שער ל"ב / שירת ישראל וכנורה, רבי יהודה הלוי – חלק ב'

פרק ג'/  יעודי התורה

יעודי הדתות של יתר העמים הם כולם אחרי המות, ואין בחיים בהם מאומה ולא דבר שיורה עליהם. (המאמינים ביעודים אלה, אינם נאמנים להם אלא בפיהם ושפתותיהם, ומתכחשים אליהם בלבם ונפשם), ולא ראיתי אחד מן המאמינים ביעודים ההם שהוא מתאוה למהירותם, אבל אם היה ביכולתו לאחרם אלף שנים, וישאר במסורת החיים ובעול העולם ועצבונו, היה בוחר בזה.
אבל יעודינו: הדבקנו בענין האלקי בנבואה, ומה שהוא קרוב אליה, והתחברות הענין האלקי בנו בגדולה וכבוד ובמופתים, ועל כן אינו אומר בתורה: כי אם תעשו המצוה הזאת, אביאכם אחרי המות אל גנות והנאות, אבל הוא אומר: ואתם תהיו לי לעם, ואני אהיה לכם לאלקים ]ע"פ שמות ו,ז], ואנהיג אתכם, ויהיה מכם מי שיעמוד לפני, ומי שיעלה לשמים כאשר היו הולכים בין המלאכים, ויהיו גם כן מלאכי הולכים ביניכם בארץ ותראו אותם יחידים ורבים, שומרים אתכם ונלחמים לכם, ותתמידו בארץ ויהיה שובעה ורעבונה, וטובתה ורעתה בענין האלקי כפי מעשיכם, ויהיה נוהג העולם על המנהג הטבעי זולתכם. כי תראו עם שכינתי שתהיה בתוככם, מטוב אדמתכם וסדר גשמיכם שלא יעברו עתיהם הצריך להם, ושתתגברו על אויביכם במתי מספר, מה שתכירו בו, כי אין ענינכם נוהג על המנהג הטבעי, אבל הרצוני… והתורה הזאת וכל יעודיה מובטחים, שלא יפול מהם דבר, ויעודיה כולם (בשכר ועונש) כולל אותם שורש אחד, והוא: יחול קרבת אלקים ומלאכיו. ומי שיגיע אל המעלה הזאת, לא יירא מן המות, ותורתנו כבר הראית לנו זה עין בעין (שם ק"ה-ק"ט).
מעלתם של ישראל לעולם הבא. בעלי הנימוסים האחרים לא ראו מכל זה מאומה,
אך אמרו להם: קבלו עבודת המלך… ואם לאו – ירחיק אתכם ויענה אתכם אחרי מותכם, ומהם מי שאמר: לא בא אלינו אדם שיגיד לנו שיהיה אחרי מותו בגן עדן או בגיהנם, ורובם הגבירו סדור ענינם וחבור עצתם וקבלו העבודה ויחלו נפשם במצפון יחול חלוש. אך בנראה יחול חזק ונאמן, ומתגדלים ומתפארים על עמי הארץ שבהם באמונה, ואיך יתפארו אלה בטענת מה שיגיע אליו אחרי מותם על מי שיגיע זה אליו בחייו, והלא טבע הנביאים והחסידים קרוב אל הקיימים בעולם הבא יותר מטבע מי שלא קרב אל המדרגה הזאת
(שם ק"ט).

פרק ד'/  אמונת הגמול

סבל הדלות והמסכנות אינו גנאי לסובליהם ־ אלא תפארת היא להם, ובהם היו מתפארים גדולי האומות האלה, כי אין מתפארים אלא במי שאמר: מי שהכה על לחייך הימנית, הכן לו השמאלית… והגיע הוא וחבריו וההולכים אחריו מאות מן השנים, מן הבוז והיסורים וההרג אל ענינים נפלאים וידועים, והם הם הפאר.
וכן בעלי תורת ישמעאל וחבריו, עד שגברו, ובאנשים ההם היו מתפארים ומתגדלים,
ולא במלכים האלה אשר גבה שיאם ורחבה מלכותם ונפלאו מרכבותם. אם כן ערכנו אל האלקים יותר קרוב ממה שאם היתה לנו גדולה בעולם הזה [קי"ג].
דברים אלה הוא משיב כלפי המלגלגים, אבל לפי האמת הוא סותר את דבריהם ואומר: היעודים אשר ערבו לך, כבר קדמו חכמינו לספר גן עדן וגיהנם… וספרו הנעימות והיסורים ביותר מה שספרו שאר האומות הקרובות, ודברתי עמך עד עתה על מה שבא במקרא ובדברי הנביאים, כי לא נזכר בהם יעודי עולם הבא בביאור כאשר נזכר בדברי החכמים.
ואמת הוא, כי בדברי הנבואה – שישוב העפר שבגוף האדם אל הארץ ותשוב הרוח אל האלקים אשר נתנה (קהלת יב,ז) ובדברי הנבואה ־ תחיית המתים לעתיד, ושליחת נביא שמו אליהו, כבר שולח בזמן העובר ולקחו האלקים כאשר לקח זולתו, והוא לא טעם טעם מיתה.
עובדא זאת של מיתה, שאין בה טעם מיתה, של פרידת הגוף מהנשמה, מוכיחה בברור גמור, כי נשמת האדם אינה קשורה בתנאי הגוף ומזונותיו, ואינה חיה עמו, אלא היא מחיה את הגוף חיי נועם בעולם הזה לכל אלה הרוצים בחיי נשמות עלי אדמות, והיא נכספת לשוב אל מקוריותה בטהרתה, וכדרשת רז״ל: תנה לו, כמו שנתנה לך בטהרה ־ אף אתה תנה לו בטהרה, וזהו הסימן המובהק לחיי עולם הבא, שאדם הנכסף להם בעולם הזה זוכה לעולם הבא שהוא עולם הנצח, של צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו
השכינה (ראה הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק, ובמשנה תורה ה׳ תשובה פ"ח ה"ב).
ריה״ל ממשיך להוכיח דבריו אלה מהמקובל ומסור בפי כל ישראל ואומר: ופתיחת תפלתנו שיודעים אותה הנשים, כל שכן החכמים: ״אלקי נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתה, אתה יצרתה… ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבוא״ וכו', וגן עדן עצמו אשר הרבו בני אדם לזוכרו, לא לקחו אותו כי אם מן התורה, והיא המדרגה אשר הוכנה לאדם, ולולי שחטא היה עומד בה לנצח. וכן גהינם הוא מקום ידוע קרוב לירושלים, גיא שאין האש נכבית ממנו, היו שורפין בו עצמות הטומאה והנבלות ושאר הטומאות, והמלה עברית מורכבת (שם קט״ו).

