סימן י
(להלכות נדרים יו״ד סי' ר״כ סעיף ז')
הנודר לשנה ונתעברה השנה:
נשאלתי בדין מי שנדר בערב ראש השנה לאסור על עצמו עשון סיגרה או שקבל עליו פרנסת יתום לשנה ונתעברה השנה אם חל עליו הנדר לכל השנה או שהוא מותר אחרי שנים עשר חדש בכל שנה רגילה.
תשובה: גרסינן בנדרים איבעיא להו אמר קונם שאני טועם יום מאי דיניה, כהיום או כיום אחד, ת"ש קונם שאני טועם השנה, נתעברה השנה אסור בה ובעבורה. היכי דמי אילימא כדקתני למה לי למימרא אלא לאו דאמר שנה אלמא שנה כהשנה דמי ויום נמי כהיום דמי ע"כ.
סוגיא זו צריכה באור ועיון שגם אם נגיה במתניתין קונם יין שאני טועם שנה אכתי לא אפשיטא בעיין דאימא שנה סתם כשנה אחת דמי לכן נאסר בעבורה אבל לא כאומר השנה. והר"ן בפרושו עמד בזה וכתב דאי דיניה כשנה אחת, לא מתסר אלא בשנים עשר חדש כרוב שנים ע"כ, ועדין לא איפרקא קושין מחולשתה דמאי סברא הוא זו דהאומר שנה אחת לא נאסר בעיבורה? אדרבה איפכא מסתברא כשם דביום אחד נאסר ליום שלם ולא השלמת היום שהוא נודר בו, הכי נמי באומר שנה אחת כונתו על שנה שלימה גם בשנת העיבור. וכן כתב הרא"ש דאי הוי כמו שנה אחת כיון דנאסר עד תוך שנה אחרת בזמן הזה מאי נפקא מינה בעיבורה ע"כ. אולם אחר העיון נראה שדברי הר"ן הם נכונים בטעמם. דמאי דאמרינן שהאומר יום אחד נאסר מעת – לעת הוא משום דמפרשים כונתו שהוא נודר על יום אחד הרגיל ולא על יום שעומד בו בשעת נדרו. מטעם זה עצמו לא נאסר בחדש העבור שאנו מפרשים דבריו שהוא מתכוין לשנה אחרת מחוץ לשנה שהוא עומד בשעת נדרו. וכן פירש הר"ן דבריו במתניתין (לקמן ס"ג) וכתב: ודוקא באומר השנה אי נמי שנה זו: אבל באומר שנה אחת סתם אין חדש העיבור בכלל אעפ"י שאותה שנה שנדר בה מעוברה, שהרי אם לא נהג באסורו שנה זו משלים לשנה הבאה הפשוטה אעפ"י שאסור לו לעשות כן לכתחלה דאיכא בל תאחר כיון שאם איחר משלם בשנה אחרת הרי לא הוקבע נדרו בשנה זו שהיא מעוברת הלכך אפילו קיים אותה שנה זו אי חדש העיבור בכלל ע"כ.
ובזה מתבאר סברת מחלוקתם דהר"ן והרא"ש: דהר"ן סובר כיון דיש תשלומין בשנה אחרת לא אקבע נדרו בשנה זו והרא"ש סובר דמפרשין כונת הנדר במה שהוא מתחייב לכתחלה דהיינו שנה זו הוא נודר בה ונאסר בעבורה. וכ"כ הנמוק"י והוכיח זה ממ"ש המודר הנאה מחברו לשנה מונה י"ב חדש מיום ליום ע"כ (ר"ה י"ב ב) אולם דברי הר"ן תמוהים לע"ד ממ"ש בסוף דבריו: ואני חוכך עוד לומר דאפילו בנדר שנה אחת סתם אסור בעבורה, דמסתמא שנה זו נדר ואי פשע קרוב אני לומר דאין לו תשלומין דמהשתא חייל לנדריה ע"כ.
