סימן ו
(לסימן ס״ט מיו״ד)
בשר ששהה בחדר המקרר שלשה ימים ויותר אם מותר במליחה.
נשאלתי לחות דעתי בדין בשר ששהה שלשה ימים בלי מליחה בזמן הקור או בחדרי המקרר אם יש לו תקנה במליחה, גם לבשלו בקדירה.
ואען ואומר שאלה זו מתחלקת לשלשה סעיפים:
א. עיקר דין בשר ששהה ימים בלא מליחה.
ב. אם הקרח סותם נקבי גידי הדם ואין המליחה מועלת בהם.
ג. אם הקרח עושה את הבשר שנקרש כדין כבוש.
ונבאר ראשון ראשון בס"ד:
א. דין בשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה, אין לו עיקר בתלמוד: והריב"ש הוכיח בראיות ברורות שמדין התלמוד כל בשר ששהה ג' ימים ויותר מותר במליחה אפילו לקדירה, והוכיח זאת מדגרסינן בגמ' אומצא דאסמיק חתכה ומלחה אפילו לקדירה שפיר דמי, תלייה נמי בשפודא דאיב דמא, אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר משאב שאיב ליה וחד אמר מצמת צמית ליה, ואיפסקא הלכתא דמשאב שאיב (חולין צ"ג ב) וכן הוכיח עוד ממ"ש השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד הבשר וגוזל את הרבים ומבליע דם באברים, וכתבו הרי"ף והרא"ש: ואיבעיא לן הואיל ואבלע דם באברים מי שרי למיכל מיניה באומצא (ז"א חי בלא מליחה), וסלקא בתיקו, וקי"ל דתיקו דאיסורא לחומרא (חולין קי"ב) משמע שע"י מליחה שרי, וכן אמרו בפ' הזרוע חוטין שבלחי מותרין בין לצלי ובין לקדירה מכל זה נלמוד שהמליחה או הצלי מוציאין את הדם בכל אופן ובשר שנשתהה שלשה ימים לא גרע מכל הני, אלא שראוי לחוש לדברי הגאונים ז"ל ולצלותו, ואין לפרוץ בדבר וכש"כ במקום שנהגו (תשובות הריב"ש סי' פ"ו).
המרדכי והגה"מ כתבו כל בשר ששהה ג' ימים מעל"ע בלא נקור ולא נמלח שוב אינו פולט דמו שנתקשה אסור חלב ודם שבתוכו, (מרדכי פ' כל הבשר סי' תשכ"ב והגה"מ ה' מאכלות אסורות פ"ו אות ט') וכ"כ הטור ומרן ז"ל בשר ששהה ג' ימים מעל"ע בלא מליחה נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע"י מליחה (טור ושו"ע יו"ד סי' ס"ט סעיף י"ב) ולפי"ז בשר ששהה ג' ימים גרוע מאומצא דאסמיק ודם שנבלע באברים דהואיל והדם הוא לח. המלח שואב אותו אבל בשר שנתקשה ונעשה כעץ אין המלח שואב אותו והרי זה כזורק מלח על עץ יבש שאין המלח פועל בו כלום הואיל ולא נדבק בו אלא מתפזר ונופל ממנו, ולכן אעפ"י שאין ראיה לדברי הגאונים מהתלמוד, בכל זה דבריהם מוסברים ומקובלים אל השכל, ואנו חייבים לקבלם, לא משום שראוי לחוש לדבריהם או משום מנהג אבות, כדכתב הריב"ש, אלא הוא מקובל מדינא, שהוא מילתא בטעמא, ודבריהם הם דברי קבלה.
ולפי דברינו מתבררים שפיר דברי האגור, שכתב: ראיתי גדולים מכשירים כששפכו עליו מים תוך הג' ימים וכו' ואז יכול להשהותו עוד שלשה ימים אחרים מפני שהמים מרככין אותו ואינו מתקשה. ור"י כתב על זה אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה (ב"י שם). ולפי מה שכתבנו אין זה קבלה אלא הוא דין הגיוני מוסבר מאד, דזיל בתר טעמא הוא שטעם האיסור הוא משום שהדם מתייבש, וכל שהטילו עליו מים בתוך שלשה ימים, שעדיין לא גמר להתייבש חוזר הוא ללחותו ומליחה מהניא ביה.
ובדרכי משה (שם ס"ק כ"ז) הביא סיעתא לסברת מהר"י ממ"ש מהרא"י בהגהה שלא נהיגי כן, משום דמיא מטרשי ליה, וכפירוש המרדכי דמחזקי ליה. ולע"ד אין מזה ראיה דלא אמרו כן אלא בריאה דאושא (חולין מ"ז) הואיל והיא סופגת את המים ונעשית קפואה נסתמים נקביה, אבל בשר יבש שמתלחלח מסיבת מים קרים או פושרים שעליו, מלחלח את הדם ומכשירו לצאת על ידי מליחה.