וכוונתו בדברים אלה להוכיח כי יסוד אמונת הגמול מעולם הנשמות – מקורו מתורת ישראל, אלא שתורת ישראל בדברי הנבואה ודברי חכמים השתמשו בשמות ״גן עדן״ ו״גהינם״ לשבר את האוזן, ורמזו בדבריהם גמול השכר הטוב בשיבת האדם למדרגתו העליונה שהוכנה לו קודם החטא, זאת אומרת: פרישות מהנאות חומריות ותענוגיות של החיים ודבקות בחיי הנצח והעונג, וגהינם הוא כנוי לדבקות בטומאה בוערת ולוהטת שמטמאת ומכלה.
ואלה שלקחו מאתנו יסוד־אמוני זה פרשו הדברים כפשוטם וחמריותם הגסה, ועוד מתפארים ואומרים כי יעודיהם הם שמנים ורוחניים ויעודינו דלים ורזים, ועל זה וכדומה קורא בזעם שירו ואומר:
חמסי וחמתי על פתאים,
אשר הם בעיניהם חכמים, .
אשר קראו לשקריהם אמיתות,
וקראו שם אמונתי ־ קסמים.
מההגבה נגד הזלזול בעם ישראל עובר ריה״ל אל ההתפארות של ישראל על כל העמים כאמור: ״ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת" [דברים כו,יט]. ואומר: הרפה לי מעט עד שאבאר אצלך גדולת העם, ודע לעד שהשם בחרם לעם ולאומה מבין אומות העולם, וחול ענין האלקי על המונם עד שהגיעו כולם אל מעלת הדיבור. ועבר הענין אל נשיהם והיו מהם נביאות, אחר שלא היה חל הענין האלקי כי אם ביחידים מבני אדם אחר אדם הראשון וכו׳ מאדם עד נח, ומנח עד אברהם, שהיה סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא העברי. וסגולת אברהם ־ יצחק, והרחיק כל בניו מהארץ הזאת המסוגלת כדי שתהיה מיוחדת ליצחק. וסגולת יצחק – יעקב, ונדחה עשו אחיו מפני שזכה יעקב בארץ ההיא. ובני יעקב כולם ראויים לענין האלקי, והיה להם המקום ההוא המיוחד בענין האלקי. וזה היה תחלת חול הענין האלקי על קהל, אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים, וישמרם האלקים ויפרם וירבם ויגדלם במצרים, כאשר יגדל האילן אשר שרשו טוב, עד שהוציא פרי שלם דומה לפרי הראשון אשר נטע ממנו. רצוני לומר: אברהם יצחק ויעקב וכו׳. ונראה כזה בענין הטבעי, כי כמה יש מבני האדם שאינו דומה לאב כלל, אך הוא דומה לאבי אביו. ואין ספק כי הטבע ההוא היה צפון באב, ואף על פי שלא נראה בהרגשה, כאשר היה צפון טבע עבר בבניו עד שנראה באברהם(שם צה).
ישראל בגלותו הוא לא רק גוף בלא ראש, אלא גם לא גוף ־ אבל עצמות מפוזרות,
כמו העצמות היבשות שראה יחזקאל. ועם כל זה העצמות שנשאר בהם טבע מטבעי החיים, וכבר היו כלים לראש וללב ורוח ונפש ושכל, טובים מהגופות מצויירות מאבן וסיד, בראשים ועינים ואזנים, וכל האברים, ולא חלה בהם מעולם רוח חיה, ואי אפשר שיחול בהם, אך המה צורות דומות לצורות אדם ואינם אדם [מאמר שני ל].
האומות המתות אשר חשבו להדמות לאומה החיה ־ לא יכלו אל יותר מן הדמיון הנראה: הקימו בתים לאלקים ואל נראה בהם לאלקים אות, הפרשו והנזרו להראות עליהם הנבואה ־ ולא נראתה וכו׳, נפגע לבם, רוצה לומר: הבית ההוא שהם מכוונים אליו, ולא נשתנה ענינם. אבל ענינם משתנה כפי רובם ומעוטם וחזקתם ועל דרך הטבע והמקרה. ואנחנו כשימצא פגע את לבנו אשר הוא בית מקדשנו ־ אבדנו, וכאשר ירפא – נרפא אנחנו, בין שנהיה רב או מעט, ועל איזה ענין שיהיה, כי מנהיגנו ומלכנו, המושל בנו והמחזיק אותו בענין הזה שאנחנו בו מן הפזור והגלות ־ אל חי.
כי לא יעלה במחשבה שאומה מן האומות יקרה בגלות הזאת שלא תשתנה לאומה אחרת, כל שכן עם אורך זה (מאמר ב' ל"ב-ל"ג), אם לא ההשגחה העליונה שומרת אותם ומנהיגה אותם לחפצה ורצונה ולתעודתה, כאמור: ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו״ [ישעיה מג,כא].
אלה הם מקצת מן המקצת מטענותיו של לוחם מלחמת ישראל ־ רבי יהודה הלוי נגד אלה שמביטים על ישראל בבטול וזלזול, ועל ידי כן גם על תורתם בטענה: כי מנושא התורה יודע ערך הנשוא, וכן להיפך.
ולזה הצליח מאוד לוחם נאמן זה בחכמה ותבונה לבטל כל טענות זלזול ובטול אלה,
וגם להביא לידי הוכחות ברורות וראיות מופתיות על גדולת ישראל וחשיבותו, שהיא נמשכת לו מגדולת תורתו ותעודתו בחיים, שעליהם נאמר: ״עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר״ [ישעיה מט,ג], לפי שהם האירו ומאירים את העולם באור הלבבות, והם המופת כי יש לעולם מושל ושומר, מסדר ונוצר, יודע הקטן והגדול שבו, וגומל על הטוב ומעניש על הרע, וזהו פאר גדול ! ויש ביאור במקור הערבי כתוב: מן אלביאן אלסחר, ־ שתרגומו הנכון הוא: גלוי ומבורר שהוא פלא, ובאמת נאמר עליהם: ״לעשות לו שם עולם״ [ישעיה סג,יב], ״.ותעש לך שם כיום הזה״ [דניאל ט,טו], ״לתהלה ולשם ולתפארת״ [דברים כו,יט](מאמר ב׳ נ״ה).

פרק ה'/  ישראל ותורתו

במזמור דוד [תהלים יט] בתהלת התורה, הקדים ספור השמש במזמור: ״השמים מספרים כבוד אל״, וזכר אורה הכולל וזכות עצמה, ויושר דרכה, ויופי מראיה, וסמך לזה: ״תורת ה' תמימה משיבת נפש״, והתלויה בו, כאילו אמר: אל תתמהו מן הספורים האלה, כי התורה יותר בהירה וגלויה ומפורסמת ומועילה ומעולה, ולולא בני ישראל לא היתה התורה.
ועוד כי לא היתה מעלתם בעבור משה, אבל מעלת משה היתה בעבורם, כי האהבה לא היתה כי אם בהמון זרע אברהם יצחק ויעקב, ובחר במשה להגיע הטוב אליהם על ידו, ואנחנו אין אנו נקראים עם משה, אלא – עם ה׳, ועם אלקי אברהם(מ"ב, נ"ו).
מכאן דברי גנות להעמים שקוראים את עצמם בשם מחוקקים או גבור אומתם, באשר אין להם מעלה עצמית מקורית שלהם, ואין להם במה להתפאר משלהם. ומכאן מחאה לאלה מהעמים הקוראים אותנו בשם: משהיים, או: בני דת משה, ושאחריהם נגררו גם משכילינו כביכול לקרוא את עצמם בשם זה, כאילו אפשר להבדיל בין תורת משה ועם תורתו, וכאילו תורת ישראל מצטמצמת בחוג צר של בית הכנסת ועבודת ה׳ בתפלה לבד, ולא בכל החיים בכל היקפם ורחבם, בכל פנות שאנו פונים ובכל צעד שאנו צועדים. אבל האמת הברורה שהיא מבדלת בין ישראל לעמים, שכל העמים נקראים בשם ארץ מולדתם או כבושם, מחוקקם וגבורם, ישראל נקרא בשם: עם ה', או: עם אלקי אברהם, לפי שהם נושאי תורת ה' בלבבם, בפיהם ומעשיהם. הם מעידים על תורתם שהיא תורת ה', ותורתם מעידה עליהם שהם עם ה׳, ושניהם יחד מעידים על מציאות ה׳ והשגחתו הנפלאה בכל יצירתו הנפלאה שבמעשה בראשית, ועל מין האדם בכללו ובאישיו ־ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ועל ישראל עם בחירו, מקבלי תורתו ושומרי מצוותיו, ומקדשי שמו ומתקדשים בקדושתו.