וזה סותר למ"ש בסוגין בפשיטות, דאי דיניה כשנה אחת לא מתסר בעבורה אלא שנים עשר חדש כרוב שנים, וצל"ע. שו"ר במחנה אפרים להגאון מהר"א נבון ז"ל (ה' נדרים סי' ל"ד) דהקשה כזאת על הר"ן ז"ל. ועוד הוסיף לתמוה ע"ד הר"ן במ"ש ואני חוכך להחמיר וכו' ממ"ש בירושלמי במכילתין והביא דבריו הרי"ף ז"ל (תענית פרק א') נדר להתענות יום אחד ושכח ואכל יש לו תשלומין ע"כ. ובודאי גירסא מוטעת נזדמנה לפניו, או יותר קרוב לומר שהוא סמך על זכרונו שהרי בירושלמי שלפנינו לא גרסינן נדר להתענות יום אחד אלא הכי גרסינן נדר להתענות ושכח ואכל כזית איבד תעניתו רביבא בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים ע"כ. אבל גם לפי גירסת הירושלמי שלפנינו שפיר מוכיח המחנה אפרים לסתור דעת הר"ן במכל שכן שהרי מדברי הירושלמי למדנו שגם ביום סתם דמספקא לן אי כהיום דמי אמרו בירושלמי דאבד תעניתו ומתענה יום אחר באומר יום אחד דפשיטא לן דלאו כהיום דמי, ודאי דיכול להשלים נדרו ביום אחר. ולתרץ דברי הר"ן נלע"ד לומר דלא אמרו בירושלמי דאבד תעניתו ומתענה אלא בשכח ואכל אבל לא בפשע והכי מסתברא שאם תאמר שגם בפשע הדין כן, לא תמצא שיעבור על נדרו הואיל וכל יום יכול הוא לומר אני מתענה ביום אחר. ובזה נתקימו דברי הר"ן במה שהוא חוכך להחמיר דבאומר שנה אחת משמעות דבריו הוא על שנה שהוא עומד בשעת נדרו ונאסר בעבורה, וכיון שהר"ן עצמו חוכך להחמיר הדרן לסברת הרא"ש דאומר שנה אחת נאסר בשנה אחת מיום ליום זאת אומרת י"ג חדשים שלמים. כל זה כתבנו לפי פשיטותא דרב אשי אבל סתמא דתלמודא מסיק: לעולם דאמר השנה ומהו דתימא הלך אחר רוב שנים ולא אית בהן עבור קמ"ל ע"כ. ולפי זה יוצא שגם באומר שנה סתם ומכל שכן שנה אחת לא נאסר בעבורה, ולא משום שאין כונתו על שנה זו, אלא משום דכל האומר שנה כונתו הוא על רוב שנים שאין בהן עבור, שאם לא תאמר כן קשה דליתני במתניתין קונם שאני טועם שנה וכל שכן השנה וכן כתב הרשב"א ללמוד דאומר שנה אחת אינו נאסר אלא י"ב חדש. ונראה דמסקנא דגמ' היא מוסכמת להלכה, תדע דהרי"ף גריס במשנתנו קונם יין שאני טועם השנה והיינו כמסקנא דגמ' (לעיל ס"א) וכן מוכח להדיא מירושלמי דתני אמר יום אחד וכו' שנה אחת וכו' אסור מיום ליום מעת לעת. תני מעת לעת (נדרים פ"א ח"א). וכונת הירושלמי ברורה לומר דלא תיתני מיום ליום לחייב גם בחדש העבור אלא תני מעת לעת כלומר שנים עשר חדש שלמים מעת לעת ולא מיום ליום מזמן שהתחיל הנדר עד יום זה לחדש בשנה הבאה. וכן פסק הרשב"א ז"ל דבאומר שנה אחת סתם אין חדש העבור בכלל אעפ"י שאותה שנה שנדר בה מעוברת. והוסיף עוד ואמר: שאפילו באומר שנה אחת מיום זה אין חודש העבור בכלל