פרק א'/ הכרת התעודה שבחיים
ההויה העולמית באלפי צורותיה וגוניה, מעשי בראשית כולם – בשמים ממעל ובארץ מתחת, מבלעדי האדם, נחלקים לשלשה סוגים כללים: א ־ הגופים הארציים כולם מהדומם עד החי, שהם בעלי חומר וצורה, חיים ופועלים הוים ונפסדים בכח טבע הויתם, מבלי הכרת עצמיותם וידיעת פעולותיהם, ומבלי דעת עלותיהם וחלופיהם. כל נמצאים אלה פועלים בכח טבע הויתם במדת גומלים: משפיעים ונשפעים, והם תכלית לסבותיהם, ואמצעי למסובב מהם, וכולם יחד מסורים לשרותו של האדם ומשועבדים לרצונו.
הסוג השני – צבא השמים: הגלגלים והכוכבים הגדולים, הם גם כן בעלי חומר וצורה, אבל הם משפיעים ולא מושפעים, הוים ולא נפסדים, יודעים את עצמם ואת פעולתם, מכירים את עילתם העליונה, שהיא עילת העילות וסבת הסבות, וששים ושמחים לעשות רצון קונם, אבל גם הם נתונים תחת חקות שמים וארץ, חק עולם נתן להם שלא ישנו את תפקידם.
למעלה מהם הוא סוג השלישי ־ מלאכי מרום ושרפי קדש, בעלי צורה ולא חומרית, והם: השכלים הנפרדים, או הצורות הרוחניות, שאין העין תופשת אותם, יודעים את עצמם ואת יוצרם, פועלים ומנהיגים ברצון ה׳ ושליחותו, ומשיגים בהשגה נעלה מאד (את), כל אחד לפי מעלתו, את יוצר מעשה בראשית בקדושתו והשגחתו הנפלאה בעולמו. אבל גם המה נעדרו הבחירה והיכולת לעשות דבר עד בואך שמה (ראה הרמב"ם ספר הי"ד ה' יסוה"ת פ"ב ה"ג ח, ומורה נבוכים ח״ב פרק ז, והרמב"ן על התורה בראשית לב,ל). וכל הנמצאים האלה ־ מציאותם היא תעודתם, באשר פעולותיהם מותנות בטבע הכרחי של מציאותם.
אולם האדם, בריה זו מורכבת משלשה סוגים אלה, ופועל הוא ונפסד, משפיע ולא מושפע, חודר בכח תבונתו עד מעמקי הטבע ומסתריה ומשעבדם לרצונו ומרותו ככל פעולת הגלגלים, ונושא בחבו נשמת אלקים, צורה שאינה דבקה בחומר, מתרומם בהכרתו והשגחתו ובפעולותיו הנפשיות אל גבהי שחקים, ומרחקי זמנים שאין העין בכל בהירותה יכולה להסתכל בהם. שלישיות זו שבאדם היא נושא המחלוקת במהותה של בריה נפלאה זו.
השטחיים והעצלים שאין להם בעולמם אלא המוחש בעיני בשר, אומרים: ״אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז. כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמוד… אם ימות גבר היחיה כל ימי צבאי איחל עד בוא חליפתי"(איוב יד,א-יד). אומללים אלה המביטים על האדם כאמצעי לתכלית מעולה ממנו, כציץ זה שהוא אמצעי לפרי הצומח אחריו, וכצל זה שהוא בבואה של השמש והוא חסר תכליתיות, והוא הוה ונפסד מחליף צורתו ככל הנמצאים הארציים, שפושטים צורה ולובשים צורה עד אין תכלית. אצל האנשים האלה שחוק היא בעיניהם השאלה על תעודת האדם: אין תעודה לאדם בחייו, אין שכר ועונש על פעולותיו, אין דין וחשבון בעולמו, ואין תורה מבלעדי הדת הנמוסית ההכרחית לשלום החברה והכלכלה ־ זו היתה דעתם של הצדוקים בזמנם, שכפרו בתחיית המתים ויצרו להם ספר גזירתא משפטים נמוסיים(ראה מגילת תענית פ"ד). לעומת זאת באה כת הנזירים, מתנזרים מן העולם מעבודותיו וחמודותיו, מתבודדים בהרים, מתטהרים ומתקדשים בסיגופים ועינויים, כדי להגביר את נשמתם בחיים ולזכות לעולם הבא שלפי דמיונם.
