פרק א'/ תורת חיים
תורת ישראל שהיא תורה אלקית מיוחדת במינה, נקראת בפי רבותינו ז"ל: תורת חיים, ושמה נאה לה. לפי שניתנה מפי אלקים חיים – שהוא מקור החיים, כמו שנאמר: ״כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" [תהלים לו,י], היא מדריכה את לומדיה ושומרי מצותיה בדרך חיים, שנותנת חיים להולכים בדרכיה, כמאמרם ז״ל: ״למה נמשלו דברי תורה לדרבן ? לומר לך, מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה, להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים״ (חגיגה ב,ב), וכן נאמר בתורה: ״העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך״ (דברים ל,יט), החיים והמות שהם הברכה והקללה, כרוכים ואחוזים זה בזה, ונתונים לבחירתו של האדם. הא כיצד ? ברכת ה׳ בעולם נתונה בשפע רב, ובאלפי ורבבות צורותיה היא נותנת חיים מזוניים ושכליים לאדם, והיא עצמה נהפכת לקללת מות לכל אדם באישו ויחידו ולכלל העולם.
הא כיצד ? אדם שנהנה במדה ובמשקל, בפרישות של קדושה וטהרה, ובהבדלה שבין האיסור והמותר, הטמא והטהור, ובין קדש לחול, הרי הוא חי חיי נועם ועדינות, מתקדש בקדושת אלקים ומקדש את בניו אחריו, ואף נעשה צינור של ברכה לדורו ולדורות עולם, ולהיפך אדם שהוא להוט אחרי בולמוס התאוות, חמדות ותענוגי בני אדם, והוא זולל וסובא סורר ומורה, נהפכת לו הברכה לקללה, קללת מות בחיים, חיי ריב ומדנים בעצמיותו, במשפחתו, בחברתו, והוא מלא כעם ומדנים, ומקלל את יומו, ואת עולמו, מטמא את עצמו ואת רעיוניו, מכבה זיק אור נשמתו, ומסלק שכינת הקדש מעליו, ועושה את עצמו כערער בערבה, שכולו נטוע במקום טומאה ומטמא את כל הקרובים אליו, ולפיכך הוא מקולל בפי הכל בחיים ואחרי מותו, מקרב את קצו, ויורד שאולה בדמי ימיו. לכן צותה התורה ואמרה מפי הגבורה: ״ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". ומפרשת ואומרת: מה היא הבחירה בחיים: לאהבה את ה׳ אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם״ (שם שם כ'). וזוהי עומק כוונת מדרשם ז״ל: ״אם בחקתי תלכו״ וכו׳ [יקרא כו,ג], א״ר אבא בן אלישיב: אלו חוקים שמביאים את האדם לחיי עולם הבא, הדא הוא דכתיב: ״והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים״ [ישעיה ד,ג], הוא שעוסק בתורה, שהיא ״עץ חיים היא למחזיקים בה״ וכו' [משלי ג,יח]…תני רבי שמעון בן יוחאי: הככר והמקל נתנו כרוכין מן השמים, אמר להם הקב״ה: אם שמרתם את התורה ־ הרי ככר לאכול, ואם לא – הרי מקל ללקות בו, היכן הוא משמעו של דבר ? ״אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו״ [ישעיה א,יט־כ[ (ויקרא רבה לה,ו), הככר והמקל שניהם הם מסוג הצומח שנבראו למזונותיו והנאותיו של האדם, אם הוא נהנה מהם במדה הראויה, בפרישות של קדושה והבדלה בין האסור והמותר, הטמא והטהור, ולשם מלוי של תעודה זו שבחיים: לאהבה את ה' אלקיך ליראה אותו ולדבקה בו, מתוך הכרה נאמנה כי הוא חייך ואורך ימיך על האדמה, הרי צמחי ברכה אלה הם ברכה לעצמו, למשפחתו ולעמו ולדורו, ואם לאו נהפכים שניהם ללקות בהם במרעין בישין ושפיכות דמים, שהם קללת האדם וקללת העולם, והן הסיבה למלחמות האדם איש ברעהו, עם בעם, ממלכה בממלכה, שהן קללה מהלכת על פני כל הדורות.
תורת חיים זאת בחקיה ומשפטיה שהיא מחכימת נפש ומאירת עינים, היא אשר נתנה חיי נעימות ועדנה לישראל גם בימי גלותו ונדודיו בכל העמים ובאלפי שנים. רבים ומרים היו הנסיונות שהתנסינו בהם בכל הדורות ובכל המדינות והממלכות שגלינו בארצם, בשפלות ודכאון נפש, בגזרות של שמדות והריגות, שממלאות את כל דפי ספר תולדות ישראל מאז היה לעם, מרים וקשים מנשוא היו חיינו שהיו תלוים מנגד ומלאי פחד וחלחלה, כנאמר בתוכחה: ״והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה ולא תצליח את דרכיך והיית אך עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע״ (דברים כח,כט), ״ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ונתן ה׳ לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש, והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם, ולא תאמין בחייך….. מפחד לבבך אשר תפחד
וממראה עיניך אשר תראה״(שם שם סה־סז).
ובכל זאת ולמרות כל זאת, כשהתכנס ישראל בבתי כנסת לרנה ותפלה, לקריאה בתורה ובנביאים, הסיח דעתו מהרחוב שהיה בבחינת ״מחוץ תשכל חרב" [דברים לב, כה] התרומם אל תעודת חייו, וקיים בעצמו ־ ״שבע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח״ [תהלים טז,יא], וכשהתכנס בביתו בליל שבת וראה את אשתו כגפן פוריה, ובניו כשתילי זיתים סביב לשלחנו ולאורם של נרות שבת, שכח את כל עוניו ודכאון נפשו, וקבל את שבת מלכתא באהבה ונעימות שאין דומה לה, התלבש אף הוא בבגדי מלכות וחרות, ופתח פיו ברנה וצהלה בזמירות השבת.
עונג ונעימות זאת נבצרה מכל אומות העולם שישבו במדינתם וחרותם, וזהו אשר העירה קנאתם ושנאתם על ישראל, עד כדי כך שכל יום ויום זממו לכלותם ולהשמידם.
זאת ועוד אחרת. תורת ישראל בתוכחותיה ויעודיה, בשבתותיה ומועדיה המיוחדים במצותיהן הקדושות והסמליות, היא אשר הצילה את עם ישראל מטמיעה והתבוללות בשומרו באמונה איתנה את תקותו, לשוב ולהתאחז בארץ נחלת ה' לאבות האומה ובניהם אחריהם, ולקבוץ גליותם מכל קצות הארץ. תקוה זאת שלא פסקה מלבותם ומפיהם – היא אשר שמרה אותם ונתנה להם עז וגבורה לישא ולסבול עד אשר ישוב ה' וישיבם מארצות פזורם אל ארץ נחלתם, כדכתיב: ״והותירך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה כי ישוב ה׳ לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך״ (דברים ל,ט).
