סימן טו
מכתי"ק אדוני אבי הודי והדרי הרה"ג הגדול כמוהר"ר יוסף רפאל עזיאל זצוק"ל ראב"ד מקודש בעיקו"ת ירושת"ו.
(לסי' רע"ד משו"ע יו"ד וסי' ל"ב ול"ו מאו"ח)
צורת אות יו״ד
לנו לדעת בספר תורה אשר באות יו"ד חסר ממנה נקודה למטה מה דינו? והנה ראשית דבר לנו לדעת הצריך לגוף האות יו"ד. – הנה מבואר בפסיקתא וז"ל: כי ביה ה' צור עולמים. העוה"ז נברא בה"א והעוה"ב נברא ביו"ד ומפני מה העוה"ז בה"א וכו' (כמובא במס' מנחות דף כ"ט ע"ב) ומפני מה העוה"ב נברא ביו"ד מה יו"ד יש לה נקודה אחת למטה רמז למתים שיורדין לגיהנם ונקודה אחת למעלה רמז שעתידין לעלות שנאמר ה' ממית ומחיה וגו' ויעל, ויו"ד כפוף רמז לבאי עולם שיהיו כפופין, ע"כ. מבואר דצורת יו"ד צריכה תג למעלה ולמטה וכפופה, אלא שהדבר שקול אם הוא לעכובא וכך נמסרה למשה מסיני ואם כן בחסרון דבר מה נפסל צורת האות או נימא דזה להדור האות ולא לעכובא?
ונראה דהלכה מוצאת מסוגיא מנחות (כ"ט ע"א) דאיתא התם במשנה דכ"ח שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו ואפילו אות אחת מעכבתן, ופריך פשיטא, אר"י א"ר לא נצרכא אלא לקוצה של יוד והא נמי פשיטא ומשני לכאידך דר"י א"ר כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה ע"כ.
והנה בפירוש הדברים לא נצרכה אלא לקוצה של יוד פירש"י רגל ימיני של יוד, הא נמי פשיטא, הא לא נעשית האות, ע"כ. והנה מפרש"י מבואר כי לס"ד לקוצה של יוד הוי רגל ימיני וא"כ חסר גוף האות ועל כן פריך הא נמי פשיטא, וא"כ לנו לדעת דקארי לה לא נצרכה אלא לקוצו של יוד מאי קארי לה דהרי נכלל קוצה של יוד לאם חסר אות אחת דפריך עלה בראשונה פשיטא? ועל כן מוכרחים לפרש לד' רש"י דהכי פירושא דשמעתא והוא כי לס"ד אות ממש מעכב ופריך פשיטא תריץ לא נצרכה אלא לקוצה של יוד פי' בלאו הכי אי קוצה של יוד האות מקרי והוא ע"ד מ"ש האגדות חלק: ונער יכתבנה דהיינו י' ופי' שאם השליך נער אבן מקיר ועושה רושם נעשה יו"ד ע"כ, והגם דלאו בצורתיה ממש היה ס"ד דלעכובא לא מעכב, אמנם גם ע"ז הקשה הא נמי פשיטא ודקדק רש"י בלשונו הא לא נעשית האות דלענין עשיה בס"ת ודאי מעכב, זה נ"ל לפי חומר הנושא.
ובהכי לנו לדעת מה שהקשו התוס' שם בד"ה קוצה של יו"ד וז"ל פי' הקונטרס רגל ימיני וקשה דהא פשיטא דאין זה אות וכו' עי"ש.
והנה דרך אגב ראיתי להרב פנים מאירות בשאלה ס"ו כי דרך אגב הקשה על דברי התוס' הללו וכתב שם וז"ל: דברי התוס' צריכין ביאור, מה חידשו התוס' בקושיא יותר מלשון הש"ס הא נמי פשיטא? והרבה להאריך בדבר התוס' על ידי עצות מרחוק לשון המרדכי עיש"ב, וגם הרב מנחה טהורה האריך למעניתו לתרץ קושיא הנזכרת וכולהו תנאי לא מצאו מנוח כ"א ע"צ הדחק כאשר יראת הרואה הלא בספרתם א"כ אף אנו נאמר ע"צ הדוחק והוא במה שיש שינוי לשון בין דברי רש"י דכתב בפירוש הקושיא הא נמי פשיטא דכתב והא לא נעשית האות ובין לשון התוס' דכתב דהא פשיטא דאין זה אות כי הרואה יראה דרב המרחק ביניהם כי לדברי רש"י מוכרחין לומר דעלה בדעת ר"י בתירוצו לא נצרכה אלא לקוצה היינו דכולה קוץ יוד מקרי, והיינו כמ"ש באגדות חלק והתוס' לא חלקו עליו לגמרי דאי פירוש קוצה של י' רגל ימיני לא יעלה על דעת התרצן לבוא תירוץ דאין זה אות כלל, וההיא דפ' חלק כבר כתבו בסו"ד דהיינו כעין יו"ד ולא יו"ד ממש זה נ"ל בדרך פשט. והנה התוס' מכח קושיתם הלזו כתבו וז"ל: ומפרש ר"ת דהוא ראשה כפוף כדאמרינן בסמוך מ"מ כפוף ראשו, עכ"ל. והנה כל גדולי הראשונים העתיקו דברי התוס' הללו ומכללם המרדכי בפ' הנז' כתב וז"ל: קוצה של יוד פי' הרגל וק"ל לר"ת דזו היא פשיטא דהוי גופה של יוד ובענין אחר לא היו אלא נקודה בעלמא ולא מקרי אות, והלשון משמע דבלאו קוצה מקרי יוד כדאמרינן לקמן מפני מה ראשו כפוף מפני שהצדיקים יש בהן ראשן כפוף ואפי"ה יש ליזהר בזה דר"ת משום ההוא דלקמן, והכי מוכח בפסיקתא דיש לה נקודה למעלה ולמטה דהא העוה"ב נברא ביוד וכו' עכ"ל, מבואר מדבריו דלשון הפסיקתא לא לעכובא דצריך למעלה ולמטה ואם שינה פסול אלא דוקא למטה מכח דמסייע גם תלמודא דידן שהיו"ד ראשו כפוף והא ודאי כפיפה לא שייך אלא בנקודה דלמטה אמנם בנקודה דלמעלה דלא נתפרש בתלמודא לא מעכב, וע"כ בהא דלמטה כתב דגם לדעת רש"י יש ליזהר בהא דר"ת וכו' כנ"ל וכך הוא מסקנת הרב פנים מאירות עיש"ב, אמנם הרא"ש בפסקיו בהלכות קטנות בהל' ס"ת כתב וז"ל: יוד – אומר ר"ת שיהא שמאל כפוף למטה, כדאמרינן בהקומץ רבה מ"מ ראשה של יוד כפוף, ותנא נמי התם גבי תפילין כתב אחר מעכב, ופריך עלה פשיטא וקאמר לא נצרכה אלא לקוצו של יוד ופרש"י זהו רגל של ימין שכפוף למטה וקשה לפירושו דפשיטא דמעכב דזה עיקר גוף האות, ופר"ת זה לצד שמאל שכפוף למטה כדמשמע לישנא דראשו כפוף דלצד ימין קרי רגלו ואיתא נמי בפסיקתא כי ביה ה' צור עולמים וכו' ולפי דרשה זו בעינן תג למעלה וגם כפוף למטה ואפשר דקוצו של יו"ד דפ' הקומץ היינו תג של מעלה ויוד כפוף היינו רגל ימיני עכ"ל, ודרך אגב הרב לחם חמודות כתב בד"ה זה וז"ל לא מצאתיו ע"כ וצ"י, ואילו גבי תפילין בדל"ת ע"א הובא הא סוגיא בעצמה ושם לא פירש רש"י כלל, ואמנם גם תוס' לא כתבו וסמכו על מה שכתבו בדכ"ט.