ומעתה נשובה לשאלתנו, ואחרי שבררנו שאיסור בשר ששהה שלשה ימים הוא משום שנתיבש הדם בתוכו, הדבר ברור מעתה שבזמן קור גדול או אם הניחוהו במקרר שהוא נשמר בלחותו, הרי זה עדיף משרו אותו במים תוך שלשה ימים, הואיל והקרח שבסביבותיו שומר את לחותו ואין הדם מתיבש בו.
ב. בשר שנקרש על ידי הקרח אם מהניא ליה מליחה.
הספק השני שבשאלה זו הוא: שמא בשר זה שנקרש ע"י הקרח מסתתמים נקבי גידי הדם, ואין הדם יוצא מהם שוב. וכדאמרינן בדין ריאה דאושא בקרירי לא דמטרשי לה, ופירש הר"ן שסותמים את הנקב לעולם אחרי שמוציאים אותה ממים הקרים אין לה שוב בדיקה. ומרן ב"י יו"ד (סי' ל"ו ד"ה ונראה וט"ז ס"ק ה') כתב שהוא הדין לענין מליחה אם הודחה במים קרים נסתמו נקבי הפליטה, אולם אחר העיון נראה דסברא זו אין לה סמיכה לענ"ד שהרי כבר כתבנו שלא נאמר זה אלא בריאה שהיא ספוגית אבל בכל דבר אחר עינינו רואות שהקור אדרבה פותח את הנקבים. ועוד יש לומר שדוקא בריאה דאושא שהנקב הוא קטן מאד שאינו ניכר לעינים אפילו ע"י רוק או תבן הוא שמים קרים סותמים אותו, אבל נקבי הגידים אינם מסתתמים. תדע שהרי כתב מרן הב"י משם מ"כ בבשר מלא קרח וכפור שהתיר לשרותו במים בכלי שני כדי למלחו (ב"י יור"ד סי' ס"ט) הא למדת שאין הקרח וכפור סותמים נקבי גידי הבשר אלא בהיותם עליו וכל שהתחמם קצת על ידי חום של כלי שני מפליט הדם על ידי מליחה, ומכאן אני תמיה על מ"ש בשפתי דעת (סי' ס"ט סקנ"ג) יראה לי דאם היה הבשר מלא קרח ושראוהו תוך שלשה ימים יש לאסור אף דיעבד כי ידוע שהשריה תוך שלשה ימים היא לרכך ולא להעביר הדם שעל פניה ובזמן שנקרש כאבן קשה הוא ואין השריה פועלת כלום ע"כ, ואשתמטיתיה מעיניו הבהירות דברי מרן הב"י הנ"ל שממנו נלמד שאין הכפור והקרח סותמים הנקב אלא כשהבשר עומד מקורר אבל בחום כלי שני שב לטבעה. וכן מוכח ממ"ש מרן הב"י (שם סעיף א') וז"ל והמרדכי כתב הדחה ראשונה היא להעביר לכלוך הדם שעל החתיכה וכו' ויש אומרים שהדחה ראשונה היא ללחלח הבשר שיצא הדם ע"י מליחה ואינו דאדרבה מטרשי ליה כדאמרינן גבי ריאה ראבי"ה, וע"ז כתב מרן ואין דבריו נראים אלא בארצות הקרות ובזמן הקור הגדול ואז יראו שישימו המים באור עד שתפוג צינתן ע"כ, וכן כתב הש"ך (סי' ס"ט ס"ק יא) בשר שנקרש אסור למלחו עד שירכך אותו כמו שהיה מתחלה ועין בדגול מרבבה (שם) הא למדת שאף למ"ד שקרירי סותמים הנקב כשיפוגו צנתן חוזר הבשר לטבעו וניתר על ידי מליחה.
ג. בשר ששהה מעל"ע בקרח אם נאסר מדין כבוש.
ועדיין יש לדון מצד אחר ולומר דקרח זה עושה את הבשר ככבוש, כדין שהיה במים מעל"ע ושוב לא מהניא ליה מליחה (שם סעיף א' בהג"ה וש"ך ס"ק ח').