תקות אמונה זאת, היא אשר שמרה את ברית הנצח בין ישראל לאביהם שבשמים,
בין ישראל ותורתו, ובין ישראל וארצו, והיא אשר הביאה את גאולת הארץ והעם כיום הזה, וכדברי נעים זמירות ישראל במזמוריו: ״לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, לעולם לא אשכח פיקודיך כי בם חייתני, לך אני הושיעני כי פקודיך דרשתי״ (תהלים קיט, צב-צד).
צא ולמד מדרש רז״ל: משל למה הדבר דומה ? למלך שנשא מטרונה וכתב לה כתובה מרובה, ואמר לה: כך וכך חופות אני עושה לך וכו', הניחה המלך והלך למדינת הים, ואיחר לשם, נכנסו שכנותיה אצלה והיו מקניטות אותה ואומרות לה: הניחך המלך והלך לו למדינת הים ושוב אינו חוזר עליך, היתה בוכה ומתאנחת, וכיון שנכנסה לתוך ביתה פותחת ומוציאה כתובתה וכו', מיד היתה מתנחמת.
לימים בא המלך, אמר לה: בתי, אני תמה היאך המתנת לי כל אותן השנים ? אמרה לו: אדוני המלך ! אלמלא כתובה מרובה שכתבת ונתת לי כבר אבדוני שכנותי. כך האומות מונין את ישראל ואומרים להם: אלקיכם הסתיר פניו מכם וסילק שכינתו מכם, עוד אינו חוזר אליכם, והן בוכין ומתאנחין, וכיון שנכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות וקורין בתורה ומוצאין שכתוב: ״ופניתי אליכם והפריתי אתכם… ונתתי משכני בתוככם… והתהלכתי בתוככם״ [ויקרא כו,ט־יב], והן מתנחמין, למחר כשיבא קץ הגאולה אומר להם הקב״ה לישראל: בני ! אני תמה מכם היאך המתנתם לי כל אותן השנים ? והן אומרים לפניו: רבונו של עולם! אילולא תורתך שנתת לנו – כבר אבדונו האומות, לכך נאמר: ״זאת אשיב אל לבי״ [איכה ג,כא], ואין זאת אלא תורה שנאמר: ״וזאת התורה״ [דברים ד,מד], וכן דוד אמר: ״לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי״ [תהלים קיט,צב], על כן מיחלים לו ומיחדים שמו שתי פעמים ביום ואומרים: ״שמע ישראל ה' אלקינו ה׳ אחד״ [דברים ו,ד] (איכה רבתי פרשה ג,יט).
העתקתי מאמר נאה זה בשלמותו, לפי שהוא תיאור מדוייק מחיי גלותנו הארוכה ומרובת יסורין, לא רק מפני קנטורם של האומות, אלא גם מפני גזרותיהן הרעות ומשכלות, עד כדי כך שגם הקב״ה תמה ואומר: היאך המתנתם לי כל כך שנים, וישראל עונים ואומרים: תורתך היא שקיימה אותנו ותהי לשעשוע חיינו, "לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני… לי קוו רשעים לאבדני עדותיך אתבונן״ [תהלים קיט,צג-צה].
מכאן תשובה לכל אלה המשכילים בעיניהם שבעמים ושעם ישראל, שכולם עומדים ותמהים למראה חזון נפלא זה, שאין על עפר משלו, סבלם של ישראל ועמידתם האיתנה בגבורה נפלאה בתורתם, צביונם, ותקותם באלפי שנות גלות ונדוד, וכל אחד מבקש פתרונות שוא לחידה נפלאה זאת, ומתעלמים בזדון מפתרון האמיתי שבדברי נביאינו. ורז״ל במאמר זה, ועוד רבים שכמותו בחזון הנביאים ומדרשי החכמים, דברי חזון נבואה אלה ומדרשי חכמים שנאמרו ברוח הקדש שהופיע בבית מדרשם, הם הם הדברים שנכתבו בדמע, בספר תולדות עם ישראל, בנדודיהם לדורותיהם שבהם רבים הם מאורעות השמד שמבחוץ וסימני התפוררות והתכחשות שמבפנים, שהיו מנבאים על סתימת הגולל של עם ישראל לבל יקום עוד.
נוסף על כל הכתוב בספר, עינינו ראו בדורנו זה את מזימת הרשע בקום עלינו אדם שפל ובזוי עם, שקרא עלינו מלחמת כליה ואבדון, הרס באכזריות עריצות את כל נאות יעקב קהלות קדושות מישראל לרבבותיהם, בתי כנסת לתפלה ובתי מדרש לתורה, הרג בחמת פתנים, צדיקים קדושי עליון, רבנן ותלמידיהון, ושכל אלפים ורבבות מנער ועד זקן, מאיש עד אשה במיתות משונות ואכזריות, שלזכרן תסמרנה שערות אדם, ועדיין לא רותה חרבו מדם, אלא לטש עיניו ולבו אל תורת החיים וארץ החיים, זאת ארץ ישראל שממנה נובעת נשמת חיי האומה ובה גנוזה תקות הגאולה, ויאמר להחריבה ולעקור לנצח תקות ישראל וגאולתו ושיבתו לארץ נחלת אבותיו, למזימה מרשעת זאת הצטרפו גם גוים רבים רחוקים וקרובים מתושבי הארץ ושכניה הרעים, שהכינו את עצמם ליום פורענות, הקיפו את הארץ בחומת אש וגפרית והביאו אותם במצור מחניק של רעב וצמא, ובצבא מזויין ומוכן למלחמה.
מצב איום זה, עלול היה להביא לידי יאוש או כניעה, וכולן נבאו עלינו רעות, ויאמרו:
בא הקץ לעם עתיק יומין זה ורק שריד אחד נשאר לנו לפליטה, והיא תורת אל חי שבקרבנו, שהיא תורת החיים והנצח, והיא אשר חייתה אותנו והגיעתנו עד הלום, ובמדרש רז״ל: ״זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל״ – אין ״זאת״ אלא תורה.
אשרינו וטוב חלקינו ששמרנו אוצר חיי הנצח שהוא תורתנו, והיא שמרה אותנו והגיענו עד הלום לראות מפלאות תמים דעים, בזריחת אילת השחר של גאולת ישראל בדמותה של מדינת ישראל, ואנו תקוה ואמונה בהתרוממות כבודה של תורה, והחדרת השפעתה בכל גבולי המדינה העכשוויים, והתרחבות בכל גבוליה שנועדו לאבותינו כאמור: ״ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר״ וגו' (שמות כג,לא).
ובסיום דברי בפרק זה הבה נתן כבוד ותהלה לרבותינו אנשי כנסת הגדולה שלמדונו ברכת התורה לאמר: אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, כי תורת חיים זאת שהיא דומה לנטיעה פורחת ופרה ורבה, כמאמרם ז״ל: ״מה נטיעה זאת פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין״ (חגיגה ג:), והיא עשתה אותנו בעצמנו מטע ה' להתפאר פרה ורבה בעצמו ומפרה ומרבה את תורתו, שבהיותה תורת החיים עולמית ונצחית, אינה פוסקת גדולה ופריונה להורות דרך ה׳, שהוא דרך החיים בכל הימים והזמנים בהלכה ואגדה. ועוד הוסיפו ונתנו בפינו יום יום בתפלת ערבית, שממנה מתחילה רינת התורה בלילה, תפלה והודאה לנותן התורה, לאמר: תורה ומצות אותנו למדת, על כן ה׳ אלקינו בשכבנו נשיח בחקיך, ונשמח ונעלוז בדברי תורתך, כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה. וכן בתפלת שחרית: ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו, הרחמן הוא יפתח לבנו בתורתו, ויתן בלבנו אהבתו ויראתו לעובדו בלב שלם כל הימים. וכן נאמר במקרא: ״ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וכו', למען ירבו ימיכם וימי בניבם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם״ [דברים יא,יט־כא].