איך שיהיה דבר הלמד מדברי הרא"ש הנ"ל כי הוא ז"ל קאי כס' שלישית והוא שאחר שהביא מחלוקת רש"י ור"ת כתב בסוף דבריו אחר שהביא לשון הפסיקתא ולפי דרשה זו תג ליו"ד למעלה וגם כפוף למטה ופשיטא דצריך גם תג למטה מכח הפסיקתא הנ"ל אמנם לא מעכב אלא הכפיפה למטה דזה נקרא קוצה של יו"ד אמנם בענין אי מעכב למעלה לא פירש דבריו ואח"כ הביא לנו דבר חדש וכתב דאף קוצו של יו"ד דפ' הקומץ היינו תג של מעלה ויוד כפוף היינו תג של מעלה ויוד כפוף היינו רגל ימיני וכונתו מבוארת דאפילו תג של מעלה מעכב דזה הוא בעצמו קוצו של יו"ד ויו"ד כפוף היינו רגל ימיני ולא פורש אי צריך תג למטה, והדבר תמוה דמי הכריחו לזה לדחות דברי ר"ת ואדרבא הוא היה תנא דמסייע לר"ת.
איך שיהיה נמצאת למד דשלשה פירושים בדבר בקוצה של יוד דלסברת רש"י היינו רגל ימיני ובהכי דוקא מפסל דאין זה אות אבל בענין תג למעלה ולמטה לא מיפסל בהכי, ודברי הפסיקתא הנ"ל לא לעכובא איתמר ובהא אפילו כולי עלמא מודו אלא לר"ת דפירש דקוצה של יוד היינו לצד שמאל שיהא כפוץ /כפוף/ מעט וא"כ התג דלמטה ע"י הכפיפה ודאי שצריך והיינו מכח תלמודא דידן דמסיים מפני מה יוד ראשו כפוף וכו'. וא"כ הא ודאי אזיל ומודה דלשון הפסיקתא לא לעכובא, אלא דלסברת הרא"ש דהכריח מדברי הפסיקתא דלפי דרשה זו יש ליו"ד תג למעלה וגם כפופה למטה היינו עם נקודה ועל כן עשה עצמו דעה ג' דקוצה של יוד היינו תג של מעלה ויוד כפוף היינו רגל ימיני והוא ודאי נקודה שלמטה גם כן צריכה, או מטעם דהרי מבואר בפסיקתא וגם תלמודא דידן מסייע לזה מפני מה יוד ראשה כפוף כתב הוא ז"ל דלצד שמאל הוא דוקא מקרי ראש לדעת ר"ת והא ודאי לא שביק תלמודא ומה גם דאם הוא מכח הפסיקתא הנז' הפך עצמו מדעת ר"ת ועשה נקודה דלמעלה הכרחית והיינו קוצה של יוד כל שכן וקל וחומר הוא נקודה שלמטה מצד שמאל דמעכבת וזה ברור אלא שלדעת ר"ת הדבר שקול אם מעכב ג"כ נקודה שלמעלה מכח הפסיקתא דאפשר דלא שלטה ביה עינא דשפיר ר"ת וא"כ נקט שלמטה מכח ש"ס דילן, ואה"נ דמצרך צריכי לעכובא תרוייהו או אפילו לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל והפסיקתא הנ"ל לאו לעכובא, וכן ראיתי להרב ארחות חיים בהלכות תפילין שכתב וז"ל: וצ"ל בקוצו של יוד פרש"י רגל היוד, ור"ת פירוש לתג קטן שהוא כפוף ראש היוד ובפסיקתא משמע ששני תגין יש ביו"ד אחד למעלה ואחד למטה עכ"ל. ודבריו סתומים דלא פירש בדבריו דברי הפסיקתא אם הם לעכובא, ואולם נראה להכריח דר"ת סבירא ליה דתרוייהו מצרך צריכי לעכובא אחרי הגלות לשון הפסיקתא הנ"ל ולא נקט ר"ת למילתיה בפירוש קוצה של יוד דהיינו למטה אלא מפשט ריהטא ש"ס דילן דאמרו מפני מה ראשו של יוד כפוף וכו'. ואמנם בהגלות הפסיקתא הנ"ל נוכל לומר דקוצו של יוד היינו ג"כ תג שלמעלה ומכש"כ שלמטה ועפי"ז יהיו ר"ת והרא"ש בחדא מחתא, והיא סברא שניה דוקא דגם לר"ת מצרך צריכי, ואמינא לה, והוא, כי בטור או"ח סי' ל"ו ס"א בצורת האותיות כתב וזה לשונו: יוד ר"ת סבר שהיוד צריך שיהא ראש שמאל כפוף למטה כדאיתא בפ' הקומץ מפני מה ראשו של יוד כפוף, ואיתא בפסיקתא וכו' ולפי"ז יש ליו"ד תג למעלה וגם כפוף למטה. עכ"ל.
ולכאורה אם איתא דהראש קאי בס"ז, הדבר קשה על בנו הטור למה השמיט דברי אביו בסו"ד שכתב ואפשר דקוצו של יוד האמור במנחות וכו' ולא ראיתי כעת מי שהרגיש בזה.
אמנם מוכרחין אנו לומר דהטור ז"ל הבין בדעת אביו שכתב דאחרי הגלות לנו דברי הפסיקתא ולפי זה יש ליוד תג למעלה וכו' א"כ קוצו של יו"ד אף לר"ת הוי תג שלמעלה ומכש"כ תג שלמטה כמבואר בסוגיא דילן וא"כ כל הנזכר בש"ס דילן ובפסיקתא הוי לעכובא וז"ב.
וממוצא דבר אזדא ליה מ"ש הרב פנים מאירות בסו"ד וז"ל אבל בתג העליון אפשר אף לר"ת לא מיפסל כיון שלא נזכר בש"ס לא סמכינן אספרים חיצונים עכ"ל.
ושרי ליה מאריה דכיון דהוזכר בפסיקתא, והרא"ש סבירא ליה דתג העליון מעכב, אם מסברא דנפשיה כהס"ד בראשונה או כמש"כ דדבריו הם כדעת ר"ת וכמובן מדברי הטור כנז' לא מקרי ספרים חיצונים ויפה כיון החכם שכנגדו זה נ"ל ואם שגיתי את"מ. וגם עפי"ה דעיקר סיעתייהו ר"ת והרא"ש בסברתם הוא או מכח ש"ס דילן ראשו כפוף או מכח הפסיקתא דסברי דלעכובא איתמר והכי נמסרו למשה מסיני נחה שקטה תמיהת הרב יד אהרן בהגהותיו על ב"י בסי' הנז' יעש"ב ואכמ"ל.
ואם כנים אנו בזה דהרא"ש ור"ת בחדא מחתא סברי דהפסיקתא הוא לעכובא פש גבן לבאר מה דעת רש"י בזה.
והנה מרן בב"י סימן הנזכר כתב וזה לשונו: בצורת היוד יהיה גם עוקף למטה כדאמרינן בהקומץ אפילו קוצו של יוד מעכב ופרש"י דזה רגל ימין שכפוף. וקשה פשיטא שזה גוף האות, ועוד דזה שמצד ימין נקרא רגל פירש ר"ת שראש שמאל כפוף למטה ודאי ע"ז לא פליג רש"י דאמרינן בפסיקתא וכו' עכ"ל.
ולכאורה דבריו תמוהין במ"ש ודאי ע"ז לא פליג רש"י דאמרינן בפסיקתא וכו', דאם כל עיקר כונתו על תג למטה למה לו להביא עצות מרחוק דברי הפסיקתא ויותר היה לו להביא ש"ס דילן יו"ד ראשו כפוף דהיא היא ראיית ר"ת וכו' שכן הביא המרדכי הנז"ל שכתב וז"ל יש ליזהר בהא דר"ת משום ההוא דלקמן וכו' עיש"ב. ולפחות הי"ל להביא ראיה לדבריו מלשון המרדכי הנז"ל.
