פרק א'/ בריאות
פתגם שגור בפי הרומאים שנשאר לנחלה בפי הכל, לאמר: נפש בריאה בגוף בריא.
זאת אומרת: בריאות הגוף היא תנאי יסודי להבראת הנפש, להגדלת כחותיה הרצוניים, ולהביא לידי גלוי ופעולה הכחות הנפשיים הטמונים ומקופלים בגוף האדם ושרירי זרועותיו.
אבל היהדות גורסת פתגם זה בלשון אחרת לגמרי, ואומרת: דעת בריאה בגוף בריא.
וכן אומר הרמב״ם ז״ל בהלכותיו: הואיל והיות הגוף בריא ושלם הוא מדרכי ה׳, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא, והוא חולה, לפיכך צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים (ה׳ דעות פ"ד ה"א). הרי שבריאות הגוף אינו תנאי לבריאות הנפש גרידא, אבל בריאות גוף ונפש יחד הם אמצעים להשגת דעת בריאה, דעת דרכי ה' ודעת אלקי אמת, שהיא נותנת כוון והדרכה לפעולות הנפש בכל דרכי החיים והפעולה, תוכן מלא לאהבת החיים האישיים של כל יחיד לעצמו, ואהבת חיי הכלל ובריאותם ושלומם, כי בחיים בריאים ושלמים של הצבור ושל העם תמצא הדעת השלמה והבריאה, שלום אמת ואהבת צדק בחיי החברה האנושית כולה.
מנקודת השקפה עליונה זו על החיים ובריאותם, יוצא כי תורת ההגיינה, או יותר נכון תורת הבריאות של היהדות, אינה מצטמצמת רק במשפט הדיאיטה המזונית, והאויר הבריא שהאדם ניזון ממנה, שואב נשמת חייו, ומגדיל את כחותיו הגופיים והפיזיים, כי לא רק את הכח הנפשי אנו צריכים להבריא, ולא רק את שרירי הגוף והזרוע אנו צריכים להגביר, ולא רק בפעולות פיזיות וטכניות אנו יוצאים ידי חובתנו וזוכים לחיים, אלא החיים לפי השקפתה של היהדות הם חיים שיש בהם דעת ומחשבה, ופעולותינו בחיים צריכות להיות טובות לעצמנו לדעת דרכי ה׳ ומוסרו, וללמד לאחרים דרך ה' לעשות צדקה ומשפט בחיים ובחברה, למען ייטב להם ולבניהם לעולם.
מבחינה זו שונה הדיאיטה המזונית של תורת ישראל מכל הדיאיטה הרפואית, כי זו האחרונה דאגה רק על הבריאות הגופית והנפשית, אבל תורת ישראל צרפה גם הבראת הדעת והמחשבה אל הגוף והנפש, לכן אנו רואים במצות ההזנה של תורת ישראל הגבלות והרחקות מרובות, קפדנות יתירה וזהירה מאד בבחירת המאכלים שבהם אנו נזונים ־ את אלה תאכלו ואת אלה לא תאכלו, עד כדי כך שחייבה מיתה וכרת במאכלות אסורות. ויסוד עיקרי לכל אזהרות אלה, הוא אזהרת הכתוב לאמר: ״אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם״ [ויקרא יא,מג].