פרק ב'/ תורת חיים לעם הבוחר בחיים
תורת חיים זאת קבלו אותה ישראל באהבה, בהקדימם נעשה לנשמע [שמות כד,ז]. דבור נפלא זה שהוא דבור שמלאכי השרת משתמשין בו, העידו על עצמם שכל זכות קיומם ותעודתם בחיים היא בקבלת התורה בשלמותה, בלמודה וקיום כל מצותיה, שכל אחת מהן וכולן יחד הם מעין החיים שנובע ממקור החיים, כאמור: ״כי עמך מקור חיים״ [תהלים לו,י], ובהזנחתה נפסק המעין ויבש האילן היונק ממנו, כאמור בנביא: ״אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים״ [ירמיה ב,יג]. לזה כוונו רז״ל במאמרם: ״ויתיצבו בתחתית ההר״ [שמות יט,יז], מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לא ־ שם תהיה קבורתכם (שבת פח,א). התוס' כתבו: ואע״ג שכבר הקדימו נעשה לנשמע, שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאה נשמתם. מהרש״א כתב: ועוד יש לומר, דבדיבורם שהקדימו נעשה לנשמע אין זה קבלה גמורה, עד שקבלו אח״כ בברית ושבועה.
ולע״ד איני רואה כל תוספת בתירוצו של מהרש״א, שדבריו הם נכללים בדברי התוס', שמא יהיו חוזרים כשיראו האש, הוה אומר שאין דבורם מחייב אותם שלא יוכלו לחזור בהם. אולם תרוצם אינו מיישב את הדעת, שהרי גם הכפיה לא הועילה, אלא אדרבה היא משמשת סיבה לחזרתם, וכמו שאמרו: ״מכאן מודעה רבה לאורייתא״ [שבת שם. וכתב רש"י: "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס"].
לכן נראה לענ״ד: שכוונת רז״ל במאמר זה היא, שנותן התורה התנה עם ישראל בכפיה זאת לשעה ולדורות, שאם לא יקבלו התורה להם ולבניהם לעולם – שם תהיה קבורתם, אלא שהקב״ה יעמיד להם מלך קשה כהמן ומחזירם למוטב, ובאותה שעה יעמיד להם גואלים שיגאלו אותם ויחדשו קבלתם מאהבה, וכמאמרם ז״ל: ״לא מאסתים ולא געלתים לכלותם״ [ויקרא כו,מד] ־ לא מאסתים בימי כשדים וכו׳ לכלותם בימי המן, שהעמדתי להם מרדכי ואסתר (מגילה יא,א). ובזה בטלה טענת המודעא, שהרי לא רק האונס הוא שהביאם לקבל התורה וקיומה, אלא ההכרה המוקדמת שהיא זכות קיומם ותעודתם בחיים, וההשגחה האלקית המלוה אותם, כמו שנאמר: ״כי לא יטוש ה׳ את עמו בעבור שמו הגדול כי הואיל ה׳ לעשות אתכם לו לעם״ (שמואל א,יב,כב).
כפיה זאת היא כפיה של אהבה כאב המכה את בנו, ורב הרודה את תלמידו, לפיכך קבעו רז״ל במטבע ברכת התורה: ״אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו״, דבר זה שנאמר ברמז במעמד הר סיני, ראו אותו ישראל בעיניהם בימי מרדכי ואסתר, וזו היא כוונת רז״ל במאמרם [שבת שם]: אעפי״כ הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב: ״קיימו וקבלו היהודים״ [אסתר ט,כז], קיימו מה שקיבלו כבר.
בזה מתורצת קושית התוס׳ מדאמרינן: כלום כפית עלינו הר כגיגית (ע"ז ב:), דמשמע שאם היה כופה עליהן (על אומות העולם) לא היה להן תשובה ! כי באמת כפיה כזאת לא היתה לאומות העולם, הואיל והן לא הכירו ואינן מכירות לעולם בתעודה זאת שהיא תעודת חיי הנצח של עם ישראל. שנאמר בו: ״ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום״ [דברים ד,ד], לפיכך תורת ישראל שהיא תורת החיים, נתנה לעם ישראל שהוא בוחר בחיים כמצות נותן התורה עליו: ״ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״ [דברים ל,יט].
פרק ג'/ תורת החיים בארץ החיים
ארץ ישראל נקראה בפי נביאינו-חכמינו בשם ״ארץ החיים״, וכמאמרם ז״ל: ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״ [תהלים קטז,ט], והלא אין ארצות החיים אלא צור וחברותיה וקיסרין וחברותיה, תמן זולא תמן שובעא, רבי שמעון בן לקיש משם בר קפרא אומר: ארץ שמיתיה חיין תחילה בימות המשיח, ומה טעם ? ״נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה״ וכו׳ [ישעיה מב,ה], רבי ברכיה שאל לרבי חלבו וכו׳, מאי כדון, כיון שנשרפה ארץ ישראל נעשה בהן מדת הדין״ (ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג).
במאמר זה כוונו רז״ל, להוציא מדעתם של בעלי הנאה שחושבים לתכלית החיים ההנאה הזולה, והמושפעת בכלכלתה, שהם אינם ראויים להקרא בשם חיים של בני אדם הנבראים בצלם ומחוננים בבינה, והחיים באמת אינם אלא אלה שמביאים את האדם לחיי המשיח, שהם גאולתם של ישראל ותעודתם של ישראל, וחיים כאלה נוחלים גם ירבעם בן נבט וחבריו, שכל הנקרא בשם ישראל, ולוחם בחייו לגאולת הארץ שהיא מקרבת את ימות המשיח, עליהם נאמר: ״נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה". וכן אמרו במדרשם: למה נקראת ארץ ישראל חמדה ? שבית המקדש נתון בתוכה, ארץ שנחמדו לה אבות העולם, הם מתחמדים לה מפני שהם חיים תחלה לימות המשיח (שמות רבה לב,ב). ועוד אמרו ישראל נקראו חיים שנאמר: ״ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום" וכו' [דברים ד,ד], ארץ ישראל נקראת חיים שנאמר: ״ונתתי צבי בארץ חיים״ [יחזקאל כו,כ] (אבות דר"נ פרק לד,י).
כאן אתה מוצא החוט המשולש שהוא חורז את חוליות השדרה של עם-ישראל בגופו ונשמתו, עברו ועתידו, והוא תורת החיים לעם החיים בארץ החיים, וכל המפריד חוט משזר זה, הרי הוא בבחינת: ״ונרגן מפריד אלוף״ (משלי טז,כח), שמפריד אלופו של עולם מישראל, תורתו וארצו, שכולם הם דבר אחד, וכמאמרם ז״ל: ישראל ואורייתא וקב״ה חד הוא (זהר פר׳ אחרי), ובכלל ישראל היא ארץ ישראל.