פרק ו'/  עם ישראל ושפתו

הלשון הוא סימן מובהק לרמת דרגתה התרבותית והמוסרית, השכלית ומחשבתית, ויצירותיה הספרותיים ומדעיים, אומנותיים ומלאכותיים של האומה.
השפה שהיא בטויה של המחשבה, היא לבושה של נשמת האומה, שממנה משתקפת בזכותה וטהרתה, חכמתה ותבונתה, והיא חוט השדרה המקשרת את כל חוליות האומה לגוף בריא וזקוף, איתן ויציב.
השפה היא אנית סוחר של האומה, שבדרכה ועל ידה, שולחת למרחקים גדולים ורחבים מאד את יצירותיה ומחשבותיה, בדעות ואמונות, במדות ותכונות, תורות ומשפטים של האומה, ומכניסה תרומתם אחרי צרוף וזקוק דעות והשפעות המתקבלות מהחוץ.
שפת הלאום היא הסמל והעדות למקוריותו ופעולתו התמידה בשדה החיים והחברה של כל עם ועם. ולכן נקראו העמים גם בשם הלשונות, והלשונות בשם העמים. מבחינה זאת נקראת שפת התורה שהיא לשונו הקדומה של עם ישראל בשם ״השפה העברית״, כי שם לשון הקודש ניתן לה בתור שם תואר על קדושתה המיוחדת (ראה הכוזרי מ"א סי' מ"ט ומ"ב סי׳ ס"ח).
מנקודת השקפה זאת, צרף ריה״ל בספרו זה פרק קצר מיוחד להשפה העברית, שאחרים זלזלו בה ועל ידה גם בעמה וגם בתורה שנכתבה ונלמדת בשפה זאת, מפני דלותה וקצורה לעומת השפה הערבית למשל, שהיא שלמה ורחבה יותר ממנה.
וכנגד זה – מליץ היושר ולוחם מלחמת ה' וישראל – עונה ואומר: מצא אותה מה שמצא נושאיה, נתדלדלה בדלותם וצרה במיעוטם, והיא בעצמה החשובה שבלשונות מקבלה וסברא. מעלתה מקבלה ־ שהיא הלשון שבה דבר השי״ת עם אדם וחוה, ובה דברו שניהם, כאשר יורה על זה הגזר: אדם מאדמה, ואשה מאיש, וחוה מחי וכו׳. ושהיא לשון עבר ובעבורו נקראת עברית… וכבר היה אברהם מדבר בארמית באור כשדים, והיתה לו העברית לשון מיוחדת לשון הקודש ,והארמית לשון חול, וכן נשא אותה ישמעאל אל הערב, והיו אלו שלוש לשונות משותפות מתדמות – הארמית והערבית והעברית, בשמותיהם, בתהלוכותיהם ובשמושיהם.
מעלתה מדרך הסברא – לפי העם המשתמשים בה, מה שהיה צריך אליו מהמליצה, כל שכן עם הנבואה וכו'.
הראית ספור התורה, המשכן והאפוד והחושן וזולתם כשהוצרכו אל שמות נכריים,
היאך מצאו אותם עד תומם, וכן שמות העמים ומיני העופות והאבנים, וזמירות דוד, והתרעם איוב והתוכחו עם רעיו, ותוכחות ישעיה ונחמותיו וזולתם… ובשארית הזאת אשר נשארה מלשוננו הנוצרת הברואה [ימצאו] ענינים דקים ועמוקים (שם ס"ח,ע"ב).

פרק ז'/  תורת אלקים

המגמה היסודית של ספר ויכוחי זה ־ היא: ההוכחה הברורה ומכרעת לאמתות תורת ישראל בתור תורה אלקית, כי הזלזול באיזו תורה שהיא נובעת משלשה כוונים:
א. כפירה במציאות תורה אלקית מטענות פילוסופיות.
ב. טענת אנשי התורות, שכל אחד מהם מחזיק בתורתו בקנאות גדולה, באמונתו כי זאת ולא אחרת היא תורה אלקית, וטבע הדברים מחייבים זאת, כי אי אפשר ליחס לאלקי עולם, שהוא יחיד ומיוחד בעולמו, שתהיינה ממנו תורות חלוקות ומיוחדות לכל עם.
ג. המינים – שהם כופרים במציאות אלקים, וממילא נמשכת כפירתם בתורת אלקים.
וכן פתח דבריו בספר זה ואמר:
שאול שאלו אותי על מה שיש אתי מן הטענות והתשובות על החולקים עלינו. מן הפילוסופים ואנשי התורות ועל המינים החלוקים על המון ישראל(מ״א א׳).
שלשה טוענים אלה אחדם לגוף אחד שקראו בשם: ״מלך כוזר״, ולמעשה של חלום אחד שנשנה לו פעמים שלש לאמר: ״כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים״. וזה לפי שעבודת אלילים בצורתה המגושמת, וכן דעת אלקים משובשת, המיוסדת רק על הקשים ומופתים פילוסופים, שהיא מסלקת השגחת האלקים מכל התבל בכללה ומיניה וסוגיה, וקרבתו אל האדם אשר יצר בצלמו – גם היא עבודה זרה, כעובד אלילים או כמין הכופר במציאות אלקים חיים ומלך עולם. ושלשתם שוים בענינם, שהם חולקים על המון ישראל בטענות פילוסופיות, או קבלות מוטעות ודמיונות שוא.
עובדא זאת של מלך כוזר ועמו, שהיה מלך אדיר וחזק, נותן את חתיתו על העמים שסביבותיו, ויושב הוא שקט ושאנן בארצו ומשמש בעבודת ההיכל והקרבנות בעצמו בלב שלם (שם), ובכל זאת מתוך הכרתו העצמית מאס בתורתו מבלי דעת סבה מחוייבת לכך, אלא מתוך קול נשמתו הפנימית שנדמתה כמלאך אלקים הנגלה אליו בחלום לילה, מדבר אליו ואומר: ״כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים״, גרם לו לחקור על האמונות והדעות, והתיהד בסוף הוא ועם רב מהכוזרים (שם).
עובדא זאת היא הוכחה ברורה וחותכת, כי נשמת אלקים שבאדם, שהיא נר ה׳,
יודעת ומכרת במציאות עליונה נעלמה ונסתרת שהיא מנהיגה את העולם והאדם לחפצה ורצונה, ומלמדת את האדם דעת אלקים ודרכי עבודתו, וזו היא סיבת האמונה, והיא גם סיבת המרי.
כי הפילוסוף אומר: האלקים נעלה מידיעת חלקי הדברים, מפני שהם משתנים עם העתים, ואין בידיעת הבורא שנוי, והוא אינו יודע אותך (ר״ל: את האדם באישיותו) כל שכן שידע כוונתך ומעשיך וישמע תפלתך ויראה תנועותיך (שם). ומה שמכונה ״רצון האלקים״ הוא ע״ד העברה, או על הדרך הקרוב, רודפהו ובקש ידיעת אמיתת הדברים עד שישוב שכלך פועל לא נפעל, והדבק בדרכי הצדיקים, כי הם עזר בציור האמת, ודבקות הלמוד וההדמות לשכל הפועל, וכללו של דבר – בקש זוך הלב באיזה אופן שיתכן לך, אחרי אשר תבין כללי החכמות על אמיתתם (שם א).
נגד טענה זאת משיב הכוזרי:
א. מתוך הרגשתו הנפשית: אני יודע בעצמי, כי נפשי זכה ומעשי ישרים לרצון הבורא,
ועם כל זה היתה תשובתי, כי המעשה אינו רצוי. מכאן שהאלקים יודע אותו בידיעה אישית, ושיש מעשה שהוא רצוי לפניו בעצמותו ולא מפני המחשבה והכוונה שבו(שם ב).
ב. ממה שאנו רואים החלומות הנאמנים למי שלא התעסק בחכמה ולא בזכוך נפשו, ונמצא הפך זה במי שטרח בה, וזה מורה כי יש לדבר האלקי ולנפשות סוד אחר זולת מה שזכר הפילוסוף (שם ד).
אולם עדיין יש בפי הפילוסוף טענה אחרת לסתור האמונה בהשגחת האלקים על האדם, ורצונו וידיעתו במעשיו המצווים לו ממנו, כי בזה אנו מאמינים שיש קרבת אלקים עם האדם, והאדם אל האלקים בהתקרבותו אליו במעשים הרצויים לו וקבלו ממנו את דברו הנבואי, וזה מה שמתנגד אל השכל וההגיון.
ודברים אלה נתנם בפי מלך כוזר לאמר: ואיך יעלה על הדעת ויתחזק בנפש שיהיה לבורא הגופות והרוחות והנפשות והשכלים והמלאכים, אשר התעלה והתקדש והתגדל מהשגת השכלים, כל שכן מהחושים, חבור עם הבריאה הזאת הנבזה והמגונה בחמרה. ואם היא נפלאה בצורתה, כי בקטן שברמשים מפליאת חכמתו, מה שאין הדעת משגת אותו. וכל החכמה הנמצאת בבריאה הוא הטבע הטבוע בכל הנמצאים כולם, שהוא הסבה אשר בה ינוח וינוע הדבר בעצם ולא במקרה.
ולזה משיב הכוזרי בלעג ואומר:
דברי הפילוסוף הם מופרכים מעצמם: כאילו הוא אומר, כי הדבר אשר ינוע מעצמו וינוח מעצמו יש לו סבה מה, בה ינוח וינוע, והסבה ההיא ־ היא הטבע. וזהו דבר מבהיל את הדעת בשקרותו, (כי טבע הדברים נולד עם מציאותם או אחרי מציאותם, אבל אין הדברים בוראים את עצמם ואת טבעם). ואם אמנם יש ליסודות לשמש ולירח והכוכבים כחות טבעיים משפיעים במציאות הדברים, על דרך החמום והקרור וההרטבה והיובש, אבל הציור והשיעור וההזרעה וכל אשר יש בו חכמה לכוונה, לא יתיחס אל הטבע שהוא כח מיכאני שאין חכמה ולא ציור ושיעור, אלא לבורא שהוא חכם יכול ומשער.
וכיון שהוא המצייר והמשער, כל דבר לתפקידו ולצורתו, אל יהיה רחוק בעינינו הראות רשמי ענינים אלקים נכבדים בעולם הזה התחתון, כשיהיו החומרים מהם נכונים לקבל אותם (שם ס"ח-ע"ז).
תשוקה זאת שבנשמת האדם, היא מניעה אותו להכין את עצמו לקבלת הרשמים האלה, ובזה נפרד הממרה מהמאמין, כי הממרה משתדל לתקן את עצמו או את עמו לקבל רשמים אלה ולהשיג דעת אלקים ורצונו במחקר וסברות והקשות, ממה שימצא בספרי החוזים, ועבודות פולחניות דמיוניות וטפלות מהקשה וסברה, ועל דרך זה היו בני אדם קודם משה, זולתי מעט מזער, נפתים בנמוסי הכוכבים והטבעים ונעתקים מנמוס אל נמוס, ומאלוק אל אלוק, או שמחזיקים רבים מהם. אבל המאמין הוא זה היודע כי הדברים אשר יבינו לקבל הרשמים ההם האלקיים אינם ביכולת אדם, ולא יוכל לשער כמותם ואיכותם, ואם ידעו עצמם לא ידעו זמניהם, אך הויתם וחבורם והזמון להם, צריך ידיעה שלמה מפורשת מאת האלקים, ומי שהגיעו הדבר הזה וקיים אותו על גמוליו ותנאיו בלב שלם ־ הוא המאמין(שם ע"ט).