אולם תורת ישראל מתנגדת נגוד גמור לשתי הדעות האלה, על הראשונים אמרו: ״אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו" [תהלים מט,כא].
ורבותינו ז״ל השכילו לבאר כתוב זה באופן נפלא ואמרו: אין חיה שולטת באדם, עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר: ״אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" [שם יג](שבת קנ"א,ב). החיה שבאדם עצמו, וכל החיות המקיפות אותו, אינן מושלות בו אלא מסבת סכלותו של האדם שאינו מבין את יקרו, פושט צלם אלקים שעל פניו ומסלק שכינת הקדש החופפת עליו, ועוד הוסיפו ואמרו: ״וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" [מלאכי ב,ג] ־ אלו בני אדם שמניחים דברי תורה ועושים כל ימיהם כחגים (שבת שם). לא את עצם החגיגה מתעבים רז״ל, אבל חגיגה שבאה בהזנחת התורה, וחגיגה הנמשכת כל הימים, ובהעדר תוכן של חגיגה נפשית עילאית מעודדת ומרוממת ־ חגיגה זו היא המתועבת בעיניהם. באותה המידה מביעים רז״ל התנגדותם לכת הנזירים שפורשים מן הצבור ומסגפים את נפשם, ואומרים: כל היושב בתענית – נקרא חוטא, ואפילו המצער עצמו מדבר אחד המנזר עצמו מן היין ־ נקרא חוטא, ולפיכך ״גומל נפשו" [משלי יא,יז ] נקרא חסיד (תענית יא,א־ב ותוס׳ ד"ה "גומל") בגמ' שם נאמר בשם רבי אלעזר: שהנזיר נקרא קדוש, וכן מפרש רש״י בדברי ר״ל שאמר: נקרא "חסיד" ־ שהמתענה בגופו נקרא חסיד, אבל לע״ד לא מסתבר לומר שנחלקו רז״ל בדעות קצוניות כאלה, שמה שאחד קורא האדם ־ חוטא, יקראו השני ־ קדוש וחסיד, האחתה של הלכה זו נמצא במאמריהם: כל הרואה סוטה בקילקולה ־ יזיר עצמו מן היין(סוטה ב,א) ובעובדא דשמעון הצדיק: כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל (נדרים ט,ב), הא למדת שהנזירות או התענית בעת הצורך, ולשם כבוש היצר – הוא חסידות וקדושה, ונזירות תמידית או סיגופים – היא פעולת חטא (עיין הקדמת הרמב"ם למס' אבות פ"ד ברפואת חולי הנפש).
השקפת היהדות על האדם כפי שבארהו רז״ל מעתיקי הקבלה היא: האדם הוא מבחר הבריאה ותכליתה, והוא נעלה על כל הנמצאים כולם, עד שאם זכה והתעלה על תעודתו, אומרים לו מלאכי מרום ושרפי קדש: קדמת למעשי בראשית(ב"ר פ"ח א) – קדימת מעלה וחשיבות, נעשים לו אוהב ונותנים לו מתנות, שנאמר: ״עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם״ [תהלים סח,יט](שבת פט,א).
רעיון זה בסגנון יותר בהיר אמרו רז״ל בפירוש הכתוב: ״סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" [קהלת יב,יג[ ־ אמר רבי אלעזר: אמר הקב״ה: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם, רבי שמעון בן עזאי, ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר: כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה (ברכות ו,ב).