ומה גם לנו לדעת מנין לו דלא פליג וס"ל דר"ת לגמרי לעכובא דאימא דאה"נ דפליגי דלעכובא כנזכר והכי מדויק לשון המרדכי שכתב יש להיזהר וכו' דמשמע לכתחלה אמנם אם נעשה ודאי דכשר לסברת רש"י, וזה עיקר פלוגתיהו והא ודאי דוחק דאחרי הגלות הפסיקתא נעשה דין גמור וכולהו לעכובא וכדאמרן לעיל לס' ר"ת דזה דוחק גמור דהרי אחרי שהובא בש"ס דילן הא דבעינן יוד ראשו כפוף אפילו הכי מוכרח דלסברת רש"י דלאו לעכובא דאלת"ה כשהקשה בגמרא הא נמי פשיטא למה לא תירץ לא נצרכה אלא לראשה כפוף אלא מוכרח דראשה כפוף לאו לעכובא וא"כ מנ"ל דלא פליג רש"י ולכאורה נראה דזה הוא עיקר פלוגיהו ודבריו נפלאו וצ"י. ואולם אפשר לומר דמ"ש דלא פליג היינו לכתחלה דכך היא צורת היוד אמנם לענין עכובא לא איירי בה, וכן מבואר בדבריו שהביא הוא ז"ל ע"ד הר"י ברוך שאמר וז"ל ומ"ש באות יוד דברי רש"י ור"ת כן כתבו כל הפוסקים וכו' ומדשתיק ודאי דבצורת האות מיירי, וק"ל.
איך שיהיה דבר הלמד דנראה מדברי רש"י דדברי הפסיקתא לאו לעכובא, פש גבן לברר אם דעת רש"י יחיד בדבר, ומצאנו בתשו' מהרד"ך ב"א אות למ"ד וז"ל: ולענין דבוק האותיות לעצמן ולגופן לבי אומר לי שהספר נפסל בכך. ולבאר את כל זה אתחיל ואומר: שנינו בפ' הקומץ שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו. אפילו כתב אחד מעכבן, ואמרינן בגמ' פשיטא, ומשני לא נצרכה אלא לקוצה של יוד ופריך הא נמי פשיטא וכו' וכן נמי אמרו שם אמתניתין דידן תפילין אפילו כתב אחר מעכבתן וכו' ופירש"י ז"ל גבי מזוזה פשיטא דהא כתיב וכתבתם כתיבה תמה. קוצה של יוד משוך כלפי מטה דהיינו כתרו. הא נמי פשיטא דהא כי חסר הקוץ לא היתה כתיבה תמה, וגבי תפילין פרש"י דהא כל קוץ אית ביה טעמא וכ"ז שחסר לא הוי כתיבה והתוס' ז"ל כתבו לקוצא וכו' פי' הקוץ אותו של ימין ולא נהירא דפשיטא לכך פי' ר"ת דהיינו של שמאל, עכ"ל.
ולענ"ד שדעתו של הרמב"ם בקוצו של יוד דפ' הקומץ כדעתו של רש"י דבקוץ הימיני דיוד הוא דאמרינן שהרי הוא ז"ל מכשיר אם חסרו או הותירו זיונין שבאותיות שעטנ"ז ג"ץ, ואף על גב שנזכרו בגמ' כדכתב בפ"ז דהלכות תפילין ומזוזה וא"כ נראה דבקוצו של יוד השמאלי מכשיר אם חסר, דהא ר"ת לא הביא ראיה לפסול אזיינין שבאותיות אלא מקוצו של יוד, כדכתב הגהות מיימוניות בפ"ב וז"ל: וכתב ר"ת שאם לא זיין שעטנ"ז ג"ץ דפסולין דלא גרע מקוצו של יוד וכו' עכ"ל הצריך כעת לעניננו.
והואיל ואתא לידן רגע אדבר בפ' הרמב"ם הנ"ל בהא דתגין, והוא: דהנה טרם כל בהא דקוצו של יו"ד הרמב"ם ז"ל לא פירש דבריו אלא דבהלכות תפילין ה"ב כתב וז"ל: ד' פרשיות אלו וכו' ואפילו קוצו של אות א' מד' פרשיות אלו מעכב מן התורה וכו' וכן שתי פרשיות שבמזוזה שהן וכו' אם חסר קוצו מעכב מן התורה עד שיהיו שתיהן נכתבות שלימות, עכל"ה, וכן ז"ל בספרו: הביא לשון הש"ס דמנחות הנז' וגם לשון הרא"ש הנז' בשלימות ושתק לפרש דעת רבנו וגם לשון הרא"ש כדכתיבנא בעניותין לעיל וגם בהגהות מיימוניות בצורת האותיות באות יו"ד הביא לשון הרא"ש הנז' בשלימות בשם ר"ת כנראה שהם הם דברי ר"ת דברי תימה הם דנראו כסתראי מתחילתן לסופן כמש"ל ומחוסר הידיעה אין אתנו יודע דברי ר"ת שורשן היכא איתנייהו לידע הדברים על בוריין.
והנה מלשון הרמב"ם הנזכר ראיתי בספר ישן להרב מוה"ר עראמה וזה לשונו: ואפילו קוצו של יוד וכו' ובלבד שתהיה האות משונה דלא קרי לה ינוקא, וזה דקדקתי ממה שהקשה בגמ' על ר"י שאמר לא נצרכה אלא לקוצא של יוד, הא נמי פשיטא, וכן פירש המפרש דכיון שניטל קוצו שהוא ירכו אין האות שלמה ואינה אלא נקודה ולא יוד ולפי זה צ"ל שכשאמר וכן ס"ת שחסר אפילו אות אחת ר"ל קוץ אות אחת שכיון שנשתנית האות מצורתה הו"ל כחסרה עכ"ל. והגם שדבריו באו בקיצור כונתו מבוארת דסבירא ליה קוצו של יוד היינו רגל ימיני כרש"י ז"ל וכתב: דמוכרחין לומר כפירוש רש"י דבהא אתיא קושיא דגמרא הא נמי פשיטא דהיא פשיטות גמורה דאין האות שלימה ואינה אלא נקודה אמנם לפירוש ר"ת דהיינו נקודה למטה מאי פריך פשיטא הלא הא גופא אתא לאשמעינן דאפילו האות כתיקונה ואינה חסרה כי אם נקודה אפילו הכי מעכב, וזה הכריח להרב ז"ל לפרש כפרש"י ז"ל וסיים שכן מובן ג"כ מלשון הרמב"ם בהלכה נ"ז שאחר שהביא לפסק הלכה דבתפילין ומזוזה אפילו קוצו של יוד מעכב סיים וכן ס"ת שחסר אפילו אות אחת פסול, ר"ל קוצו של אות אחת וכו' והיינו כפירש"י. וז"ב.