פרק ח'/  מופתי התורה האלקית

טענות החבר בפרקים הראשונים מספרו זה הועילו לבטל טענות הפילוסוף, ולהוכיח בצורך תורה מן השמים שהיא תורה אלקית, ועתה עומדת טענת אנשי התורות שכל אחד מהם אומרים כי תורתם היא התורה האלקית. ואם איננו כן, מה לאדום וישמעאל שחלקו הישוב, נלחמים זה בזה, וכל אחד מאמין כי הליכתו אל גן עדן. והאמן לשניהם – זה דבר שלא יתכן אל השכל (שם ב), וכיון שלא יתכן להאמין לשניהם ־ מוכרח לכפור בשניהם ולומר כי אין תורה אלקית, או להאמין אל אחד מהם מתוך הכרעה מופתית. ומה היא ההכרעה המופתית שאין עליה חולק ולא אחריה ספקות שתורת ישראל היא תורת האלקים באמת ?
על טענה זאת נותן החבר תשובה נצחת בפי הכוזרי לאמר:
אין הדעת נוחה להודות שיש לבורא חברה עם בשר ודם, כי אם במופת שמהפך בו טבע הדברים, כדי שיודע כי זה לא יוכל עליו אלא מי שברא הדברים מאין, ושיהיה הענין ההוא לפני המונים – יראוהו בעיניהם, ולא יגיעם בספור ובקבלה, ויחקרו על הדבר ויבחנוהו בחינה אחר בחינה, עד שלא יפול בלב אדם ספק, כי יש בו צד דמיון או צד מכשפים (שם ח').
ורצה ה' להסיר הספק הזה מלבותם של ישראל, וצוה אותם להתקדש הקדושה הגלויה והצפונה… והזמון לשמוע דברי אלקים וכו׳ ושמע העם דבור צח בעשרת הדברים, הם אמות התורה ושרשיה… ואלה עשרת הדברים לא קבלם ההמון מאנשים יחידים ולא מנביא כי אם מאת האלקים נתנו… והאמינו העם מן היום ההוא, כי משה מדובר בו בדבור, התחלתו מאת הבורא, לא קדמה למשה בו מחשבה ולא עצה, שלא תהיה הנבואה כאשר חשבו הפילוסופים מנפש יזדככו מחשבותיה ותדבק בשכל הפועל, הנקרא רוח הקודש (לפי דעתם), או בגבריאל ויעזרהו וישכילהו (רמז לחזיונות מחוקק המושלמים), ואפשר שיתדמה לו בעת ההיא בחלום או בין שינה ויקיצה, כי איש מדבר עמו ושומע דבריו בנפשו לא באזניו, ורואה אותו במחשבתו ולא בעיניו, ואז יאמר כי הבורא דבר בו. וסרו אלה המחשבות המסופקות במעמד הר סיני [פ"ז].
בטענות נמרצות אלה שנאמרו בשפה ברורה ותמציתית, שגם בתרגומה ניכר בה רוח השירה והפיוט של רבי יהודה הלוי, שמושכת את לב כל קוראיו ושומעי דבריו, הגן בחכמה ותבונה נשגבה ונפלאה, וסתר את כל הטענות של הפילוסופים ואנשי הדתות נגד עם ישראל ותורתו, והרים אותם על נס לתפארה ולתהלה בתור עם ה' נושאי תורת ה׳ בלבם ורוחם, ודבקים בה׳ אלקיהם ומתנצחים בנצחיותו, ודבקה בהם השגחת ה׳ לשומרם מכליה ולהגיעם לתעודתם היעודה להם מפי משה נביאו ונאמן ביתו, ותלמידיו הנביאים והחכמים הבאים אחריו דור דור.

פרק ט'/  תורה שבעל-פה

ספר מלחמות תורת ה' , לא היה שלם אם לא תפס מקום חשוב וניכר ויכוח ההגנה לנצחון תורה שבעל פה, שהיא נצחונה ותפארתה לתורה שבכתב, וכל הכופר בקבלתה מסיני של תורה שבעל פה ממעיט דמותה של תורה שבכתב, ועוד יותר דמותה של היהדות כולה. וכמאמר רז״ל: לא כרת הקב״ה ברית עם ישראל, אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: ״כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל״ [שמות לד,כז] (גטין ס,ב), כי התורה שבעל פה היא מבצר חומתה של התורה שבכתב נגד כל אבני הקלע וחצים ובליסטראות של האויבים למיניהם וצורותיהם שקלעו נגדה, והיא אורה של תורה שבכתב, והיא גם סבת נצחיותו של עם ישראל ונצחיות תורתו, באשר רק על ידה אנו נבדלים מכל בעלי התורות, שאין להם אלא מה שבכתב, או פרושי הכתב ככל העולה על רוח המפרשים.
אבל תורת ישראל נתנה בסיני עם פרושיה ודרושיה, ועל פיהם נמצא פתרון לכל הבעיות שעמדו ושתעמודנה לפנינו, ורמזים ומקורות נאמנים לכל השאלות והחקירות האלקיות, ותשובות לכל הטענות והספקות של המינים והאפיקורסים או של המלגלגים והמבזים.
ובאמת לוחם מלחמת ה', זה רבי יהודה הלוי, יחד פרק חשוב בספרו זה למלחמת הגנה ותנופה נגד כת הקראים, שהם לא רק כופרים בתורה שבעל פה, אלא גם לוחמים נגדה בכל מאמציהם.