וכן ראיתי בתשובות דבר שמואל אבוהב (סי' שע"ג) שכתב דממנ"פ יש לאסור אותו אי לא דיינינן הקרח כמים ועמד שם שלשה ימים הרי הוא בכלל דין בשר שנתייבש דמו בתוכו ואי דיינינן הקרח כמים ושהה בו מעל"ע הוי בכלל דין כבוש, והסברא נוטה לצד זה משום שטבע הקרירות והלחות הנגררת והנמסת תדיר מן הקרח היא נוקבת ונכנסת ומתפשטת בכל חלקי ועומקי הבשר שבתוכו, ואע"ג שעדיין אין הדבר ברור לנו כשמש מצאנו שהחמירו הפוסקים בדין אסור הכבוש לדון אותו וספקו כדין תורה עכת"ד, וכ"כ הבאה"ט (שם ס"ק ג') משם המ"י.
אבל לע"ד נראה שיש לחלוק ע"ז ולומר דאע"ג שאין הקרח חשוב כמים לענין כבוש, חשוב הוא כמים לענין זה שאין הדם מתייבש הואיל ולחות הקרח מלחלח הבשר והדם שבתוכו. וכן כתב בפתחי תשובה (שם ס"ק ו') דקרח לא חשוב כמים ולכן אם לא שהה בקרח רק מעל"ע ודאי שרי ואף אם שהה שלשה ימים אין ברור לאסור. אולם אין הדברים הללו אמורים אלא בשהה הבשר בחדר המקרר שאין הקרח מוטל על הבשר ממש אבל אם הניח הקרח על הבשר ושהה בו מעת לעת מסתברא כדעת הדבר – שמואל לאסור הבשר מדין כבוש שהואיל והקרח נמס וירד לתוך הבשר עושה אותו ככבוש ושוב לא מהניא ליה מליחה ולא עוד אלא שנאסר אפילו לצלי מדין כבוש הרי הוא כמבושל (עי' ש"ך שם סק"ט וס"ק ס"א וטו"ז ס"ק ל"ז).
אחרי כותבי זאת ראיתי בספר "תשובות – לשואל" להגאון אהרן שאול זעליג ז"ל (סי' ט') שנשאל בזה ואחרי שפלפל בחכמה למצוא סעד לדברי הגאונים בעיקר דין בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה יצא לדון בשאלה זו דבשר ששהה ג' ימים בקרח ופשט לה להתיר ממ"ש הב"ש (אה"ע סי' י"ז ס"ק ע"ח משם הרמב"ן ומ"ב) אם מת בימות הגשמים בימי הקור מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים כי בודאי נקרש ונגלד ואינו מניחו לתפוח ועדיף טפי מצינת מים ע"כ, הרי שגם באסור אשת איש אמרו דשלשה ימים לאו דוקא וכל שיש סבה לומר שלא נשתנו פניו מעידין עליו אפילו אחר שלשה ימים, וכל שכן בבשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה שאינו אלא חומרת הגאונים, ואמנם לא סמך על היתר זה משום דהמראות – צובאות ועצי – ארזים חלקו על זה והביאו ראיה לדבריהם מהירושלמי (יבמות פ' ט"ז ה"ג) דגרסינן התם הלכה כריב"ב (דאמר לא כל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות) מיליהון דרבנין פליגין דמר רבי ירמיה מעשה באחד שנפל לירדן ועלה לאחר י"ז יום והכירו שצדפתו הצינה והשיאו את אשתו ע"כ, אלמא דרבנן פליגי אריב"ב אפילו בצפדתו צינה וקי"ל כוותיהו ואפילו אי גרסינן הלכה כריב"ב רבי ירמיה פליג עליה וסובר דלא התירו חכמים אלא בנפל לירדן דמיא מצמת צמתי אבל ביבשה אע"ג דצפדתו צינה אין מעידין אחר שלשה ימים. ובסו"ד מסיק המחבר לעשות סניף להתירא סברת המ"ב ולהתיר בשר ששהה בקרח ג' ימים בלא מליחה במקום הפסד כגון בשומן ולמעשה צ"ע את"ד.
