונגודים, רב העליליה במחשבותיו ופעולותיו, מזמותיו וכחותיו, ומחונן בכח שכלי חודר ויורד עד תהומות ים, ומשגיא ומתרומם עד גבהי שמים. הסתכלות זו שמסתכל האדם בעצמו מעוררת בו כיסוף נפשי לדעת את אלוקי עולם, שהוא אלוקי האדם, ולא עוד אלא, האדם מרגיש בו בעצמו הכרת מציאות אלקים המלוה אותו בכל דרכיו, ומנהיג אותו בכל צעדי ימי חייו, וכן אומר אבינו יעקב: ״האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה״ (בראשית מח,טו).
הסתכלות חודרת והרגשה טבעית שבאדם מעוררת בו חפץ ורצון, כוסף תשוקה לדעת את האלקים, אבל חלוקים הם בני אדם בדרך השגת דעת אלקים אמת. הפלוסופים מבקשים דעת אלקים לשם המדע, כמו שמבקשים לדעת את הארץ ויתר המדעים, והתועלת אצלם איננה כי אם ידיעת הדברים על אמתתם, להדמות לשכל הפועל, בין אם יהיה צדיק או רשע (ראה כוזרי מאמר ד,יג), פלוסופים אלה נכנסים בקלות ראש אל היכל דעת אלקים, ומקוים להשיגה מתוך הקשה שכלית ומחקרית פלוסופית, לכן השגתם מוגבלת בהכרת האלקים שבאדם, כי כל השגה אנושית בכל התרוממותה, היא מוגבלת ומצומצמת בציורי המחשבה הלקוחים מן החיים, וכל אדם יוצר את אלקיו לפי מדת ציורי מחשבותיו, ועל אלה אומר הנביא: "היעשה לו אדם אלקים והמה לא אלקים" (ירמיה טז,כ).
כל אלה שמקדימים דעת אלקים ליראת ה׳ – אינה מתקימת בידם, לא דעת ולא יראה, אלא להיפך: מסלקים מעצמם את האלקים שבאדם, ועושים את האדם כבריה פחותה ושפלה בעצמה, ובריה משכלת בשכלה להתאחד עם שכל הפועל ולא יותר. השגה זו אינה יכולה להקרא בשם דעת אלקים, ושמה הראוי לה הוא: כפירה באלקים, או השגה מוטעית במציאות האלקים.
ועל זה אומר הפלוסוף היהודי: אתה אלוה ־ וכל היצורים עבדיך ועובדיך, כי כונת כולם להגיע עדיך – אבל הם כעורים, מגמת פניהם דרך המלך – ותעו מן הדרך, כולם חשבו כי לחפצם נגעו ־ והם לריק יגעו. (כתר מלכות לר"ש בן גבירול).

אבל ישראל הדבקים בה' ותורתו, מבקשים לדעת את האלקים שבאדם, וממנו מתעלים ומתרוממים לדעת את אלקי עולם, שהוא רם ונשא ושוכן את דכא ושפל רוח, וכבודו מלא עולם.
האדם הישראלי בגשתו אל השגת דעת אלקים, מסתכל ביראה במסתרי ההויה העולמית ורואה בה אור זרוע, אור אלקים המאיר את הכל ומחיה את הכל, ואומר: "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע"(תהלים יט,ב).
האדם מסתכל בעצמו בסודיות מהותו ואומר: "מבשרי אחזה אלוה" (איוב יט,כז). בהסתכלות חודרת זו מתנגד בכל עוז לכל אמונת שוא והבל של קדמות העולם, מתאחד עם העולם, שאור אלקים שוכן בתוכו בכלל, ובאדם הנברא בצלמו בפרט, והוא קורא ואומר: "גדול ה׳ ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר" [תהלים קמה,ג], ומתאחד עם אלקי עולם המחיה את הכל.
בהשגתו זו קורא את כל הבריאה כולה: מלאכי מעלה וצבא מרום, שמש וירח וכל כוכבי אור, שמי השמים ממעל והארץ וכל צבאה מתחת, תנינים ותהומות, ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה, רמש וצפור כנף, מלכי ארץ וכל לאומים, שרים ושופטים זקנים ונערים, ורוח, אש וברק, שלג וקיטור, ורוח סערה עושה דברו, כולם יחד במציאותם והויתם, כולם קרואים להלל, לשבח, לפאר ולשיר שירת הימנון מלכו של עולם, כולם "יהללו את שם ה׳ כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים" (תהלים קמח,יג), כי "כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ" (חבקוק ג,ג).
דעת אלקים זו מביאה לידי יראת ה', וכן אומר הרמב״ם ז"ל: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לאלקים לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלקים״ [תהלים מב,ג]. וכשמחשב בדברים אלה עצמם ־ מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה, שפלה ואפלה, עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעים, כמו שאמר דוד: ״כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך וכו׳ ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ״ [שם ח,ד-י] (ה' יסודי התורה פ"ב ה"ב).
יראת אלקים הקודמת לדעת אלקים, פותחת לפנינו שערי חכמה ובינה בהשגת דעת ומציאות אלקים, ולהאמין: שהוא מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת מציאותו (ה' יסודי התורה פ"א ה"א), ושהכל אפס ותהו ־ חוץ ממה שיסמך אל הבורא (מורה נבכי הזמן שער ו).