פרק י'/  התחלת כת הקראים

התחלת מפלגות דתיות בישראל נגלתה רק בימי אנטיגנוס איש סוכו, שמתוך טעות בהבנת דבריו צמחו שתי כתות דתיות בשם: צדוקים וביתוסים (ראה אבות דר"ן פ"ה,ב). אולם כתות אלה אעפ״י שאנו רואים מדבריהם שנחלקו עם הפרושים בדרשותיהם על המקרא, אבל לא היה זה משום התנגדות לתורה שבע״פ, שהרי מצאנו שבין הדברים שנחלקו הצדוקים יש שהם למדים מקל וחומר, שהיא אחת המדות שהתורה נדרשת בהן(עיין ב"ב קטו,ב, וידים פ"ד,משניות ו-ח). ובכלל, כל המחלוקת שנזכרה במסכת ידים (שם) אין לה קשר עם התנגדות פרינציפיונית לדרשות הכתובים המקובלות מפי החכמים, אלא עיקר מחלוקתם נגד שלטון הרבנות במשפטים, שלכן עשו להם ספר משפטים מיוחד משלהם, וחתרו תמיד לקחת תחת שלטונם את מושב הסנהדרין שהיה המוסד המחוקק של האומה (ראה "מגילת תענית" פ"ד: בארבעה בתמוז עדא ספר גזרתא וכו׳). מנקודת השקפה זאת התנקשו בתחבולותיהם להכשיל קידוש החודש שנעשה על ידי הסנהדרין(ר"ה כב,ב וירושלמי ר"ה פ"ב ה"א ותוספתא ר"ה פ"א).
וזה מתאשר מדברי יוסיפון האומר בשם הצדוקים: כי הם אמרו כי רק מה שכתוב בתורה מפורש [יש חובה לשמור], לא מה שלמדו הזקנים(קדמוניות ספר י"ג פרק י'). ולכן התנגדו גם לתקנות הפרושים שיהיו כותבים בגט: כדת משה וישראל (ידים שם מ"ח).
בכלל, מחלוקתם – היא השקפת עולמם: ליהנות מהעולם הזה במלוא חפנים, מתוך כפירתם בעולם הבא, שזו היתה יסוד מחלוקתם.
מכל זה מתברר שהצדוקים היו מפלגה מדינית וליברלית בהשקפת עולמה, וכל מחלוקתם נגד הפרושים היתה לבטל שלטונם הדתי או שלטון התורה, ולעשות את ישראל לאומה מדינית ככל העמים.
לפי זה יוצא ברור שכתה דתית בתוך ישראל התחילה עם כת הקראים, שהיא נשארה יחידה ומגיע לקצה. ובכן שומה עלינו לדעת זמן לידתה של כת זאת שממנו נדע גם סיבות הויתה.
מקובל בספרי ההיסטוריונים שכתה זאת נולדה בגלל ריב של שררה: ענן־בן-דוד-בן -חסדאי, התנשא לשבת על כסא ריש-גלותא, במקום דודו הנשיא שלמה שמת בלא בנים, והגאונים ראשי מתיבתא, התנגדו בכל תוקף למנוי זה, בדעתם אותו כנוטה מדברי התורה הכתובה והמסורה, ודל חלקו מאד ביראה וענוה, ויושיבו על כסא כבוד זה את אחיו חנניא. מריב אחים זה פרצה כת הקראים בשנת ד' אלפים תק״ך היא שנת 760 למספרם (ראה בתולדות ישראל [לר׳ זאב יעבץ] ח"ט ד' 189, והדברים עתיקי ימים וארוכים, ואין כאן מקומם).
אולם ברור הדבר שענן זה לא היה מיסד כת דתית זו, ואין הדעת נוטה לקבל שיש כח השפעה ביד איש או אנשים לחולל דבר כזה שהוא מתנגד לרוח היהדות ומטרתה, שהיא מתפארת בעצמה בצדק ואומרת: ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" [מתפלת המנחה של שבת], ולכן כל כתות דתיות שקמו בה ־ לא האריכו ימים ולא הקיפו את העם, אלא הצטמצמו במספר אנשים ולזמן קצר מאד, לכן רבי יהודה הלוי החוקר והלוחם, חיפש ומצא זמן התחלת כת זאת שהיתה מיוסדת בכח מלכותי, שיסדה והכניסה לתוך העם בכח כפיה מצד אחד, והשמדת הרבנות מצד השני, וכן הוא אומר: …ואחריו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וחבריהם. ובימיהם התחילה כת הקראים, בעבור מה שאירע לחכמים עם ינאי המלך וכו', ויעצוהו חבריו להבאיש בחכמים ולכלותם ולהגלותם ולהמיתם ואמר להם: 'כאשר נאבד החכמים ממי נלמוד התורה׳ ? ואמרו לו: הרי תורה שבכתב – כל הרוצה ללמוד יבא וילמוד. ושמע דבריהם והגלה החכמים וכו׳, וכבר השרישו הקראים שורש עם אנשים שהיו דוחים תורה שבעל פה ומתחכמים בטענות, כאשר אתה רואה שעושין היום… והם משתדלים בשרשים מתחכמים בתולדות, ואפשר שיגיע הפסד גם אל השורשים רק מסכלותם, לא בכונה מהם(שם מאמר ג', ס״ה).
ראיה גדולה לדבריו מדתנן: נתנה על מצחו או על פס ידו ־ הרי זו דרך הקראים. פרש״י: שמבזין מדרש חכמים והולכין אחר המשמע, כמשמען: ״בין עיניך" – ממש, ״על ידך״ – ממש (מגלה כד,ב. ראה הערת שפ"ר(שאול פנחס רבינוביץ, המתרגם והעורך של] – "דברי ימי ישראל" [לצבי גרץ] ח"ג ד' 139).
אולם הוכחה זאת אינה מכרעת לענין קביעות שם הכת הזאת, שהרי בירושלמי(מגילה פ"ד, ה״ט) גרסינן: הרי זו דרך מינות. אולם גם לגירסת הירושלמי והרי״ף הדבר מוכיח בברור שהיתה כת קדומה בישראל, עוד בתקופת התנאים, שהיו מפרשים התורה במשמעה הפשוט ביותר ולא כדרשת חכמינו(עיין בפני משה וקרבן העדה שם).
מכאן מצאנו מקור לשם ״קראים״, שהוא שם שקראו לעצמם כת זאת לשבח, וקדמונינו קיימו להם שם זה לגנאי שמבזין מדרש חכמים וכו׳.
על כל פנים מצאנו שכת זו שנקראת ״קראים״ או ״מינות״ נזכרה במשנה, וזה מסייע לרבי יהודה הלוי שקובע התחלת כת זו בימיו של ינאי אלכסנדר, שרדף את החכמים בכל תוקף ושנא גם את הצדוקים, ולכן בחר לו כת אחרת שהיא כת הקראים.