אם נדון מבחינה פיזית גרידא, אפשר מאד שהחיות והבהמות הטמאות יוסיפו כח ועצמה לגוף אוכלם, ואכילת הדם תוסיף גם כח נפשיי ומרצי באדם האוכלו, אבל תורת ישראל להיפך ־ אוסרת את הדם, מפני ״כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר״ [דברים יב,כג], זאת אומרת: אם הותרה לך אכילת הבשר ־ זהו רק כדי לפרנס את בשרך ולא נפשך, שהיא צריכה להיות נפש אדם ולא נפש בהמה, נפש מוסיפה דעת ולא נפש של כח פראי. ואם הותר לך אכילת בעלי חיים הוא בתנאי שלא תטמאו בהם ונטמתם בם, דוק ותשכח ונטמאתם לא נאמר, אלא: ונטמתם, זאת אומרת אכילתם מטמטמת מחשבת אוכלם (יומא לט,א), כי הנאכל ישוב להיות גוף האוכל. ולא רק זאת, אלא שגם המזונות המותרים, ואשר הם מטבעם מבריאים ומחלימים ־ אינם מותרים אלא אם יצורף אליהם גם מזונות מחשביים עילאים, אמצעי טהרה ונקיות, שהם מבריאים את הגוף ומקדשים את הנפש: ״והתקדישתם״ ־ אלו מים ראשונים, ״והייתם קדושים״ – אלו מים אחרונים (ברכות נג,ב בביאור הפסוק בויקרא כ,ז), וכל סעודה או אכילה טעונה ברכה, וכל שולחן צריך להיות מקודש בדברי תורה, ובלי זה הם נקראים: שולחנות מגואלים ־ ״כי כל שלחנות מלאו קיא״ [ישעיה כח,ח. וראה: אבות פ"ג מ"ג], אלה הם שלחנות שאין בהם מזון לדעת ומחשבת האדם, אבל שלחן שאומרים עליו דברי תורה – הוא השלחן אשר לפני ה׳ [יחזקאל מא,כב], באשר כי הוא מצרף את מזון הגוף וגם מזון המחשבה.
ומכאן נובעת המצוה של ענג שבת ויום טוב, בשלחן נקי ומלא אורה ודשן של קדושה,
מלא שמחה וחדוה, טהרה וקדושה, שירה וזמרה – אלה הם המזונות המבריאים ומחלימים באמת, ואלה הם מזונות מבריאים ומחלימים את הגוף והנשמה היהודית גם יחד, אשר הבריאו והחלימו, קיימו ופרנסו, גידלו והגבירו את נשמת העם כולו, למרות התנאים והמצבים הרעים, החשוכים והאפלים, שבהם חיינו באלפי שנות גלותנו.
צא ולמד ממה שרבי יהודה הלוי נתן בפי הכוזרי לאמר: כבר חשבתי בעניניכם, וראיתי שיש לאלקים סוד בהשאירכם, ושהוא שם השבתות והמועדים מהגדול שבסבות בהשאיר תארכם והדרכם, כי האומות היו מחלקות אתכם לעבדים בעבור בינתכם וזוך דעתכם, והיו משימים אתכם עוד אנשי המלחמה, לולא אלה העתים שאתם שומרים אותם השמירה המעולה וכו׳ ולולא הם – לא היה אחד מכם לובש בגד נקי, ולא היה לכם קבוץ לזכרון תורתכם מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם. ולולא הם ־ לא הייתם מתנעמים יום אחד באורך ימיכם וכו׳ ולולא הם – היה כל יגיעכם לזולתכם, מפני שהוא מזומן לשלל. אם כן הוצאתכם בהם ריוח לכם בעולם הזה ולעולם הבא, שההוצאה בהם לשם שמים (הכוזרי מאמר ג פרק י).
מצות בריאותנו גם במדות ותכונות טובות, ודעות ואמונות אמתיות, כי קשה ומסוכנת היא מחלת הדעת ממחלות הגוף, כי חולי הגוף – טועמים המר מתוק, ומתוק מר, ויש סמי רפואה להבראתם, אבל חולי הנפש ־ אומרים לטוב רע, ולרע טוב, שמים אור לחשך, וחשך לאור, מר למתוק ומתוק למר, ועליהם נאמר: ״העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך״ [משלי ב,יג], ורפואתם והבראתם של חוליים אלה נתונה לא בסמי מרפא – אלא בעצתם והדרכתם של החכמים רופאי הנפשות (ה׳ דעות פ"ב ה"א).
ולכן רבנו ומאורנו הרמב״ם ז״ל, שהוא גם רופא הגוף וגם רופא הנפש, כלל ב״הלכות דעות״ דיאיטה נכונה ומדויקת מאד, שהיא כוללת דרכי הרפואה הגופית, וגם דרכי המדות שהם סימני בריאות הנפש וחכמתה (שם פ״ד ופ"ה).