קטני אמנה ובעלי הנאה טוענים ואומרים, כי ארץ ישראל דלה ועניה, ואלה דומים לערב רב שעלו עם ישראל ממצרים שאמרו: ״זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וכו׳. ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו״ (במדבר יא,ה-ו). לעומתם אמרו רז״ל מאמר שנון ומחודד: אמר דוד לפני הקב״ה: רבונו של עולם, אפילו יש לי פרקליטין וטרקלין בחוץ לארץ, ואין לי אלא הסף בארץ ישראל ־ בחרתי הסתופף, וחד אמר: אפילו לא יהיה לי בארץ ישראל אלא סיפוף של חרובין ־ בחרתי הסתופף, הוי – ״ואתן לך ארץ חמדה" [ירמיה ג,יט], ארץ שחמדו לה האבות (תנחומא ראה ה), וכל כך למה ? לפי שארץ ישראל אינה קנויה לישראל אלא בזכות ישיבתם בה, וכמאמרם ז״ל: ״כי יכרית ה׳ אלקיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך, וירשת אתם וישבת בארצם״ [דברים יב,כט[ ־ עשה מצוה אחת האמורה בענין שבשכרה יכרית ה' אלקיך את הגוים. אשר אנכי מביא אתכם שמה ־ בשכר שתבא ותירש (ספרי ראה פ׳ כח), מכלל הן אתה שומע לאו, שאם לא תבוא לא תירש. ועוד הוסיפו ואמרו: ״וירשת אותם וישבת בארצם״ – ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה (שם שם). לזה מכוונים דבריהם ז״ל בתלמודין: כל הדר בארץ ישראל ־ דומה כמי שיש לו אלוק, וכל הדר בחו״ל – דומה כמי שאין לו אלוק, שנאמר: ״לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים״ [ויקרא כה,לח[, וכל שאינו דר בארץ ישראל אין לו אלוק? אלא לומר לך, כל הדר בחו״ל כאילו עובד עכו״ם, וכן בדוד הוא אומר: ״כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר: לך עבוד אלקים אחרים״ וכו' [שמואל א,כו,יט] (כתובות קי,ב).
מהרש״א בח״א, פירש מאמר זה עפ״י מ״ש הרמב״ן ז״ל, דהקב״ה יקרא אלקי הארץ עפ״י הדמיון שעמו ישראל הם בארץ, ולפי זה הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק, ע״ש אלקי הארץ, אבל מ״ש הדר בחו״ל לא יתכן בו לומר שדומה כמי שאין לו אלוק, כיון שנקרא ג״כ אלקי עולם, ולכך מתמה: וכי כל שאינו דר בארץ אין לו אלוק, דהא ודאי נשבע שיהיה לנו לאלקים וכו' ע״כ. ולא נהירא לע״ד, כי ה' אלקי עולם יחד את שמו בארץ ישראל, שהיא ארץ הבחירה, מפני סגולתה וקדושתה המיוחדת, כאמור: ״ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלקיך בה״ (דברים יא,יב). היא היתה נבחרת ומקודשת גם קודם הולדתו של ישראל, כמו שנאמר לאברהם: ״אל הארץ אשר אראך [בראשית יב,א], הרי שלא ישראל קדש את הארץ, אלא להיפך, הארץ קדשה את ישראל. ולפי שה' יחד בה את שמו ונקרא אלקי הארץ, וכמ״ש הראב״ע: והשם לא ישנה מעשיו, כי כולם הם בחכמה, ומעבודת ה׳ לשמור כח הקבול, לפי המקום (שם לא,טז).
וכן כתב ר׳ יהודה הלוי: "כן הכבוד, נצוץ אור אלקי מועיל אצל עמו ובארצו״ (כוזרי מאמר ב סי' ח), ״כל מי שנתנבא לא נתנבא אלא בה או בעבורה וכו', והיא הארץ הנקראה לפני ה׳, שנאמר עליה: ״תמיד עיני ה׳ אלקיך בה״ [דברים יא,יב]…, ונאמר: ״ויצא קין מלפני ה׳״ [בראשית ד,טז], שיצא מגורש מן הארץ הזאת, וכן נאמר ביונה: ״ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה׳״ [יונה א,ג], לא ברח כי אם ממקום הנבואה וכו', הלא תראה כי הועתק אברהם מארצו כאשר הצליח, והיה ראוי להדבק בענין האלקי, והיה לו הסגולה ההיא אל המקום אשר בו תגמר השלמתו, כאשר ימצא עובד האדמה, אילן שפריו טוב במדבר, ומעתיקו אל אדמה נעבדת מטבעה, שיצליח בה השרש ההוא, ומגדלו שם, וישוב להיות פרדסי אחר שהיה מדברי, וירבה אחר שהיה מעט… והענין האלקי כמו צופה למי שראוי להדבק בו שיהיה לו לאלקים כמו הנביאים והחסידים, כאשר השכל צופה למי שנשלמו טבעיו ונשתוה נפשו ומדותיו, שיחול בו על השלמות כמו הפילוסופים, וכמו שהנפש צופה למי שנשלמו כחותיו הטבעיים השלמה מזומנת למעלה יתירה ותחול בו בחיים, וכמו שהטבע צופה למזג השוה בכחותיו שיחול בו ויהיה צמח״ (הכוזרי שם סי׳ יד).
מכלל הדברים למדנו שישראל זכו בנחלה זאת, שהיא נחלת ה׳, לפי ששכינת ה׳ וצמצום השגחתו שרוים בה תמיד, כדכתיב: ״עיני ה׳ אלקיך בה״, דבר זה מבואר יותר בדבריהם הנמרצים של רז״ל באגרתם: [אמר לו הקב"ה למשה:] הארץ חביבה עלי, שנאמר: "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד״ [דברים יא,יב], וישראל חביבין עלי, שנאמר: ״כי מאהבת ה׳ אתכם״ [שם ז,ח], אמר הקב״ה: אני אכניס את ישראל שהן חביבים עלי לארץ שחביבה עלי, שנאמר: ״כי אתם באים אל הארץ״ [במדבר לד,ב](במדבר רבה כג,ו), ״ [אמר הקב"ה:] ארץ שלי, שנאמר: ״לה' הארץ ומלואה״ [תהלים כד,א], ישראל שלי הם, שנאמר: ״כי לי בני ישראל עבדים״ [ויקרא כה,נה], מוטב שאנחיל ארצי לעבד שלי, שלי לשלי, לכך נאמר: ״זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה״ [במדבר לד,ב ]…אמר להם הקב״ה לישראל: יכול הייתי לבראות לכם ארץ חדשה, אלא בשביל להראות לכם את כחי אני הורג שונאיכם ונותן לכם את ארצם (במד"ר שם יא).
