פרק א'/ שירת ישראל
השירה בישראל נולדה עמו, גדלה אתו והיא מלוה אותו בכל דרכיו ופזוריו, בכל מצביו ומעמדיו. עוד בתחלת התרקמותה הנפלאה של האומה ־ שאלקי עולם גדלה כילד שעשועיו, ״הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים" [ירמיה לא,יט], התרקמה אתו גם שירתו המיוחדת ברוחה וצביונה, בתוכנה ומליצתה, שאת צליליה הראשונים ביופים והדרם, ברוממות המחשבה והחזיון, בעומק מליצתה ורעיונותיה, נשמעו מפי אבינו הזקן יעקב יושב אהלים בברכתו הנפלאה לבניו, שהיא חזון העתיד של עם ישראל עד סוף כל הדורות.
וכשהגיעה שעת חרותה של האומה הזאת בעמדה בדרכה למעמד הר סיני הנפלא, רק התנערה מעפר גלותה ומעול עבדותה, השמיעה את שירתה הנצחית ־ שירת הים, שאין כמוהה ליופי ־ בתוכנה ומליצתה, ברוחה והדרה, שהיא הימנון נעלה ונשגב לאלקי עולם וקדוש ישראל.
והתורה כולה ואחריה כ״ד ספרי הקודש, הלא היא כולה שירה אחת נפלאה ונהדרה, מרוממת את הנפש, מעודדת את הרוח ומקשרת את ישראל לאביהם שבשמים, בחבלי אהבה נעימים שלא ינתקו לעולמים. שירת ישראל שנתרקמה עם התרקמותו, ונולדה בהויתו של עם ישראל, הקיפה את כל העם בכללו מאיש ועד אשה: ״ותקח מרים הנביאה את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" [שמות טו,כ]. ונשנית בשירתן הנהדרה של דבורה וחנה, שהן פנינות זוהר מלאות חן ויופי, ושירי תהלה נפלאים לאלקי ישראל ועם ישראל.
שירת ישראל זאת שהיא סגולתו המיוחדת של עם ישראל, היא מיוחדת במינה, בתוכנה ורוחה ומליצתה שכמוה לא היתה לפניה, וכמוה לא תהיה אחריה. שירה חדשה שבחו לך גאולים, חדשה בקדמותה וחדשה בנצחיותה, שכל השירים שבאו אחריה כולם שואבים את מציאותם משירה חדשה זאת, שירת הנבואה והחזון שהיא מתחדשת בפי משוררי ישראל, דור דור, תקופה ותקופה בניבים חדשים ומחלצות חדשות, אבל בתוכן קדמון ועתיק יומין של חזון הנבואה, שפתה וניביה, ממקור התנ״ך שהוא מעין הקדש, שלא יכזבו מימיו לעולמים, אלא הוא מתגבר והולך ונותן חזון השירה ודברי השירה בפי נביאיה ומשורריה.
שירת ישראל מצטיינת לטובה מכל שירי העמים כולם, באשר כי נאצלת מרוח הקודש של קדוש ישראל־ כאצילות הנבואה.
"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" [שמות טו,א] -רבי נחמיה אומר: שרתה רוח הקודש על ישראל ואמרו שירה כבני אדם הקוראים את שמע. ר' עקיבא אומר: כבני אדם הקוראים את ההלל (מכילתא בשלח פרשה א).
רוח הקודש ששרתה על ישראל באותה שעה, היא אשר נתנה בפי כולם את שירת הים כקריאת שמע זאת שהיא שגורה ושנונה בפי הכל ואין לה הפסק, וכקריאת הלל שהיא נאמרת מתוך שמחה ואהבה, אמונה ותקוה, צהלת הנפש וחרותה, התרוממות הרוח ועלית נשמה, הלל והודאה לעושה נפלאות גדולות לבדו מעולם ועד עולם(מכילתא שם).
רוח הקודש זאת ששרתה על האומה בשירת ים סוף, היא נתנה את נחלת השירה לכל ישראל לדורות עולם, וכמאמר הנשגב של רבי מאיר: אף עוברים שבמעי אמן פתחו פיהם ואמרו שירה לפני המקום, שנאמר: "במקהלות ברכו אלקים ה׳ ממקור ישראל״ [תהלים סח,כז. ברכות נ,א].
ושירה זאת שהיא נובעת ממקור ישראל, היא שירת ישראל אשר לא פסקה ולא תפסוק מאתנו. וכן נעים זמירות ישראל אומר בשירתו: ״רוח ה׳ דבר בי ומלתו על לשוני״ (שמואל ב,כג,ב) – זאת אומרת: רוח ה׳ הוא אשר נתן בפיו את רוח השירה ותוכנה, והוא נתן גם את מלותיה של השירה בחרוזיה ומליצותיה, שכל מלה ממנה היא יוצאת מפיו ומעטו של המשורר כנחל שוטף, וכבת קול שמימית המדברת מתוך גרונו ומפי עטו, וכדברים האלה אנו שומעים משירו של שר השירה הישראלית ־ רבי יהודה הלוי ־ לאמר:
באו חרוזים לא קראם רעיון
נקרה בפי נקרו ולא נקראו
לא נמנעו מבוא ברסן משקלי
השיר, אבל שמעו שמך ובאו.
כי לא ככל המשוררים אשר ידיהם קשורות אל החרוזים, ופיהם בלום ברסן משקלי השיר, הם משוררי ישראל אשר רוח הקודש מפעמת אותם ונותנת את שירתה בפיהם ובפי עטם, ולכן הם משקלי השיר וחרוזיהם נקראים ובאים מאליהם ועומדים הכן לשירותו של המשורר.
