סימן יז

(לשו״ע או״ח סי׳ תנ״ג)

בדין יין שרף העשוי ממיני קטניות.

 

חזי הוית האי פסקא דדינא שכתב עמיתי בתורה הרה״ג הג׳ מוהר״ר יוסף צבי הלוי יצ״ו. ראב״ד דפעיה״ק יפו ות״א.

בנדון יין שרף שנעשה ממיני קטניות כגון דורא וכדומה, ובחכמתו הגדולה העלה בכחא דהתירא להתיר יין שרף זה בפסח ורוצה הייתי להשתעשע באמרותיו הטהורות והצרופות בכל פרטיהם, אולם היות והשעה דחוקה אסתפק כעת בהערות קצרות ומה׳ אשאל עזרתו כי ינחני בדרך אמת לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.

ראשית דבר איתי לן מ״ש הגאון מהרי״א בספר באר יצחק להתיר יין שרף זה משום דלטעם האומרים משום דאי אפשר לבררם, כשטוחן הקטניות קודם הפסח נתבטל אסורו בששים, ולטעם הב׳ דאתי לאחלופי היכא שעשה מעשה קודם הפסח לברר הקטניות מדגן המעורב בו הוכיח בזה שלא הותר מין דגן, ודומה למ״ש בסוכה (ט״ו.) שאם פקפק אחד מן הנסרים לא חיישינן שוב לאחלופי ומעכת״ר הרה״ג יצ״ו דחה ראיה זו משום דעיקר תקנת הגאונים בקטניות היתה אפילו אחר הברור, שלפני הברור אם ימצא תערובת בפסח אסור מדינא למ״ד חוזר ונעור.

ולע״ד נראה לקיים דברי הגאון מוהרי״א ז״ל שכל תקנות הגאונים דומין הן לתקנות רז״ל הואיל ומצינו לרז״ל שלא תקנו בנוטל אחד מן הנסרים, הוא הדין בקטניות לא תקנו אחר ברור הדגן ממנו דתו ליכא למיחש לאחלופי ותקנתם לא היתה איפוא אלא באסור אכילת קטניות בפסח שלא בררו, דאע״ג שלא מצאנו בו שום תערובת מין דגן אוסרים אותו באכילה משום שמא יבוא לאחלופי אבל אם ברר לפני הפסח כדי להוציא ממנו תערובת דגן תו ליכא למיחש לאחלופי, וסברא זו היא אלימתא ותקיפה לע״ד ומה שנסתייע כת״ר יצ״ו, מסוגין דפסחים (מ׳.) מעובדא דר״פ בקדירה בחסיסי, ולפי פירוש הערוך והתוס׳ דהוא קמח של עדשים, אינה ראיה לסתור לע״ד, ואדרבא אימא שרבא ידע שלא בררו אותם קודם הפסח לשם ברור מתערובת מין דגן וכמו כן אינו ראיה לסתור ממ״ש ביצה (י״ד.) דאסרו לטחון אפילו במכתשת קטנה דהתם סבת האיסור איננה משום דאתי לאחלופי אלא משום שהעבדים מזלזלים ועושים בגדולה ואומרים שעשו בקטנה וכפירוש רש״י והתוס׳, תדע שהרי לן שרי במכתשת קטנה, ואם חיישינן לאחלופי אין הבדל בין לן ובין להו, כמו שגזרו בקטניות אף לחכמים ומפורסמים ביראה, וראיה מסיעת לדעת מהרי״א ממ״ש (בגיטין ב׳.) שתקנו חכמים לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דלא ליתי לאחלופי בשטרות דעלמא בעד אחד אליבא דרבא, ומזה מוכח שכל מקום שיש היכרא לא חיישינן לאחלופי.