ולע"ד אני אומר שדברי הירושלמי הם סיעתא גדולה לדעת הרמב"ן ומ"ב שהרי מה שהתירו רבנן אשתו של זה שעלה לירדן הוא משום שהכירו שצפדתו הצינה ולא משום שהיה שרוי במים, ושעור דברי הירושלמי כך היא לדעתי דהנה לפי המבואר בסוגיא דיבמות (קכא א) מודים רבנן לריב"ב שמעידין אפילו אחר ג' ימים במי שהיה שרוי במים שמשום דמיא צמתי ליה ופלוגתיהו דריב"ב ורבנן הוא זה דלריב"ב כל שהכירו המת אחר ג' מעידים עליו משום דאמרינן דלא כל אדם ולא כל השעות ולא כל המקומות שוין והלכך אפילו בלא שום סבה נוספת אמרינן שאדם זה שהכירו אותו במיתתו הוא מאותם האנשים אותן השעות ואותו המקום שאינם משנים צורתו אחר ג' ימם ורבנן סברי דלא תלינן בזה להקל אלא בשיש סבה נוספת לתלות כגון נמצא במים דצמתי ליה מיא. ולזה אמר בירושלמי דרבנן פליגי ארבי ירמיה מדחזינן שלא התירו רבנן בעובדא דמי שעלה מן הירדן אחר י"ז יום אלא משום דהכירו שצפדתו הצינה אלא שדברי הירושלמי צריכים באור מצד אחר דלמה לי טעם זה שהכירו שצפדתו הצינה בלא זה נמי יעידו עליו מטעם דמיא צמתי ליה, ומזה מוכח דצינה עדיפא ממיא, דטעם דמיא צמתי מספיק להתיר רק בזמן קצר עד ה' ימים וכמ"ש בתלמודין ההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוהו אגישרא דשבסתינא ואנסבה רבא לדביתהו אפומי דשושביני לבתר חמשה יומי ואלו בצפדתו צינה התירו בירושלמי אפילו אחר שבעה עשר יום משום דצינה עדיפא ממיא וכדכתב הרמב"ן ומכאן ראיה גדולה לדעתי לדעת הרי"ף שסובר שאין מעידין על הנמצא במים אלא עד חמשה ימים. אולם להלכה פסקו הרמב"ם ומרן ז"ל דגם בטבע במים מעידין עליו אפילו אחר זמן מרובה, (אה"ע סי' י"ז סעיף כ"ו וחו"מ וב"ש שם) ולדעתם צינה ומיא חד דינא אית להו וכדמוכח מהירושלמי.
ועל כל פנים בין אם נאמר דצינה כמיא דמי וכמ"ש אם אם נאמר דצינה עדיפא ממיא הדין יוצא לענין מליחה דהקור מלחלח הבשר והדם ומותר במליחה אפילו אחר שלשה ימים.
ואפילו אם נחוש לסברת מראות הצובאות שצינה גרוע ממים אין ללמוד זה לדין מליחה תדע שהרי לענין מליחה הלכה פסוקה היא דאם שהה הבשר במים מעל"ע תו לא מהניא ליה מליחה משום שהוא נעשה כבוש והרי הוא כמבושל או משום שנבלע הדם באברים ומטעם זה היה הדין נותן לומר במת ששהה ג' ימים או אפילו מעל"ע במים אין מעידין עליו משום שהוא משתנה עי"ז שהוא נעשה כבוש או שנבלע דמו שני דברים אלה גורמים שנוי במראה הצורה. ומכאן אתה למד שאין ענין שנוי צורה הנאמר בדין עדות עגונא לדין מליחה ואף אנו נאמר שאף המראות צובאות מודה לענין מליחה דמידי הוא טעמא דאסרו הגאונים אלא משום שמתייבש הדם בתוכו וכשהוא נתון באויר מקורר עינינו רואות שלא התיבש לחותו של בשר ולא של הדם שבתוכו ואין שום טעם לאוסרו אחרי מליחתו אפילו לקדרה ולא תימא דאכתי יש טעם אחר לאסור ממ"ש רמ"א אין להשהות בשר שלשה ימים בלא מליחה דחישינן שמא יבשלו (סי' ס"ט סעיף י"ב) דכיון שהקור מלחלח הבשר ומותר אף בבישול ע"י מליחה תו ליכא למיחש שמא לא ימלחנו ולא אסר רמ"א אלא במשהה הבשר שלושה ימים כדי לצלותו (עי' ש"ך שם ס"ק נב) אבל המשהה אותו כדי לבשלו אחרי מליחה תו ליכא למיחש שמא יבשלו בלא מליחה, ומכל שכן בקצב המשהה בשר במקרר כיון שכל הקונים סירכיהו נקטי ואזלי למלוח הבשר שקונים מהקצב לפני בשולו ודאי דליכא למגזר בהו שמא יבשלו בלי מליחה.
מסקנא דדינא: א) בשר שנתון תחת הקרח ממש ושהה בו מעל"ע אסור לקדירה אפילו במליחה משום שהוא נכנס בספק דין כבוש שהוא כבמבושל ובמקום הפ"מ ושעת הדחק אפשר להתירו לצלי אחר שאלת חכם. ב) בשר שהוא נתון בחדר או ארון המקרר באופן שאין הקרח מונח עליו ולא נמס בתוכו ושהה בו ג' ימים או יותר מותר אפילו לקדירה אחרי מליחה והדחה כדין וכהלכה. והנלע"ד כתבתי.