גם בשירות החול שלו, שגם הם ספוגים דברי ופסוקי קדושה, רעיונות וחרוזי תפארה ־ לקוחים ממעין הקודש של השירה, זו תורת ישראל ונבואתו מפי ה׳ שבספר הספרים של שירת הקודש לישראל, שהיא אחת המתנות היקרות שנתן ישראל לעצמו ולכל העולם ולדורות עולם. וכדברי קדמונינו ז״ל: שאין כל העולם כדאי כיום שנתן בו שיר השירים, שכל הכתובים הם קודש, ושיר השירים הוא קודש קדשים (ידים פ״ג מ"ה).
כנסת ישראל בקיומה הפלאי והנצחי, שהוא נושא שירת אל חי בכל צורותיה ורעיונותיה,
היא גם הוגה השירה וברעיונותיה פורטת על מיתריה בלי הפסק, ומשמיעה את שירתה ונגינותיה בכל המצבים ובכל המעמדים שהוא שרוי בהם.
כדברי נעים זמירות ישראל במזמוריו:
״חסד ומשפט אשירה לך ה׳ אזמרה״ [תהלים קא,א].
אם חסד – אשירה, ואם משפט – אשירה (ברכות ס,ב).
מכאן החזון הנפלא והמיוחד במינו שאנו רואים בספרות השירה העברית, שהיא הולכת וגדלה בכל הדורות כולם יותר מכל ספרות השירה שבכל השפות והלשונות, ומצויה בפיהם של כנסת ישראל בכללה ובאישיה, ונשמעת בכל הדר תפארתה בבתי הכנסת בשעות התפלה והתחנה, ובבתי ישראל ושולחנם הטהור והקדוש בלילי שבת ומועד, במסיבת מרעים ואהובים, בכל מקרה שמחה או יגון, שכולם פותחים ומסתיימים בשירה וזמרה חדשה, שהיא נובעת מאוצר הקודש של נשמת האומה, והיא מענגת את הנפש, מנעימה את החיים ונותנת שמחה וחדוה, אומץ וגבורה לישא ולסבול את סבל הגלות ולראות אור ה' גם במחשכי גלותו, כאמור: ״כי אשב בחושך ה׳ אור לי״ [מיכה ז,ח].
וכן רבי יהודה הלוי אומר בשירתו:
לא אהלך במחשכים, ואתה
אור נתיבי ובך מנתי וחבלי
יעפו בערים ונוקשו חשכים
ואני רק דברך נר לרגלי.
והיא מנחמת אותנו ומוחה את דמעתנו גם בעת אשר צפו מים על ראשנו ואמרנו נגזרנו ואבדה תקותנו.
הטוב אמרך נואש ואל עזרך,
ותדאג עלי שברך והוא שברך
מעט קט ותשמח בערך נרך,
ימי אבלך שלמו והיה לך אדני
לאור עולם.
פרק ב'/ הכנור לשירת ישראל
נצח ישראל בדרכי השגחתו המסתורים והנפלאים שומר נצחיותו של עם ישראל בגופו ונפשו, רוחו ונשמתו וסגולותיו הרבות והנעלות שהן מעצבות את דמותו ומוליכות אותו אל השלמת תעודתו בעולם כולו, כאמור מפי נביאי קדשו: ״עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו" [ישעיה מג,כא ]. לתכלית זאת יוצר מקרב העם שלוחי השגחתו, בתמונות מלאות הוד והדר, חכמה ותבונה, עצה וגבורה ולשון למודים בעלת רוח חן ותחנונים. תמונות אלה שהן כוכבי זוהר לדורותיהם ולדורות עולם, הן כטל של תחיה ורוח חיים רעננים להשיב לתחיה מלאה ורעננות עלומים את העצמות היבשות של עם ישראל, מפרק לפרק ומתקופה לתקופה ולחדש נעוריה כיום עמידתה בהר סיני.
אחת התמונות הנהדרות האלה היא תמונתו הנהדרה מלאת חכמה וגבורה של המשורר בחסד עליון רבי יהודה הלוי ז״ל, אשר כאחד מנביאי הקודש של עם ישראל שנאמר עליהם: ״בטרם אצרך בבטן ידעתיך״ [ירמיה א,ה], כן רבי יהודה הלוי אומר על עצמו בתור חלק מעם ישראל, שבו הצטמצמה נשמת ישראל כולה:
ידעתני בטרם תצרני
וכל עוד רוחך בי תצרני
היש לי מעמד אם תהדפני
ואם לי מהלך אם תעצרני
ומה אמר ומחשבי בידך
ומה אוכל עשה עד תעזרני
הקימני לשחר את דבירך
ואת שמך לברך עוררני.
מתוך הכרה זאת בעצם תעודת יצירתו וקיומו, שהיא חוט השני החורז כל ימי חייו ומאחד כל פעולותיו, שהן נשמרות ונעזרות מאת יוצרו ונוצרו, עוזרו ומעוררו ונותן בפיו את דברו – מרגיש בעצמו כח גבורה נפלאה שלא חת מפני כל, ולהיפך כח אריות יחתו מפניו.
לבו מלא חכמה שרוח אלקים מלאה אותו, ונשמתו מתרוממת בשמחה ושירה מקול חכמתה הפורטת על מיתריו. וכן הוא אומר בשירתו:
איך אפחדה מאיש ? ולי נפש
חתו אריות מכפיריה ?
איך אדאגה מריש ובה
חכמה, אחצוב פנינים מהרריה ?
איך אשבה שומם וכנורה
אותי ישעשעו בשיריה ?
נאזר בגבורה ומוכתר בחכמה, קורא לעצמו חרות ודרור מעבדות אנוש, גם אם תביא אחריה כבוד של שררה ותהלה:
וכי תעבוד מלכי אנוש
עבדי עבדים תעבוד
דרור קראו לנפשות מעבדי הפגרים,
וחרות ודרור גם מהזמן ופגעיו ותלאותיו,
עבדי זמן עבדי עבדים הם
עבד ה׳ לבד הוא חפשי
על כן בבקש כל אנוש חלקו
חלקי ה' אמרה נפשי.