ועוד ראיה לדעת מהרי״א כמ״ש (כריתות כ״א) דם דגים שנכנסו אסור, מיתיבי דם־דגים וכו׳ ומסיק כי תניא ההיא, דאית ביה קשקשים, ופרש״י שנכנסו בכלי אסור, דמיחלף בדם בהמה והרואה אומר מותר לאכול דם. ובד״ה קשקשים כתב: מותר לכתחילה דלא אתי לאחלופי בדם בהמה חיה ועוף (עי׳ ביו״ד סי׳ ט״ו סעיף ט׳) וכן פסק רמ״א בבשר בהמה עם חלב שקדים להניח שקדים אצל החלב (שם סי׳ פ״ז סעיף ג׳) מכל זה מוכח שכל מקום שגזרו חכמים משום איחלופי או מראית עין, התירו באיזה סימן של היכר ולא חששו לעמי הארץ שלא ידעו טעם תקנתם או שלא יראו הקשקשים והשקדים, או שלא ידעו שהונחו שם להתירא. ומכל שכן בנדון דידן שבוררים הקטניות על פי מצות חכמים להבדיל מהם כל תערובת של מין דגן, עובדא זו מכריזה ואומרת שלא הותרו אלא הקטניות, ושהתערובת מין דגן במשהו, אוסרת את הקטניות עצמם, ותו ליכא למיחש לאחלופי. וכמ״ש רש״י (סוכה י״ב: ד״ה אין מסככים) שהרי המעוות תיקן וכל שכן שלא יעוות.

ואחרי שמצאנו בדברי רבותינו הראשונים שלא העמידו גזירתם במקום הכירא מוכרחים אנו לומר כן בתקנת הגאונים שכל תקנותיהם הן מעין שהוזכרו בתלמוד. וכמו שאמרו (פסחים ל׳ ב׳) כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. אף אנו נאמר כל שתקנו הגאונים כעין תקנת חכמי התלמוד תקנו. ולכן כל מקום שבוררים הקטניות קודם הפסח במצות חכמים והוראותיהם לשם ברור כל מיני דגן אין מקום עוד לחוש לאחלופי, ומכל שכן אם מפרסמים ברבים שיי״ש זה נעשה אחרי ברור יפה מכל תערובת דגן בודאי שלא חוששים לאחלופי. ומטעם זה ראוי לסמוך על דעת מהרי״א להתיר יין שרף הנעשה מקטניות שהובררו על פי הוראת בית דין והשגחתם קודם הפסח מתערובת מין דגן ושנעשה היי״ש קודם הפסח ונתבטלה תערובת חשש זיעת דגן שלא יכלנו לבררו בששים כדין לח בלח, שבזה בטל גם טעם הב׳ של אסור קטניות מטעם שאי אפשר לבררו והואיל ובטל הטעם בטלה גם התקנה משום שאנו אומרים בכגון זה לא תקנו הגאונים וכמ׳׳ש הג׳ מהרי״א ז״ל.

וראיתי עוד בדברי עמיתי הרה״ג יצ״ו שהוסיף עוד טעמא להתירא משום דיי״ש אינו נאכל בכזית בכדי אכילת פרס ובאכל כזית חמץ גמור בפחות מכדי אכילת פרס אין בו אלא מלקות ולא כרת ובכה׳׳ג לא גזרו בקטניות וכמ״ש בתה״ד סי׳ קי״ג דלא אסרו קטניות להשהותם בבית או ליהנות מהם דהואיל ואסור שהיה והנאה הוא אסור לאו, לא גזרו בקטניות, וזהו סניף חשוב להתירא.

אתאן להנמוק הנ״ל שחדש לן הרה״ג יצ״ו, והוא: משום שבעשיית יי״ש מהקטניות הוא אוכלם שלא כדרך הנאתן, ולזה אני אומר שמספקא לי אם זה נקרא שלא כדרך הנאתן. איברא שמריהטא דסוגיין (פסחים כ"ד) משמע שגם בסוחט פירות שאינם עומדים לשתיה ואכלם נקרא שלא כדרך הנאתן שהרי הביאו ראיה לסיועי לר׳ יוחנן שאמר כל אסורין שבתורה אין לוקים עליהם אלא דרך הנאתן מדתניא אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא היוצא מן הזתים ומן הענבים בלבד.

אבל מהרמב״ם לא משמע כן, שהרי פסק: כל אוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאה כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדירה של נבלה ואכלן כשהן מרין או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור (ה׳ מאכלות אסורות פי״ד י׳ י״א) וכ״כ בה׳ יסוה״ת (פ״ה ח׳) אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או שמשקים אותו דברים שיש בהם מר מעורב שהרי אין בהם הנאה לחיך, ע״כ.