מצות בריאות זו במובנה הרחב והמלא, צריכה להיות שרויה בכל מחננו, כי כל אמצעי בריאות היחיד ־ לא יצילו אותו מרעל הספוג באויר וחודר לתוך מעמקי לבו ונפשו, והיא צריכה להיות מסורה לילדינו משחר ילדותם בבית ובבתי הספר, ומלוה אותנו ברחוב ובשדה, כי בריאות העם – בגוף ובדעת, בלמוד ומעשה – הוא יסוד איתן ונאמן לנצחיות העם בצביונו ואפיו המיוחד לו.
תיתי להם להסתדרות מדיצינית הדסה שקבעו שיעורי בריאות לעם, כי הבריאות שהיא מכוונת להרבות את הדעת, אינה נקנית אלא בדעת האדם את עצמו ואת דרכי הבראתו, והבריאות אינה נקנית אלא בטפול חכים וזהיר, שהוא בא לא רק משעת צאת הילוד לאויר העולם, אלא גם משעת התרקמות הויתו.
דבר זה צריך להיות ידוע היטב לכל ההורים והמורים שמטפלים ביצור עדין זה שאדם שמו, כדי שיתנו לו בריאות קונסטיטוציונית שלמה משעת הויתו, ולקבוע בו מדות ותכונות כאלה ששומרות בריאותו. כי יותר ממה שהמאכלים הרעים מזיקים, מסכנים והורסים בריאותו של האדם, ועמו גם בריאות הכלל, כי חולה אחד עלול להטיל את ארסו במאות ואלפים איש, ובמדה יותר גדולה מזו מזיקים ומכלים את הגוף והנפש יחד המדות והתכונות הרעות שמוציאות את האדם מן העולם לפני זמנו, וממררות לו את ימיו בחייו הקצרים, שהם נעשים לו ימי רוגז וזעם ומכאובים תמידים.
תחזקנה ידיהם של הרופאים הנכבדים שדואגים באהבה לבריאות עמנו בגופו ונפשו, ותחזקנה ידיהם של החכמים רופאי נפשות ורוחות, אשר ירפאו ויבריאו את ילדינו וצבורנו ברוחו ומחשבתו, ויקויים בנו יעוד נביא גאולתנו לאמר: ״שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה׳ ורפאתיו׳׳ [ישעיה נז,יט].
פרק ב'/ נקיות
בריאות ונקיות בדבור אחד נאמרו: הבריאות אינה שורה אלא במקום נקיות וטהרה, ואין לך דבר המגאיל את האדם בעיני עצמו ובעיני אחרים כהזוהמה והלכלוך הדבקה באדם ומכלה את דמותו, ומרחקת ממנו אפילו את קרוביו ואוהביו. ואין לך דבר המסכן את בריאותו של האדם היחיד, את כל הקרב אליו וכל אשר בסביבותיו, כהטנוף המביא לידי מאוס וגועל נפש. מנקודת השקפה זו הזהירו רבותינו ואמרו: אין תלמיד חכם רשאי לדור בעיר שאין בה רופא ומרחץ (סנהדרין יז,ב), כי הרופא בכל חכמתו הרפואית וכל סמי מרפא שבעולם אינם מועילים לרפא את הגוף המזוהם והמטונף. מדת נקיות זו נוהגת במאכלים טהורים ונקיים שאנו מזינים בהם את גופנו, שיותר ממה שמאכלים נפסדים מסכנים את בריאותנו, מאכלים מטונפים מרעילים את הגוף ומטמאים את אוכליהם.
וכמו שאנו מוזהרים מלאכול דבר טמא ומטונף, כן אנו מוזהרים באזהרה חמורה וקפדנית שלא לאכול בידים מסואבות, כל האוכל בלא נטילת ידים ־ כאלו בא על אשה זונה (סוטה ד,ב תד"ה נעקר), ולעומת זאת נקיון הידים לפני האכילה ואחריה יש בה משום קדושה, וכדרשת רז״ל: ״והתקדישתם והייתם קדושים״ [ויקרא כ,ז] ־ אלו מים ראשונים ואחרונים [ברכות נג,ב].