לעומת זאת הוא קורא את עצמו עבד עולם לרבו שלמדו חכמה ושירה, שהיא אצלו עבדות של גדולה וכבוד המחוייבת לו לאדם, והמתעלם ממנה הוא עבד נרצע לכבוד מדומה.
ובשירתו לכבוד רבו ומורו רבי משה אבן עזרא הוא אומר:
ומתי אוכלה אצא לחפשי
וחסדך יעבידני לדורות
עבדתיך שני ילדות ושחרות
ועודי עבדך לשני גבורות.
חרות נפשית זאת מתגלה בכל הודה והדרה גם במדעו של רבי יהודה הלוי, שבנגוד להרעה השלטת בדורות שלפניו ובדורו, שהפילוסופיה היונית היא יסוד ההשכלה, והפילוסוף היוני הגדול הוא בבחינת אחיתופל לדורו ודורות עולם בכל הנוגע לדעות תיאולוגיות וקוסמולוגיות, מדיניות ומוסריות, וכל המשכילים התאמצו לפרש דבריו ולכוון את דעותיהם ודתיהם לדעתו של פילוסוף זה בפרוש דבריו לדברי דתיהם, או בסכום דברי הדת והמסורה המקובלת להם בפירוש אליגורי כדי להתאימם עם הפילוסופיה והפילוסוף היוני.
ואולם רבי יהודה הלוי בחרותו המדעי מצד אחד, והשתעבדותו המוחלטת אל האמת שלו – ששאב אותה מתורת ישראל שהיא תורת הנבואה, ולכן היא תורת האמת – מצד שני פרק מעליו עול עבדות זאת, ברק קסמים, ואמר:
ואל תשיאך חכמה יונית
אשר אין לה פרי כי אם פרחים
שמע דברי נבוניה נבוכים
בנוים על יסוד תהו וטוחים
ולמה זה אבקש לי ארחות
עקלקלות, ואעזוב אם ארחים.
מדותיו התרומיות האלה מעמידות את רבי יהודה הלוי בשורה אחת עם כל גדולי ישראל, רבניו ומשורריו, פרנסיו ומנהיגיו שעמדו לישראל בכל הדורות וכל התקופות, העשירו את ספרותו, החיו את רוחו והמשיכו את קיומו הנצחי והפלאי, שעליהם נאמר: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" [דניאל יב,ג].
★ ★ ★
מעלה מיוחדת מציינת את רבי יהודה הלוי מכל משוררי ישראל שקדמוהו ושבאו אחריו, שכלם פתחו בשירה וזמרה לעתים ידועות כאשר נחה עליהם רוח השירה, או שכנור השירה היה תלוי למעלה מהם, וכאשר נשבה הרוח על מיתריו – העירה את המשורר ונתנה שירה בפיו, לא כן רבי יהודה הלוי: הוא היה נשמה שירתית, שהשירה לא פסקה מפיו, והיא היתה שעשועיו התמידים והיחידים, וכן הוא אומר בשירתו:
מזימותי ישעשעו נפשי בנפשי,
ולי פרדס בלבי מנטעי
מיודעי במדעי מצאתים
והיו רעיוני לי לרעי
ולכן הכיר את עצמו כאילו הוא עצמו בגופו ונשמתו הוא הכינור לשירת ישראל, שרוח השירה מתפרצת מתוכו ומשמיעה את קנותיה מעצמת מכאוביה וסבלותיה, משועת אל אלוקיה ותובעת את עלבונה ומשפטה, ובה בשעה אינה פוסקת את שירותיה בהלל וזמרה לצור מעוזה ואלוקי תהלתה, וחזון תקותה לאחרית הימים כאשר תשוב אל חרותה וארצה, מקדשה ותפארתה, ואל השלמת תעודתה הגדולה שלמענה סובלת באהבה ושמחה את כל פגעי החיים ויסורי הגלות והדלות שהיא שרויה בתוכם, ומתוך הרגשתו זאת הוא אומר בשירתו:
לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום
שיבת שבותך אני כנור לשיריך.
כן! הוא התנים והוא הכנור – לפי שבגופו ורוחו הצטמצם כל עברו של ישראל בכל צרותיו ותלאותיו:
כוס יגונים לאט ! הרפי מעט כי כבר,
מלאו כסלי ונפשי ממרוריך.
והוא הכנור, לפי שבחזון רוחו ראה את ישראל בדלותו, אבל גם בגדולתו המלכותית,
שלא פסקה ולא תפסק ממנו לעולמים:
עם נבדל הולך ודל
וברוחו הולך ורם
בהועדם בבית מועדם
ובגרונם רוממות א-ל
להקדיש את קדוש
יעקב, ואת אלקי ישראל
בכנורו זה מתרומם אל גבהי שחקים תחת כסא הכבוד, ומדבר תחנונים ומשפטים של עם ישראל לפני אביהם שבשמים, ורוח ה׳ פורטת על מיתרי גופו, ונפשו עונה לקול שירתו ומשמיעה לישראל תנחומות-אל וחזון הגאולה.
לדוגמא נזכיר פה קצת מן המקצת משירות אלה:
ואלאה ראות קרת
ירדפוני ממצאות
כי השנאות
עוד בשאר פלטי מקנאות
כתמול מפלאות
ידך שים בעדי לצבאות
הן אם אחרו
פעמי מרכבותי ונעצרו
יחד נכמרו
נחומי עליכם וגברו
אהבה עוררו
כי הנה גמולות יעוררו
חן למאהבי
ונקמה לעוזבי
כי נוטר לאויבי אני
ונוצר חסד לאוהבי
התיאשה נפשי עלות שחר קוה למחר אחרי מחר
בי אהבי מה אמרה אחר
היה אדום אזרח בארמוני וידי ערב שלטו ואדמוני
וירד בי עם כלבי צאני
ושמי אשר היה להגיון
נהפך בפי זרים לבזיון
מתפארים עלי בחזיון
התעתדי לקץ ואם יותר
כי לא המירותיך בעם אחר
בחרת בי גם בך אני בוחר
הוחילי בת ואשיב שבותך
ואל תקצי לארך שביתך
והחזיקי יד בחקך ודתך
כי יש שכר לפעולתך
משורר ופיטן !
