סימן יח
(לשו״ע יו״ד סימן ר״פ)
ס״ת שנקרע קרע גדול אם ראוי להכשירו על ידי תפירה או דבק
מעלת כבוד המנורה הטהורה. זכה וברה. רב משרשיא שולשילתא דבי נשיאה. חו"ב. משנתו קב ונקי. מני"ר הרה"ג מו"מ תנא ירושלמאה אור החמ"א יצ"ו ישו"א.
הנני מתכבד בזה לשלוח לו את קונטרסי קטן הכמות אשר כתבתי היום. אבקשהו נא כי יואיל לעיין בו ולחוות לי דעתו הרחבה בזה.
שאלה: ס"ת שנקרע קרע גדול בגליון שבסוף הספר והקרע היה גדול עד שעבר בין השיטין וירד ג"כ בהשיטה שלמטה הימנה ונקרעו ממנה כמה אותיות ונמשך הקרע הזה גם על העמוד שאצלו ונקרע ממנו עוד קרע קטן באלכסון בשתי שורות אחרות למטה מאותן השורות שבעמוד הראשון באופן שכמה אותיות משתי השורות נקרעו עמו. והדביקו קרע זה בדבק מאחוריו, באופן שבצד פנים אינו ניכר הקרע והאותיות נשארו בשלמותם אלא שחריץ דק עובר ביניהם למסתכל בהם ונסתפקו אי שרי לקרות בס"ת זה או לאו.
תשובה: נ"ל דס"ת זה פסול ואין לו תקנה כי אם בחליפת ג' דפין מתרי טעמי. חדא משום דהקרע עובר בין ג' שיטין ויותר: ב. דעובר הקרע בין האותיות עצמם ונקרעו קצת האותיות, וכמו שנבאר בעזהי"ת.
גרסינן במנחות (פ' הקומץ ד' ל"א ע"ב) אמר ר' חננאל אמ"ר קרע הבא בב' שיטין יתפור בשלש אל יתפור, ופרש"י ז"ל אם נקרע גליון של ס"ת ונכנס הקרע בשני השיטין בתוך הכתב יתפור בג' אל יתפור אלא יסלק את היריעה. הנה מפשט לשון רש"י משמע דלא שני לן בין הקרע בגוף הכתב או האויר שבין הכתב ואפי' בנקרע הכתב עצמו בשני שיטין יתפור ובשלשה ובעתיקא לא יתפור שכן דקדק בדבריו וכתב נכנס הקרע בשני השיטין בתוך הכתב, ולא מסתבר לומר בתוך הכתב היינו מקום הכתיבה וגם קשה המציאות הוא שיעבור הקרע בתוך הכתב שנים ושלשה שיטים ולא יהיה נוגע בכתב עצמו דהא אין האויר שבין ב' האותיות אפשר להיות מכוון ממש. ורחוק המציאות שהקרע נתעקם עד כדי שיהיה מכוון דוקא להאויר ולא יגע בכתב. ומזה מוכרח דסתמא דתלמודא מיירי אפי' בעבר הקרע בגוף האות וכן מוכח מדברי רבינו הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ט הט"ז שכל הקרעים יזהר שלא תחסר אות אחת או תשתנה צורתה, דוק מינה הא אם לא חסר וגם לא נשתנה צורתה אעפ"י שנקרע הרי זה כשר. וכן יש להוכיח מסוג' דגמרא דאיבעיא לן בתר הכי בין דף לדף מהו. ופירש"י ז"ל אם נקרע עד כנגד הכתב שאילו היה בכתב היה יותר מג' שיטין. והשתא אי נימא דפסולה דג' שיטין היינו אפי' באויר שבין הכתיבה מאי קא מיבעיא הלא כך לי אויר שבמקום הכתיבה באויר שבין דף לדף. ואפי' את"ל דמקום הכתיבה חמיר טפי מ"מ מאי קא מיבעיא ליה בין תיבה לתיבה (לגירסת הרמב"ם והרא"ש) והלא עיקר פסולא היה באויר שבין האותיות וכך הוא, אויר שבין אות לאות כבין תיבה לתיבה. ומזה מוכרח דאפי' נקרע האות עצמה כל שלא נשתנה צורת האות כשר בשני שיטין או בשלש וחדתא וכפשטא דסוג' דלעיל דכ"ט רמי בר תמרי איפסיק ליה כרעא וכו' זיל אייתי ינוקא וכו' ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' תפילין ה"ב. ועיין בקרית ספר להמאירי ז"ל מאמר ג' ד' כ"ט דכתב וז"ל: ורוב המפרשים ראיתי שהכשירו כל שבא בב' שיטין אף שנגע הקרע בגוף האות הואיל ולא נפסדה צורתו בתפירתו. ומה ששאל בין דף לדף ובין תיבה לתיבה כגון שנתפשטו מג' ולפנים ושאלו בה אם יתפור אחר שאינו נוגע בגוף הכתב שמא לא יתפור אחר שנכנס בתחום הג', אבל מה אעשה שהרא"ש ז"ל בה' ספר תורה סוף סי' י"ג כתב וז"ל נראה הא דאמרינן בשני שיטין יתפור היינו שהקרע עובר בין האותיות דאילו נחלקה האות אין לה תקנה וכן הביא מרן ז"ל דעה זו בשם מהרי"ק בשורש קכ"ב ושם מבואר טעמא דמילתא דכשנקרע בגוף האות והדבק מחזיקו נמצא שאין כבר כי אם ע"י הדבק ואעפ"י ששפתי הקריעה נוגעים זה בזה ולא נחסר הקלף כלל אלא שנקרע ונסדק מ"מ בעינן שיהא האות מוקפת גויל. ואפי' היכא שהאות שלם ולא נסדק כלל אלא שנחסר הקלף שבתוך החלל פסל בירושלמי כ"ש הכא שגוף האות נחלק לשנים אלא שהדבק מעמידו ע"כ.
