במהות לוחות העדות נאמר : והלחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים חרות על הלוחות (שמות ל״ב ט״ו), וכן נאמר לחות אבן כתובים באצבע אלקים (שם ל״א י״ח). הא למדת, שמציאות לחות האבן והכתב שעליהם הם שני דברים חלוקים, כי האבנים עצמן הם מעשה אלקים, והמכתב ,הוא מכתב אלקים זאת אומרת: כתובים באצבע אלקים, הא כיצד ? השם טוב כתב: ואמנם שנאמר שכתבם עתה השם יתעלה. או שנעשו עתה ברצונו, זהו קשה לפי שיתחייב לו רצון מחודש (פי׳ השם הטוב מו״נ ח״א פ׳ ס״ו) גם ר׳ יהודה הלוי נתקשה בזה וכתב : הוא יתברך ברא את הלחות וכתב אותם כתב חרות, כאשר ברא את השמים והכוכבים במאמרו בלבד. ורצה יתברך ונגשם על השעור אשר חפץ, ונחרת בהם הכתב בעשרת הדברים, ולא נצטרך בו אל כלי ולא אל סבות אמצעיות כאשר יצטרך בפועל הברואים (כוזרי מ״א ס״י פ״ט) ועוד כתב: האויר מצטייר בשמע עשרת הדברים. המכתב מצטייר חרות בלוחות (שם מ״ב ס״י ו'), בדבריו אלה תרץ אמנם שאלת ההגשמה אבל עדין שאלת חדוש הרצון עומדת בכל תוקפה.
הרמב״ם אומר: והלוחות מעשה אלקים המה, ר״ל: שמציאותם טבעית ולא מלאכותית, כי כל הדברים הטבעיים יקראו מעשי ה' ואמרו: כתובים באצבע אלקים, דומה לאמרו : כתובים בדבר אלקים, ואלו אמר בדבר אלקים היה דומה לאמרו בחפץ אלקים כלומר ברצונו וחפצו (מו״נ שם) דברי הרמב״ם סתומים הם מאד וכדי למצוא פרושם צריכים אנו לדברי הראב״ע שכתב: פרוש מעשה אלקים שהיו ככה כמדה הראויה נבראים (שמות ל״ב, ט״ו), ועל מה שכתוב באצבע אלקים כתב : כי כל חפץ ה׳ בדבר פיו יקום ופרוש דבר זה על דרך משל כמשפט מלכי האדמה, וככה : כי הוא צוה ונבראו, ודברי השם הם בשמים כנגד השפלים, וכן כתוב: לעולם ה׳ דברך נצב בשמים. והמשכילים יבינו (שם ל״א י״ח). פרוש דבריו הוא זה : כי הלוחות עצמם אינם יצירה חדשה : אלא שכך נמצאו בצביונם: וקומתם מששת ימי בראשית: ונשמרו במקום זה למעמד זה של נתינתם לישראל, אולם הכתב שעליהם הוא שנעשה באצבע אלקים, כלומר בחפץ ה׳ ורצונו כי דבר ה׳, זאת אומרת. רצונו הקדוש והמוחלט הוא נצב בשמים בנגד השפלים, ואצבע אלקים הוא שוה לדבר ה׳ שהכונה בו בחפצו ורצונו. ואין כאן חדוש ורצון ולעת הכושר מתגלה רצון ה׳ הקדוש להשפלים ובנושאים שפלים מחומר הבריאה וכן כתוב לעולם ה' דברך נצב בשמים, כלומר התגלותו בארץ נראה לנו השפלים כבריאה חדשה, ואיו ספק שלזה כוון הרמב״ם ז״ל וכן כתב היתכן מציאות כתב בלוחות יותר מופלא ממציאות הכוכבים בגלגלן כמו שזה ברצון ראשון לא בכלי עשאם כך יהיה זה הכתב הכתוב ברצון ראשון לא בכלי (שם) הא למדת, שהכתב הוא התגלות רצון הקדום בדברים ברואים במעשה בראשית (עיין פי׳ הקרשק״ש).
ועתה נעשה אזנינו כאפרכסת לשמוע דברי חכמים ותורתם, וכן אמרו באגדתם: והלחות מעשה אלקים המה, שהם מלאכתו של הקב״ה (ילקוט שמעוני) רמז שד״מ ד״ה ויתן אל משה) ועוד אמרו: הלחות לא נבראו מן הארץ אלא מן השמים, וכשאמר לו המקום, פסל לך, מחצב של סנפירנון נברא למשה בתור אהלו וחצבן שנאמר : ויפסול שני לוחות אבנים (שם רמ״ז שצ״ב ס״ה והלחות).
