סימן יב
(להל' מילה יו״ד סי׳ רס״ו)
תאומים שמת אחד מהם בתוך שמונה ללידתו
ב״ה, סאלוניקי יע״א.
לכבוד האי גברא רבה החכם השלם במדות ומעלות זקן שקנה חכמה, כמוהר׳׳ר יצחק הכהן פרחיה יצ״ו שוכט״ס.
אדוני הרב!
שאלתני הידיד לחוות דעתי הדלה במה שנהגו באיזה מקומות לדחות מילה בזמנה בתאומים שמת אחד מהם בתוך שמונה ללידתו, ראשית דבר אייתי לן מר מ"ש בזכור לאברהם משם גור אריה לדחות מילתו של התאום החי שמת אחיו בתוך שמונה ללידתו משום שהתאומים יונקים זה מזה, ועוד הביא מה שכתב מרן החבי"ף בספר חיים ביד שדקדק מדברי הגור אריה דלא אמר זאת אלא דוקא בנדון דידיה שנולדו התאומים בספק בן ז' או בן ח' ומעכ"ת דחה דבריו וכתב דכשגמרו שערו וצפרניו הוה ליה ודאי בן ז' ויצא מכלל נפל, וכמו שכתב מרן ז"ל (יור"ד סי' רס"ו סעיף י"א) ספק בן ז' או בן שמונה אין מלין אותו בשבת אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו, ועוד דאם כן למה לי הטעם דיונקים מהדדי, עכת"ד.
ולע"ד דברי מרן החבי"ף צדקו מאד דבאמת בספק בן שמונה אינו יוצא מכלל ספק נפל אפילו אם גמרו שערו וצפרניו, שהרי כלל אמרו חכמי: רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל, וכן פסק מרן ז"ל תינוק כל שלשים יום אין מתאבלין עליו אפילו גמרו שערו וצפרניו וכו' (יור"ד סי' שע"ד סעיף ח') וכן פסק בדין יבום אם לא נדע לכמה נולד אם חיה ל' יום הרי זה ולד קיימא ופוטר נשי אביו מן החליצה ומן היבום ואם מת בתוך שלשים וכו' הרי זה ספק נפל ספק בן קיימא וצריכה חליצה מדברי סופרים (אה"ע סי' קנ"ו סעיף ד') ולהטור ורמ"א (שם בהגה) כל שלא נדע שכלו חדשיו אינו פוטר נשי אביו מחליצה ויבום אלא אם חי שלושים יום וגמרו סמניו (עיין ט"ז וב"ש שם ס"ק ו') וכן פסק מרן ז"ל (שם סי' קס"ה סעיף ה') אם ילדה ולד שנגמרו סימניו ואין ידוע אם כלו חדשיו אפילו מת ביום שנולד ה"ז מוציאה בגט וחולץ לה ואח"כ תהיה מותרת לאחרים, ע"כ. מכל זה מתברר שגמירת שערו וצפרניו אינו מוציאו מכלל ספק נפל כל שלא ידוע אם כלו חדשיו לענין אבלות ולענין יבום.
אלא שלענין מילה הואיל והיא מצות עשה שיש בה כרת מלין אותו אפילו בשבת כשגמרו שערו וצפרניו, משום דבספק עשה חמור זה הולכים לחומרא ומחזיקים את הילוד על ידי סימני שערו וצפרניו שכלו לו חדשיו ואין כאן ספק חלול שבת שהרי אם באמת כלו לו חדשיו מצוה קא עביד ולצד שלא כלו חדשיו אין זה אלא מחתך בשר (עיין שבת קלו).