והוצרכתי להאריך בכ"ז יען שראיתי להרב מרכבת המשנה אלפנדרי שהקשה קושיא הנזכרת לדברי ר"ת דס"ל דקוצו של יוד היינו למטה ולדברי הרא"ש דהיא נקודה למעלה וסיים וז"ל: ולפ"ז לא קשה לרש"י ז"ל מה שהקשה הרא"ש ז"ל דפשיטא דמעכב דזה הוא עיקר האות דהא היא מאי דפריך בגמ' הא נמי פשיטא ואינו כל כך פשיטותא דהא מעיקרא הוה ס"ד דמאי דמעכב היינו אות אחת דוקא, ועל זה פריך פשיטא, עכ"ל. וקושי' הנז' הקשה הרב יד אהרן בהגהות ב"י דברים כהוייתן ומהתימא דאישתמיטתיה מהרב הנז' דברי הרב מרכבת המשנה הנז', ומהתימא על תרוייהו, איך לא שלטה ביה עינא דברי הרב מהר"ד הנזכר דהיא היא קושייתם ובכל זאת לא אלים כותיה להק' על ר"ת ודעימיה דאפשר לומר דקו' ליתא לדידהו, וכמש"כ בעניותין לעיל עי"ש. ובעיקר דברי הרב מוהרד"ך הנזכר שהשוה סברת הרמב"ם דין תפילין ומזוזות עם ס"ת הגם שיש לשון שינוי בדברי הרמב"ם ונבאר לפנינו בעזה"י
אמנם בהא דרצו להשוות הרב מוהרד"ך דינו של הרמב"ם עם רש"י ז"ל מהא דתגין איכא למישדי ביה נרגא והוא: כי הנה בעיקר דברי הרמב"ם דלא פסל בתגין הדבר סתום, והוא כי הנה בהג"מ שם כתב וז"ל: בפרק הקומץ גרסינן א"ר ז' אותיות צריכין ג' תגין ואלו הן שעטנ"ז ג"ץ, והאריך בפירוש ג' תגין וכו' וכתב וז"ל ור"ת כתב בספר הישר שעטנ"ז ג"ץ כמו שפירש זקנו ואם לא זיין פסול, דלא גרע מקוצו של יוד, אמנם רבינו המחבר לא הזכיר מזה כלום ומתוך דבריו משמע שדעתו כדעת רא"מ שכתב וז"ל: א"ר וכו' עד פי' זיינין שלא יעשה ראשו עגול אלא משוך שיהא לכל ראש האות ג' פנים וכו', ושוב ראיתי כי רבינו המחבר ר"ל דלא א"ר אלא אמזוזה דמתני' דב' פרשיות שבמזוזה קאי ושם פירש שצריך תגין כמו שכתב רבנו גרשון ורש"י כאשר תמצא לקמן בהלכות אלו בפ"ב עי"ש עכ"ל, והוא כי שם בפ"ב ה"ד כתב וז"ל וצריך להזהר בתגין של אותיות והן כמו זיינין זקופות שיש להם תג כמו שהן כתובים בספר תורה ואלו הן האותיות המתוייגות שבד' פרשיות אלו, פרשה א' וכו' נמצא כל האותיות המתוייגות י"ו ואם לא עשה התגין או הוסיף וגרע בהן לא פסל עכ"ל.
כי מן האמור דברי הגהות כעת לא יכולנו להולמם, והוא דנראה מתחילת דבריו שכתב כי רבינו המחבר לא הזכיר מזה כלום דכ"ז שלא הזכיר בצורת וס' זיון שעטנ"ז ואם כן קשה דמה יושיענו אם ס"ל כדעת רא"ם שצורת הזיון משוך וכו' וג"ץ ג"כ לא הזכיר בדבריו אלא ודאי דהכ"ו בהא דפסל ר"ת כתב דרבינו ס"ל כסברת רא"ם דבהכי לא מיפסל וכמו שכן הביא מרן ז"ל בב"י סימן ל"ו וז"ל: דאחר שהביא לשון הטור וגם דברי הרא"ש דפסלי באם לא זיין כתב וכן יש לדקדק מדברי בעל התרומות וגם בהגהות ובפירוש כתב שר"ת כתב שאם לא זיין שעטנ"ז דפסולין, דלא גרע מקוצו של יוד, מיהו לפי מה שכתבתי בסמוך בשם רא"ם לא מפסלי בחסרון כל שאין ראש אותיות אלו עגול אלא משוך וכ"ג מדברי הרמב"ם ז"ל דלא מיפסלי בחסרון תגין והכי נקטינן עכ"ל, וא"כ קשה על מרן דהרי אסיק כדעת הרמב"ם דסבירא ליה כדעת רא"ם הנז' דמשוך מיהא בעי וזה פירוש זיון שעטנ"ז מאחר כי ההגהות דהוא בעל המימרא הנזכר חזר בו שכן כתב שוב ראיתי וכו' וגם על ההגהות קשה שכתב שראה בדברי רבינו הנזכר דמימרא דרבא הם במזוזה איתמר וכו' דהרי אפילו במזוזה לא הצריך רבינו אלא שיזהר בי"ו אותיות אשר מנה כמו שהם כתובים בס"ת, נמצא דעיקר תגי דמזוזה הם מדין ס"ת אלא שישנה באותיות שיש אות שיש עליה תג אחד ויש יותר כפי הקבלה אשר בידם ולא מדין רבא וכו' וכן בהלכות ס"ת פ"ז ה"ח כתב וזה לשונו: ויזהר בתגין ובמנינן יש אות שיש עליה תג אחד ויש אות שיש עליה ג' וכל התגין בצורת זיין הן דקים כחוט השערה וכל הדברים האלה לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר ואם שינה וכו' או שלא דקדק בתגין וכו' הרי זה ספר כשר עכ"ל.
הרי מבואר בדבריו דצורת התגין הן בצורת זיין דקין כחוט השערה ואפילו הכי כתב דכשר ולא העלה על ניב שפתיו דברי רבא כו"ע וצ"י.
אלא דאעיקרא דמילתא לנו לדעת מאי טעמא דחה הרמב"ם ז"ל האי מימרא דרבא דנראה דהיא מוסכמת בלתי שום חולק, ואמינא לה והוא דאיתא בשבת פרק הבונה דף ק"ד ע"ב, וזה לשונו: תנא הגיה אות אחת חייב. אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שנטלו לגגו של דלי"ת ועשאו ב' זיינין, רבא אמר כגון שנטלו לגגו של דלי"ת ועשאו רי"ש, ע"כ. וצ"ל דבהכי פליגי דרב ששת לית ליה הא דצריכה זיון ועל כן אף שנטל לגגו של חי"ת ושעאו ב' זיינין מיניה וביה בלתי שום זיון אות אחת מקרי וחייב, ורבא לטעמיה דס"ל דז' אותיות צריכות זיון וע"כ אוקמה בדלית וריש ומאחר שרבינו ז"ל פירש בהלכות שבת פי"א הי"ב דברי ר"ש כהוייתן דחה מקמיה סברת רבא.
וסעד לדברי מצאתי אחר החיפוש במרדכי פ' הקומץ וז"ל: ור"ת היה אומר שאם לא זיין כלל דפסול, מידי דהוי אקוצו של יוד ואין נראה מדאמרינן התם שקליה לגגו של חית ועביד תרי זיינין חייב, ש"מ דאין זיון מעכב, ע"כ. והם הם דברינו.
אלא דאם כנים אנו בזה קשיא לי טובא והוא דהנה שם סמוך ונראה וזה לשונו: נתכוין לכתוב אות אחת ועלה בידו שתים חייב, והתנן פטור? ומשני ל"ק, הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני, ופרש"י ז"ל, ועלו בידו שתים: היינו נמי נתכוין לכתוב חית וכתב ב' זיינין הא דתנן דפטור דבעי זיוני שעדיין צריכות ראשי הזיינין לזיינין בתגין שלהן שהזיינין צריכות ג' זיונין ימין ושמאל ולמעלה כדאמרינן במנחות עי"ש, ואם כן מבואר דמכח האי סתמא דינו של רבא החזק הוא דקאי סתמיה אליביה ואיך אדחיה מימרא דרבא ונקט להלכה דברי ר"ש.
אלא דלהמרדכי לא קשה והוא דהן קודם תקשי לן לרבינא ורב אשי אמאי לא הקשו כן בפשיטות לדברי ר"ש מכח האי סתמא מזה מוכרח דיכולין אנו לומר דאי מהא לא איריא, והוא דהנה זאת מצאנו ראינו להתוס' שם במשנתנו דתנן נתכוין לכתוב חית וכתב ב' זיינין וכו' הקשו וזה לשונם: וא"ת מאי איריא נתכוין לכתוב חית דלא נעשית מחשבתו אפילו נתכוין לכתוב זיין אחת וכתב שתים פטור כמו נתכוין לזרוק שנים וזרק ארבעה וכן קשה אברייתא דמייתי בפירוש נתכוין לכתב אות אחת ועלו בידו שתים חייב, מאי שנא מנתכוין לזרק שתים וזרק ד' וי"ל דמיירי כגון שהיה צריך לכתב שתי אותיות, איזה שתי אותיות שיהיו דהשתא נתכוין לדבר איסור וגם נעשית מחשבתו ואפילו הכי פטור משום דבעי זיוניה כדמפרש בגמ' עכ"ל.