מצות נקיון מוטלת גם על השלחן שאליו אנו מסובים בסעודתנו, ושלחנו של תלמיד חכם מכוסה במפה נקיה, כדי שלא יתבזו האוכלים (ב"ב נז,ב) ומלבושיו של ת״ח צריכים להיות נאים ונקיים, ולא עוד אלא שכל כתם של טנוף וזוהמא בבגדיו מחייב אותו עונש מיתה (הרמב"ם הלכות דעות פ׳ה ה"ט), והחכם באדם אמר: ״בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר״ [קהלת ט,ח], כי הנקיון שבגוף ־ מבית ומחוץ, נקיות המלבושים שאנו מתעטפים בהם והשלחן שאנו מסובים אליו, הם יסוד עיקרי לבריאותנו, ועדות נאמנה וכנה לנקיון הדעת ונקיון כפים של האדם הנקי וטהור, בגופו מלבושיו ושלחנו.
מדת הנקיות היא סגולתה המיוחדת של היהדות, עדות נאמנה לכך היא ביתו ושלחנו של ישראל בכל זמן וביותר בימי שבת ומועד. בימים אלה כשאתה נכנס אל הבית היהודי, אתה רואה את הנקיות והטהרה בכל הודה והדרה, בית נקי וטהור מבריק ומזהיר, שלחן לבן וטהור, ומלבושי כבוד נקיים ונאים, זהו מחזה מרהיב עין ומשמח הלב, שהוא מסתיר תחת כנפיו את הדלות והעצבות ומשרה רוח עליזות וחדוה ליושביו ולכל מבקריו, כי במדה שהטנוף והזוהמא מחשיכים את העינים, ומשרים רוח טומאה בכל סביבותיהם, כן במדה עוד יותר גדולה, הנקיות והטהרה מאירות את העינים ומשרות רוח קדושה ועליצות.
מצות נקיות זו שישראל נצטוו עליה ומקיימים אותה באהבה בגופם ובתיהם, מחייבת כל איש מישראל להרחיק כל דבר של טינוף וריח רע, או דבר שמעלה עשן, עפר ואבק מגבולות חברו, כדי שלא יזיקנו בבריאותו וממונו(הרמב״ם ה׳ שכנים פי"א ה"א ושו"ע חו"מ סי׳ קנ״ה סעיף ל"ד), והיא מחייבת את הצבור להרחיק כל דברי טינוף שהם מזיקים ומרעילים, וכן פסקו ואמרו: מרחיקים את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה(ב"ב כה,א) והלכה זו היא בנין אב לכל דברי סרחון וטנוף שמחויבים הצבור והיחיד להרחיק מבתיהם הם ומגבולי שכניהם, כדי שיהיו ברכה לעצמם ולאחרים. בנין אב למצוה זו היא מצות התורה בפרשת מלחמה לאמר: "ויתד תהיה לך על אזניך והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך״(דברים כג,יד), ונכונים מאד דברי הראב״ע: כי כל דבר נראה לעינים והוא מגונה, יוליד דמות גנאי בנפש. והרמב״ן מוסיף ואומר: שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש וישבשו כוונת הלב הטהור.
מכאן היסוד לחובת נקיות המחנה, הבית והרחוב, ונקיון האדם גופו ומלבושיו. נקיות גופית זו היא יסוד בריאות הגוף ליחיד ולצבור. אבל יש מצות נקיות אחרת שמוטלת על הצבור והיחיד בבית וברחוב, והיא קדושת המחנה מכל טומאה מחשבית ומעשית, ונקיון כפים ובר לב של היחיד בדרכיו ומעשיו, והיא מעלה את האדם לידי שלמותו העליונה כאמור: ״מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו – נקי כפיים ובר לבב״ [תהלים כד,ג־ד].