ולפי זה נכונו מאד דברי מרן החבי"ף דכיון שהלכה זו שחדש הגור ראיה אין לה מקור בתלמוד, ולא בדברי הפוסקים הראשונים אין לסמוך עליה לבטל מצות עשה במילה ביום השמיני ואף אם נקבל דבריו אין לך בו אלא חדושו היינו כשנולד ספק בן ז' או בן שמונה שהואיל ומת אחד מהם בתוך שלשים מיתתו מוכיחה שלא כלו חדשיו ומכריעה הספק גם להתאום שנשאר בחיים שהרי שניהם נוצרו ברגע אחד ומטיפה אחת ושניהם יונקים זה מזה ומתגדלים בבת אחת בעודם ברחם אמם, ובכגון זה הוא שאין מלין את הילד החי: אבל בידוע שכלו חדשיהם שיצאו ודאי מכלל נפל, כגון שנולדו לט' חדשים אין מיתתו של האחד עושה את השני לודאי נפל לדחות מילתו ביום השמיני.
את זאת אני אומר לתרץ דברי הגור אריה כפי פרושו של מרן החבי"ף, אבל לקושטא דדינא נראה לע"ד שסברא זו היא מופרכת מעיקרא דמיתת אחד התאומים אינה עושה אפילו את זה שמת לודאי נפל שהרי גם בכלו חדשיו הדבר מצוי שמתים הילדים בתוך שלשים ואם כן הדרן לדיננא שכל ספק נפל מלין אותו אפילו בשבת ממ"נ.
וחזיתיה למר שהביא ראיה לדעת הגו"א ממ"ש מרן ז"ל: יש מי שאומר דתאומים שמת אחד מהם תוך שלשים יום והשני חי ומת אחר שלשים יום אין מתאבלין עליו (שם סי' שע"ד סעיף ט') ולע"ד אני אומר שדבריו אלה נאמרו שלא בדקדוק שגם אם נניח כדעת האומרים שבכגו"ז אין מתאבלין על השני משום דמיתת האחד עושה גם את השני לודאי נפל ואין מתאבלים עליו לעולם וכמו שכתב מרן ז"ל (שם סעיף ח') שאם נודע שהוא בן שמונה אין מתאבלים עליו: בכל זאת אין ללמוד מדין אבלות למילה, תדע שהרי פסק מרן ז"ל: בן ח' אם גמרו שערו וצפרניו מלין אותו בשבת (או"ח סי' של"א סעיף ג' ובבית יוסף שם) הרי לך בהדיא דאפילו בודאי בן שמונה מלין אותו ביום השמיני ללדתו ואפילו בשבת והוא הדין במת אחד התאומים גם אם נניח שמיתת האחד עושה גם את השני לודאי נפל. לא גרע מודאי בן שמונה שמלים אותו בשמיני שלו וכדאמרן.
הצרכנו לזה למטוניה דמר שהבין בכונת יש מי שאומר שכתב מרן בה' אבלות (שם) שאין מתאבלים על השני אבל לע"ד אין פרוש זה נכון בדברי מרן ואין שום סברא לומר דכיון שמת הראשון בתוך שלשים עושה את השני לודאי נפל ואדרבה איפכא מסתברא דכיון שהשני חי שלשים יום שזהו סימן מובהק להוציאו מספק נפל אימא שגם הראשון יצא מספק, וסיבת מיתתו היא שאחזתו צנה או כל מקרה אחר הגורם למיתה שמצוי בילדים רכים.
ובאמת הטו"ז והש"ך הוכיחו בראיות ברורות שכוונת מרן היא לומר שאין מתאבלין על זה שמת בתוך שלשים והגרעק"א ורבנו הגר"א ז"ל (בהגהותיהם שם) האירו את עינינו בהלכה זו וגלו את מקורה שהוא נובע ממ"ש (נזיר יג א) בעא מיניה רבי אבא מרב הונא הריני נזיר לכשיהיה לי בן והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה מאותו הריון (עיין תוד"ה והפילה) וכו' אליבא דרבי יהודה דאמר ספק נזירות להקל קדוש או לא קדוש נ"מ לגיזתו ולעבוד בו תיקו ע"כ. מסוגיא זו נלמד דלענין חלות הנזירות פשיטא לן שחלה נזירותו משעה שנולד השני ואין אנו דנים לומר הואיל והראשון היה ספק נפל גם השני הוא ספק, ולא חלה עליו הנזירות לרבי יהודה דאמר ספק נזירות להקל, אלא אדרבה כיון שהשני היה בן קימא חלה עליו הנזירות משעה שנולד השני. וספקא דגמ' היינו לענין קדושת הקרבן דכיון שהקדישו קודם שנולד השני שמא נאמר שהוא קדוש למפרע או נימא כיון שבשעה שהקדישו היה ספק נזיר לא חלה קדושה על הקרבן כלל מכח הפרשה ראשונה, דשמא מקצת הטיפה נקלטה מיד ומקצת הטיפה השניה לא נקלטה אלא אחרי שני ימים או ביום השלישי (תוס' שם) או שמא אפילו אם נקלטה כל הטיפה בבת אחת דילמא זה נגמרה צורתו לז' והראשון נגמרה צורתו לתשעה (פי' הרא"ש שם).
