א' דקדוקי תורה (פרוש ודרוש בתורה וכתבי הקודש)
קדמונינו הסופרים שמרו את שלמות ספרי התורה והנביאים מכל משמר והסירו מהם כל הזיופים או השיבושים, שהיו יכולים להיות נכנסים בגופו של הכתב, או בהוספת ספרים אחרים שלא נאמרו מפי הנבואה — בתוך כתבי הקדש. אבל בזה לא השלימו את מלאכתם, שהרי יכול תלמיד טועה או מדרש מתעה לגלות בו פנים שלא כהלכה ולפרשו בפירושים זרים ומוזרים, או להגיה בו מתוך קצר השגה להבין הדברים על בורים. לגדור פרצה זאת העמידו כללים לפירושי התורה, שהם סיגים וחומת ברזל כלפי אחרים שלא לצאת מגדרי הפירושים המקובלים והם עם זה מנורת המאור לפרש ולדרוש הדברים :נתינתם מהר סיני וכמו שנאמרו מפי הגבורה. לדוגמא נזכיר כללי אחדים מדרכי הפירוש והדרוש, והם:
כלל גדול מקובל לרז״ל: כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה (מנחות י׳), וכל תיבה וכל אות שבה נתנו להדרש וכן אמרו :מקרא אחד יוצא לכמה טעמים : ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות, שבודאי לא נכתבו שני מקראות לטעם אחד, (סנהדרין ל״ד. ופרש״י ד״ה אין מונין) ומקראות הרבה שנראים כמיותרים וכראויים להשרף הם הם גופי התורה, (חולין ס׳:). מנקודת השקפה זו עמדו רז״ל על כל אות ואות מלה ומלה, דרשוה וחקרוה והוציאו ממנה הלכות מתאימות לחח הכתובים ויסודם. דרשות אלה הן נקראות דקדוקי־תורה וכן פרש רש״י (סוכה כ״ח. ד״ה דקדוקי תורה) ״ריבויי״ אותיות שבאים לדרוש בהם רבויים ומעוטים. כגון האזרח להוציא הנשים שדקדקה התורה בלשונם לכתוב אות יתרה ללמד.
בדרשת כתובים הנראים כמיותרים, השתמשו במידת ״אם אינו ענין״ ואמרו: אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לדבר הדומה לו, וכן דרשו מיתורא דקרא בדין עדות שנאמר אבות אבות תרי זימני, אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם, (סנהדרין כ״ח.). וכן דרשו ביתור הכתובים כל מלה ממנו וכולו בבת אחת ואמרו: גדי לרבות החלב, גדי, לרבות את המתה, גדי, לרבות את השלול; גדי ,להוציא את הדם. גדי, להוציא את השליא, גדי להוציא את הטמאה. בחלב אמו, ולא בחלב זכר, בחלב אמו, ולא בחלב שחוטה, בחלב אמו, ולא בחלב טמאה. ושוב דרשו כל הפסוק עצמו ואמרו: לא תבשל גדי בחלב אמו ג׳ פעמים: אחד לאסור בשול, אחד לאסור אכילה, ואחד לאסור הנאה. (חולין קי״ג:).וכן דרשו האותיות הנראות כמיותרות נער נערה הנערה חד לגופיה, וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות. (כתובות כ״ט: ופרש״י ותוס׳ ד״ה נערה וד״ה בתולות).
מזה נמשך להם הכלל: שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אין רבוי אחר רבוי אלא למעט; ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, שהואיל ואין טעם אחד יוצא משני מקראות וכל אות נכתבה בדיוק רב לדרישה מיוחדת וכשלא מצא וחכמים דרוש להכתוב או אותיות הנראה להם בעומק עיונם למיותרים, דנו ואמרו שלא נכפלו אלא לעכב שלא נלמד ממנו למקום אחר אפילו שהוא דומה לו ולא נרבה עליו או נמעט ממנו דברים אחרים ודומה לזה הוא אמרם: שנה עליו הכתוב לעכב (עיין ב שד״ח כללים מערכת א׳ סי׳ שפ״ב שככלל דבריו דברינו, ועיין עוד בספר כריתות ולשון למודים שער א׳ סי׳ י״ב י״ג).
ב. גורעין ומוסיפין ודורשין
בכלל דקדוקי תורה נכנסת המדה המדרשית של: גורעין ומוסיפין ודורשין,זאת אומרת: סרוס הכתובים בצרוף אותיותיהם כאלו היו כתובים בנוסח אחר דוגמה לזה: ולקח מדם הפר דרשינן ליה כאלו כתיב. ולקח דם מהפר שגורעין ה״מ״ ממלת דם ומוסיפין אותה במלת מהפר, ללמד שקבלת הדם צריכה להיות ישר מגוף הפר ולא מכלי אחר או מעל הרצפה (יומא מח.). במאמר הכתוב ויסף חמישיתו עליו גורעין ״וו״ דויסף ומוסיפין אותה על מלת חמישיתו ונעשה חמישיתוו לרבות חמישיות הרבה (ב״מ נ״ד: פרש״י) מרוח אשך דרשינן ליה כאלו כתוב מראו חשך דהיינו כושי שמראהו חשוך (בכורות מ״ד:) בפרשת נחלות במקרא שנאמר: ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה (במדבר כ״ז י״ז) דרשו כאלו כתוב ונתתם את נחלת שארו לו. ללמוד מזה שהבעל יורש את אשתו ואין האשה יורשת את הבעל דכתיב וירש אותה הוא יורש את שארו זו אשתו ואין האשה יורשת את בעלה (ב״ב קי״א:). אמנם הרשב״ם שם בפרושו קמא כתב ולאו דוקא מגרע ומוסיף וכו׳ אלא פשטיה דקרא איכא לפרשו כאלו גורעין ומוסיפין, וכן כתב הערוך (ערך גרע) אבל פרושם דחוק ורחוק מאד לע״ד. ולבד זאת הלא מצאנו גם במקראות אחרים שאמרו גורעין ומוסיפין ודורשין, ובהם אי אפשר לומר שזהו פרוש המקרא, שלא הרי משמעות מדם הפר, כמו דם מהפר ולא חמישיתו כחמישיתו ודרשתם במרוח אשך בודאי שלא תתקיים אלא, בגרעון והוספה ממש ולכן בלענ״ד כפירושו בתרא של הרשב״ם: וכך מקובל לחכמים לגרוע ולהוסיף ולדרוש המקראות כדי לפרשם על בוריים ואמתתם. ראה פרש״י ב״מ נד: תוס׳ יומא מ״ח: סנהדרין ד'. מנחות וזבחים כ״ה נמוקי יוסף ב״ב שם שלה מאמר תורה שבע״פ פרק סוגית הש״ס אות ג׳.