כל הנמצאים הארציים נבראו ומתקיימים לשרת את האדם, להשביעו מנופת תנובותיהם ולעמוד לשרותו ומרותו. כל כחות הטבע הגלויים והנבחרים, כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, כל הנמצאים – לרבות הגלגלים העליונים הדומים לו בדעת והשכל במציאותם ופעולתם והכרתם את יוצרם ומנהיגם – שקולים בערכם לאדם זה, וכמו שהשמים מספרים כבוד אל, ומאירים מחשכי תבל בהויתם ותנועתם הנפלאה והמדויקת, כן האדם במציאותו ופעולותיו, בדבורו ומחשבתו – מספרים כבוד אל ומאירים מחשכו ותהלתו, ועליהם נאמר: ״עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״[ישעיה מט,ג](ראה הכוזרי מאמר ב פרק נב נה). שקול הוא זה כנגד כל העולם כלו, לרבות מלאכי מרום ושרפי קדש. ״לא נברא אלא לצוות לזה״, ללותו בכל דרכיו וצעדיו ולהנחותו בדרך הטובה, בהתגלותם במאמר ה׳ ומצותו אל נביאיו וחסידיו להודיעם מצות ה׳ ובהיותם לו לצוותא בכל דרכיו, כמאמר הכתוב: ״הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, השמר מפניו ושמע בקולו״ [שמות כג,כ־כא ], וכן הוא אומר: ״כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, על כפים ישאונך" (תהלים צא,יב).
זה כל האדם במינו, ובהכשרתו יכול כל אדם להיות כמשה, אבל לא כל אדם זוכה לכך ־ אלא המתכשר בפעולותיו ומחשבותיו להגיע לכך: אם זכה אדם אומרים לו(כל מעשי בראשית) את קדמת(קדמת התכלית והמעלה) לכל מעשה בראשית, לרבות כוכבי מעלה ומלאכי השרת שהאדם בבחירתו מתגדל עליהם, וכאמרם ז״ל: גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת (סנהדרין צג,א) וחביבים ישראל יותר ממלאכי השרת (חולין צא,ב), וכן אמרו במדרשם: השומר גדול מן הנשמר, הנשא גדול מן הנושא, והמשלח גדול מן המשתלח(ב"ר ח,א).
אדם זה שזכה והתעלה אל פסגת הגובה של השלמות האנושית, בתכונות נפשיות זכות וטהורות, רמות ונשגבות, בהשכלתו המוסרית הגבוהה, ובמדעו התיאולוגי האמתי והנעלה, הוא תכלית הבריאה, ובחירה זו היא תעודת האדם בחייו, להתוות לו דרך בחיים שהוא מעלה אותו בשלב סולם המעלה והשלמות, שתחלתה יראת אלקים וסופה אהבת אלקים ואהבת האדם ־ ״את האלקים ירא ואת מצותיו שמור״ [קהלת יב,יג], יראת האלקים מנכשת העשבים הרעים והמשחיתים, ועוצרת הפעולות הרעות שנובעות מתוך החיה הרעה שבאדם, וגוררת אחריה אהבה ודבקות באלקים לשמור מצותיו, וללכת בדרכיו, לאשרו הוא ולאשר כל הנלוים אליו, וכל האנושיות שהולכת לאורו.
הכרת מהותנו בתורת אדם המעלה, מחייבת הכרת מציאות תעודתנו בחיים והצגתה לעינינו בתור מטרה סופית שאליה תהיינה מכוונות כל תנועתינו וצעדינו, מחשבותינו ופעולותינו, וחפוש עיוני ומחקרי לדעת את עצמנו ואת תעודתינו בחיים.
פרק ב'/ מהות תעודת חיינו
שאלה זו עצמה בסגנון אחר שואל אותה הפילוסוף המשורר רשב״ג [רבי שלמה אבן גבירול] לאמר: מהי תכליתה של מציאות האדם ? ומשיב: דבקות נפשו של האדם בעולם העליון, ועל ידי כך כל אחד מהם מתחבר בדומה לו. תכלית זו מושגת בעזרת הידיעה והפעולה, הידיעה: ידיעת הכל לפי מה שהוא, וביחוד ידיעת המצוי הראשון הנושא והמניע אותו, ידיעה זו מביאה לידי פעולה מתאימה לה, ושתיהן יחד: הידיעה והפעולה, משחררות את הנפש ממאסר הטבע, מטהרות אותה מעכירותה ואפלתה, ואז חוזרת הנפש לעולמה העליון. המופת לזה, כל מה שהוא שלם בכל, ושלמותו יכולה להיות מוצאת מן הכח אל הפועל, מזה יוצא שתכליתה של מציאות האדם היא: הוצאתה של ידיעת הנפש מן הכח אל הפועל ("מקור חיים" בתרגומו מל ד"ר בלובשטיין שער א פ"ב ד).