והשתא לדעת ר"ש לא קשו סתמי אהדדי דהוא מתרץ לסברתיה דהא דאיתמר בברייתא דחייב כשעלו בידו שתים היינו דנכוין לדבר האיסור דהוי דומיא דנכוין לזרוק ב' וזרק ד', והגם דאכתי קושייתם במקומה עומדת מאי איריא חית אפילו זיין אמינא דאתי לאפוקי הך ברייתא דאיירי בה נתכוין לכתוב חית ועלה בידו שתים וכו' זה הנראה לע"ד לתרץ דברי ר"ש והמרדכי ז"ל, ועוד נראה להביא טעם לדברי ר"ש דנידון דידן מהא דרבא דסבר גם בהא דצריכא ז' אותיות זיינין והוא דמתניתין קשיתיה דאי אמרת דזיון מעכב למה תנן במתניתין נתכוין לכתוב ב' זיינין כהלכתן ולא זיינן דפטור וכמו שכן הקשו התוס' שם לדברי רבא ותירץ עי"ש ול"ש ר"ש היא קשיתיה ולא אצטריך לשנויי דחיקא וזו סברא נכונה. אלא שלדעת הרמב"ם כ"ז שכתבנו אפשר לאוקומי ג"כ אליביה דס"ל כר"ש לגמרי והאי סתמא דתני חייב היינו כמש"כ התוס' בנתכוין ג"כ לדבר האיסור וכו' כמש"ל. אלא די"ל לכל הדברות למה השמיט הא דנכוין לדבר האיסור כמ"ש התוס' אי משום דקשה קושית התוס' אפילו לפי פשט הסוגיא, או ס"ל כמש"כ בעניותין, וצ"י.
ודרך אגב ראה ראיתי להרב שלטי הגבורים שם בשבת שכתב וז"ל ונראה מהכא דתגין הם מגוף האות ואינו נקרא אות שלם עד שיהיו לו התגין, ומכאן ראיה לענ"ד אם חסרו התגין בס"ת פסול מהא דאמרינן הא דבעי זיוני וכו', מיהו מההיא דמחייבי גבי שבת היכא דשקיל לגגיה דחית ועביד ב' זיינין יש ראיה לענ"ד דס"ת שאין בו תגין כשר דהא באות חית ליכא תגין דאינה מאותיות שעטנ"ז, ולפי זה נמצא דפליגי הני תרי סתמי אהדדי עכ"ל, ולפי מ"ש בעניותין אתיא שפיר בדרך נכון.
והרב פנים מאירות הקשה להרמב"ם ז"ל מסוגיא דידן שהקשה ממתניתין דנתכוין לכתוב חית וכו' דפטור מהברייתא דחייב ותירץ לא קשיא הא דבעי דיוני וכו' דמוכח מיהא דזיון מעכב, וכתב ולדעתי היא קושיא שאין עליה תשובה. ע"כ. ועפ"יה תמיהא לן דמה לו עם הרמב"ם ז"ל תיקשי לר"ש גופיה ומוכרח כדכתיבנא בהכי תשובה מוצאת גם להרמב"ם ז"ל כנ"ל.
עוד להביא לנו דברי הרב שה"ג הנזכר דכתב ולפי"ז נמצא דפליגי הני תרתי סתמי וכתב וז"ל יש לומר דכתב חית כמו שני זיינין עם התגין שלה ואחר כך חטריה לגגיה דחית דבהכי קאמר ר"ש דחייב כי נשארו ב' זיינין עם התגין וכו' עכ"ל. והן הן דברי המרדכי שם בפ' הקומץ דאחר שכתב הרב לדחות דברי ר"ת דפסל בזיון שעטנ"ז מדברי ר"ש כמש"ל סמוך ונראה כתב וז"ל: וא"כ לפי מה שהבאתי ראיה לעיל להכשיר שלא בזיונין ואין ראיה מכאן דאימא ע"י מחיקת הסכין איתרמי שעשה זיונין, ע"כ, וכן כתב הרב יד אהרן בהגהט"ו סימן ל"ו ליישב דברי הרב שלטי הגבורים ואישתמיטיה מיניה דמר הרב פנים מאירות הנזכר, והבן.
תו כתב הרב שלטי הגבורים וזה לשונו: ומיימוני בפ' י"א בהל' שבת כייל ותני נתכוין לכתוב חית עם דין כתב על גבי כתב ודין הכותב אות א' סמוך לכתב ובכולהו קאמר חייב. ודברים תמוהים דהא דין כתב על גבי כתב וכותב אות אחת פטור, ולכך צריך לומר דאיכא טעות דכיון דסבירא ליה דתגין אינן מעכבין כמ"ש להדיא בהלכות ס"ת אם כן סבירא ליה דאפילו נתכוין לכתוב ח' וכתב ב' זיינין דצריכה תגין חייב דתגין אינם מעכבים ומ"מ צ"ע לדידיה מאי האי דקאמר שם בגמרא הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני וכו', וצ"ע.
וכל זה מבואר דר"ל דאיכא טעות בהא דנתכוין לכתוב ח' וצ"ל חייב כדפוסק הוא דתגין לא מעכבי, ובאר דבריו בדרך ארוכה שכתב ואף דכיון וכו' וסוף דבריו הצריכו עיון ממ"ש בגמרא הא דבעי זיוני וכו'. והאמת כמ"ש ודברי רבינו הרמב"ם אין בהם נפתל והא דפוטר בנתכוין לכתוב א' הוא מטעם דדמיא לנתכוין לזרוק ב' וכו' ובהכי סלקי פסקי רבינו הרמב"ם כתיקונן וכדכתיבנא.
והרב יד אהרן רצה ליישב בדברי הרמב"ם ז"ל בהא דצ"ל דפליגי ר"ש ורבא בהא דתגין אי מעכבי ולא סיימוהו קמיה ליישב כל הסוגיא וסתמא אחרינא דמחייב במתכוין לזרוק ב' וכו' כדכתיבנא וצריך עיון בדבריו.
איך שיהיה תבנא לדידן דהרב מהרד"ך עשה דברי הרמב"ם ורש"י בחדא מחתא דכיון דהרמב"ם מכשיר בענין תגין והא ודאי ס' דלא גריעי מקוצו של יוד מוכרח דס' כדעת רש"י דקוצו של יוד היינו גוף האות וע"כ גריע דאי כפירוש ר"ת הא ודאי לא מסתבר דגריעי דזה נקודה וזה נקודה, וכן עשה דברי הסמ"ג בזה עיש"ב. אף אנו נאמר דגם ר"ת הכי ס"ל דתגין לא מעכבי וכן הכריח הרב שה"ג מהב"י בהא דנתכוין לכתב אחת ועלה בידו שתים דפירוש דאיהו נתכוין לכתוב ט' ועלה בידו כ' ו' שלא הדביק ירך הטי"ת חייב ואף על גב שעל הנון צריכי תגין וליכא ואפילו הכי מחייב משום כותב ב' אותיות מוכרח דתגין אינם מעכבין, ע"כ. והגם דהוא כתב דמהא לא מכרעה, על כל פנים הדבר שקול מכל מקום כבר כתב בהגהות מיימוני בה' ס"ת שם על מ"ש רבינו ואם לא עשה התגין וכו' כתב וכן פסקו כל רבותינו ע"כ גם הרב פה"א ח"ג בה' ס"ת הביא תשובת רבינו האי גאון שכתב וזה לשונו: ס"ת שאין בו תגין כשר לקרות בו דאין תגין פוסלין בו, אבל העושה תגין הרי זה משובח, ע"כ.