הטענות נגד הקראים

רבי יהודה הלוי מניח ליסוד מוצק שהתורה בנויה ומוצקת על שני עמודים מוצדקים והם: א. תורת אלקים. ב. תורה מקובלת בלב נאמן מהקהל.
וחול הענין האלקי באומה איננו כי אם לאלקים לבדו, וצריך לשמוע אותו השעור והערך ממנו, וזה יושג כאשר נתדמה לאבותינו ללכת אחריהם ולא נתחכם אנו בתורה(שם מ"ג פכ"ג).
הקבלה היא מחוייבת גם להקראים, כי הנה ספר משה הפשוט הוצרכנו במלותיו ובדבור בו אל כמה כתות מן הקבלה, מן הנקוד, ומטעם, ומפסוק, וממסורת, ובזה אנו והקראים חייבים בה. וכשם שאנו צריכים לקבלה לקריאת התורה בנקודותיה נגינותיה וטעמיה, על אחת כמה וכמה שאנו צריכים בעניניה. ראיה לדבר שהרי כשאמר להם: ״החדש הזה לכם ראש חדשים״ [שמות יב,ב], למשל (וזהו תרגום המדויק של "מתלא" בערבית, והתרגום: "על דמיון" – אינו מדויק), לא נסתפק העם אם רוצה לומר: חדשי המצרים שהיו ביניהם, או חדשי הכשדים שהיו עם אברהם, או חדשי השמש, או חדשי הירח, או שני הירח בתחבולות יסכימם עם שני השמש, כאשר בחכמת העבור וכו׳. והפשוט שבתורה הוא סתום, כל שכן הסתום, אם לא היו סומכין על תורה שבע״פ וכו׳, ואיך הם דנין במצות הדוחות זו את זו, כמילה עם השבת מי נדחה מפני מי וכו׳(שם ל"ה), ומן הדין שנכפור עליהם ההסכמה ונאמר להם: איך הסכמתם במצוה פלונית והדעת מכרעת בדברי האל אל פנים רבים, ואם יאמרו: כן היתה דעת ענן או זולתו ־ חייבו עצמם טענת קבלה ממי שהוא יותר קדמון, ויותר ראוי להאמין רבותינו, כי הם רבים ואלה יחידים, ודעת החכמים סמוכה על הקבלה מהנביאים, ואלה סברא גרידא (שם ל"ח).
הטענה השלישית שאין עליה תשובה היא זאת: תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני, שנאמרה עם נתינת התורה הכתובה, והם הפירושים המקובלים שנמסרו מפי רב לתלמידיו בשלשלת הקבלה והסמיכה. בהוראת השופטים וסנהדרין שבלשכת הגזית, שהוא המקום אשר בחר ה׳: "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך… לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך… והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן… או אל השופט (אשר יהיה במקום) ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל׳׳ [דברים יז,י-יב].
ובזה נתחייבנו במצות מגילה ופורים ומצות חנוכה, ויכולנו לומר: אשר קדשנו במצוותיו וצונו… ״לגמור״ או ״לקרוא״ את ההלל, ו״על נטילת ידים״, וערובי חצרות ומבואות… שהן הוראות בית דין שיצאו מן המקום הנבחר, ואלו היו חוקינו יוצאים אחר הגלות לא היו נקראים ״מצוות״, ולא היינו יכולים לברך עליהם: אשר קדשנו במצוותיו וצונו… אך היינו אומרים עליהם שהם תקנה או מנהג, ורוב מצוותינו סמוכות אל ״הלכה למשה מסיני״ שנמסרה לנו מפי משה, כאמור: ״והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו״ [שמות יח,טז] וכבר אמר להם באחרונה: ״כי היא חכמתכם ובינתכם״ [דברים ד,ו], ומי שרוצה להכזיב פסוק זה יראה ענין הקראים, שעושים דברי אלקים חיים לאותיות מתות ומאובנות, בהכניסם בהם פירושים חשוכים ופעוטים מחוסרי הגיון ומחשבה, ומי שהוא רוצה להאמין בו – יראה חכמת המשנה והתלמוד, והם מעט מהרבה מהחכמות הטבעיות והאלקיות, ויראה שבאמת ראוי להם להתפאר על כל העמים בחכמתם.
וקצת מצוותינו ־ מן המקום אשר יבחר ה׳ עם התנאים הנזכרים, ואם לא נסמוך על אלה [אנשי בית שני בחסידותם, חכמתם ויראתם] ־ על מי נסמוך(שם ל"ט).
ואם כן הקבלה מחוייבת, מפני שהוא פירושה המוסמכת ומקובלת מסיני ומפי משה, וזה כולל רובה הגדול של התורה, ומפני שהיא נאמרה מפי הסנהדרין שישבו בבית שני במקום אשר יבחר ה', ופרושיהם מחייבים את כל בית ישראל, גם אם היו נאמרים מסברתם ודעתם, ומכלל זה גם המצוות שהוסיפו עליהם מן המקום הזה.
והקראים שמכחישים פרושים מקובלים ומוסמכים אלה, הרי הם מכחישים גם בתורה שבכתב, שאינה נבדלת מתורה שבעל פה, והם כממרים דברי השופט, והוא חייב מיתה, והם בכלל: ״ובערת הרע מקרבך" [דברים יז,ז]. וכל ישראל ישמעו ויראו, הואיל והם מפירים משמעתה של האומה שהיא סבת אחדותה ויסוד קיומה.

פרק י"א/  מצוות שמדברי סופרים

פורקי עול התורה ומצוה, כהקראים ודומיהם, באים עלינו בטענה מן התורה גופה, שנאמר בה: ״לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו״ [דברים יג,א], ובטענה זאת חושבים להרוס כל בנין תורה שבעל פה, שאינו נמלט מתוספת על דבר תורה או גרעון ממנה, טענה זאת נתנה רבי יהודה הלוי בפי הכוזרי, והוא משיב עליה: לא נאמר זה אלא להמון, כדי שלא יחדשו משכלם ויתחכמו מדעתם, ויקבעו לעצמם תורות מהקשתם כמו שעושים הקראים, שהרי הזהירה תורה לשמוע מן הנביאים אחרי משה, כמו שנאמר: ״נביא אקים לכם מקרב אחיהם כמוך״ וגו׳ [דברים יח,יח], והזהיר בכהנים ושופטים שיהיו דבריהם נשמעים.
מזה מובן היטב שמאמרו: לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, הוא מה שצויתי אתכם על ידי משה ועל ידי נביא מקרבך מאחיך, עם התנאים הנזכרים בנבואה ועל הוראות שנקבצו עליו הכהנים והשופטים מן ״המקום אשר יבחר ה׳״, מפני שהם נעזרים בשכינה, ולא יתכן שיסכימו בדבר שחולק על התורה, בעבור רובם, ולא תעבור עליהם הטעות לחכמתם הרחבה המורשה והטבעית הקנויה(שם מ"א).

פרק י"ב/  שכחת התורה

הכוזרי מעורר טענה חזקה לסתור שלשלת הנחלת התורה הכתובה ממה שנאמר: ״וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה' ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחודש השביעי״(נחמיה ח,יד) וכן נאמר: ״ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא כתוב בו: אשר לא יבוא עמוני ומואבי בקהל האלקים עד עולם״(שם יג,א).
על יסוד כתובים האלה טוען הכוזרי כמנצח: לא ראיתי אנשי בית שני אלא שכבר שכחו התורה ולא ידעו מצות הסוכה עד שמצאוה כתובה, וכן מצות: ״לא יבוא עמוני ומואבי״ [דברים כג,ד] נאמר בהם: ״וימצאו כתוב בתורה״ [נחמיה ח,יד], וזה ראיה על אובדן התורה (שם נ"ד).
ומזה נסתרת כל קבלת תורה שבעל פה שהיא מיוסדת ובנויה עליה, וכיון שכן אין כל הוכחה לתורתנו שהיא תורה מן השמים וזקוקה לפירושים מקובלים.
על טענה זאת משיב החבר בלעג שנון ואומר: אם כן אנחנו היום חכמים ויודעים יותר מהם, שאנחנו יודעים התורה כולה כפי מחשבתנו. ואם כן, אם היינו מצווים היום להקריב קרבנות, הידענו איך נשחטם… ואיך נקריב, ואיך נזרוק הדם ומנחתו ונסכו והשיר הראוי לומר עליו, ומה שהכהנים חייבים בו מקדושה וטהרה ומשיחה ובגדים ותכונות, ואיך אוכלים הקדשים, וזמניהם ומקומותם, וזולת זה ממה שיארך ספורו. והלא ראית כי אנשי בית שני איך בנו המזבח והחומה והקריבו קרבנות, וכבר ידעו מצות יום הכפורים מה שהוא גדול מהסוכה, וכולם צריכות לחכמה מופלאה ומלמד מזומן(שם נ"ה־ס׳).

וכיון שידעו כל זה, אין שום סבה לומר שנשתכחה מהם התורה, או שאבד מהם ספר התורה, אלא פרושם של דברים כך הוא זה: כותב התורה לא הרגישה נסתרות, אבל כתב המפורסמות הגלויות… כי לא היתה כונת הכותב לזכור כי אם הדבר המפורסם בהמון, אשר נשאוהו כל העם, אך הדברים המיוחדים אשר היו מנשאים אותם היחידים, כולם אבדו ממנו, אלא המעט מהם או המליצות הצחות מהנבואה שערבו לבני אדם ללמדם ליקרת עניניהם וצחות דבריהם.
וכן לא כתב מדברי עזרא ונחמיה אלא המפורסם בהמון, והיה יום עשות סוכה יום מפורסם, בעבור שחרדו העם ועלו להרים בעבור עלי זית ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות, ומה שאמר: ״וימצא ־ או וימצאו ־ כתוב״, רוצה לומר: ששמעו עם הארץ וחרדו לעשות הסוכות, ולגרש אמות בניהם, וזו היתה חרדה גדולה בהמון העם, אבל היחידים לא אבדה מהם מצוה קלה כל שכן גדולה(שם ס״ג).