והם הם דברי הרמב״ם ז״ל לאמר: וכאשר יתברר לאיש שהוא ממיני האדם: הדעת והמעשה, הדעת – לצייר בשכלו אמתות הדברים על פי מה שהם עליו, ולהשיג כל מה שאפשר לאדם להשיג, והמעשה – הוא תקון ויושר הדברים הטבעיים, שלא יהיה שטוף בתענוגים, ותקון המדות כולם. האיש שיהיה על הענין הזה, הוא התכלית והוא החפץ וכו' והילך בדברי החכם המפורסם בפילוסופים שאמר: חפץ האל ממנו להיות נבונים וחסידים (הקדמת פירוש המשניות לסדר זרעים [ובמודפס עמוד 110]).
בדברים האלה בקרוב כתב החכם הנעלה והפילוסוף התורני רי״ע [רבי יצחק ערמא] ז״ל בפירוש הכתוב: ״עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך, פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע״ (משלי ד,כה-כז): ״עיניך לנכח יביטו״ ־ אל המטרה הנכחית והתכליתית, ״עפעפיך יישירו נגדך" – בצמצום ההבטה אל תכליתך ותעודתך המיוחדת לך, בנגוד לכל שאר הנמצאים השפלים נעדרי השכל והבינה, ומתוך הכרת התעודה התכליתית תבוא לידי בחירת הדרך הישרה, שביל הזהב ודרך האמצעית, שהיא שומרת מכל נטיה לימין ולשמאל, וכשלון הרגלים מלכת בדרך רע, ״אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע״, ״וכל דרכיך יכונו״ ־ אל הנקודה האמצעית, שהיא מובילה אל המטרה הנוכחית והמעלה הנגדית, להשכיל ולהתבונן במפלאות תמים דעים, ולעשות עפ״י פקודת שכלו ותבונתו את המעשים הנרצים בעיני אלקים ואדם.
אולם היות והנקודה האמצעית היא קשת ההשגה מצד צמצומה, והיות והיא מתחלפת תמיד לפי המקום והזמן והאדם, לכן העמידו רז״ל אות וסימן שלא ישתנה ושלא יתחלף לעולם, ושיהיה ידוע לכל, ואמרו: ״וכל מעשיך יהיו לשם שמים״. וכוונה נעלה זו תשים הפעולות המוחזקות בפחיתיות, ותשובנה להיות מעלות, והשטן או יצר הרע ישאר כרוך בעקבי השכל (עקדת יצחק שער עב).
לעומת זאת אומר הפילוסוף: תכליתו של האדם, זאת אומרת תאותו הגדולה ביותר שעל פיה הוא משתדל להטות את התאוות האחרות, אינה זו המוליכה אותו להתכלית במכוון את עצמו ואת כל הדברים שיש להם תפיסה בהתכלית("תורת המדות" לשפינוזה בתרגומו של קלצקין, במלואים לחלק הרצון), והיות ומהותה של הנפש היא בהכרה הכוללת בתוכה הכרת האלקים, ומבלעדיה אין זו יכולה להיות ולא להיות מושגת, מכאן אתה שומע: כל שגדולה הכרת האלקים במהותה של הנפש, גדולה גם תאותו של אדם ההולך בדרך המדה הטובה לבקש בשביל אחר הטוב שהוא מבקש בשביל עצמו(שם משפט ל"ז ד׳ רנ"ט ור"ס).
כשנתעמק למצות דבריהם של חכמי מחקר אלה, נמצא שכולם מכונים לדבר אחד: שלמותו של היחיד בדעותיו ומעשיו, כדי להכיר מתוכם את המצוי הראשון ולהדבק בו. אבל אין זו לדעתנו תעודתו השלמה של האדם לפי השקפתה של היהדות.