רבי יהודה הלוי הצטיין ביותר בשיריו ופיוטיו לכל החגים והמועדים וביותר לימים הנוראים. פיוטיו ושירותיו נקבעו במחזורי התפילה של הספרדים, ונשמעים בפיהם של כל מקהלות הספרדים כמזמורי התהלים, באשר הם נותנים בטוי מלא להמית הנפש של כל איש מישראל בכל הימים והזמנים, וביחוד בימי החגים והמועדים.
רבים הם פיוטיו לימי המועדים, שכל אחד מהם הוא פנינה יקרה לא יערכנה זהב ופנינים, ומתוקים מדבש ונופת צופים ומרוממים את הרוח לאל שוכן מרומים.
ופה נזכיר לדוגמא משיריו ופיוטיו לחג השבועות שמהם נשקפת התרוממות נשמתו של רבי יהודה הלוי למרומי שיא השירה והזמרה, ונותנת בפינו דברי אהבה נשגבים ונעלים בין ישראל לבין נותן התורה לעמו בחירו לאמור:
ושמו בקרבי
כאש בכליותי
קשור בלבי
עצור בעצמותי
ויגערו בי
בוזים לחקותי
ויחרפוני
יום אדרשה אותו לעבוד ויגדפוני
כי אתנה לשמו כבוד
דמו לרחקי
אל מעבודתך
לחצי ודחקי
טוב מפרידתך
חלקי וחשקי
נעם פרי דתך
תשכח ימיני
אם לא לפניך אעמוד
תדבק לשוני
אם בלעדי דתך אחמוד
הנה באזני
שמע תהלתך
ים־סוף וסיני
עדי גדולתך
איך רעיוני
יהגו בזולתך
★ ★ ★
לא אהלך במחשבים ואתה
אור נתיבי ובך מנתי וחבלי
ועמלי בדתך לי מנוחה
אזכרה חסדך ואנשה עמלי
יעפו בערים ונוקשים חשכים
ואני דברך נר לרגלי
★ ★ ★
יעלת חן קולך ערב
בהגותך חקי חורב
דאגתי בגלליך
בת-בני עד-שוב אליך
רק לחושב רע עליך
דברי בנעים מליך
מה תחשב עלי חושב
ואלהי בזבול יושב
הן משנאיך אם־אעלה
בם בחנתיך עד-אור יעלה
רק באהבתך לא אשלה
והלא כן אמרת משלי
נעתרות נשיקות אויב
נאמנים פצעי אוהב
★ ★ ★
הלכו ימותי באין שלוה
וספו בלי
חמדה, וירשו בני עולה
מקום אהלי
כי אמרו אין לזאת תקוה
וחי גאלי
למה אהי עוד כאלמנה
בחי בועלי
ולפי מעט גואלי ירב
המון גועלי
דמי עניה בגלותך
ואל תחפזי
דבקי בשם אל אילותך
ובו אחזי
אל־תפחדי עוד לדלותך
ואל תרגזי
חומה אני לך וגם צנה
למול לחמי
כי כגדוד בעדך ירב
המון רחמי
חמה כמו-אש אציתנה
בחיק אויבי
יום אזכרה מעמד חורב
לבת אוהבי
★ ★ ★
בין יוצרות אלה מצטיין ביותר פיוט ״מי כמוך" לשבת זכור, שהוא דומה בשפתו וסגנוגו כאחד מספרי הנביאים, וכולו חרוז בפסוקים לקוחים מהתנ״ך, מה שזה מעיד שהתנ״ך היה כולו שגור ושנון בפיו כפרשת שמע בפי כל איש מישראל. ונפלא מאד הוא חבורו של פיוט זה, שאין אדם יכול להרגיש צרופי הפסוקים שבו, ונדמה לכל קוראיו כאילו כולו מקשה אחת יצאה מפי עטו של מחברו, וכאלו הוא קוראו באחד מספרי הקודש ודברי נבואה.
נפלאים ונשגבים מאד הם פיוטיו בתפילות ימים הנוראים שהם מסתעפים לשלשה ענפים:
א.קדושות ותהילות
ליושב תהלות
לרוכב ערבות קדוש וברוך
יה שמך ארוממך וצדקתך לא אכסה
האזנתי והאמנתי
לא אשאל ולא אנסה
הבהיר כאור מזהיר
באין מסך ואין מכסה
ישתבח ויתפאר
ויתרומם ויתנשא
ב. תפילות וסליחות
ה' הארך אפך לטובה
אשר אל חסדך פונה
ה׳ הנני מפיל תחינה
וטרם אקראה תענה
ה׳ החלימני בחסדך
ומרפא צו ללב דוה
ה׳ החליתי מיגוני
ונפשי יום וליל תהמה
ה' העליני מתהומות
ושיבת עבדך שובה
★ ★ ★
למענך אלקי
דליך תרחם
ושמחם מיגונם ובעצתך תנחם
והפלא חסדיך
וחוסה נא ורחם עמוסים מבטן
ומרחם
ה׳ הקשיבה
ועשה אל תאחר
ג. וידויים ותוכחות
חטאי לו יריחון בם שכני
אזי ברחו ורחקו מגבולי
טמא לבב אשר סובב ושובב
לבבי בי עלי כל חטא פלילי
ידעתים בעלותם על לבבי
ראיתים על ימיני גם על שמאלי
ועת תביא יצוריך במשפט
אלקי אל תדינני כמעלי
★ ★ ★
לך אלי תשוקתי
בך חשקי ואהבתי
לך לבי וכליותי
לך רוחי ונשמתי
לך חסד, לך חמלה,
חמול על כל תלאותי
וגדול מנשוא חטאי
וגדלה יד משובתי
ולכן גדלו צירי
וקצרתי זריעתי
ואוי עלי והה לי אם
תדינני כרשעתי
ומי יעמד לפניך
ומי יהיה תמורתי
ואיך חשבון לך אתן
ואיך אצדק בטענתי
ונאלמתי ונכלמתי
וכסתני כלימתי
רצונך אשאלה תמיד
למלאות את שאלתי
והרב כבסני
מעונותי וחטאתי
והבט רוב תלאותי
ודלותי בגלותי
ואל נא תעלם אזנך לרוחתי לשועתי
ערוב עבדך לטובה גם אמור נא די לצרתי
השיבני ה' ואשובה
ותרצה את תשובתי
וידוי זה של רבי יהודה הלוי – שרק קצתו העתקתי פה, הוא פיוט שבו פותחים כל קהילות הספרדים את סדר היום של יום הכפורים לפני תפלת הערבית.