הדברים עתיקים ועמוקים ואין כאן מקומם להאריך, אולם מכללם יוצא שקדושת הארץ בתור ארץ שה' אלקיך דורש אותה תמיד, קדמה לכניסתם של ישראל, שלא נכנסו אל הארץ הזאת אלא מפני שהיא נקראת ״לפני ה'״, ושיוצר העולם יחד את שמו עליה ונקרא ״אלקי הארץ״. מכאן תיובתא למהרש״א שכתב: אלקי הארץ נקרא על פי הדמיון שעמו ישראל הם בארץ, אלא נהפוך הוא, ישראל זכו בארץ ובחרו בה מפני שיחד ה׳ שמו עליה.
לכן נלענ״ד לפרש מאמר קצר ומלא ובענין זה, שכוונתם מבוארת בלשונם המדוייק: כל הדר בארץ ישראל, וכל לרבות גם זה שאינו מקיים מצות התורה בשלמותן וכהלכתן, אף על פי כן הוא דומה כמי שיש לו אלוק, השוה מאמרם ז״ל: כל הכופר בעכו״ם ־ מודה בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו מאדם ועד סוף העולם, והוא עיקר כל המצות כולם (רמב"ם ה׳ עכו"ם פ"ב ה׳ ד). והוא הדין לישיבת ארץ ישראל שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, ולהיפך, כל הדר בחוץ לארץ, לא רק שהוא דומה כמי שאין לו אלוק, אלא הוא חמור יותר – שהוא כאילו עובד עכו״ם, שהיא כנגד כל המצות.
מכאן למד הרמב"ן, שנצטווינו לבוא בארץ, ולכבוש הערים ולהושיב בני שבטינו, ואומר אני: כי המצוה שחכמים מפליגים בה, והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו: כל היוצא ממנה כעובד ע״ז וכו', וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה, הכל ממצות עשה שנצטוינו לרשת הארץ, ולשבת בה, אם כן היא מצוה לדורות מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן הגלות כידוע בתלמוד ממקומות הרבה, ולשון ספרי: וכן ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות (מצות עשה נוספות להרמב"ן מצוה ד).
ב״מגלת אסתר״ [להרב יצחק די לאון, והוא ספר המגן להרמב״ם מהשגות הרמב״ן], חלק על דברי הרמב"ן אלה וכתב: ״בודאי מצוה זו אינה נוהגת אחר החרבן״, וכבר כתבתי לתרץ דברי הרמב״ן, שהם כהלכה, ושברוח הקדש שנצנצה בו בבית מדרשו נאמרו, והדברים ארוכים ואין כאן מקומם. אבל בימינו שנגלתה יד ה׳ הנפלאה על צבאות ישראל במלחמת גאולת הארץ, לדברי הכל קיימת בכל תוקפה מצות ישיבת הארץ וישובה, שהיא מצוה ממצות שעל הגוף שאינה מתקיימת על ידי שליח, ולא על ידי פדיון או כפר נפש, והרי היא כמצות תפלין וציצית, סוכה וכדומה, שאין אדם מקיים אותם אלא בגופו, ולא בשלוחו ולא בממונו.
ברוכים יהיו לה׳ עמו, תורתו וארצו, אחינו כל בית ישראל שבתפוצות ובארצות הברית ביחוד, שעזרו ועוזרים לבנין הארץ, התישבותה, ופריחתה באוכלוסי ישראל, בלב נדיב שבו הצטיין ישראל בכל הדורות, ובכל המצבים, כדרשתם ז״ל: ״מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב״ [שיר השירים ז]…בתו של אברהם שנקרא נדיב, שנאמר: ״נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם״ [תהלים מז,י] אלקי אברהם ולא אלקי יצחק ויעקב ? אלא אלקי אברהם שהיה תחלה לגרים. פרש״י: בנדבת לבו להתגייר (סוכה מ"ט:).ללמדך שהנדיבות הראויה לשמה היא נדיבות הלב, בקרבנות נדבה של רכוש, וקרבנות הנפש של כחות נפשיים ושכליים שמצטרפים לפעולות ומעשים.
רבים ועצומים הם קרבנות הנדבה משני הסוגים, שהקריבו ומקריבים ישראל בלבם ונפשם הונם ואונם, לבנין הארץ וגאולתם. קרבנות אלה הם קרבנות שלמים שבהם מקדשים שם אלקי ישראל, ותורת ישראל, אבל אינם מוציאים את כל איש מישראל ממצות ישיבת הארץ, וגאולת העם, והחזרת העטרה – עטרת התורה, שהיא תפארתם של ישראל, כי בישיבת הארץ, הפרחת אדמתה, והגדלת תעשייתה ופדיונה, נשתרש בה בשרשים עמוקים, שכל הרוחות וכל הכחות שבעולם לא יזיזו אותם ממקומם.
אילת השחר של גאולת ישראל שבקעה אורה לעינינו ובימינו בדרכי ה' הנפלאים, היא קוראת את כל ישראל שבתפוצות הגולה לקהלותיהם ואומרת להם: שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך. קדוש ישראל וגואלו, תורת ישראל הקדושה, ארץ ישראל החביבה, ועם ישראל היושב בארץ ישראל, כולם יחדיו קוראים את כל איש ואשה מישראל, ואת כל קהלות הקדש בישראל ואומרים: ״שובי שובי השולמית״ [שיר השירים ז,א], התנערי מעפר הגלות, עלו והעלו את כל פזורינו, אל ארץ נחלת ה׳ אשר נגאלה בחסדי ה׳, לבצר מדינתה, לרומם את דגלה וכבודה, לבסס את כלכלתה, בהפרחת אדמתה ובנין חרבותיה, והגברת תעשייתה, להגדיל ולהאדיר כבודה ותפארתה של תורת ישראל בלמודה וקיום מצותיה, שהם יסוד נצחיותה של האדמה, ולהטביע את חותמה של תורה על מדינת ישראל, שבה יתרומם כבודה ותפארתה לעיני כל העמים, כאמור: ״והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך״ (ישעיה ס,ג).
יזכור כל איש ואשה מישראל, וישנן לבניו, לבנותיו אחריו, מאמרם של רז״ל: ״בארצכם אתם יושבים לבטח, ואי אתם יושבים לבטח בחו״ל… ״ושכבתם ואין מחריד״ – לא יריאין מכל אדם״ (ילקוט שמעוני בחקתי רמז תרע"ב) וידע זאת כל איש וכל קהלות ישראל, שכל איש וכל צבור העולה ומתאחז בארץ, הם מבצרי עז בחומת ישראל, שבה מתבצר הוא ובניו אחריו ומגדיל חומת מדינת־ישראל, וכמאמרם ז״ל: ״אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו (יומא ט:).