תורת ישראל דורשת ומחייבת את האדם לדעת את מי שאמר והיה העולם, באחדותו ובהנהגתו הנפלאה בעולמו, ובראש כל מצותיה מעמידה את ה״ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" [דברים ו,ה], ואין אהבה אלא במקום ידיעה, ובמדת התרבות הידיעה תרבה האהבה והתשוקה לאהבו על בריותיו. מעשה בראשית כולם – השמים והארץ וכל צבאם ־ הם שדה הסתכלות להעשרת דעת האדם והשכלתו, ולהגיע אל דעת אלקים, ורז״ל אמרו: כל היודע לחשוב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר: ״ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו״ [ישעיה ה,יב] (שבת עה,א), וחשבון תקופות ומזלות אינה אלא הסתכלות עמוקה במפלאות תמים דעים, שמתגלים ביותר בתנועת הגלגלים ומהלכם המדויק. והמעשה, הלא כל מצות עשה שבתורה הם מכוונות לרסן ולהגביל תאות וחמדת בשרים, תקון המדות ושלום החברה, במדה זו שיהא שם שמים מתאהב על ידו, במדעו האמתי ובמעשים נאים ומתוקנים, עד כדי שיאמר עליו: ״עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״ [ישעיה מט,ג[(יומא פו,א).
אבל דבר זה מספיק להציג לפנינו תעודתו של האדם מבחינתו הנפשית ושכלו העיוני, אבל לא מבחינתו ושכלו המעשי, שגם הוא נעלה מכל הנמצאים הארציים, באשר הוא כולל את הכל ובו תלוי ישובו של עולם. על השקפה זו מיוסדת האמונה המקובלת של תחית המתים, שהיא אומרת באופן די ברור, שגם הצורה הגופית של האדם אינו נפסדת לגמרי ככל יתר הנמצאים, ושגם היא תכלית בפני עצמה ולא אמצעי לתכלית.
אותם הדברים שאמר רשב״ג ביחס להנפש, נאמר גם אנו ביחס לכחות השכל המעשי ומכשיריהם הגופיים שנתנו לאדם, שתכלית מציאותם היא להוציא לפועל את המקסימום של המציאות הגופיית וכחותיו הטמונים בה, ולכן אני אומר: שלא נמצא תעודת האדם בשלמותה, אלא בצרוף של עולם במובן המדעי והאומנותי הכלכלי והאסתיטי, כשהם נעשות לשמה ובמדת הצדק והמשפט והחסד. ומה נפלא מאמר רז״ל בזה: מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה, וחברי בריה, אני משכים למלאכתי, והוא משכים למלאכתו, ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט, שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים (ברכות יז,א).
תעודת האדם בחייו היא איפוא לדעת כל מה שאפשר לו להשיג בדעת עצמו ונפשו, בדעת ההויה העולמית ומסתוריה, ולהדמות לדרכיו של יוצר האדם, ולשמור ולעשות מצותיו, לא רק להשלים את עצמנו ולהדבק בה היא תעודתנו, אלא ללמור וללמד: וכל הלומד תורה ואינו מלמדה – דומה להדס במדבר, דליכא דליתהני מיניה (ר"ה כג,א), ועוד יותר מזה רבי מאיר אומר: הלומד תורה ואינו מלמדה זהו: ״כי דבר ה׳ בזה״ [במדבר טו,לא] (סנהדרין צט,א).
וכמו כן בעולם המעשה והפעולה ־ תעודת האדם וחובתו בחייו היא לעשות המקסימום של היכלת לישובו של עולם, משפחתו, הכרתו ועמו בפרט, להרבות את אפשרויותנו כדי להועיל בהם לאחרים בהדרכה, בעיצה ובתמיכה, בגופנו נפשנו ורכושנו. ותורת ישראל נעוצה ראשה וסופה בגמילות חסדים. בהשלמתם של שתי פעולות אלה אנו משלימים תעודתנו בחיים, ובכל פעולה ממנו שנעשית לשמה אנו משלימים חלק מתעודתנו.
דברים אלה נאמרו באופן בהיר מאד מפי נביאינו הגדולים לאמר: ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'"(ירמיה ט,כג).
התהלה נאותה לאדם היודע את תעודתו ומגשימה בחייו, ותעודת האדם היא: ״השכל וידוע אותי״ להשגת מושכלות העולמיות, המובילות אל השכלת מציאות האלקים ויחודו, ״וידע אותי", דעת דרכי הנהגת עולמו הנפלאה, שעליה בקש משה אדון הנביאים לאמר: ״הודעני נא את דרכיך״ [שמות לג,יג], השכל וידע בעצמך, והשכל וידע לזולתך, כי אני ה׳ השוכן בציון, מרום וקדוש שמו, שוכן את דכא ושפל רוח, עושה משפט יתום ונרדף, ועושה ממרומי שמיו חסד משפט וצדקה בארץ. ובאלה חפצתי בבריאת האדם בנשמת שדי אצולה ממעל, ובגוף קרוץ מאדמה, כדי שיצורפו שני כחותיו אלה בהשגת המושכלות העליונות, ונצחיות הנפש והתרוממותה על כסא הכבוד וישובו של עולם זה, בכל אפשרות התפתחותו ונעימותו במדת חסד, משפט וצדקה.