ולא זכיתי להבין טעם האסור דכנראה דעיקר טעמו הוא משום דאינו מוקף גויל. דאי מטעם הראשון שכתב נמצא שאין כתב כי אם ע"י הדבק הרי כתב הוא עצמו דאין זה טעם מספיק דהרי נוגעים שפתי הקריעה זב"ז ולא ידענא אמאי אין האות מוקף אחרי שנדבק היטב ושב לכמו שהיה. ובאמת כי לא זכיתי לרדת לסוף דעתו דהנה בתחילה בנה יסודו של טעמא דהדבק מחזיקו ונמצא דאינו כתב כי אם ע"י הדבק ושוב לא ניחא ליה בהכי משום ששפתי הקרע נוגעים זב"ז ולכן נתן טעם להקף גויל ושוב סיים במאי דפתח במה שהדבק מעמידו. ובר מן הדין לא ידענא איך למד מהירושלמי לנ"ד במכ"ש והא שנא ושנא דהתם הרי חסר לפניך והכא הרי נדבק היטב ונעשה כולו מקשה אחת באופן שדבריו ז"ל נפלאו ממני.
ואיך שיהיה לענין דינא נראה דבמחלוקת הוא שנוי דלהרמב"ם ז"ל אפי' בנקרע האות כל שנדבק היטב שפיר דמי. ולהר"ש ומהרי"ק פסול מדאורייתא כדין כל אות שאין לו היקף גויל. ותמהני על מרן ז"ל דבב"י הביא דעת מהרי"ק בלתי שום חולק להלכה פסוקה, משמע דהכי ס"ל ואלו בשו"ע הביא לשון הרמב"ם כצורתו, וכבר ביארנו שמדברי הרמב"ם מוכח בהדיא דלאו בקריעת האות תליא מילתא אלא בשנוי צורת האות וחסרונה, ולדידיה מוכרח לומר כן דהא פסק דבין תיבה לתיבה יתפור היינו אפילו באותיות עצמם. וכ"כ קשים לי דברי הטור דנראה מדבריו דארכבה אתרי רכשי, דכתב וז"ל והוא שלא יעבור הקרע על האותיות בענין שישתנה צורת שום אות והיינו כמ"ש הרמב"ם, ובסוף כתב אבל אם עבר הקרע על הכתב לא יתפור, כדברי הרא"ש ומהרי"ק. אתמהה?
עכ"פ לדעת הרא"ש ומהרי"ק דס"ל דנקרעה האות פסול קשה מהסוג' ממאי דבעי בין תיבה לתיבה וכדאמרן וכדי לישב הסוג' לדעתם מוכרחים אנו לפרושי דמאי דאמרינן בג' שיטין דפסול היינו בנקרע בין האותיות ובעיית הגמרא היינו בין תיבה לתיבה, דבין אות לאות פשיטא דפסול. אך בין תיבה לתיבה כיון דהתיבה היא שלימה יש צד להכשיר יותר. ועיין בקרית ספר שם שפי' כן דבעיית הגמרא היא אי מדמינן בין תיבה לתיבה לבין אות ואות או לאו וכ"כ הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' תמ"ז ולא דמי למאי דאמרן לעיל בנפסק צורת האות דהתם עכ"פ לא נשתנה צורת האות משא"כ בנשתנה צורת האות והדבק מחזיקו וכ"כ הש"ך בס"ק ח'.