פיוט נפלא זה יוצר אוירה של קדושה וחרדה בקרב כל העם, והוא מעלה אותנו מעולמנו העכור אל הקדושה העליונה של יום הכפורים, שהוא כמו שהוא מתאר אותו – הצום הנכבד אשר בו ינקה מכל עון שקדם, וישיג בו מה שחסר לו בימים ובשבועות ובחדשים, ותנקה הנפש מהבלבולים המחשביים והכעסיים והתאווים, ותשוב מנטות אליהם תשובה גמורה, בין במחשבה בין במעשה … וצומו ביום ההוא צום שהוא קרוב בו להדמות כמלאכים, מפני שהוא גומרו בכניעה ושפלות ובעמידה ובכריעות ותשבחות ותהילות (כוזרי מ"ג סימן ה׳).
רבי יהודה הלוי בפיוטיו לימים הנוראים מרומם את כולנו אל רוממות שירתו הנפלאה, וביום הכפורים ביחוד הוא חי אתנו ואנו חיים אתו, באשר כי פיוטיו הם בפינו מהתחלת יום הכפורים עד תפילת הנעילה הקדושה, אשר השאיר לנו נחלת עולם לאמרו:
רצה פליטיך שוקדי אולמיך
היום בארבע תפלות לרוממך
מקוים ישעך ומועד נחומיך
חסדיך ה' ייתלו כי הסליחה עמך
זעקתם תעלה לשמי מרומיך
קדוש בהקדישם כמשרתי שמך
רבי יהודה הלוי בשיריו ופיוטיו שעולים למספר שלש מאות, מספר כפול של ספר תהלים, התחבב והתקדש על העם כלו בדורו ולדורות עולם, והוא כנורו החי של עם ישראל, ששירתו תצלצל באזנינו לנצח, ושמו יזהיר בספרות שירת ישראל לעולמים.
שירי ציון
זכות מיוחדת נודעה לו לרבי יהודה הלוי בשיריו הנלהבים והמלהיבים לשיבת ציון. בפעולה זאת בתעצומות עזה לא קדם לו ולא יבא אחריו משורר כזה. הוא הביע אנקתו המרה של עם ישראל מסבל גלותו, קנאת חרבן ארצו ומקדשו, דלותו וקלונו בין העמים, ועורר אותו לשוב אל ארצו גם בחורבנה, לנשק עפרה ולחונן אבניה, להתענות בענותה כדי לזכות לחזות בבנינה – בשיריו הנפלאים שנביא מהם פה פסוקים קצרים:
יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב
לך נכספה נפשי
מפאתי מערב
הלא אבניך
אחונן ואשקם
וטעם רגביך
מדבש לפי יערב
לבי במזרח
ואנכי בסוף מערב
איך אשלם נדרי
ואסרי, בעוד
ציון בחבל אדום
ואני בכבל ערב
יקל בעיני עזוב
כל טוב ספרד
כמו יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב
ארץ ישראל היא מקום השראת השכינה והתגלות הנבואה: ״שכל מי שהתנבא ־ לא התנבא אלא בה או בעבורה, הנה התנבא אברהם כדי שיעבר בה, ויחזקאל ודניאל בעבורה, וכבר היו נמצאים בבית ראשון וראו בו השכינה אשר בהמצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה… והיא הארץ הנקראת: לפני ה', הנאמר עליה: ״תמיד עיני ה׳ אלוקיך בה״ [דברים יא,יב]. ועליה נפלה הקנאה והחמדה בין הבל וקין בתחילה, כשרצו לדעת איזה מהם רצוי להיות במקום אדם וסגולתו ולבו, לנחול את הארץ ולהדבק בענין האלקי, ויהיה זולתו כקליפה, ואירע מה שאירע מהריגת הבל ונשארה בעלות האחוזה ערירי, ונאמר: ״ויצא קין מלפני ה'״ [בראשית ד,טז] שיצא מגורש מהארץ הזאת [כוזרי מאמר שני י״ד].
מנקודת השקפה זאת, ומתוך כל דברי רבותינו ז״ל בתפלות ששמו בפינו יום יום, ומהלכותיהם ואגדותיהם ומכללם מאמרם: לעולם ידור אדם בארץ ישראל ־ אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו אלוק', וכל הדר בחו״ל – דומה למי שאין לו אלוק' ־ בא ריה״ל לידי מסקנא זאת: שלארץ הזאת יש בה סגולה להגיע אל הענין האלקי עם המעשים והתורות התלויות בה, אשר הם כעבודה לכרם. ״אבל לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל הענין האלהי מבלעדי המקום הזה, כאשר לא יתכן שיצליח הכרם בבלעדי ההר הזה״(כוזרי מ"ב,י"ב).