דון מינה בדין תאומים שנולדו בזה אחר זה, מהריון אחד, ומת אחד מהם בתוך שלשים ללידתו, והשני חי שלשים יום, האחרון יצא בודאי מכלל ספק נפל, שהרי הוא חי וקיים לפנינו ורובא דרובא דנפלים אינם חיים יותר משלשים יום, הלכך האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן וילדה אשתו תאומים ומת אחד מהם מונה נזירותו מיום לידת הילד השני החי ואם הקדיש קרבן נזירותו אחר שנולד השני הוי קדוש, ואם הקדישו בשעה שהפילה אשתו התאום הראשון אסור בגיזה ועבודה משעת הפרשתו מספק משום שאין חיותו של הראשון מכריע הספק לגבי אחיו התאום שמת בתוך שלשים, ולפי זה יוצא שלענין אבלות שהולכים בספקו להקל וכמ"ש מרן ז"ל (סי' שע"ד סעיף ח') תינוק כל שלשים יום אין מתאבלים עליו אפילו גמרו שערו וצפרניו, הוא הדין שאין מתאבלים על התאום שמת בתוך שלשים יום שאין אחיו החי מוציאו מכלל נפל, וכדעת יש מי שאומר שהביא מרן ולענין מילה שהולכים בספקו להחמיר הדין נותן למול את הילד החי ביום השמיני ואפילו כשחל בשבת שמיתת אחיו תוך שמונה אינה עושה אותו ודאי נפל לדחות מילתו אלא הוא נשאר בספק נפל ככל ילד שהוא ספק בן ז' או בן ח' שגמרו שערו וצפרניו שמלים אותו אפילו בשבת.
מכל האמור הדבר ברור כשמלה שאין יסוד לחדושו של הגור אריה בהלכה זו ואדרבה סוגין דנזיר הנ"ל הויא תיובתיה והלכך אין לסמוך על סברתו ולדחות בכגון זה מצות עשה דמילה בזמנה.
ואם באיזה מקום נהגו כן ראוי לבטל מנהגם, שבודאי לא הוקבע מנהג זה על ידי רבני הקהלה אלא שנמשכו על ידי הוראת אחד החכמים שראה דברי גו"א ונמשך אחריהם, ובלא זה נמי בנדון דידן שהוא מנהג שאינו מצוי תמיד, שרוב נשים אינן יולדות תאומים ורוב נשים אינן מפילות ורוב הילדים אינם מתים בתוך שמונה ימים ללידתם אין כאן אלא מעוטא דמעוטא ומקרה בלתי מצוי אלא בזמנים רחוקים ובזה אין מקום למנהג (עיין הרמב"ם ז"ל ה' שחיטה פי"א ה' י"ג הש"ך יור"ד סי' ק"ץ ס"ק ג' וסי' שצ"א ס"ק ח' ורמ"א בהג"ה חו"מ סי' של"א סעיף א' וש"ך שם). ואחרי שבררנו שדעת המ"כ שבגור אריה אין לו יסוד מוצק בתלמודין ובדברי הפוסקים הראשונים ראוי לבטל מנהגם, וכל אחד מהתאומים שגמרו שערו וצפרניו אפילו אם הוא ספק בן ח' ואפילו אם מת אחיו בתוך שמונה ללדתו מלין אותו ביום השמיני ללידתו ואפילו בשבת. וצי"מ וימ"ן.