איזו היא הדרך שמובילה אל השגת התעודה ? בשאלה זו לא יוכלו רז״ל להסתפק במלים קצרות של ידיעה ומעשה, או חסידות וענוה, אבל הציגו לפנינו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, בעל שלבים מרובים, שרק בעלותנו עליהם בצורה הדרגתית, בזה אחר זה ממעלה למעלה, נצליח לעלות אל פסגתה. בשלביה הראשונים של גרם המעלות זה, עומדים זה על יד זה הענוה והחסידות, הענוה היא הכרת חסרונות עצמו ומעלות זולתו, ושאיפה כבירה להשלים את עצמו ואת חברו למעלה הטובה ביותר, מתוך יראת חטא ואהבת השלמות ואהבת הבריות.
והחסידות מה היא ? שלש מדות בחסידות, שלמות מדותית עליונה: קשה לכעוס ונוח לרצות [אבות], תכונות נפשיות נעלות שמתבטאות במעשה נדיבות, עד כדי הקרבת הרכוש והנפש, לא במדת גומלין צרת עין אלא במדת של: שלך ושלי ־ שלך. התעלות עצמית למדרגה עליונה של שלמות אנושית, במדעה וקנינה הרכושיים והרוחניים, כדי לתת המקסימום של כחותיו לאחרים, שישמש דוגמא יפה ובהירה לצורת האדם השלם: יתן ויתנו אחרים(ראה אבות פ״ה יא יג).
בסוטה (פ"ט משנה טו) ובירושלמי שבת(פ"א ה"ג) ושקלים (פ"ג) נאמר במשנתו של רבי פנחס בן יאיר: וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות לידי רוח הקודש, אבל בע״א (כ,ב) גריס: חסידות מביאה לידי ענוה. והרי״ף גורס: ענוה לידי חסידות, וחסידות גדולה מכולן, וריב״ל אומר: ענוה גדולה מכולן. שנוי גירסאות ומחלוקתם של תנאים מוכיחה שהחסידות והענוה הן גוף בלתי נפרד, שאין בהם קדימה ואחור, ושניהם עוזרים אחד למשנהו.
החסידות והענוה תמציתן של מעלות המדות ותכונות הנפשיות. ראשית החכמה ותכליתה: מה שעשתה החכמה עטרה לראשה ־ עשתה ענוה עקב לסוליתה (ירושלמי שם), הן הנה המעלות המובילות את האדם בכל פעולותיו אל מדרגה העליונה של השלמת תעודתו, אל הדבקות במקור הטוב ואלקי הנצח, התלבשות רוח הקודש: ״רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'״ (ישעיה יא,ב). רוח ה׳ ושכינת קדשו המתלבשת בגופנו ־ הוא המדבר בחזון נבואי לחסידיו ומבשר את גאולתו לענוים, כאמור: ״רוח ה׳ אלקים עלי יען משח ה׳ אותי לבשר ענוים שלחני לחבוש לנשברי-לב לקרוא לשבוים דרור ולאסורים פקח קוח… לנחם כל אבלים, לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר… מעטה תהלה תחת רוח כהה וקרא להם אילי הצדק מטע ה׳ להתפאר״(ישעיה סא,א-ג).
זו היא תורת האדם ותעודתו בחיים לפי השקפת תורת ישראל, לא כל אדם זוכה לכך, רק יחידים בדורם זוכים להתרומם למדרגה עליונה זו, אבל כל הקרב אל התעודה הזאת בהכשרתו המדעית בתורת ה׳ ובדעת אלקים ודרכיו, ועוזר בפעולותיו לישובו של עולם בדרכי ה' הטובים והישרים, שכלם חסד משפט וצדקה בארץ, הרי הוא קונה עולמו בחייו, וחלקו בעולם הזה ובעולם הבא.