והביא ראיה מדתנן המוכר בית בערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה כשהוא אומר תמימה להביא חדש העבור (ערכין ל"א). טעמא דרבי רחמנא תמימה, הא לאו הכי מונה שנים עשר חדש, ולא חדש העיבור ולפי זה מאי דתנינן המשכיר בית לחברו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר (ב"מ ק"ב) היינו באומר לו שנה זו או השנה ולא משכחת לה אלא בעומד בראש השנה אבל בעומד באמצעה לא. דאי אמר השנה או שנה זו אין לו אלא עד ראש השנה ואי דאמר שנה אחת מיום זה אינו מונה י"ב חדש מיום ליום (הר"ן ונמק"י נדרים ס"ג) ומדבריו אנו למדין דאומר שנה או שנה אחת חד דינא אית להו לענין זה שאינו נאסר אלא י"ב חדש ולא חדש העיבור, וראיתי בלח"מ (הלכות שכירות פ"ז ה"ב) ובק"נ (נדרים פ"ח אות ס') שכתבו דאין להוכיח מסוגין דאומר שנה אחת אינו נאסר בחדש העבור מדלא תני רבותא טפי קונם שנה אחת אסור בה ובעבורה, דיש לומר כמ"ש הרא"ש בפירושו דכיון דנאסר עד תוך שנה אחרת בזמן הזה מאי נפקא מינה בעיבור דזה מילתא דפשיטא ע"כ. ולע"ד אין זה מספיק לדחות ראית הרשב"א דלא מתקימים דברי הרא"ש אלא למאי דפשיט רב אשי דאומר שנה כאומר השנה דמי, ולא תני במתני' שנה משום דלא צריכה למימר. אבל למסקנא דגמ' דגרסינן במתניתין קונם יין שאני טועם השנה, וגם באומר השנה הוה ס"ד לומר שלא נאסר בעבורה משום דמשמעות דבריו על רוב שנים כל שכן הוא באומר שנה סתם או שנה אחת והיה צריך התנא לאשמועינן באומר שנה וממילא היינו יודעים הדין באומר השנה.
מכאן תמיה לי טובא על פסק הרמב"ם ז"ל שכתב: קונם שאני אוכל לשנה אחת הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום ואם נתעברה השנה אסור בה ובעבורה שאני אוכל שנה הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום מספק כמו שבארנו (ה' נדרים פ' ה' ב') ועוד יותר תמוהים לי פסקי הטור ומרן ז"ל שכללו שתי חלוקות אלה בחדא מחתא וכתבו: אמר שנה אחת או שנה סתם אסור מעת לעת ואם נתעברה השנה אסור בה ובעבורה (יו"ד סי' ר"כ סעי' ז') וקשה תרתי: חדא דלפי מסקנא דגמ' הנודר לשנה או שנה אחת חד דינא אית להו שאינן נאסרים בחדש העבור משום שדעת הנודר על רוב השנים דלית להו עבור. ואם נניח דס"ל דמסקנא זו לאו דקימא היא ולעולם בעיא דיום סתם לא אפשיטא והוא הדין שנה סתם היה להם לפסוק כהרמב"ם דאוסר עצמו "לשנה" אסור בחדש העבור מספק. וצריך לומר לדעתם שהם סוברים דפשיטותא קמא הוא עיקר הלכך האוסר עצמו לשנה והוא הדין שנה אחת. ואין צריך לומר באומר שנה זו או השנה נאסר בעבורה דשנה או שנה אחת כהשנה דמי אבל עדיין קשה מנין להם להחליט כן לבטל מסקנת הגמ' דאמרה לעולם דאמר השנה וכו'.