הכרתו זאת בחובת העליה לארץ ישראל, העירה בעצמו מחשבת חטא ועון בכל יום נוסף שהוא יושב בארץ הגלות, והיא נתנה דבריה בפי הכוזרי לאמר: ״אם כן אתה מקצר בחובת תורתך, שאין אתה משים מגמתך המקום הזה ותשימנו בית חייך ומותך, ואתה אומר: ׳רחם על ציון כי היא בית חיינו׳, ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואלו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה באורך תת״ק שנה, היה מן הדין שתכספנה הנפשות היקרות לה ותזכנה בה….
אני רואה שהשתחויתך וכריעתך נגדה חונף, או מנהג מבלתי כוונה, וכבר היו אבותיכם הראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם, ובוחרים הגרות בה יותר משהיו אזרחים במקומותיהם. כל זה גם כשלא היתה בעת ההיא נראית השכינה בה, אבל היתה מלאה זימה ועבודה זרה, ועם כל זה לא היתה להם תאוה אלא לעמוד בה, ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב אלא במצות האלקים, והיו מבקשים לנשוא עצמותם אליה״ [כוזרי מ"ב,כ"ג].
חטא זה גדול בעיניו בהכירו כי הוא סיבת אחור הגאולה, והוא אומר אל נפשו: ״הובשתני מלך כוזר, והעון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלקים בבית שני… ואין דבורנו: ׳השתחוו להר קדשו׳, ו׳השתחוו להדום רגליו׳, ו׳המחזיר שכינתו לציון׳ וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולת״ (הכוזרי שם כ"ד).
מחשבה מרה זאת שהיתה מלווה בהכרת חטא ועון לעצמו ולכלל ישראל, היתה כאש אוכלת עצורה בעצמותיו, והיא גזלה מנוחתו וששון חייו, וזו היא ודאי הסבה שנדם כנור שירתו ימים רבים.
ידידיו הרבים נסו להסיח דעתו ממחשבה מסוכנת זאת, שהיתה קשורה בחרוף נפש,
של נסיעה רחוקה בלב ימים וישיבה בארץ שוממה מלאה קוצים וחוחים, ועקרבים ונחשים בצורתם ובצורת אדם, כמו שהזכיר באחד משיריו: ״במקום צרי גלעדך, נחש שרף וגם עקרב״…
ולהם עונה בשירתו ואומר:
דרשיתיך ואם מלכך אין בך
ואם במקום צרי גלעדך
נחש שרף וגם עקרב
★ ★ ★
הלא כן נתנה קדם לאבות
וכולה נחלת קוצים וחוחים,
והם מתהלכים ארכה ורחבה
כמתהלכים בפרדס בין צמחים,
ושם התהלכו לפני אדני
ולמדו השבילים הנכוחים
★ ★ ★
נשחר את מקום שחת ורמה
ונטוש את מקור חיי נצחים ?
הלנו נחלה רק מקדשי אל
ואיך נהיה להר קדשו שכחים ?
היש לנו במזרח או במערב
מקום תקוה, נהי עליו בטוחים ?
ברבות הימים מחשבה זאת התגברה בו מאד מאד, עד שנמאסו לו החיים בארץ גלותו עם כל עדניה וקניניה, ובין רגע החליט החלטה נחושה לברוח מארץ הגלות ־ כבורח מבית הכלא ומבור עבדות, וכנכסף אל אהובתו וחמדת לבו אשר אליה נושא נפשו. ואז שבה אליו רוח השירה והתפרצה מפיו לאמר:
הציקתני תשוקתי לאל חי,
לשחר את מקום כסאות משיחי
עד כי לא נטשתני לנשק
בני ביתי ואת רעי ואחי
וחדלתי הלוך על כף ועל אף
ונתתי בלב ימים ארחי
עדי אמצא הדום רגלי אלקי
ושמה אשפכה נפשי ושיחי
ואסתופף בהר קדשו ואקביל
לפתחי שערי שחק פתחי
אדני לי ואיך אירא ואפחד ?
ומלאך רחמיו נושא שלחי.
הנסיעה לארץ ישראל
רבי יהודה הלוי ידע מפי עצמו, ומפי כל אלה מידידיו וקרוביו שהניאו אותו מצעד זה,
את כל הסכנה הגדולה שבנסיעה זאת, ובכל זאת הקדיש את עצמו אליה בלב מלא חרדה ואמונה גם יחד, ובעת פרידתו מארץ גלותו קרא שלום לכל בניו וידידיו, ואומר להם:
קראו עלי בנות ומשפחות
שלום, ועל אחים ועל אחות
מאת אסיר תקוה אשר נקנה
לים, ושם רוחו ביד רוחות
דחוי ביד מערב אלי מזרח
זה יעבור לנחות, וזה לדחות
בינו ובין מות כפשע, אך
בינו וביניו מעבה לוחות
ואמנם בנסיון קשה מאד התנסה רבי יהודה הלוי בנסיעתו זאת הארוכה והמיגעת,
נועזת ומסוכנת.
ספינתו שבה נסע, היתה מחניקה ומפרכת את הגוף ואת הנפש, וכמו שהוא מתאר ואומר:
קבור בחייו בארון עץ, לא
קרקע, ולא ארבע, אבל פחות
יושב – ואין עומד על רגליו
שוכב ־ ואין רגליו משולחות
יסורי נסיעתו גדלו עוד יותר מסיבת שכיניו הרעים ובהם המלחים, והוא אומר:
חולה וירא מפני גוים
חובל ומלח כל בני פרחח
הם הסגנים שם והפחות
להגדיל נסיונו ־ סער הים בשאון גליו, ולרגלי זאת הרבו ימי הנסיעה ואזלה גם צידת דרכו, וכפעם בפעם גברה הסכנה להיות נטבע בים ובשרו יהיה למאכל תנינים:
וים תשים כמרקחה יקודה,
והחיות בהדפם לאניות
ותנינים מצפים לסעודה
ועת צרה כמבכירה, ובנים
עדי משבר ואין כח ללדה.