תבנא לנ"ד דנקרעו האותיות הויא פלוגתא דרבותא וספיקא לחומרא אי משום דהוי ספיקא דאורייתא ואי משום קדושת ס"ת וכדכתב הב"ח ז"ל גבי בעיא דבין דף לדף וכו' יעו"ש.
ועוד אני אומר דבנ"ד דנקרעו האותיות באופן שנשתנה צורתם אע"ג דע"י הדבק חזרו לצורתם הישנה לא מהני ובזה אפי' הרמב"ם מודה דאפושי פלוגתא לא מפשינן. וגם לישנא דהרמב"ם הכי דייק. דכתב ובכל הקרעים יזהר וכו' או שלא תשתנה צורתה. משמע להדיא דבתר קריעה אזלינן כל שנשתנה צורתה בשעת קריעה לא מהני תו מה שחזר ונדבק.
נהדר אנפין לבאר טעמא קמא דנקרעו כמה שיטין דבזה לא מהני תפירה והנה בסוג' הנ"ל גרסינן הא דאמרינן בשלש אל יתפור לא אמרן אלא בעתיקא אבל חדתא לית לן בה וכו' הא דאפיץ הא דלא אפיצן. וג' פירושים נאמרו בה:
א. רש"י פירש דסבירא ליה עתיקא וחדתא לאו דוקא אלא כל שהוא שחור והיינו שמעובד בעפצים דינו כעתיקא ובתרוייהו מפסל דהיינו בעתיקא או בשחרות הדומה לעתיקא ובמעדני יו"ט הק' על פי' רש"י דלפי' לא היה צריך לומר הא בעתיקא וכו' אלא הול"ל הא דאפיצן. ולא דק לפע"ד דשפיר הוצרך לומר בעתיקא דאי הוה תני הא דאפיצן לא הוה ילפינן מינה לפסול עתיקא.
ב. הרמב"ם ז"ל סבירא ליה דהעיקר תלוי בעתיקא אלא שנתנו גבול לדעת מה הוא עתיקא ומה הוא חדתא כל שעיפוצו ניכר חדתא וכל שנתישן עד שאין עיפוצו ניכר נקרא עתיקא. (ולע"ד אין דברי הגמ' סובלים פי' זה דא"כ הול"ל ואיזהו עתיקא כל שאין עיפוצו ניכר ולשון ולא בחדתא וכו' לא משמע בדבריו).
ג. הנמק"י שהוא גם כן כפירוש הרמב"ם דהעיקר תלוי בעתיקא אלא דבעפיצה מסתמא חזק הוא ולא מיקרי עתיקא. ועתיקא ולא עפיצה מתוך שהוא חלוש ברור הדבר שתקרע התפירה. ודעת הטור לא יכולתי להולמו דכתב וז"ל נקרע תוך ג' שיטין אם העור מעובד בעפצים יתפור שאז התפירה אינה ניכרת כ"כ ואם אינו מעובד בעפצים לא יתפור ע"כ הרי שלא הזכיר בדבריו חילוק דבין עתיקא לחדתא וזה דלא כמאן. וגם לישנא דגמ' לא משמע כוותיה וכדהקשה מרן הב"י וגם ק' שכתב בעפיצן אין התפירה ניכרת וזהו היפך פ' רש"י והיפך האמת דקושטא הוא דבעפיצן שהוא שחור התפירה ניכרת יותר.
מכלל הדברים אתה לומד דבעתיקא פסול לכ"ע. ובעפיצן שהוא שחור פסול גם לפירש"י אלא דבטעמא דמילתא הגאונים הנ"ל לדעת רש"י והרא"ש היינו משום דמגונה ולאו הדר הוא ואנן בעינן הדר משום זה אלי ואנוהו. ולטעם זה אפשר דבדיעבד או אם אין ס"ת אחר שפיר דמי. ועיין בט"ז ס"ק ב' דלישנא דגמרא הכי דייק דתני לא יתפור ולא תני פסול דבאמת לאו פסול הוא אלא דלכתחילה לא יתפור.
אתאן לנ"ד דאם הס"ת הוא שחור כעין הספרים שעושים בבבל, לדעת רש"י ודעימיה לא יתפור משום דמגונה ולדעת הנמוק"י היה נראה להכשיר כיון דהעור חזק שאיננו עתיד להקרע עוד מהניא תפירה. ואמנם מצד אחר יש לפסול בנידון דידן אפילו לדעת הנמוקי יוסף ז"ל משום שהקרע עבר באלכסון יותר מג' שיטין.