ולכן נלע"ד לומר בדעתם דסתמא אחרינא אשכחו דתנן המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר (ב"מ ק"ב) הרי דמשמעות לשנה הוא השנה שעומדים בה בין שהיא פשוטה או מעוברת ומוציאין מהמשכיר חדש העבור והוא הדין לענין אסורא. ברם כד מעינינן שפיר נראה שתירוץ זה לא נתן להאמר בדעת הטור, שהרי פסק: השוכר בית בסכום ידוע לשנה ונתעברה השנה אין צריך להוסיף לו בעד חדש העבור וכתב הרשב"א בד"א כשעמד בר"ה ואמר לו שנה זו אי נמי השנה דהוי כאומר שנה זו אבל אם אמר לו שנה אחת אין לו אלא י"ב חדש כרוב שנים שאינן מעוברות (חו"מ סי' שי"ב סעיף י"ד) הרי שהטור פוסק כהרשב"א דהשוכר לשנה או שנה אחת אין לו אלא י"ב חדש וא"כ הוי סותר את עצמו למ"ש בה' נדרים דאסור בעבורה ובדרישה (שם) תרץ: דמ"ש הטור בה' שכירות הוא בעומד בר"ה בשעת השכירות, ומ"ש בהלכות נדרים הוא בעומד בשעת נדרו בתוך השנה. דהואיל ואם היה אומר השנה היה משמע מדבריו שהוא משכיר או אוסר עצמו עד ראש השנה והוא רוצה שיתקימו דבריו שנה תמימה לכן הוצרך לבאר דבריו ולומר שנה אחת כדי שתתקיים שכירותו או נדרו שנה תמימה. אפילו שתהיה מעוברת, וכ"כ בסמ"ע (שם ס"ק כ"ג) והש"ך החזיק אף הוא בסברא זו (יו"ד סי' ר"ך ס"ק י"ג) ואני הנני יושב בקרקע, ודן לפניהם כתלמיד לפני רבותיו ואומר: שאדרבה בעומד באמצע השנה הואיל ולא היה יכול לומר השנה משום שרוצה שיתקימו דבריו לכל השנה הוצרך לומר שנה אחת ואין לנו להפליג עוד ולומר שהוא התכוון גם לחדש העבור. ואם תאמר שמושג שנה כולל גם שנה מעוברת, כך הוא עומד באמצע השנה או בתחלתה וכמו שלא חלקו בזה הרמב"ם ומרן ז"ל. והב"ח ביו"ד ובחו"מ (שם) תרץ שהטור סובר שבנדרים הואיל שהולכין אחר לשון בני אדם כשאומרין שנה אחת אוסרים עליהם י"ג חדשים כמו השנה שנודדין בה שהיא מעוברת. אבל בעלמא שנה אחת אינו משמע אלא שנה כרוב השנים שאינן אלא י"ב חדש ולכן במשכיר ושוכר אינו אלא י"ב חדש ע"כ.
ולע"ד דבריו נפלאו ממני דאטו לשון בני אדם נבדל בין נדר לשכירות? ואם אתה אומר שלשון בני אדם בשכירות הוא י"ב חדש גם כשעומדים בשנת העבור הרי אתה מוכרח לומר גם בנדרים כן הואיל ובנדרים הולכין אחר לשון בני אדם. שבתי וראיתי בטו"ז (חו"מ שם) שתרץ דברי הטור דבאומר שנה אחת מספקא ליה אם כיון לחדש העבור, הלכך גבי ממונא אמרינן קרקע בחזקת בעלים עומדת ולענין אסורא אזלינן לחומרא ע"כ, חלוק זה הוא מסתבר מאד לע"ד אלא שאי אפשר לאומרו בדעת הטור שכלל שתי ההלכות נודר לשנה או לשנה אחת בחדא מחתא ופסק בשתיהם דאסור בעבורה וזה מוכיח שלא מדין ספק פסק כן, ועל כל פנים אם נקבל תירוצם של הב"ח והסמ"ע בדעת הטור אזדא לה תירוצנו, דהטור סתמא אחרינא אשכח ופסק כמותה הואיל ואין ללמוד דין נדרים מדין שכירות ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא מאין לו להטור לפשוט ספקא דגמ' ולפסוק בפשיטות דשנה כשהשנה דמי.