מדבריו מוכח שלא נקרא שלא כדרך הנאתן אלא באכילה שאינה ראויה מצד טעמה והפסדה או שאין בני אדם אוכלים אותה בצורה זו מפני הפסד טעמה כגון אוכל חלב חי אבל סחט תאינים ורמונים וכיוצא ואכלם הואיל והם ראוים לאכילה אין זה נקרא שלא כדרך הנאתן. והכי מסתבר: שהרי קי׳׳ל טעם כעיקר דאורייתא (פסחים פ״ד) ובאמת התוס׳ (שם ד״ה אלא) מקשים על דברי אביי וכתבו ומיהו תימא אמאי קאמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאורייתא ע״כ. ולתרץ תמיהת התוס׳ נלע״ד לפרש דאביי במה שאמר אבל הכא זיעה בעלמא הוא לא התכוין לומר שהוא מותר לגמרי שהרי בבריתא אמרו שאין סופגין הארבעים אלא כונתו לומר זיעה בעלמא הוא שאסורן הוא מדין טעם כעיקר שאין לוקים עליו משום שאין סופגין את הארבעים אלא על זיתים וענבים שמשקה היוצא מהם הוא ממשו של אסור אבל שאר פירות אין לוקים אליהן אבל אסורים מדאורייתא מדין טעם כעיקר, וכן פסק הרמב״ם ז״ל הטבל והחדש וכו׳ משקים היוצאים מפירותיהם הרי הם כמותם ואין לוקים עליהם (שם פ״י ה׳ כ״ב).

ועל כל פנים מדברי הרמב״ם הנ״ל למדנו שאוכל או שותה משקים היוצא מהפירות אינו נכלל בגדר שלא כדרך הנאתן. והוא הדין לנ״ד הואיל ועל ידי בשול הדורא מוצאים ממנו יי״ש ששותים אותו כל אדם הרי הוא כאוכלם דרך אכילתם.

וכן מוכח מדברי התה״ד סי׳ קי״ג שלא התיר השמנים של זרע פשתן וקנבוס ושומשמין אלא בשהיה והנאה אבל לא בשתיה. והיינו משום דבאסור חמץ אפילו השותה חייב כרת וכמ״ש הרמב״ם ז״ל כל האוכל כזית חמץ בפסח חייב כרת וכו׳ אחד האוכל ואחד הממחה (ה׳ חמץ ומצה פ״א) ואין לחלק בין המחה החמץ שאוכל גופו של האסור למשקים היוצאים מפירות שאינם גוף הפרי וכמ״ש התוס׳ (חולין ק״ב: ד״ה היכא) שהרי באסור חמץ נאסר גם השותה מקרא דהנפש והואיל ושתיה היא בכלל אכילה שפיר נאסר השותה חמץ כאלו אוכל והוא הדין לסוחט הפרי ושותהו, עכ״פ מדברי תה״ד למדנו ששמנים היוצאים מקטניות אסורים באכילה וה״ה לזיעה היוצאת מהם שהרי הזיעה גם היא נובעת מגוף הפרי והואיל והוא ראוי לאכילה נקרא אוכלו כדרך הנאתם.

וחזיתיה לכת״ר שכתב לחלק דשאני שמן שומשמין שדרכם בכך לעשות מהם שמן יותר מאכילתם הילכך הו׳׳ל כדרך אכילה ובאמת הסברא נותנת לומר כן אבל התה״ד ודאי אינו סובר כן שהרי הזכיר בתשובתו גם שמן זרע פשתן וקנבוס, ואלה אינם עומדים לשמן וכן תנינא: אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא הזיתים וענבים בלבד (פסחים כ״ד ב׳), ומזה נלמד שכל פירות וקטניות דינם שוה ולאביי דסבר בטעמא דהאי דינא משום דלגבי שאר פירות חוץ מזיתים וענבים משקים היוצאים מהם הוי כזיעה שאסורים משום טעם כעיקר הוא הדין לכל מיני פירות וקטניות.