השגות אלה הם שלבים ראשונים, או יסוד היסודות להשגה זו, אבל שלמות דעת אלקים היא: להשיג, להאמין ולהכיר כי האלקים ממרום עוזו ומלכותו העולמית ־ נמצא בכל, הוא מקיף כל עלמין וממלא כל עלמין, ולית אתר פנוי מיניה, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אפילו בחללו של עולם (דב"ר פ"ב אות כ"ח, ומכילתא יתרו סוף פ"א), הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו [ב"ר סח,י], עולמו טפילה לו, ואין הוא טפל לעולמו (שו"ט מזמור ד אות י). אור אלקים הגנוז והנעלם בחביון מסתרי עולמו ויצוריו, רואה את גלויינו ומצפוננו, ושכינת קדשו מרחפת ממעל לראשינו (קדושין לא,א), פעמים שאין העולם ומלואו מחזיקים כבוד אלקותו, פעמים שהוא מדבר מבין שערות ראשו (ב"ר פ"ד,ג, ושמ"ר פ"ג).
מהשגה יסודית זו מתרומם האדם אל דבקות אלקים, ואז יסור מלב האדם הספקות הקודמות שהיה מסתפק באלקים, וילעג להקשות ההם אשר היו רגילות להביע בהם אל האלקות והייחוד, ואז ישוב האדם עובד, חושק בעבודתו ומוסר נפשו על אהבתו, לגודל מה שהוא מוצא מערבות הדבקה בו (כוזרי ד,טו).
השגה זו היא נעלה על כל השגות מדעיות ומכל ציורי המחשבה, ולכן אינה מושגת בדרך ההקשה וההגיון הפלוסופי, אבל היא מושגת מתוך הרגשה והכרה נפשית פנימית, שהולכת ומתגברת לפי התקרבותינו אליה, ומתבטאת כאמירה בדברים היוצאים מהלב והנפש יחד, לאמר: ״כל הנשמה תהלל יה״ [תהלים קמט,ו] ו"כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" [שם לה,י].

זאת היא עומקה של מצות התורה לאמר: ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" [דברים ו,ה].
דעת אלקים לפי השקפת היהדות ־ איננה דעת פלוסופית שחוץ ממנו, אבל היא גלויה של כבוד אלקים השוכן בתוכנו, ומקדש אותנו בקדושתו, מאיר את שכלנו ועינינו לראות את הטבע בכל סודותיו, להכיר חכמתו ותבונתו, ונותן בפינו שירה ותהלה לאמר: ״מה רבו מעשיך ה׳״ [תהלים קד,כד] ״מאד עמקו מחשבותיך״ [שם צב,ו]. דעת אלקים זו מאחדת את האדם על כל העולם כולו, שרפי מעלה ודרי מטה, ומאחדת את העולם והאדם נזר הבריאה עם אלקי עולם מנהיגו ומקימו, המחדש בכל יום מעשה בראשית.
דעת זו מרוממת את האדם עד כסא הכבוד, וממלאה את כל הויתנו דעה עליונה, יראה נערצה ואהבה נשגבה, שבאהבתה אנו חיים וסובלים כל פגעי החיים באהבה.
דעת אלקים זו שהיא קרובה מאד לנפשנו ורוחנו, היא רחוקה מאד מציורי מחשבה והרעיון, והזוה״ק אומר: מלים דתלין במחשבה עלאה, לית מאן דיכיל לאתדבקה לון, מחשבה ממש על אחת כמה וכמה, אין סוף לית ביה רשומא כלל, ולא תליא שאלתה ביה, לא רעיונה לאסתכלותא דמחשבה כלל (זוהר בראשית כא,א).
היהדות אינה מסתפקת בהשגת דעת אלקים – במציאותו ואחדותו, השגחתו וגמולו לכל יצוריו, ומדת טובו וחסדו לכל ברואיו, אבל היא מחפשת לדעת גם את דרכיו ולהדבק בהם, כי דעת אלקים אמת היא דעת דרכי השגחתו הנפלאים, והדמות האדם אל האלקים בכל דרכיו ועלילותיו בחיים.
וכן אומר ה׳ בפי נביא קדשו לאמר: ״אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו. אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל ־ השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה׳״ (ירמיה ט,כב-כג).
ידיעת האלקים שלמה היא השכלת מציאותו המוחלטת והנצחית, הויתו הנעלמה הנמצאת בכל ומהוה את הכל, כי השגה זו היא השגה שכלית למעלה מכל יצורי מחשבה ורעיון, אבל דעת אלקים היא ידיעת דרכיו: ״השכל וידוע אותי כי אני ה׳״ מהוה את הכל וסבת הכל, גם מנהיג את הכל בחסד משפט וצדקה בארץ, וחפץ שיצוריו יתדמו לו בדרכיהם: לעשות גם הם חסד משפט וצדקה. המדות והתכונות הטובות שחנן ה׳ את יצוריו: חכמה, גבורה ועושר, אינן אלא אמצעים וכלי שרת להשלמת האדם בתכונתו ובמעשיו, להיות איש חסד ועושה חסד, אוהב משפט ועושה משפט, אוהב צדק ועושה צדקה (ראה מו"נ ח"ג,נד), וכן הוא אומר על ידי נביאו: ״הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך. כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו,ח).
דעת אלהים צרופה ושלמה, מוסיפה יראה ואהבה, יראת הכבוד והרוממות ואהבת הטוב והנשגב, שהוא טוב ומטיב לכל, ונשגב ונעלה מכל שכל ורעיון, (קדוש) [צדיק] בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו [תהלים קמה,יז].