פרק א'/ היראה והכפירה
היראה והכפירה שתיהן נובעות ממקור אחד ־ התשוקה הנפשית שטבועה באדם לחדור ולהביט אל הנסתר והנעלם, להכיר את הסבות והמסובבים, ולגלות מצפוני הטבע ומסתריו, היא מעוררת את החפץ להכרת האלקים ויראתו מפניו, ותשוקה זו עצמה מעמידה לפני האדם שאלות וספקות, סתירות ונגודים, ומביאה אותו לידי כפירה והתנכרות. אלה מבקשים מתוך ערפילי החשך ומבין הנגודים והסתירות זיק האורה המאיר את הכל, והחכמה הנפלאה המאחדת את הכל, ואלה יוצרים להם בדמיונם אלילים רבים ומשונים, או שבאים לידי כפירה ואומרים: לית דין ולית דיין, ואין טוב לאדם אלא לאכול ולשתות, להתענג ולראות שכר טוב ומוחש בעמלו. הללו מתחזקים באמונתם ורואין בכל הופעות החיים חכמת אלקים וגדולתו, ונפשם מוארה מזיו השכינה, והללו מסלקים שכינת הקדש מתוכם ואומרים לעצמם: כל אשר בכחך לעשות עשה. הללו שמחים גם ביסוריהם ומתעלים בנסיונותיהם, והללו יורדים לבאר שחת, רגע נדמה להם כי הגיעו לקצה תאותם, ורגע משנהו ירגישו הריקניות בחיים, ויבקשו למלאותה בריקניות אחרת, שמביאה אחריה רק עצבון וחרטה, ומתוך כך גם חייהם הם קרעים ומלאי חרטות, אבל קשה להם לשוב אל האמת לפי שהם אובדי דרך.
אולם שאלה גדולה עומדת לפנינו בנדון זה והיא: הואיל ובטבע הוית האדם נמצא בו נצוץ דעת אלקים, והואיל ונשמת שדי שבתוכנו נכספת וצמאה לראות מראות אלקים, ובעצם הויתה יראה וחרדה, וצוהלת נשמתה מהכרת הנעלם והנשגב שהיא חלק אצולה ממנו ־ ואם כן הדבר: איך אפשר לכפירה שתחול באדם ? ואיך אפשר לאדם להתנכר לעצמיותו, לטבע הויתו, לאדם שבו, ולצלם אלקים הטבוע על פניו וחבוי במעמקי נשמתו ?
שאלה זו, אבל בסגנון אחר, חקרה הפלוסוף היהודי רשב״ג ואמר: דע שהנפש ברואה על אמתת הידיעה, על כן יתחיב שתהיה לה בעצמה ידיעה מסוגלת בה. אולם כשהתאחדה הנפש שבעצם והתרבה [והתמזגה] עמו, נסתתרו אותם הרשומים בה, כי כסתה אותם מאפלת העצם שהחשיך אורה והתעבה עצמה, והיתה הנפש במעלת המראה הזכה אשר בהדבקה בעצם עכור ועב – יתעכר אורה. ואולם אחר שנזדכך השכל האנושי באמצעות הלמודים, הוא שב להשיג את הצורות והתבניות המושכלות, כלומר: ענינים שכליים שדבר אין להם עם המוחשים, על ידי הלמודים תבוא זכות הנפש וצרופה, ויציאת מה שהיה כח נסתר אל הפועל, כי על יד זה ישתלמו כחות הנפש להשתמש בהכנתה השכלית לבוא לתכלית השלמות (מקור החיים שער חמישי פרק מא).
תשובה מחוכמה זאת אינה מישבת את הדעת, כי מחיצות אטומות ועכורות פועלות אמנם, להאפיל את זהר המראה הזכה, אבל הדבר המזהיר בעצמותו אינו מתבטל ולא נחלש, מפני כל מחיצה סתומה ועכורה המקפת אותה, אלא להיפך, היא מאצילה מזוהרה גם על האטום והעכור. מבחינה זאת התחברות הנפש בגוף שהוא גוף עכור, אינה מכבה את אורה העצמי של הנשמה, אלא היא מאירה באורה את החושים החמריים, ואת כל עולמנו החמרי המקיף אותה. ועוד זאת, תשובה זו יכולה להתקבל רק על השאלה: מדוע לא ישיג האדם המדע האלקי בשלמותו מעת היותו, אלא הוא זקוק ללמודים והקדמות מרובות שדרך בם יעלה בסולם המדע, שלב אחד שלב בשקידה רבה והתאמצות הזכרון, לשאלה זו תוכל להתקבל התשובה שהשגת האמתיות דורשת סתירת כל המחיצות האטומות והעכורות, וכאשר התאחדה הנפש עם העצם והתמזגה בו, מקבלת אותן ההשפעות בעצמה.
אבל כאשר נעמוד לפני מציאת הכפירה – שאלה זו תעמוד בכל תוקפה: כי איך תוכל הכפירה שאין לה שורש, ותהרוס את ההכרה והיראה אשר היא טבועה באדם מעצם היותו, ואיך תמצא מקום ההתנכרות להכרה נפשית זו שהיא עצמה האני האנושי של האדם בכלל, וכל איש ואיש באישו, וזה הוא צלם אלקים שבאדם, שעליו נאמר: ״נעשה אדם בצלמנו כדמותינו״ [בראשית א,כו], בביאורו האמתי: שתהיה לו נפש חכמה ודעת בהירה, משגת כל הברואים והדעות הנפרדות, ועבודת אדון העולמים כאחד ממלאכי השרת, וכן הוא אומר: אני אמרתי אלקים אתם – והדעה היתירה המצויה באדם היא צורת האדם האמתית (אוצר התלמוד והמדרש להרב ישראל קאנוויץ, חלק האלקות מאמר א׳ ה׳ כ"ד אות י).