ואלו אחסר מאכל ומשתה
נעים שמך בפי אשים לצידה.
כל תלאות דרכו זו לא הפילו את רוחו ולא דכאו את נפשו, אלא הגבירו את מיתרי כנורו להשמיע בהם שירתו הנפלאה שמתוכה נשקפת ־ עליזות רוחו, חדות נשמתו. קבלת יסוריו אלה באהבה לסליחה על אחור נסיעתו זאת עד עתה, ואמונה אמיצה מאד להצלחת דרכו זאת והגעתו אל מקום משאת נפשו. באמונתו זאת נושא את שירתו אל הספינה ואומר לה:
עלי הספינה ודרשי מדינה
אשר לשכינה בתוכה חדרים,
וחושי בעודך ויד אל תניפך,
וקשרי כנפך בכנפי שחרים
לנדיב ונעים ברוח קלעים
ולבות קרועים לאלף גזרים
אבל יש בטוח במרבה סלוח
וחיל וכח למוציא אסירים
אחרי תלאות מרובות הגיע מצרימה שבור ורצוץ בגופו, אבל אמיץ וחזק ברוחו ורצונו להגיע ארצה ישראל, אם גם לא יזכה לשבת בה, ובלבד שידרוך באדמתה ויזכה להקבר בה. אולם אנשי מצרים ־ גדוליה ורבניה שראו את מצבו הרופף והמסוכן, יעצוהו להתמהמה לזמן קט בארץ מצרים עדי יבריא וימשיך את דרכו, ואלה לעגו עליו על צעד לא יצלח ובלתי מועיל זה באומרם: מאז החורבן פקעה קדושתה ־
ואדע כי שכינה נטתה שם
כאורח לצל אלון ואלה
כלפי האחרונים הוא עונה בכעס עצור ואומר להם:
אבל איש יעלה מכל ארצות
אליהם – מעלה היא לו מעולה
ולמה ילעגו עלי מליצים ?
ולמה אהיה להם למלה ?
ואם לא יאמינו – הן מחיצה
ואין ביני וביניהם נחלה
ולראשונים מדבר אליהם תחנונים ואומר להם:
אל פעמי תאחרו מנסוע
בי אפחד פן יקרני אסוני
שאלתי ־ חסות בכנפי כבוד אל
והיות עם מלון אבותי מלוני
בערוב יומו ואחרי תלאות מרובות, בשארית כחותיו עלה ארצה ישראל משאת נפשו,
ואז פעמה רוח השירה על כנורו, פרסה על מיתריו ויתן בפיו שירתו הנפלאה, שיש בה מהתנשאות הרוח והשתפכות נפש נשגבה מאד, היא השירה הנצחית לעם ישראל:
ציון, הלא תשאלי לשלום אסיריך
ברגעים אלה יותר מכל הזמנים, הרגיש בעצמו אותה ההכרה שלא פסקה ־ שהוא הנהו התנים והכנור של עם ישראל כולו, וממיתרי כנורו נשמע קולה של כנסת ישראל כולה בעברה ועתידה, בשועתה על ענותה וחזון רוחה לעתידה. שירה נפלאה זאת שכתובה בדמע ודמי נפשו ולבו, היא שירת פנינים, שכל מלה היא פנינה יקרה, וכל פסוק מפסוקיה, וכולה יחד, היא מחרוזת אבני חן שאין דומה לה ליופי והתרוממות הרוח בכל שירת ישראל, מאז גלה מארצו ועד היום הזה. ולכן נתקבלה בפי כל ישראל לקינת אבל ושירת נחמה לאומרה ביום המר והנמהר, יום חרבן המקדש וגלות ישראל מארצו.
כנור שירת ישראל בדמותו של רבי יהודה הלוי נגנז במקום לא ידוע. רבות הן האגדות על דבר מותו ומקום קבורתו, אבל אין ידיעה ברורה ומוסמכת על זה, כי נתקיים בו מקרא שכתוב: ״ולא ידע איש את קבורתו״ [דברים לד,ו].
כנור ישראל זה לא מת, אלא הוא גנוז באוצר החיים של נשמת היהדות, באשר שירתו בפינו תמיד, וקולו העז והנעים נשמע ללבנו ומרעיד את מיתרי כנור לבבנו ־ לבכות ענותו ולשיר חזון גאולתנו.
ומי יתן ונאספו כל שיריו ופיוטיו, קדושותיו ותוכחותיו, תפלותיו ונחמותיו בספר מיוחד, כדי להנחילו בחרוזיו ורוחו לבנינו ובנותינו לדורות עולמים, כראוי למשורר עולמים של עם ישראל.
מסע נצחון זה של ריה״ל עם כל תלאותיו והרפתקאותיו, שיריו וחזיונותיו, הלהיב את השלהבת של אהבת ציון וארץ הקדש שהיתה הולכת ועוממת והולכת ונשכחת מן הלב, אף על פי שהיתה חיה בדבר־שפתים של הרגל ומנהג.
ריה״ל היה מעיין הרוח שחזה יחזקאל להחיות עצמות יבשות ולהפיח בהן רוח החיים. ברוח זו עורר את הרגשת החרות של עם ישראל, שהיא מעוררת כסופין לגאולה ולשיבה אל ארץ הנחלה. קול שירתו לציון מצלצל גם היום באזנינו בקול תוכחה מרה על הזנחתנו אותה בעבר, ובקול מעורר ומלהיב לעלות אל הארץ ולהדבק בשכינת הקודש של אלקי ישראל ורוח נבואתו שבארץ ישראל, ומעל מיתרי כנור זה שהוא נצחי בנצחיות ישראל תושר שירת גאולת ישראל.