וכן אפשר לומר דמרן ז"ל הכי סבירא ליה, מדסתם בקוצו של יוד, ובענין תגין פסק כהרמב"ם משמע דסבירא ליה כדעת הרמב"ם לגמרי והגם דהב"י סימן ל"ו אחר שהביא מחלוקת רש"י ור"ת הביא לשון מוהריק"ו בסימן ס"ט וע"ד קוצו של יוד פשיטא דיש לחוש לדברי ר"ת שהביא ראיה לדבריו וגם כל הפוסקים האחרונים הביאו דבריו לפסק הלכה ע"כ, אפילו הכי מאחר דשתיק בשו"ע ולא הביאו מוכרח דכהרמב"ם סבירא ליה, ואפילו מור"ם ז"ל שפסק האי דינא דקוצו של יוד בסימן ל"ב סק"ד כתב ויכתוב כתיבה תמה שלא יחסר אפילו קוצו של יוד וכו' על כן קיצר בפירוש קוצו של יוד מה דעתו, וכהא דפסק מרן בסימן ל"ו סק"ג דאם לא תייג שעטנ"ז לא פסל שתיק מר מיניה מכלל דהלכה פסוקה, ואם כנים אנו בדברי מהרד"ך דכיילנהו בחדא מחתא תגין עם קוצו של י' ומאן דמכשיר בתגין ס"ל כרש"י הרי נעשה רובא דרבוותא דס' כרש"י דלא מיפסל כי אם בחסרון רגל ימין.
אלא דהא ק"ל. דלפי זה מאחר דהרא"ש ס"ל דתגין מעכב כאשר כתב הטור ביו"ד בסוס"י רמ"ד דאחר שהביא לשון הרמב"ם ז"ל כתב וז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב על דבריו ולא מסתבר כלל למפסל תפילין בשביל תגין אלא כיון שלא הוזכרו בתלמוד ע"כ. וכיון שנתן טעם לדבריו בשביל שאינם מוזכרים בתלמוד מכלל דבחסרון תגי שעטנ"ז שמוזכרים בתלמוד פסול וכן דעת ר"ת עכ"ל, והדבר תימא דא"כ למה השמיט הרא"ש ז"ל בשבת בפ' הבונה דהביא לשון המשנה דנתכוין לכתוב ח' וכו' ודברי ר"ש דהגיה דחטריה לגגיה דחייב והברייתא דנתכוין לכתוב א' ועלה בידו ב' חייב ואוקימנא הא דבעי זיוניה הא וכו' דהיא סייעתא לכל הני דסברי דתגי מעכבי לא הביאה וזה תימא.
ואי לא דמסתפינא היה נ"ל דהרא"ש ז"ל קאי כשיטת הרמב"ם הנז' אמנם מי זה אשר יבוא אחרי המלך וכו' וגם הט"ז אזיל ומודה בשיטת הרמב"ם דתגין לא מעכבי והקשה לדברי הטור דכתב ר"ל צריכין לעכובא עיש"ב. על כל פנים בסו"ד כתב וזה סיוע להרמב"ם ע"כ הגם דמילתא שאינה צריכה היא דכבר כתבנו בעניותין דאפילו אי סברת הרמב"ם דלא צריך לעכובא וסברי רבא לעיכובא איתנהו אפילו הכי פ' דלא כוותיה דאדחיה מקמיה ר"ש, איך שיהיה על כל פנים נראה דסובר כהרמב"ם בענין תגין וגם בענין קוצו של יוד נראה ברור דסובר כרש"י אף לדברי מרן והוא דבסימן ל"ו ס"ק א' כתב וז"ל וכתב פירוש בשם האגור בב' קצוות שעושין ביוד יש לעשותם קודם שיתחיל לכתוב האחרת כי פסול הוא לד' ר"ת בלא אלו הקצוות עכ"ל. כלומר דאם כתב אות אחרת ואחר כך הקצוות הוי שלא כסדרן ויגנזו ואח"כ כתב בשם הרא"ש דדוקא רגל ימין מעכב לענין כסדרן אבל לא הקוץ דבלאו הקוץ הוי נמי יוד, ומשמע דעת ב"י דלענין הלכה לא פסק כדעת האגור בזה, ומשום הכי לא זכרו בשו"ע אלא משמע בסימן ל"ב וכו' עי"ש שהאריך ועלתה הסכמתו דבלא קוץ יוד מקרי כדעת רש"י ברור, ודחה ג"כ דברי הלבוש יעש"ב הרי נעשה בידן אילן גדול לסמוך עליו דסבר כן בדעת מרן דהכי היא ס' הרמב"ם ודעימיה בענין תגין כמ"ש מהרד"ך מסברא דנפשיה.
וכן נראה בבירור דעת הנ"י כדעת רש"י ממש, והוא דבהלכות תפילין ס"ו פי' וז"ל: אפילו כתב אחר מעכבן, קס"ד כתב אחר ר"ל אות א' שנחסרה ממנו לגמרי ופריך פשיטא דפסולין לא נצרכה אלא וכו' קוצו ש"י וקמ"ל שאעפ"י שהיו"ד היא אות שאינה צריכה דבר גדול שנקודה אחת היא אפילו הכי נפסל, ופריך הא נמי פשיטא כיון שיש חסרון באות וכו', הרי דמבואר דמפרש קוצו של י' כפרש"י והצרכתי להעתיק לשונו שמובן מתוך דבריו כמ"ש בעניותין לעיל בכונת רש"י ובזה נחה שקטה גם תמיהת החכם השואל להרב פנים מאירות דלמה קושית התוס' לר"ת לא קשה גם לרש"י והאריך לדחות וגם הרב פנים מאירות דחק עצמו והרבה להקשות. איך שיהיה כפי מ"ש אזדא לה מעיקרא דעיקר סיעת הגמ' לפי' היא מאגדת חלק ודי למבין היר לך בהדיא דרש"י לא יחידאה הוא בדבר דהא הנמוקי יוסף כתב כדברי רש"י וגם הרמב"ם כפי' מהרד"ך קאי כותיה.
ואחר החיפוש מצאתי להרב התשב"ץ ח"א דכ"ו דכתב בתוך דבריו על מה שכתב הרמב"ם דהאות נפסל דוקא ע"י תינוק וכו' הקשה וז"ל: וא"ת הרי קוצו של י' מעכב אעפ"י שהתינוק קורא אותה י' אפשר שהוא אינו מפרש קוצה של י' אותו תג קטן שבראשו כמ"ש ר"ת ז"ל, אבל הוא מפרש כרש"י ז"ל שהוא רגל היוד, ומשו"ה מעכב לפי שהתינוק יחשב שהיא נקודה ולא יקראנה י' עכ"ל, ועוד נ"ל הכרח דהרמב"ם ס"ל כדעת רש"י והוא דהנה לכאורה עלה בדעתי לומר דכל המחלוקת הנזכר בין רש"י ור"ת אינו אלא בתפילין ומזוזות דבעי כתיבה תמה וכן יש להוכיח מלשון רש"י שהביא מהרד"ך בקו' הגמ' פשיטא דהא כל קוץ וקוץ אית ביה טעמא וכו' שחסרו לה כתיבה ע"כ. אמנם בס"ת אפשר דלא מעכב אפילו בחסרון רגל ימיני וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל דגבי תפילין ומזוזות כתב אפילו קוצו של אות מעכב וכתב אחר כך לכן ס"ת שחסר אפילו אות אחת פסול ע"כ, הרי ששינה בלשונו בין תפילין ומזוזות לס"ת אמנם כבר הרב מהרד"ך בעצמו האריך הרחיב בדף ט"ז ע"ב באורך וכו' דלא שנא, עיש"ב. וגם הרשב"ש בתשובה סימן מ"ה כתב בתוך דבריו מסברא דנפשיה על הא דתגין אפילו כתב אחד מעכבן וכו' כתב ודאי שכך הדין ג"כ בס"ת דמה שס"ת שוה עם תפילין ומזוזות וכו' עיש"ב. וגם התשב"ץ בחוט המשולש סימן ה' על שאלת השואל על הסופר שתייג הקוץ של י' לאחר כתיבת הפרשה של תפילין האם יקרא כתבה שלא כסדרה אחר אשר קוצו של י' מעכב כדאמרינן בהקומץ אפילו קוצו של י' מעכב או יש לומר כיון שהיוד נכתבה בצורתה כתיקון ס"ת, התג אשר נעשה אחר כך הוה ליה כשאר תגין הנעשים אחר גמר הכתיבה, והאריך בתשובה ובסוף דבריו כתב יראה מדבריך שלא אמרו קוצו של יוד מעכב רק בתפילין ומזוזות ומהיכא תיתי לומר האי סברא כי בודאי על שלשתם נאמר ומה שהוא פוסל בזה פוסל בזה וכו' עכל"ה.