למסקנא דדינא נלע״ד שזיעה היוצא מקטניות עצמן נקרא כדרך הנאתם אלא שאין לוקים עליהם ובחמץ בפסח יש בו אסור כרת כדין הממחה החמץ ושותהו ומטעם זה נאסר גם המשקה היוצא מהקטניות אלא שבנדון דידן יש להתירם מטעמו של הגאון מהרי׳׳א כותיה ומטעמיה ומטעם שאינו נאכל כזית בכדי אכילת פרס וכגון זה לא תקנו הגאונים. שו״ר תנא דמסייע ליה לסברת מהרי׳׳א בשו״ת עמק הלכה (הבי״ד בשדי חמד מערכת חמו״מ סי׳ ו׳ סעיף י״א) שכתב: יי״ש הנעשה מתפוחי אדמה או מן טטרקי, והביא מ״ש בספר חיי אדם שלמד מדברי תה״ד לאוסרם וע״ז כתב שאפילו היי״ש הנעשה מתבואה חמוצה לבד אין בו כרת ולא מלקות אלא אסור. ולכן מסיק בנדונו להתיר. ואסברא לן מילתא בטעמא דבכל דוכתא דחיישינן למראית עין אינו אלא בנראה שהוא אסור ורחוק הדבר לתלות בדבר היתר שאינו מצוי, כמו בבן פקועה שדבר רחוק הוא לתלות בדבר היתר שאינו מצוי כגון בן פקועה, וכן נשרו כליו וסולם של עליה ובזוג שאינו פקוק מה שאין כן בדבר שיכול להיות היתר כמו אסור לא חיישינן דלמא אתי לאחלופי דאם כן מצה לא ניכול שמא יאמרו שהוא חמץ, ובימיהם לא היתה משונה צורתם, שומן לא ניכול שמא יאמרו שהוא חלב, שום משקה לא נשתה בפסח שמא יאמרו שהוא יי״ש חמץ וכו׳ ועד כאן לא חשש רבא לממחי קדירה בחסיסי אלא כשעושה אותה בפסח ובזה ודאי חישינן מה שאין כן בנעשה קודם הפסח ליכא למיחש למידי דהיודע שעושהו לפסח רואה שאין בו חשש חימוץ, ומטעמים אלה התיר יי״ש הנעשה מתפוחי אדמה עם גריקע, אבל בתנאים אלה:

א)  שיזהרו שיהיה הגריקע מבורר קודם הפסח מחמשת המינים, דכל טצדקי דאית למעבד עבדינן.

ב) להזהר לקנותו ממוחזק בכשרות כמ״ש ביו״ד סוסי׳ ס״ה וסי׳ קי״ט עכת״ד. ודבריו אלה הם מוסברים ומבוססים היטב על יסודות ההלכה וראוי לסמוך עליהם להלכה ולמעשה.

תו חזיתיה לחביבי ועמיתי הרה״ג הנ״ל שיחל״א שצירף עוד טעמא להתירא משום שעשיית היי״ש מדורא הוא באופן זה שהדורא נפסדה אפילו מאכילת הכלב בימי תסיסתה, והלכך אפילו אם היתה נעשית מתבואה אינה אסורה מן התורה, כמ״ש בשו״ע או״ח (סי׳ תמ״ב סעיף ט׳) ולענ״ד נראה שיש להסתפק בהיתר זה משום שאעיקרא פת שעפשה מאכילת הכלב לא הותר אלא בשהיה אבל לא באכילה, וכמ״ש הרא״ש ומהר״י אברצלוני (פסחים פ״ב סי׳ ב׳) מטעם דכיון דאכלה אחשביה, ואין אומרים בו בטלה דעתו אצל כל אדם, ובקרבן נתנאל שם תמה ע״ד הרא״ש ממש״כ בפ׳ אלו עוברין הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס אי בעיניה קשריף ליה בטלה דעתו אצל כל אדם, ונדחק לישב, ולענ״ד נראה שאין כאן שום תימה, דשאני מאכל שאינו ראוי מצד עצמו אלא שאוכלו שלא כדרך אכילתו, ובאוכל דבר שאינו ראוי הוא דאמר הרא״ש כיון דאכלה אחשביה, ולא בטלה דעתו אצל כל אדם, אבל באוכלו שלא כדרך אכילתו אין מקום לומר בו כיון דאכליה אחשביה והלכך בטלה דעתו אצל כל אדם.