לוחם מלחמות ה׳
כדוד מלך ישראל שהיה נעים זמירות ישראל, וזמירותיו בפינו לנצח, ובאותה שעה גם לוחם מלחמות ה׳, שגם מבחינה זאת הוא חי עמנו לדורות עולם, בתקוה להתגלות מלכותו המשיחית השומרת בקרבנו הכרת מלכות גם בתוך עבדות, כאמרנו תמיד: דור מלך ישראל חי וקיים [ראש השנה כה,א].
רבי יהודה הלוי היה כנור שירת ישראל והוא יהיה כן לנצח, ובה בשעה הוא לוחם מלחמת ה', מלחמת נצחונה של תורת ישראל שהיא נשמת ישראל, יסוד קיומו וסוד נצחיותו.
מלחמת ה׳ זאת שרבי יהודה הלוי הקדיש לה את עצמו, ויצא ממנה בשלום ועטרת נצחון, היא לא מלחמת חרב וחנית, כח וחיל, אלא מלחמת חכמה ותבונה, עצה וגבורה, שנצחונה הוא קיים בלי כל שנוי ותמורה, בכל תמורת המצבים והמעמדות של עם ישראל, ונצחון שהוא מנציח את גבוריו ומגיעם לנצחון סופי שאין אחריו כשלון.
מלחמה זאת היא כתובה בספר:
״אלחגה ואלדליל
פי נצר אלדין אלזליל״
לאמר: ההוכחה והראיה
בנצחון התורה המזולזלה
מגמתו היסודית של ספר זה היא – לבטל טענת העמים כולם שמביטים בזלזול על תורת ישראל מתוך דלותם של עם ישראל, וכמו שנתן דברים אלו בפי מלך כוזר לאמר: ״מסכים הייתי שלא אשאל יהודי, מפני שידעתי איבוד זכרם וחסרון עצתם, כי השפלות והדלות לא עזבו להם מידה טובה״(מ"א,י"ב).
ב. ההגיון מחייב שכשם שהם דלים ומזולזלים בעולם הזה, כך יוצאת תולדה מחוייבת שאין להם אחרית ותקוה בעולם הבא, הואיל וגם יעודי התורה הם עולמיים וחומריים, ולא יעודים נשמתיים בעולם הנשמות, כיעודי שאר הדתות שהם שמנים ודשנים מיעודיכם (שם ק"ד).
ג. ומעלתם בעולם הזה בדלות ושפלות ־ היא הוכחה ברורה גם לעולם הבא, וערוך מעלתם בעולם הבא כמעלתם בעולם הזה (שם קי"ב).
החבר משיב על טענות אלה ואומר: דלותם של ישראל היא סימן מובהק לגדולתם,
לפי שישראל אינם מכלל הנבראים לפי השתלשלות מדרגתם מהדומם לצומח ולבעלי חיים ואדם המדבר, שהמדרגה העליונה שבו היא מעלת החכמים המדברים, כי אלה הן מעלות מקריות שמפרידות הנבראים פרידה עצמית ברב או במעט. אין לה תכלית מפני שהיא פרידה מקרית, ואינה מעלה על דרך האמת. אבל המעלה האמתית, היא מעלה אלקית מלאכית שהיא נמצאת מדין הענין האלקי לא מן השכלי ולא מן הנפשי ולא הטבעי(שם מ״ב).
דמותה של מעלה זאת נראית בתארי הנביא בישראל, שהוא נבדל מכל אדם אחר בקורות חייו שהם למעלה מכל טבע הנבראים –
״יבוא באש ולא יוזק בו, ויעמוד בלי מאכל ולא ירעב, ויהיה לפניו זוהר שאין העין יכולה להסתכל בו, ולא יחלה ולא יחלש, וכאשר יגיע אל תכלית ימיו, ימות לרצונו, כמי שיעלה על מטתו לישן, וישן בעת ידועה ובשפה ידועה, עם ידיעת העבר והעתיד, מה שהיה ומה שיהיה. הלא המעלה הזאת נפרדת בעצמה ממעלת בני אדם״(שם מ"א).
אלה הם קצת תוארי הנביא אשר אין עליו חולק, אשר נראה על ידו להמון – התחברות הדבר האלקי בהם, ושיש להם אלוק' מנהיגם כרצונו כפי עבודתם והמרותם, והגיד להם הנעלם (שם מ"ג).
ממעלה עליונה זאת של נביא ישראל – נשקפת מעלתם של ישראל, שהנביא יצא מקרבם ולמענם, להודיעם ענין התחברות הדבר האלקי בהם, והשגחתו המיוחדת אליהם שהיא נגלית לפי מעשיהם, עבודתם והמרותם בדרכי התורה והמצוה הנתונה להם ממנו, לכן פתח ה' את דבורו אל המון ישראל: ״אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ [שמות כ,ב], ולא בורא העולם ובוראם, לפי שזהו דבר הנלמד מדת ההקשית שמביא אליה העיון, ונכנסים בה ספקות רבות. אבל: ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ הוא דבר שחייבין בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כך הקבלה הנמשכת שהיא כמראה החזון(שם י"ג-כ"ה).
תורה זאת נתונה לכל באי עולם, שכל הנלוה אלינו מן האומות יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו. אך התורה מפני שהוציאנו ממצרים, והתחברות כבודו אלינו ־ נתונה ומחוייבת לנו, לא רק בתור ברואיו ככל יתר הנבראים, אלא מפני שאנחנו הסגולה מבני אדם, ודבקה בנו השגחתו(שם כ"ו,כ"ז).