ואם כנים אנו בזה מוכרחין לומר דמאי דשינה רבינו בלשונו הוא להורות לנו את הדרך בפירושו של קוצו של י' דהיינו כפי' רש"י וכמש"ל בשם הרד"ך, וכן ס"ת שחסר אפילו קוצו של אות אחת שכיון שנשתנית האות מצורתה הוה לה כחסרה. עכ"ל. וא"כ יוצא בדעת הרמב"ם דס"ל כפירש"י הרי בידינו ג' עמודי עוז הרד"ע הנזכר וגם התשב"ץ כנזכר, ומוהרד"ך כנזכר אלא דלמוהרד"ך כל הני רבוואתא דלא פסלי בתגין סברי כרש"י, והרמב"ם והנמוק"י קיימי כסברתיה וגם הט"ז הכי ס"ל כדעת מרן ז"ל וגם כל הני רבוואתא דמכשרי בתגין כנז"ל ובראשם מרן ז"ל הכי ס"ל וה"ה דסברי כרש"י כמ"ש מהרד"ך הרי דכולהו תנאי הכי ס"ל ובודאי דהכי הלכתא ולית צריך בושש.
אלא שראיתי לעמוד אמ"ש בהגהות מיימוניות שם בפ"א וז"ל: הנה מרי רבינו פסל לי תפילין של אבא מארי זללה"ה רק בשביל שלא היו מקצת יודין שעל האלפין ומקצת יודין שבשינין ומקצת רגלי התגין נוגעין לגוף האות ובשאר כל הדברים היו נאים ומתוקנים וכו' וכתב לי דלא גרע מקוצו של י' דאמרינן בפרק הקומץ דמעכב דבעינן כתיבה תמה ושלימה וכדאמרינן וכתבתם כתיבה תמה וכו' עכ"ל. ומדכתב דלא גרע מקוצש"י איכא למימר דס"ל כסברת ר"ת ומשו"ה כתב דלא גרע דאי כפרש"י הרי גרע וגרע. ודברי הגהות הנ"ל הביאם מרן בב"י סי' ל"ב וסיים לשון הגהות הנ"ל וכתב וז"ל: אכן שוב אמר שיוכל לתקנם רק כשנעשו תחילה דתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותן אז יכול לתקן תקונים אפילו אחר שנכתבו כל הפרשיות ולא הוי שלא כסדרן עכ"ל ההגהות, והרב ב"י האריך והרחיב וסוף דבריו כתב אבל ביודין שעל האלפין והשינין והעיינין ורגלי התגין שאין נוגעין לגוף האות אפשר דס"ל להרא"ש נמי כהר"מ דמצי לתקן ולא הוי שינוי שלא כסדרן וכו' עכ"ל הצריך לנו. והעלה להלכה בשוה"ט בסי' ל"ב סי' כ"ה וז"ל שאם לא היו מקצת יודין שעל האלפין והשינין והעיינין ורגלי התוין נוגעין בגוף האות והתינוק דלא חכים ולא טיפש מכירו אעפ"י שכ' לפניהם יכול לחזור ולתקנם כיון דצורת אותה היתה ניכרת ליכא משום כתבם שלא כסדרן. ע"כ.
המורם מכל האמור דמפסל פסלי והיינו משום דלא גרע מקוצש"י אלא דהיה ס"ד דאינו יכול לתקנם ואשמעינן כיון דצורת האות ניכרת שרי, והיינו כדאמרן דס"ל בקוצו של י' כפי' ר"ת, דאי לפרש"י גרע וגרע וכן כתב מהרד"ך שם בתדרל"א די"ח ע"ב וז"ל אמנם לפי מ"ש ההגהות בשם מוהר"ם דהיכא דלא הוו יודין שעל האלפין וכן כל כיוצא בזה נוגעין בגוף האות דפסלי ונתן טעם לדבריו דאע"ג דכתי' האות היא אנן כתיבה תמה בעינן והביא ראיה מקוצו של י' דהיינו השמאל כדעת ר"ת. ונראה שהוצרך לזה משום דאפשר היה לומר דשינוי כל דהוא שאין כאן קוץ יתר וחסר אלא פיסוק ופירוד לאו שינוי הוא, לזה הביא ראיה מקוצו של יוד דלא הוי מגוף צורת האות ואפילו הכי מעכב וכו' עכ"ל. הרי דהרב הנזכר פירש למילתיה דבעל ההגהות כר"ת וא"כ הרי מבואר דמרן ז"ל קא פסיק ותני כס' ר"ת והדבר תמוה דאיך לא זכר שר לעיל דטרח לאסוקי אליבא דהלכתא ס' רש"י. אלא שלאחר העיון אמינא אחרי בקשת המחילה רבה ממוהרד"ך ז"ל דלאו מילתא היא והוא דאם איתא דההגהות סברי כסברת ר"ת אם כן היכי התיר בכאן על ידי תינוק לחזור ולכתוב ולא חייש לשלא כסדרן, דהא ודאי לדעת ר"ת דכשחסריה תג יו"ד מעכב הא ודאי דליכא תקנה וכמו שהוא מבואר יוצא מדברי הרב האגור הביאו מרן בב"י סוס"י ל"ו וכתבנוהו לעיל וז"ל בב' קצוות שעושין ביוד יש לעשותן קודם שיתחיל לכתוב האחרת כי פסולה היא לדעת ר"ת בלא כלו הקצוות עכ"ל. וכתב עליו מרן וז"ל: כלומר דאם כתב אות אחרת ואח"כ הקצוות הוי שלא כסדרן ויגנזו, הרי מבואר יוצא דלדעת ר"ת אין לו תקנה אפילו ע"י תינוק והכי נמי מסתברא דתינוק ודאי יקראו אותו יו"ד ואפילו הכי פסל ר"ת והא ודאי דוחק דהאגור והגהות פליגי, וע"כ מוכרחין אנו לומר דבר בהיפכו והכי פירושו דהנה בתחילה פסל לו התפילין מטעם כי אפילו ע"י תינוק אינו ניכר ועל כן לא גרע מקוצו של יוד לדעת רש"י ומכש"כ לכו"ע מטעם דאפילו אם קוצו של יוד אינו מעכב בענין כתיבה תמה ולא שבורה ולהכי מסיק דע"י תינוק דמכיר אותה כשר והיינו גם כן דומיא דקוצו של יו"ד דכתב המרדכי וגם מרן שם דאף לפירוש רש"י יש ליזהר וע"כ שרי לכותבה, והגם שמעט דחוק יש לי סעד לדברי כי הנה הט"ז בסימן ל"ו ס"ק א' הביא לשון האגור הנ"ל וכו' אח"כ הביא מרן לשון הר"י אסכנדרי דדוקא רגל ימיני מעכב לענין כסדרן אבל לא הקוץ דבלאו הקוץ יו"ד מקרי, ומ"ש דעת ב"י דלענין הלכה לא פסק כדעת האגור בזה ומשום הכי לא הזכירו בשו"ע, אלא אדרבה משמע בסי' ל"ב שכל שאין מקצת יודין שעל העיינין וכיוצא בהם נוגעין ותינוק יודע לקרותו מהני תינוק ולא הוי שלא כסדרן מאחר שצורת האות הוא ניכר נראה פשוט דכש"כ בזה דהא כל שאין היודין נוגעין הוי פסול ואפילו הכי לא מקרי שלא כסדרן, וכן משמע להדיא בהג"מ פ"א דטפי יש היתר לענין כתיבה שלא כסדרן בקוצו שלא תפסול יודי"ן של שיני"ן שאין נוגעין עי"ש, במ"ש בצורת אות קוף עכ"ל. הרי בהדיא דפסק מרן בשוה"ט הוא כדעת הרא"ש והיינו כס' רש"י, וכן השוה הוא ז"ל ד' הגהמ"י בזה ומוכרח כמ"ש, וזה ברור ומהתימא על מהרד"ך שפירש דעת הגהמ"י כדעת ר"ת, וצ"י.