ועל כל פנים דעת הרא״ש ומהר״י אברצלוני היא לאסור באכילה פת שעפשה, וכ״כ בט״ז (סי׳ תמ״ו סק״ח) וכל שכן בנד״ד שמכשירים את הדורא אחר שהסריחה ונפסלה ועושים אותה למאכל כל אדם בודאי שאסורה באכילה, ועי׳ מש״כ הב״ח סי׳ תמ״ב ליישב דעת הרא״ש, ומדבריו למדנו דכל דבר שנפסל מאכילה כשהוא בעיניה וראוי לאוכלו על ידי תערובות אומרים בו לדידיה אחשביה ואסור, וה״ה בנד״ד שדרכו בכך לשתותו על ידי הכשרתו אחרי שנפסד אין זה בגדר חמץ שנפסל מאכילה.

אולם אעפ״י שהוכחנו שחמץ שעפשה אסורה מן התורה אבל ודאי שאין בה כרת ולא מלקות (עי׳ קרבן נתנאל שם) ובמקום שגם בה׳ מיני דגן אין בו כרת לא אסרו בקטניות, וזהו סניף נוסף, בעל ערך חשוב להתיר.

תו חזיתיה למעכ״ת הרה״ג יצ׳׳ו, שצרף עוד טעם חשוב להתיר בנדון דידן שחולטים הקטניות לפני עשייתם, ובחליטה מותר מדין תורה אפילו במיני דגן, אלא שחכמים אסרום מפני שאין אנו בקיאים, ובמג׳׳א (סי׳ תמ״ב) מצדד להתיר בדיעבד, וא״כ בקטניות לא גזרו בכה׳׳ג. ובאמת זו היא סברא אלימתא וסניף מכריע להיתר, אולם המרדכי (פסחים שם) אסר בפירוש לאכול קטניות אפילו אם חלטו אותן ברותחים, משום שמא יבואו לשרות אותם בצוננים, ובאמת שהוראה זו תמוהה, ונראית כעין גזרה לגזרה, אם לא שנאמר שכולה חדא גזרה היא להשוות קטניות לכל מיני דגן.

ומזה היה נראה לכאורה סתירה לדברי תה״ד דבאסור לאו לא גזרו בקטניות, ולכן נראה לענ״ד לומר בדעת המרדכי, שהואיל ואיסור רותחין במיני דגן הוא משום שמא יבואו לידי חמוץ ויש בהם איסור כרת אסרום אפילו כשחלטו אותם ברותחין דבאסור כרת גזרינן גזלג״ז.

והרה״ג יצ״ו הנ׳׳ל עמד בזה וכתב שדברי המרדכי נאמרו דוקא כשהם בעינם, ולענ״ד אין זה מספיק, שהרי בנד״ד חולטים את הדורא בעינה קודם עשייתם, אולם עדיין יש מקום לצרף סניף זה להתירא הואיל והותרו הקטניות עצמם על ידי הברור שנעשה קודם הפסח בהשגחה מעולה כנ״ל שפיר מצטרף סניף החליטה להתירם.

בצרוף כל הטעמים הנ״ל אני מצטרף להתיר יי״ש העשוי מדורא, באופן דנד״ד שמחליטים אותם קודם במים רותחים, ונפסלת בתסיסתה מאכילת כלב, אבל רק בתנאים שהזכיר בעמק הלכה, היינו: א) שיבררו הדורא לפני הפסח היטב לשם בירור מכל תערובת מיני דגן תחת השגחת נאמן ממונה מצד בית דין. ב) שיעשו היי״ש המיוחד לפסח קודם הפסח בהשגחה מעולה של תערובות פרורי חמץ. ג) שימכר על ידי הכשר בית דין מיוחד, ועל ידי המוחזקים בנאמנות בכשרות.