יהיה נסיון מר זה של העבר לקח טוב בהוה, לעלות כולנו אל הארץ, נחלת אבות, אשר הנחילה ה׳ לנו לבנינו, ולעשות עצמנו עליה כחומה בצורה, וכטירת כסף שאין כל הרוחות יכולות לה, ואין רקב הזמן ולא אש להבות שולטים בו, לכלותו. ועוד פעם אני חוזר ומשנן דברי רבותינו ז״ל: ״זעקתי אליך ה' אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים״ וכו׳ [תהלים קמב,ו]…אמר לו הקב״ה (ליעקב): אתה אמרת: ״חלקי בארץ החיים״ ־ ״שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתיך ואהיה עמך [בראשית לא,ג], אביך מצפה לך, אמך מצפה לך, ־אני בעצמי מצפה לך… (וכפי זה) נכסי חוץ לארץ אינן בכלל ברכה, אלא משתשוב אל ארץ אבותיך אהיה עמך (ב"ר עד,א). אף אנו נאמר בימינו אלה לכל ישראל: שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך, אביך ־ זה תורת ה׳, אביהם של ישראל – קוראה אותך לעלות ולהגדיל השפעתה והדרה וללמדה לבניכם ולבנותיכם, למען תאריכו ימים על האדמה, כאמור: ״ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו׳ למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה״ (דברים יא, יט־כא), אמך קורא אותך – זאת כנסת ישראל, שהיא שומרת נצח ישראל בצביונו המקודש נאדר ונהדר, והיא מבצרת חומת מדינת ישראל ומרוממת דגל ישראל, והקב״ה אלקים חיים ואלקי ישראל וארץ ישראל, קורא אותך ואומר: ובחרת בחיים, תורת ישראל שהיא תורת וארץ ישראל, שהיא ארץ החיים, ״ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".
פרק ד'/ אהבה משולשת
מכאן נובעת האהבה ההדדית המשולשת שבין ישראל לאביהם שבשמים. הקב״ה אוהב את התורה, כמו שנאמר: ״ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם״ (משלי ח ל־לא), וכן אמרו רז״ל: ״חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה וכו', שבו נברא העולם, שנאמר [משלי ד,ב]: ״כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזובו״ (אבות ג,יד), וכן אמר משה: ״רבונו של עולם ! חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי ? אמר לו הקב״ה למשה: הואיל ומיעטת את עצמך – תקרא על שמך, שנאמר [מלאכי ג,כב]: ״זכרו תורת משה עבדי״ (שבת פט,א).
וישראל אוהבים את התורה בכל נפשם ומאדם, כדברי נעים זמירות ישראל: ״מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי״ (תהלים קי"ט,צז), ״צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה״ (שם שם קמ), ״שקר שנאתי ואתעבה תורתך אהבתי״ (שם שם קס"ג), וכנסת ישראל אומרת בשירת אהבתה: ״אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו״ [שיר השירים ח,ז], אהבה שאהב רבי יוחנן את התורה – בוז־יבוזו לו (ילקו"ש שיר השירים רמ"ז תתקצ"ד).
התורה נותנת חיי נצח ועז לישראל, כדכתיב: ״כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה״ וכו' (דברים לב,מז), וישראל נתנו חיים לתורה ומצוותיה בכל לבם ונשמתם, ולפיכך נקראו אוהבי ושומרי מצותי, וכדרשת רז״ל: אלו ישראל שהן יושבים בארץ ישראל ונותנים נפשם על התורה והמצות, מה לך יוצא להשרף ־ על שקריתי בתורה וכו', ״ואמר אשר הוכיתי בית מאהבי״ [זכריה יג,ו], המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים (מכילתא יתרו כ,ה). לולא שמרו ישראל, הפרו והרבו את התורה, ועשו אותה לתורת החיים, כי אז נשתכחה התורה לגמרי, או שעמדה לראוה כאותם גופים החנוטים, או הפסלים של המחוקקים שאבדו עם תורתם יחד. בצרופה של תורת אלקים חיים עם ישראל, שהוא בוחר בחיים, נשמרו שניהם יחד בכח עלומים רעננים שמחדשים נעוריהם יום יום, כאמור: ״אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד״ (משלי ה,יט), וכן אמרו רז״ל במשנתם: ״הפוך בה והפוך בה דכלה בה, ובה תחזי, וסיב ובלה בה, ומינה לא תזוע, שאין לך מדה טובה הימנה״ (אבות ה,כב).
הקב״ה אוהב את ישראל, כמו שנאמר: ״כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא ה׳ אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים״ (דברים ז,ח), ונאמר: ״בנים אתם לה׳ אלקיכם״ (דברים יד,א), ורבי מאיר אומר: בין כך ובין כך קרוים בנים וכו', שנאמר [הושע ב,א [: ״במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי״ (קדושין לו,א), ונאמר מפי אחרון הנביאים: ״אהבתי אתכם אמר ה׳״(מלאכי א,ב), ארשב״ל: בשלשה לשונות של חבה, חבב הקב״ה את ישראל: בדביקה, בחפיצה, בחשיקה וכו׳, וראו כמה חבבתי אתכם שהנחתי כולם ואמרתי [שמות כה,ח[: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ (ילקוט מלאכי רמ"ז תקפ״ז).
גדולה היא האהבה שאהב הקב״ה את ישראל, שכן קרא עליהם ואמר: ״עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״ (ישעיה מט,ג) (ראה הכוזרי מאמר ב,נ"א נ"ה), ועוד הפליג באהבתו ואמר: ״כה אמר ה׳ צבאות וגו', כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו״ (זכריה ב,יב), ולא עוד אלא שגם על צערו של יחיד מישראל כשהוא נענש בעונו, השכינה מצטערת ואומרת: ״קלני מראשי, קלני מזרועי, אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים״ (סנהדרין מו,א), וישראל אוהב את ה׳ אלקיו ואומר בקר וערב: ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״ [דברים ו,ה], ומקיימים בעצמם באהבה מקרא שכתוב: ״כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה״ [תהלים מד,כג], והקב״ה אומר: ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו״ (ישעיה מג,כא), וישראל עונים ואומרים: ״זה אלי ואנוהו״ [שמות טו,ב], אדבר בנאותיו ושבחיו בפני כל אומות העולם, שהרי אומות העולם שואלים לומר: ״מה דודך מדוד״ [שיר השירים ה,ט] שאתם מתים עליו, וכך אתם נהרגין עליו, שנאמר: ״על כן עלמות אהבוך״ [שם א,ג] – אהבוך עד מות, וכתיב: ״כי עליך הורגנו כל היום״, הרי אתם גבורים, בואו והתערבו אתנו, וישראל אומרים לאומות העולם, מכירים אתם אותו ? נאמר לכם מקצת שבחו: ״דודי צח ואדום דגול מרבבה" [שיר השירים ה,י](מכילתא בשלח פרשה ג).
הקדוש ברוך הוא מקדש את ישראל ואומר: ״כי קדוש אני ה׳ מקדשכם״(ויקרא כא,ח), וישראל מקדשים אותו בנפשם ודמם, במעשיהם ודבורם, כמו שנאמר: ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ (שם כב,לב), וכן הוא אומר בנביא: ״והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'״(יחזקאל לח,כג).
מאהבה עליונה זאת – שאין לה דמיון ותמורה – של אהבת ישראל את אלקיו ותורתו, נסמכת האהבה לישראל גופה – זאת כנסת ישראל בכללה, שהיא כולה חטיבה אחת שאין בה פרוד, כדכתיב ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ (דברי הימים א, יז,כא), וכן צותה התורה ואמרה: ״ואהבת לרעך כמוך אני ה'״ [ויקרא יט,יח], וגדול התנאים רבי עקיבא דרש ואמר: זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר: הואיל ונתבזיתי – יתבזה עמי חברי, הואיל ונתקללתי – יתקלל חברי עמי, אמר רבי תנחומא: אם עשית כן, דע למי אתה מבזה, ״בדמות אלקים עשה אותו״ [בראשית ה,א](בראשית רבה כד,ח).