פרק י"ג/  בקורת המקרא

שאלת בקורת המקרא היא קדומה מאד, ונקראת בפי רז״ל בשם: ״עטור סופרים״ ו״תקון סופרים״, אלא שקדמונינו אמרו שגם בשאלות אלה של תיקונים בקריאה או בכתיבה, או בשתיהם יחד, ועטור סופרים בהוספת אותיות או חסור אותיות, הכל הוא מהלכה למשה מסיני(נדרים לז,ב).
והסופרים האחרונים שמתגנדרים בחכמה זאת לתקן ולהגיה ככל העולה על רוחם, אומרים שכל תיקונים אלה הם פעולות הסופרים, ומדוע לא יהיו גם המה בכלל המתקנים, או המקלקלים (ראה בספרי "מכמני עוזיאל" ד׳ פב־פז).
שאלה זאת היא יסודית מאד לחזק את הקבלה והמסורה, או בטולה ולכל הפחות החלשתה, שאם נניח שיד סופרים היתה בכתיבת התורה והנ״ך, בזה הננו הורסים את הקבלה הנאמנה גם בגוף ספר הספרים, וממילא בכל הספרים ותורה שבעל פה שנבעה ממנו, ושהיא בנויה על אותיותיה ומלותיה של תורה שבכתב.
בנקודה זאת התבצרו כל אלה המלגלגים על שלמות ספרי התנ״ך, כמו שנתקבלו מסיני ומפי דברי הנבואה.
בשאלה זאת עמד ריה״ל ונתן בפי הכוזרי שתי טענות שבפי המבקרים לאמר: ומה תאמר אם ימצא חלוף בספר אחד או בשנים ושלשה ? והחבר משיב: יעיינו ברוב הספרים, כי הרבים לא יעבור עליהם הכזב, ויניחו היחידים, וכן יעשה במעתיקים כשיחלקו המיעוט ישובו לדעת הרוב (שם כ"ה-כ"ו).
שאלה ותשובה זאת מכוונת אל מאמרם ז״ל: שלשה ספרים נמצאו בעזרה וכו' באחד כתוב: אחד עשר הוא, ובשנים מצאו כתוב: אחד עשר היא, וקיימו שנים ובטלו אחד (מסכת סופרים פ"ו ה״ד).
אגדה נאמנה זאת היא מעידה שהיו שנויים בגוף כתב התורה, ודבר זה עלול להיות בכל הזמנים על ידי טעות המעתיקים, וזה מטיל ספק גדול בידיעת הגירסא ומעמיד את כולן בספק, ומתוך כך ליטול רשות לעצמנו להכריע ולהגיה לפי בינתנו אנו. ולזה משיב החבר: יעיינו ברוב הספרים, כלומר אין אנו רשאים להכריע בדבר מדעתנו ובינתנו, אלא רוב הספרים הם מכריעים, משום שאין הזיוף שהוא הכזב, או טעות הסופר, יכולים להיות משתוים ברוב, וסימן מובהק של זיוף וטעות הוא אי ההסכמה והשתוות הדעות שביניהם, ולכן הרוב הוא המכריע ומברר את הנוסחא האמיתית שהיא המקורית.
אולם יש שהתקונים במקרא נראים כהכרחיים מפני שבלעדם לא יובנו הדברים, או שהדברים ככתבם יש מובנים שאסור לאומרם וכל שכן לכותבם. דוגמא לשאלה מעין זאת היא שאלת הכוזרי לאמר: ומה תעשה באות שתמצא בספרים בחלוף ההקשה, כמו: ״צדו צעדינו״ [איכה ד,יח], התראה שהוא 'צרו' ו׳אשר לא נשא לשוא נפשי׳ [תהלים כד,ד] ישיבוהו ׳נפשו׳ וזולת זה הרבה שלא נוכל לספרם.
והחבר עונה ואומר: אם תשלוט ההקשה על אלה והדומה להם, תשנה הספרים כולם: באותיות תחלה, ואחר כך במלות, ואחר כך בחבורים, ואחר כך בנקוד, ואחר כך בטעמים וישתנו הענינים, וכמה פסוקים יכול האדם להעתיק עניניהם אל הפכם בהעתקת אחד מאלה המסורות, כל שכן כלם (שם כ"ח). ותשובתו ברורה מאד, לאמר: מוטב שנחקור ונמצא את הפירוש הנכון לפי הכתב, ממה שנשלח יד להגיה, שאם כן אין לדבר סוף, ומה שיגיה אחד היום יבטל השני מחר ויגיה משלו, וכן הלאה, ומהאותיות נבוא אל המלות ואל הפסוקים, ומלה אחר מלה, פסוק אחר פסוק, נשנה את כל הכתוב, ונהפוך דברי אלקים חיים לדברי אדם בן תמותה ־ קצר השכל והבינה.
ועל זה רצוי להשתמש במליצתו היקרה של רבי יהודה הלוי בפיוטיו ליוצר של ר״ה:
חקור פעליו, רק אליו אל תשלח ידיך.
אל תדרוש בסוף ובראש, במופלא ובמכוסה.
ישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא.
אזהרה זאת שנאמרה בבקשתנו לדעת אלקי אמת, היא חלה גם על דברי אלקים חיים ותורתו תורת אמת.

פרק י״ד/  שלשלת הקבלה לתורה שבעל פה

טענתם של הקראים ודומיהם בנויה בעיקרה על יסוד זה: שמאז גלות בבל נפסקה שלשלת הקבלה, כמו שנפסקה הנבואה, ולפי זה נופל יסוד הקבלה להלכה למשה מסיני, שנשתלשלה מפי רב לתלמידו.
לבטל טענה זאת אומר רבי יהודה הלוי: הנבואה התמידה עם אנשי בית שני מהזקנים הנעזרים בכוח השכינה שהיתה בבית ראשון, ונשאר לעם בשובם אל הבית: חגי, זכריה ועזרא וזולתם, ארבעים שנה אחר בנין בית שני, והם מסרו שלשלת הקבלה לכנסת הגדולה, שנמשכה שלשלת הקבלה מהם עד חבור המשנה מאה חמשים שנה אחרי חרבן בית שני, חמש מאות ושלושים שנה להפסק הנבואה, והשתדלו במשנה כהשתדלותם בתורה – בקצור דבריה ויופי חבורה ונוי ערכה והכללת אופני הענינים עם ה״פסק״, בלי ספק בענין, שיראה המעיין בעין האמת כי בשר ודם יקצר מחבר כמותה אלא בעזר אלקי… ומדמיוני סמיכתם על הנבואה, מה שאמרו: אמר נחום הלבלר: מקובל אני מפי רבי מיאשה, שקבל מאבא, שקבל מן הזוגות, שקבלו מהנביאים ־ הלכה למשה מסיני(פאה פ״ב משנה ו).
ומהזהרם בקבלת היחידים, מה שאמר אחד מהם לבנו בעת מותו: בני, חזור בך מארבעה דברים שהייתי אומר לך. אמר לו: ואתה למה לא חזרת בך ? אמר לו: שאני שמעתי מפי רבים והם שמעו מפי רבים, הם עמדו בשמועתם ואני עמדתי בשמועתי, אתה שמעת מפי יחיד – מוטב שתניח דברי יחיד ותאחוז דברי רבים (עדויות פ"ה מ"ז).
אלה מעט מהרבה כטיפה מהים על שמועות המשנה, אבל שמועות התלמוד והמקבלים אותו – יארכו הדברים בהם ובדרכיהם ובדבריהם ובמשליהם (שם ס"ה ס׳׳ז).