ודעת הרב תה"ד בד"ה לא מיכרעא והוא כי בתשו' סי' ר"ל ורל"ו ובסו"ד סי' מ"ה נשאל בענין גט על יו"ד שבשי"ן ועי"ן שאינם נוגעין ושלשתם עולים בקנה אחד והוא ז"ל הביא לשון הגהמ"י הנז' וכתב לפרשו וז"ל: דמהר"ם תרי טעמי קאמר: חדא דלא גרע מקוצו ש"י ובענין לכתוב האותיות כמו שנתנו לנו מסיני וכו', ועוד אפי' אי קוצו ש"י לא מעכב הכא מעכב בתפילין משום דבעינן כתיבה לשמה וכו'. ולשונו דחוק. ודרך אגב הרב הנז' השמיענו כי א"ז הגדול פי' בהל' תפילין כרש"י בבירור, וא"כ הרי לך רבים דקיימי כד' רש"י כמש"ל, וגם בעניותין הוכחנו דגם הגמ"י ומרן והר"י אסכנדרי הכי סברי א"כ לית דין צריך בושש דהכי הלכתא דדוקא רגל ימין הוא דמעכב דוקא אמנם בנקודות מעלה ומטה כשר וכשר כ"נ לע"ד.
פש גבן לבאר דמאחר דכבר אסיקנא דהלכתא כרש"י ודעימיה אם היינו דוקא לכתחילה ז"א אחר שכבר נכתב כשר לקרות בו לכתחילה או"ד דכשר ועכ"פ תיקון מיהא צריך והגם דהמרדכי כתב דגם לפ"ה יש ליזהר וכן מרן בב"י כתב דודאי גם רש"י לא פליג בהא אמנם היינו ליזהר קודם הכתיבה אמנם אחר שנכתב נימא כשר מיהא לקרות בו.
ואמינא דלפי מש"ל הדבר תלוי במחלוקת דכפי ס' מהרד"ך דהשווה דברי הרמב"ם עם רש"י עם ההיא דתנין א"כ כמו בתגין דלכתחלה מנהג טוב לעשותן ואם לא עשה כן ה"ז ספר כשר וקורין בו אף בלא תיקון וכתב דכן דעת מרן ז"ל וכל רבותינו א"כ דון מינה בתגי יו"ד הנז' מאחר שלא נכתב הנה מעתה כשר וה"נ מסתברא דלדעת רש"י כדחא חשיבי הני תגי דיו"ד עם תגין שעטנ"ז אמנם לפי מ"ש בעניותין בכוונת הגמ' והכי ס"ל הט"ז ג"כ וסיעתיה מדברי הרא"ש הנז' עכ"פ תיקון מיהא בעי אלא דלא מיקרי שלא כסדרן. ובחפשי בזה אינה ה' לידי ומצאתי הון לי בתשו' הרב ב"ד ח"א בה' תפילין סי' כ"ה תשו' ארוכה מאר"ש בענין נדו"ד ממש בתפילין שנמצאו בהם יודין בלא קוץ תחתון שבצד שמאל והאריך והרחיב כיד ה' הטובה עליו וסהדי במרומים שלא הגיע לידי כ"א הנה בעתה אסיפא דמגילתא וראיתי כמעט שבכלל דבריו כל דברינו אלה ולהיות שחביבין עלי דבריו ראיתי לעמוד באיזה פרטים: דהנה טרם כל הסכים לדברי רש"י וסיעתיה ממוהרד"ך הנז' דהרמב"ם ג"כ כד' רש"י וכתב דגם הרא"ש והגמ"י הכי סברי וא"כ כן הדין דהלכתא כרש"י וסוף חזר בו כדעת הרא"ש וכ' דצ"ל דסובר כסברת ר"ת לגמרי ויורה ע"ז מה שהרב"א בנו הביא לשון הרא"ש ועשה אותו חולק עם ר"ת. איך שיהיה הכריח הכרח גמור דגם מרן ז"ל הכי ס"ל כדעת רש"י בלתי שום נדנוד ואח"כ בתוך כדי דיבור חזר בו ועשה ספק אי הלכה כרש"י או כר"ת היפך דבריו שכתב וז"ל: ומ"מ נראה דצריך עתה כל היודין לעשות להן עוקץ למטה לצד שמאל וכו' וכתב שדעת הר"י אסכנדרי הנז' לעיל אליבא דר"ת קאמר ליה וכו' דעכ"פ בהא פליגי רש"י ור"ת בקוץ שמאלי דלרש"י כשר בלא הוא לגמרי ולר"ת פסול אם לא נתקן, אמנם אזיל ומודה ר"ת דמהני תיקון ומ"ש בגמ' פשיטא היינו כל עוד שלא נעשה בו תיקון אז פסול והוי פשיטא דפסול אבל ע"י תיקון כשר ודחה סברת האגור דכתב דלסברת ר"ת אינו יכול לתקן משום דהוה של"כ דלדעתו מפשינן בפלוגתא בין ר"ת ורש"י, דלרש"י אף בלא תיקון כשר ולר"ת אפילו אחר תיקון פסול והביא סיוע לדבריו שכן מצא לשון אחר באגור וזה לשונו: אבל הקוץ של היו"ד שמאל שמעכב לר"ת מ"מ מותר לתקנו וכן כתב הגהמ"י מאחר שנקרא אות מתחלה, וכן רבינו אברהם התיר לתקנן בתפילין שלו ע"כ ופסק הלכתא אליביה וכתב דכמעט אישתמיטיה מיניה דמרן לשון האגור הנזכר וגם הרא"ש וגם ר"א בעל התפילין וספרא בספרותיה גמר וכו' ודאי הכי נקטינן ושרי לתקנן אחר כך לדעת ר"ת ולא הוי שלא כסדרן עכ"ל הצריך כעת.
איך שיהיה הוא ז"ל הביא ג"כ לשון הגמ"י הנ"ל בדין יודין דאלפין ושינין שאינן נוגעים בגוף האות וכו' והכריח דמ"ש לא גרע מקוצו ש"י היינו לסברת ר"ת כמש"ל. ותמיה לי מילתא חדא דאשתמיט מיניה לשון מוהרד"ך הנ"ל ועוד דלפי תחלת דבריו דעשה הגמ"י כדעת רש"י הרי עשה להגמ"י סתרי אהדדי, ועוד דמאחר דפסק בסכינא חריפא והכריח דמרן ז"ל קאי בשיטת רש"י הרי נסתר מחמתו דדברי הגמ"י פסקה ג"כ מרן וגם דאישתמיט דברי הט"ז הנ"ל אלא דמשום הא בלחוד לא איריא מאחר דהכי נמי נסתר מחמתו דברי הט"ז, דהוא ז"ל קאי כדברי האגור אשר לפנינו והרב ט"ז הכריח מדברי הרי"א כד' רש"י, אמנם אחרי הגלות לנו דברי האגור הנז' ויכולין לפרש דברי הרי"א דוקא כדעת ר"ת דלרש"י שרי לכתחלה אף בלא תיקון אזדא ליה דברי הט"ז מעיקרן, אמנם על מרן ודאי קשיא.
המורם מכל האמור דמאחר דכבר כתבנו בעניותין דהלכה כרש"י מכמה אנפי ורבוותא דהכי סברי אם כן שרי לכתחלה לקרות בו באם חסר נקודות וכו' וא"צ תיקון מאחר דנכתב כמ"ש הרב מהרד"ך הנז' דהשוה דין תגי יו"ד עם תגי שעטנ"ז והדין דין אמת. זה הנראה לי להלכה.
עבד נרצע לכל שואל והוא הצעיר יוסף רפאל עזיאל.