וגדולה אהבה זאת שעליה שנו רבותינו במשנתם: כל המאבד נפש אחת מישראל – מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל – כאלו קיים עולם מלא(סנהדרין לז,א). והדברים עמוקים ועתיקים מאד ואין כאן מקומם.
וגדולה אהבה זאת עד מצוי הנפש, וכן למדו רז״ל מסברא: ליקטלוך ולא תיקטול, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דההוא גברא סומק טפי. פרש״י: התורה לא התירה לדחות את המצוה אלא מפני חיבת נפשו של ישראל, וכאן עבירה נעשית, ונפש אבודה(פסחיס כה,ב). בכלל מצוה זאת היא כל גמילות חסדים בממונו ובגופו, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו (פאה פ"א משנה א, מנין המצות [להרמב"ם] שורש א, וברמב״ן שורש ב).
וכן פסק הרמב״ם: ״מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד מישראל כגופו, שנאמר: ״ואהבת לרעך כמוך״, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, באשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חברו ־־ אין לו חלק לעולם הבא״. מצוה זאת מחוייבת גם לגר שבא ונכנס תחת השכינה, והתורה אמרה: ״ואהבתם את הגר״ [דברים י,יט], צוה על אהבת הגר, כמו שצוה על אהבת עצמו, שנאמר: ״ואהבת את ה' אלקיך ]שם יא,א], הקב״ה עצמו אוהב גרים, שנאמר: ״ואוהב גר״ [שם י,יח](הלכות דעות פ"ו ג-ד).
מצוה זאת מחוייבת גם לחייבי מיתת בית דין, וכן דרשו רז״ל ואמרו: ״ואהבת לרעך כמוך" – ברור לו מיתה יפה(סנהרין נב,א).
כללם של דברים: ה׳ אוהב את ישראל, וישראל אוהבים את ה׳ אלקיהם, ומאהבים אותו על כל בריותיו, ואוהבים את ישראל וכל קדשיו וקניניו, ומאהבים אותם לכללו ולאישיו הדבקים באלקים חיים אהבת עולם, באהבתם את ה׳ שהוא אלקים חיים ומלך עולם.
פרק ה'/ אהבת ארץ-ישראל
ארץ ישראל אינה ארץ מולדת לישראל, במובנה המקובל אצל אומות העולם, כי ארץ מולדת היא בת חלוף, ורבים הם העמים שהמירו ארץ מולדתם בארץ אחרת, שהוגלו אליה והתאחזו בה כארץ מולדתם, אבל ארץ ישראל ־ ארץ מולדת נצחית לעם ישראל, באשר בה נולדה אמונתה של האומה, שהיא נשמת חייה ועטרת תפארתה, מפי אביה הראשון אברהם שנעתק מארץ מולדתו בדבר ה' אלקי עולם אליו, כאמור: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית-אביך אל הארץ אשר אראך״ [בראשית יב,א], ובה קרא את קריאתו האדירה ליחודו ואחדותו של בורא עולם, ויוצר האדם, כמו שנאמר: ״ויבן שם מזבח לה׳ ויקרא בשם ה׳״(שם שם ח), בה נכרתה ברית עולם בין ישראל לאביהם שבשמים, ובין ישראל לארץ ישראל, כאמור: ״והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם, להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך, ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלקים״(שם יז,ז-ח), ובה הושלם נצחון עם ישראל באמונתו וצביונו המיוחד שנתן שמו המכובד של ישראל, כאמור: ״ויאמר: לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״ (שם לב,כט).
ובכן ארץ ישראל היא ארץ המולדת במובנו הרחב של מושג זה, ארץ מולדתה של היהדות, או יותר נכון הישראליות שקדמה לעם ישראל, או שנוצרה עם יצירתו של עם ישראל, ולפיכך אין להפריד את עם ישראל מארץ ישראל, ולא את הארץ מהעם, לכן לא החליפו ישראל את ארצם בשום ארץ אחרת, ולא החליפה הארץ את שמה ואת חבתה לעם אחר, והיא נקראת ארץ־ישראל בכל ימי אלמנותה, וקיימה שם מכובד זה בתקומת מדינתה, בארץ נחלת ה׳, שהיא נקראת וחרות על דגלה בשם: מדינת ישראל.
ארץ ישראל היא מקום מטעה של האומה הישראלית, שבה גדלה את שעשועיה והתעטרה בעטרת תפארתה בחזון נביאיה אשר נבאו לשלום על כל העמים ועל ישראל, בתפארת מלכיה ומנהיגי ה׳ אשר היו מלכי הרוח לכל העמים, החל מדוד מלך ישראל, ושלמה בנו בונה המקדש, וחזקיהו מלך יהודה, ובחכמת חכמיה חכמי תורתה, אשר הרחיבו והגדילו את תורת ה׳ בהלכה ואגדה חכמה ומוסר.
וארץ ישראל היתה ותהיה לעולמים, נקודה מרכזית שבה מתרכזת האומה כולה ברוחה ונשמתה, שהיא תלפיות לכל ישראל בתפלתם, זאת היא הפנה היקרה שנקראת קדש קדשים, שכל ישראל נושאים לבם ועיניהם אליה יום יום בקר וערב בתפלתם, כאמור: ״והתפללו אליך דרך ארצם״ [מלכים א,ח,מח], נמצאו כל ישראל מכוונים לבם למקום אחד, מאי קרא: ״כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות״ [שיר השירים ד,ד] תל שכל פיות פונים אליו(ברכות ל,א).
לפיכך נשבעו ישראל שבועת אמונים לארץ ישראל בגלותם הראשונה ממנה, בהיותם על נהרות בבל, ואמרו: ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי״(תהלים קלז,ה־ו).
שבועה זאת קיימו אותה ישראל בכל מאורעות חייהם, לא רק לירושלים, אלא לכל ארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, ורז״ל, שלבו זכרון הארץ בחוט המשולש, ברית ותורה וארץ ואמרו: כל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ, ומלכות בית דוד בבונה ירושלים – לא יצא ידי חובתו(ברכות מט,א), ואף הקב״ה נשבע שבועה זאת, במאמרם ז״ל: ״באותה שעה נשבע הקב״ה לישראל: אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעות ימינכם, אף אני ״השיב אחור ימינו מפני אויב״ [איכה ב,ג] ואינה חוזרת אלא אם כן אזכיר אתכם, שנאמר: ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״ (ילקו"ש תהלים קל"ז רמ"ז תתפ"ד), "אמר הקב״ה: קץ נתתי לימיני, כל זמן שבני משועבדים – תהא ימיני משועבדת עמהם, גאלתי בני – גאלתי ימיני, הוא שדוד אמר [תהלים ס,ז]: ״למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני״ (שם תתפ"ה).