פרק ט״ו/  מדרשי הלכה ואגדה

בחתימת פרק מלחמת השם זאת, נתן רבי יהודה הלוי בפי הכוזרי טענתם של המלעיגים על דברי רז״ל, על דרשותיהם בכתובים שאינן הולמות לגמרי פשוטי המקרא, והם מוציאים פסוקי התורה אל פנים שמרחקת אותם ההקשה, ותעיד הנפש כי לא היתה הכונה בפסוק ההוא מה שזכרו, פעם בדינין פעם בדרשות, וכן על מה שיש בדבריהם הגדות ומעשים רבים ממה שמרחיק אותם השכל.
על טענה זאת עונה ואומר: יכול שהיה להם סודות נעלמות ממנו בדרך פרוש התורה, היו אצלם בקבלה בהנהגת ׳שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם', או שיהיה הבאתם לפסוקים על דרך ׳אסמכתא׳, שהם שמים אותה כסימן לקבלתם בסימן שמיקל עליהם זכרם. ושמא שני הפנים יחדיו יש להם בהבנת הפסוקים, או שיש להם שם פנים אחרות נעלמו ממנו, ומן הדין שנסמוך עליהם, מאחר שנתבררה חכמתם וחסידותם והשתדלותם והמונם הגדול, אשר לא יתכן בו שום הסכמה, ואין לחשוד לדבריהם, אבל נחשוד הבנתנו, כאשר נעשה בתורה ומה שנכלל בה, ממה שלא יתישב בנפשותינו, ואין חשד אצלינו בדבר ממנו אבל נתלה הקצור בנפשנו [מאמר שלישי ס"ח-ע"ג].

פרק ט״ז/  הגדות ומעשים

ההגדות, מהם שנוהגים בדרך הצעה והקדמה לעניין שרוצים לנצחו ולאמצו, כמו שאמרו: כשירד רבון העולמים למצרים [ראה שמות רבה פט"ו] להשריש האמונה שיציאת מצרים היתה בכונה מאת האלוקים יתברך, לא במקרים ולא במצועים, מתחבולות בני אדם וברוחניות כוכבים ומלאכים ושדים, וכל אשר יעבור בלב מחשב, אבל בדבר האלוקים לבדו, מהם ספורים ממראות רוחניות ראום, ואין זאת פליאה על החסידים ההם שיראו צורות, מהם מתדמות בעבור גודל מחשבתם וזכות דעותם, ומהם צורות שיש להם ממש אמתי מחוץ כאשר ראו אותם הנביאים, וכן בת קול שלא פסקה מהם בבית שני, והיא מדרגה למטה ממדרגת החזון והדיבור.
ואל יהיה רחוק אצלך מה שאמר רבי ישמעאל: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה [ברכות ג,א ושם: ר׳ יוסי], וכבר נתבאר ממעמד משה ואליהו מה שישים זה באפשר, וכאשר יבוא בקבלה הנאמנה מן הדין לקבלו. ונאמר במה שאמר: ״אוי לי שהחרבתי את ביתי" [שם], כאשר נאמר: ״וינחם ה׳… ויתעצב אל לבו״[בראשית ו,ו].
ומהם מה שהם משלים מובאים על סודות החכמות נמנע גלותם, מפני שאין להמון תועלת מהם, והם מונחים לחקור ולחפש ליחידים, כשיגיע אליהם מי שהוא ראוי להם אחד בדור או בדורות. ומהם מה שנראים כשקר ויתבאר ענינם עם מעט עיון, כמו שאמרו: שבעה דברים נבראו קודם העולם: גן עדן, וכו׳ [פסחים נד,א] דומה למה שאמרו החכמים: תחילת מחשבה ־ סוף המעשה [״צרור המור", פרשת ויחי], וכאשר היתה כונת החכמה בבריאת העולם – התורה, שהיא גוף החכמה ונושאיה הם הצדיקים, וביניהם כסא הכבוד, והצדיקים באמת לא יהיו כי אם מהסגולה, והם ישראל ואין ראוי להם כי אם הסגולה מהמקומות והיא ירושלים, ולא יחברם כי אם החשוב שבברואים והוא משיח בן־דוד. ואחריתם והליכתם אל גן עדן, היה בדין שיושמו כל אלה ברואים בכח קודם העולם. ומהנראים עוד שקר מה שאמרו: עשרה דברים נבראו בין השמשות וכו׳ [אבות ה,ו], להפיק בין התורה והטבע: כי הטבע אומר במנהג, והתורה אומרת בשנוי המנהג, וההפקה ביניהם כי המנהגים שנשתנו הם בטבע, מפני שהיה בחפץ הקדמון מותנה בהם, ומוסכם עליהם מששת ימי בראשית, ואני מודה לך ־ מלך כוזר ־ שבתלמוד דברים שאיני יכול להטעימך בהם טעמים מספיקים ולא להביאם בקשר ענין, והם שהכניסו התלמידים בתלמוד, מפני שהיה אצלם שיחת החכמים צריכה תלמוד, ומה שהיו נזהרין במה ששמעו מרבותיהם, עם השתדלותם שיאמרו כל מה ששמעו מהם במלותם בעצמם, ואפשר שלא היו מבינים עניניהם, ויאמרו: כך וכך שמענו וקבלנו, ואפשר שהיה לרבותיהם במאמר ההוא, ענינים נעלמו מהתלמידים והקלנו בו, מפני שלא ידענו ענינו. אך כל זה במה שאינו במותר ובאסור, על כן לא נרגיש אליו ולא יפחות החבור עם הפנים אשר זכרתים [מאמר שלישי ע"ג].

פרק י״ז/  חזון הגאולה

משורר ישראל שהביע בשירותיו את סבל הגלות של עם ישראל ותקות גאולתו העתידה, הוא לוחם מלחמת תקוה זאת נגד כל אלה שמתיאשים ממנה, בראותם אורך הגלות ואי האפשרות הטבעית של הגאולה, והוא נותן בפי הכוזרי שאלת יאוש זאת לאמר: שקע האור ההוא אשר אתה מספר, שקיעה שהדעת מרחקת שיראה עוד, ואבד אבדה שהשבתה אינה עולה במחשבה.
והוא משיב ואומר: אין אור זה שוקע אלא בעיני מי שאינו רואה אותנו בעין פקוחה, ומביא ראיה מדלותנו ועניינו ופזורינו, שנשקע אורנו, ומגדולת זולתנו והשגתו לעולם ומשלו בנו, כי יש לנו אור.
אבל חשבתי בחשובים ממנו, שהם היו יכולים לדחות הבוז והעבדות מעל נפשותם במלה שיאמרוה בלי טורח, וישובו בני חורין ותרום ידם על מעבידיהם, ואינם עושים זאת אלא בעבור שמירת דתם, הלא די בקורבה הזאת להפגיע ולכפר עונות רבים… וזה מוכיח שיש לאלקים בנו סוד וחכמה, כחכמת גרגיר הזרע אשר יפול בארץ, והוא משתנה ומתחלף בנראה אל הארץ ואל המים ואל הזבל, ולא ישאר ממנו שום רושם מוחש, כפי מה שידמה למביט אליו, והנה היא אשר תשנה הארץ והמים אל טבעה ותעתיקם מדרגה אחר מדרגה, עד שתדוק היסודות ותשיבם אל דמות עצמה, ותדחה קליפותיה ועליה וזולת זה, עד אשר יזדכך הלב, ויהיה ראוי לחול בו הענין האלקי, וצורת הזרע הראשון, עושה העץ ההוא פרי כפרי אשר היה זרעו ממנו, וכן תורת משה – כל אשר בא אחריה ישתנה אליה באמת ענינו. ואם הוא בנראה דוחה אותה, ואלה האומות הן הצעה והקדמה למשיח המחוכה, אשר הוא הפרי, וישובו כלם פריו כאשר יודו לו וישוב העץ אחד, ואז יפארו ויוקירו השורש ההוא אשר היו מבזים אותו, וכאשר אמרנו ב״הנה ישכיל עבדי" (מ"ד סי' כ׳־כ׳׳ג). לאמר: ״הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. כאשר שממו עליך רבים כן משחת מאיש מראהו ותארו מבני אדם… לא תואר לו ולא הדר… נבזה וחדל אישים… וכמסתר פנים ממנו נבזה ולא חשבנוהו״ [ישעיה נב,יג־נג,ד]. והוא משל לישראל בגלותו (מאמר שני,ל״ד).
והוא האות והמופת לגאולתו הנסית ופלאית, שתביא אחריה גאולת עולם לכל העולם, בשוב ישראל אל ארצו ומקדשו, כאמור: ״לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה׳״ [ישעיה יא,ט].