שני מאמרים אלה בצרופם מבארים לנו מעשה הלחות שנאמר בהם מעשה אלקים, שהם בריאה חדשה מעין בריאת מעשה בראשית שנאמר ויעש אלקים וכן וישבות אלקים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. אבל אינם בריאה חדשה לגמרי כמלאכת שמים וארץ שהיא בריאה יש מאין הגמור והמחלט, אלא הם בריאה נסית שמימית שאינה נעשית בטבע ככל הצורות המתחדשות יום יום מהרכבת היסודות הארציים שהם פושטים צורה ולובשים צורה עפ״י חוקי הטבע שהטביע בהם יוצרם ועל ידי מעשר. בני אדם: אולם הלחות הם יצירה מזגית של כחות חמריים נמצאים ברצון אלקים כדוגמת המן שנאמר בו: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא, והלחות השניים גם הם היו בדרך נם אלא שהיו בדרך טבע של מחצב סנפרינון הנמצא בארץ והנם שבהם היה התגלותו למשה ברצון ה׳ כדי שיפסול ממנו את הלוחות מהמצוי לו באהלו.
ולענין כתב הלוחות אמרו: רשב״י ורבנין מלמד, שהיה הדבור יוצא מימינו של הקב״ה מקבלו וחוקקו על הלוח, וקולו הולך מסוף העולם עד סופו לקיים מה שנאמר: קול ה׳ חוצב להבות אש. א״ר ברכיה שנה לי ר׳ חלבו: הדבור עצמו היה נחקק מאליו, וכשהוא נחקק הולך מסוף העולם ועד סופו שנאמר: קול ה׳ חוצב להבות אש, אמרתי לר׳ חלבו, והא כתוב, כתובים באצבע אלקים ? אמר לי: כתלמיד שהוא כותב ורבו מיישב על ידו (שהש״ר פ׳ א פסוק ישקנו) וכן אמרו: וכל העם רואים את הקולות, ראו דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות שנאמר קול ה׳ חוצב להבות אש (מכלתא יתרו) מדברי רז״ל אלה אנו למדים שכולם מסכימים לדעה אחת שכתב הלוחות נעשה על ידי זה, שהקול עצמו הוא שנחקק ונחרת על הלוחות, ומחלוקתם היא באיכות פעולה זו, רשב״י ורבנין סוברים שהנס שבדבר היה בזה שהדבור לא נחרת משעת יציאתו לאויר העולם כדרך הטבע אלא אחרי הפסקת הקול, והקב״ה מקבלו וחוקקו ברצונו הגמור על אבני הלוחות, וזה מה שנאמר בכתוב ״כתובים באצבע אלקים״ זאת אומרת . שהקב״ה לוקחו וחוקקו. אבל ר׳ חלבו סובר, שקול פלאי זה, נחקק מאליו על הלוחות, וכשהוא נחקק הולך מסוף העולם עד סופו. כלומר השמיעה והחקיקה נעשו בבת אחת. כתלמיד היושב לפני רבו קולט כל מלה ומלה היוצאת מפיו וכותבה על הנייר, ורבו מיישב על ידו. מבחינה זאת מתקיים מאמר הכתוב והכתב מכתב אלקים הוא, שנחקק בקולו הפלאי, שהוא כתלמידו ששומע מפי רבו וכותב , ויצדק לומר שרבו הוא עצמו הכותב אחרי שהוא המכתיב. אולם דעה זו נראה שהיא מופרכת מדכתיב; פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, (שמות ל״ד א׳) ובלוחות השניות לא היה קול אלקים שיחקק דבריו על הלוחות ? לתרץ זה אמרו במדרשם: אמר הקב״ה למשה הלוחות הראשונים אני כתבתי אותם כדכתיב, כתובים באצבע אלקים, אבל השניים כתוב, ולואי אתן בו ידי (שמו״כ פ׳ מ״ז) זאת אומרת הלוחות השניות נקראים מכתב אלקים לפי שנכתבו במצות ה׳ וברוחו אשר צלחה על משה נביאו ונאמן ביתו לכתוב בכתב אלקים את עשרת הדברות, אבל הלוחות הראשונים נכתבו באצבע אלקים וכתלמיד לפני רבו וכותב במצות רבו ובעזר אלקי ממעל. בבחינת רבו מיישב על ידו כלומר מציאת הרב על יד תלמידו מעודד את התלמיד ליישר מעשיו לרצון רבו ומחזק את ידיו לכתוב כתיבה תמה ומהודרת כחפץ ברצון רבו, ומבחינה זו אפשר לומר שהרב הוא הכותב דרך עורקי הידים של תלמידו היושב לפניו, כמו כן קול אלקים היה נחרת על הלוחות כחפץ ורצון אלקים ועליהם נאמר והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות וכתובים באצבע אלקים.