דרשה זו דגורעין ומוסיפים, לא נאמרה אלא בראש התיבה או בסופה כמו ולקח מדם הפר שגורעין המם מראש התיבה של מדם, ומוסיפים אותה בראש תיבת הפר, או ויסף החמישיתו גורעים ה״וו״ מראש תיבת ויסף ומוסיפים אותה בסוף חמישיתו, וקוראים אותה חמישיתוו. אבל אין גורעין ומוסיפים באמצע התיבה כגון במקרא שכתוב, ויסף חמישית כסף ערכך אין גורעין ו״ בויסף ,להעמידה באמצע תיבת חמישית ולקראתה חמישיות, הואיל ואין מוסיפים באמצע תיבה (פרש״י ב״מ נ״ד: ד״ה או דילמא, ותוס׳ סנהדרין ד: מנחות לב. וזבחים ל״ז: ד״ה לטטפת), אבל התוס׳ מקשה על זה ממאי דדרשינן מרוח אשך בהוראת מראו חשך, הרי שמוסיפים א׳ דאשך באמצע תיבת מרוח וקוראים אותה מראה, ובירושלמי נחלקו בזה, ורבי ירמיה אמר: גורעין ומוסיפין אפילו באמצע תיבה, (סנהדרין ד יתד״ה לטוטפות) וכדבריהם מפורש במסכת כריתות (ז.) על בשר אדם לא ייסך, לא יוסיך כתיב, ופרש״י לא ייסך כתיב בשני יודין שדי חדא לתוך התבה וקרי לא יסיך דמשמע מי שמצווה שלא יסוך לא לעצמו ולא לאחרים, מצווה אחר עלי ושלא לסוכו, ע״כ ומכאן סתירה לדברי רש״י עצמו שכתב (ב״מ נד:) שאין גורעין ומוסיפין באמצע התיבה, וכן ראיתי בספר תורה תמימה (שמות פ׳ לאות נ״ה) שעמד בזה ונדחק לומר דרש״י לא אשכחן עפ״י הרוב קאמר.
ומכל מקום אין מסוגיא זו הכרע ללמוד שמוסיפים אפילו באמצע תיבה, שהרי בנוסחאות השיטה מקובצת (שם) ישנן שתי נוסחאות אחרות לא ייסך כתי בקרי ביה לא ייסד וקרי ביה לא ייסך, נ״א לא ייסך כתיב וקרי ביה לא ייסיך וקרי ביה לא ייסוך ע״כ, ולשתי נוסחאות אלה, אין כאן ענין לגורעין ומוסיפין ודורשין, אלא לענין מקרא ומסרת. ואף לגירסת רש״י אין ללמוד מזה הלכה פסוקה לדרשה זו אלא שזו היא דעת יחיד? ר' אלעזר שאמר לו שפיר קאמרת ,ובאמת שאין צורך לאמר גורעין ומוסיפין ודורשין, ולא קרי ביה אלא מפשוטי דקרא וככתבו נלמד למעט את הגוי, הואיל וייסך שהוא מבנין נפעל כולל באסור ואת שני הגופים הסך את אחרים והנמוך על ידי עצמו או אחרים הסכים אותו. שהוראת לא ייסך בבנין נפעל היא לומר: שכל אדם לא יהיה נסוך בשמן זה, וכל הגורם לסיכה זו הרי הוא בכלל, וכיון שלאו זה, כולל שני הגופים המסיך והנסוך, דרשינן ביה כל שיש בו בלא ייסך כלומר שלא יהיה נסוך על ידי עצמו יש בו בבל ייסך על ידי אחרים, וכן פרש רש״י (שם ו: ד״ה כל שיש בו בסך), כל שהוא עובר כשהוא סך את עצמו או אחרים שמצווה שלא יסוך משמן המשחה לזר ישנו בבל ייסך מצווים מזרים שלא לסוכו, ולפי זה יוצא שמה שאמר ר״א שפיר אמרת, כתיב לא ייסד וקרי לא יסיך אינו מוכרח, אלא היא דעת יחידית כדעת מאן דדריש מרוח אשך מראו חשך ואין הלכה כמותו. אלא דרוש גורעין ומוסיפין, נוהג רק במלות מיותרות שבראש התיבה או בסופה, אבל אין גורעין ומוסיפין באמצע התיבה.