אהבה הדדית זאת, שבין ישראל לארצו ותורתו, ובין ישראל לאביהם שבשמים, היתה חבויה במעמקי נשמתנו וגלויה בכל מעשינו ומאורעות חיינו, בכל שנות גלותנו ונדודינו, והיא אשר עמדה לנו להחיותנו ביום הזה, ולהגיענו אל תקומת מדינת ישראל, שבה נגלתה גבורת ישראל בכל הודה ותפארתה, והתרוממה ימין ה' מושיענו וגואלנו מעולם ועד עולם, אשר נגלתה בזרוע עזו והדר תפארתו, כאמור: ״פצחו רננו יחדיו חרבות ירושלים, כי נחם ה׳ עמו גאל ירושלים, חשף ה׳ את זרוע קדשו לעיני כל הגוים, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו״ (ישעיה נב,ט־י), וכן נאמר: ״נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו, אם אתן את דגנך עוד מאכל לאויביך, ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו, כי מאספיו יאכלוהו והללו את ה', ומקבציו ישתוהו בחצרות קדשי וגו', וקראו להם עם הקדש גאולי ה', ולך יקרא דרושה עיר לא נעזבה״ (ישעיה סב,ח־יב).
מכאן מפורש יוצא כי ישועת אלקינו שהיא ישועתם של ישראל, עם הקדש וגאולי ה', וגאולת ירושלים בירת מלכות ישראל, שתקרא ״דרושה עיר לא נעזבה״ – שלשתם בדבור אחד נאמרו, בבחינת: דאי לא הא ־ לא קיימא הא, ואלה הן האהבה המשולשת, שחורזת את קומתה של האומה, ומקיימת נצחיותה בצביונה וחירותה לנצח ולדור דורים.
פרק ו'/ האמת והשלום אהבו
בחזון הגאולה של זכריה הנביא נאמר: ״כה אמר ה׳ צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו״(זכריה ח,יט).
מכאן אתה למד שקיומה של הגאולה מותנה באהבת האמת והשלום, שהם שני העמודים, בבחינת יכין ובועז, שעולמו של ישראל עומד עליהם, שכן אלקי ישראל הוא אלקים, ותורתו תורת אמת, והוא נקרא בשם ״שלום״, וכמאמר רז"ל: גדול השלום ששמו של הקב״ה קרוי שלום, שנאמר: ״ויקרא לו ה׳ שלום״ [שופטים ו,כד], ושם הנכתב בקדושה נמחה על המים, בשביל להביא שלום בין איש לאשתו(ספרי נשא מב), ותורת ישראל אף היא תורת שלום, כדכתיב: ״דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום״ [משלי ג,יז], וכמאמרם ז״ל: כל התורה כולה מפני דרכי שלום(גיטין נט,ב), וחביב הוא השלום שלא נמשלה התורה אלא בשלום, שנאמר: ״וכל נתיבותיה שלום״, וכן אתה מוצא שאין הקב״ה מנחם את ירושלים, אלא בשלום, שנאמר: ״וישב עמי בנוה שלום״ [ישעיה לב,יח], וכן ישראל מתברכים בכל יום בשלום, ומברכים איש את רעהו בשלום (במדבר רבה פרשה יא,כ).
ואם אתה רוצה לדעת חשיבותו של השלום בישראל, צא ולמד מדברי רבותינו ומעשיהם שאמרו: אעפ״י שנחלקו ב״ש וב״ה בצרות ובאחיות, בגט־ישן, ובספק אשת איש, ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה, לא נמנעו ב״ש מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: ״האמת והשלום אהבו״(יבמות יד,ב). ובירושלמי גריס: אעפ״י שנחלקו וכו׳ לא נמנעו וכו', אלא נוהגין אמת ושלום ביניהם, שנאמר: ״האמת והשלום אהבו״ (ירושלמי יבמות פרק א). מכאן שחבה ואמת הם דבר אחד, שכל חבה שאינה אלא לפנים – אינה אמת אלא היא שקר, והתורה הזהירה ואמרה: ״מדבר שקר תרחק״ (שמות כג,ז), (עיין שבועות ל,ב-לא,א), ואין צריך לומר מה שקר עצמו שהוא מתועב בעיני אלקים ואדם, כאמור: ״ולא תשקרו איש בעמיתו״ (ויקרא יט,יא).
שני עמודי עולם אלה, שהם מצווים לישראל ומציינים את ישראל לברכה ותהלה בכל הזמנים ובכל המצבים, הם נדרשים ביותר במדינת-ישראל לשים אמת ושלום, נעימות ושלוה, בכל דרכיה ובכל נתיבותיה, והם נדרשים לכל איש מישראל לאהוב באמת את מדינת ישראל ואת שלומה הפנימי, שהוא יביא את השלום המדיני על כל העמים והממלכות, ושלום פנימי זה לא תמצא אלא בתורת ישראל ומשפטיה שכל דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום, וכן נאמר בתורה: ״אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם וכו', ונתתי שלום בארץ״ [ויקרא כו,ג־ו].
נשימה זאת על לבנו, ונסיר את שטן הקטרוג והפרוד, ושנאת התורה ומשפטיה מקרבנו, ונתלבש במדת האהבה העליונה ונאמנה שנצטוינו עליה בתורה לכל אחינו שבקרבנו, כמו שנאמר: ״ואהבת לרעך כמוך אני ה'״(ויקרא יט,יח), ובמדה זאת נאהב גם את הגר שבתוכנו, כאמור: ״כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה׳ אלקיכם"(שם שם לד).
לא פה המקום לבאר הלכה זאת לעומקה, אבל נכיר ונדע כי כולנו היינו גרים בארבע רוחות השמים, ומתוך כך מוטלת עלינו מצות אהבה נוספת על ״ואהבת לרעך כמוך״, והיא מחייבת אותנו לקבל את כל העולים לקהלותיהם ולמקומות גלותם, באהבה אמתית של ״ואהבת לרעך" ״ואהבת לו כמוך…אני ה'״, ומתוך אהבה זאת, ננהוג שלום אמת בינינו לכבד את דעות ורגשות כל אחד, וכל סיעה מסיעותינו, ונסיר מקרבנו דברי שנאה ואיבה, ומעשה קנטור, אלא נקיים בעצמנו מצות רבנו מאורנו הרמב״ם ז״ל: קבל את האמת ממי שאמרו (הקדמת הרמב"ם למסכת־אבות), ונקיים בעצמנו מעשי רבותינו שלאורם אנו הולכים, ב״ש וב״ה, שנהגו חבה וכבוד זה לזה, גם בדעותיהם, כמו שנאמר: ״האמת והשלום אהבו״, ונתקרב בחבה ואהבה נאמנה לתורת קדשנו, מצותיה ומשפטיה וחקיה, כי היא חיינו ואורך ימינו על האדמה אשר הנחיל ה' לאבותינו ולנו, לטוב לנו ולבנינו עד עולם.
וה׳ מלך השלום, יברך אותנו בשלום, ויזכנו להגשים את חזון אחרית הימים לשלום כל העולם, כאמור: ״וכתתו חרבותם לאתים וכו׳, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״ [ישעיה ב,ד].
ולבסוף הנני מסיים את דברי בדבריו הנחמדים של הרמב"ם ז״ל בסוף ה' מלכים: ״לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגוים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב, ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות – שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר: ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ [ישעיה יא,ט].