מכל האמור ומדובר מתברר שארבע דעות בדבר:
א) הרשב"א סובר דכל הנודר לשנה, או לשנה אחת אינו נאסר אלא שנים עשר חדש, דסתם שנה הוא על רוב השנים שאינן מעוברות. וכן סובר גם הנמק"י דכתב ומי שנדר מחברו לשנה אותה שנה עצמה הוא מונה מיום נדרו שנים עשר חדש ולזה הסכים המחנ"א (ה' נדרים סי' ל"ד) וסוגיא דשמעתין ותלמוד ירושלמי אזלי כותיהו אולם להלכה אין להורות כמותם הואיל וגם הרשב"א עצמו לא אמר דבריו אלא להלכה ולא למעשה וכמ"ש מרן הב"י (חו"מ סי' שי"ב)
ב) הרמב"ם סובר דאומר שנה אחת נאסר בודאי גם בעבורה של השנה אבל באומר שנה אחת נאסר בחדש העיבור מספק.
ג) הטור ומרן ז"ל סוברים שאומר שנה סתם ושנה אחת שוים בדיניהם, ובשניהם נאסר גם בחדש העבור ולדעת הטו"ז בשניהם נאסר בחדש העבור מספק מדין ספקא דאסורא לחומרא.
ד) הסמ"ע מחלק ואומר שאם עמד הנודר בראש השנה של שנת העבור ונדר לשנה או לשנה אחת אין הוא נאסר בחדש העיבור דכיון שהיה יכול לומר שנה זו ואמר שנה סתם או שנה אחת גלה דעתו שלא התכוין אלא לשנה רגילה בת שנים עשר חדש. אבל אם עומד באמצע השנה ואמר שנה אחת או שנה סתם נאסר גם בחדש העבור וסיים הסמ"ע וכתב: וכן נראה לע"ד נכון לדינא. וכבר כתבתי לעיל דיש למשדי נרגא בסברא זו ובודאי שמרן לא פסק כהרשב"א שהרי מדסתם וכתב: נתעברה השנה נתעברה לשוכר משמע דלא ס"ל חלוק זה. וכיון שהרמב"ם ומרן קיימי בחדא שיטה לאסור חדש העיבור בודאי באומר שנה אחת, ובאומר שנה סתם אסור בחדש העבור על כל פנים מספק, וכמ"ש הרמב"ם. וכותייהו אנו חייבים להורות להלכה ולמעשה.
ועדיין נשאר לנו לברר בעיא זו באם הנודר אומר שלא ידע בשעת נדרו שהשנה זו תהיה מעוברת אם גם בזה נאמר שחל נדרו גם על חדש העיבור. בשאלה זו האיר עינינו בקצות החשן (שם ס"ק ד') והביא תשובות הרי"ף שנשאל בכגון זה והשיב: היודע והבלתי יודע שוין בזה הלא תראה מ"ש המשנה המשכיר בית לחברו ונתעברה נתעברה לשוכר. הנה שהעבור לא נתחדש אלא אחר שנעשה השכירות ואמרו נתעברה לשוכר, וכך הדין. עכ"ל.
מסקנא דדינא: הנודר לאסור על עצמו העשון או שמתחייב בלשון נדר לפרנס יתום "לשנה אחת" ונתעברה השנה אעפ"י שלא ידע בשעת נדרו ששנה זו תהיה מעוברת חייב לקיים נדרו באותה שנה עצמה ואינו רשאי לדחות קיום נדרו לשנה אחרת הלכך חייב לקיים נדרו בכל השנה דהיינו י"ג חדש שכל הנודר בלשון זה נעשה כאילו אמר שנה זו בין שתהיה פשוטה או מעוברת. והה"ד באוסר או מחייב עצמו בנדר לשנה נאסר גם בחודש העבור להרמב"ם מספק ולהטור ומרן מדין ודאי כדין האומר שנה אחת, והנלע"ד כתבתי.