דהנה התשב"ץ כתב וז"ל אבל בדלא אפיצין בהני ס"ת דידן אפי' בג' יתפור וכיון דשרינן בג' ה"ה בד' וה' ואפי' טובא נמי לא שנא, והריב"ש חלק על זה וכתב דמאי דאמרינן ג' הוי דוקא יותר מזה לא יתפור, ועיין בב"ח דהביא סעד לדברי הריב"ש מהתוס' בפ' המוציא (ד' ע"ט) ועיין להרב פרח מטה אהרן סי' מ"ה דפלפל בדברי הריב"ש אלה, ושוב הביא דברי מהר"ש דוראן בתשו' שהובאה במהר"ם אלשקאר סי' צ' שהעיד שגם הריב"ש חזר בו וצדד לו, דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא אזלי' בה לקולא.
ועי"ע בתשו' עדות ביעקב סי' יו"ד דזו הלכה העלה לפסוק כהריב"ש דמשום קדושת ס"ת יש לילך בכל הספיקות לחומרא דהואיל דהדבר במחלוקת אין ספק שראוי להביא ס"ת אחר, ועברה היא לקרות בו בצבור ולברך עליו בשחרית ומנחה ולהרבות ברכות לבטלה לדעת הפוסקים הפוסלים ואייתי נמי ס' שבו"י לאסור ודחה דברי הרב פרח מטה אהרן מהלכה. והאמת דדברי הריב"ש מוסברים בטעמם דכיון דטעמא דשלש לא יתפור הוי משום דמגונה ומשום דאין התפירה מתקימת ומוכרח להקרע, מסתבר דכל הקרע יותר גדול איכא גנאי טפי, וגם עלול להתקרע יותר, וכן נראה עיקר לפסול.
אתאן לנ"ד כיון דבררנו בסעי' הקודם דפסול ולא היה מקום להכשיר אלא לדעת הר"ן א"כ בהצטרף גם פסולי הד' שיטות שרבים הם הפוסקים דס"ל לפסול מהאי טעמא לחודיה. וא"כ כה"ג שעבר מדף לדף ונקרעו כמה שיטות נראה ודאי דפסול.
פש גבן לברר מ"ש הב"ח ז"ל לחלק בין דנקרע בתחילת הגליון או בסופו ונמשך ג' שיטין הוא דפסול אבל כל מה שנקרע בתוך השיטין אפי' ד' וה' נמי יתפור ואף שדבריו הם בעיני כהלכתא בלא טעמא ואיני מוצא שום סברא לחלק בהכי ואין בהכרחו כדאי להחזק ס' זו מ"מ נראה סעד לדבריו מהנמק"י דכתב בפי' להדיא כדברי הב"ח, וז"ל, נתקרעו גליונות הס"ת מלמעלה או מלמטה וכו' וכן צ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דהא איהו גריס בבעית הגמ' דלקמן בין דף לדף ובין שיטה לשיטה. וקשה מאד להבין גירסא זו דמאי קא מיבעיא ליה וניחזי אנן אי הקרע עובר בג' שיטין או לאו ועיין בט"ז ס"ק ג'. והיה נראה לי דלגירסת רש"י ס"ל דבין דף לדף כל שאין הקרע במקום הכתיבה הדבר פשוט וליכא למיחש לה וכ"כ הרא"ש בכלל ג' והביאו מרן הב"י דאין הקרע פוסל בגליון אלא אם הגיע תוך שיטות הכתב ולא מבעיא לו אלא שנקרע בתוך שיטות הכתב כגון שהתחיל הקרע בין שיטה לשיטה שבעמוד האחד ונמשך באלכסון שיעור ג' שיטין אל השיטה הרביעית שכנגד בעמוד הב' וכן קיימא גירסת רש"י ז"ל דגריס בין דף לדף ובין שיטה לשיטה חדא בעיא היא אבל הטור כתב להדיא או בין לשיטה ולדידיה ודאי ק' קושית הט"ז, ולפי מה שכתב הב"ח אתי שפיר דמאי דאמרינן דג' שיטות פסול היינו דנקרע הגליון בתחילתו או בסופו ונמשך ג' שיטין אבל בין שיטה לשיטה אעפ"י שנמשך הקרע בין ג' שיטין קיל טפי והינו בעי' הגמ' וטעמא דמילתא משום דבנקרע בתחילת הגליון מינכר טפי וגם הקרע הולך ונמשך משא"כ בין שיטה לשיטה. ומ"מ אף אם נאמר כן בפי' הסוגיא אכתי דינו של הב"ח איננו מתקיים להלכה כיון דספיקא הוא הו"ל לפסו' בה כדעת הטור לחומרא וכדכתב הב"ח עצמו בבעי' הגמ' ועיין בעדות ביעקב שם שהקשה כן ומהאמור אתה למד כי דברי הב"ח בזה אין להם יסוד בתלמוד. ואדרבא פשט הסוגייא מתנגדת לזה ואין לנו לסמוך על היתר זה במקום שסתמא דתלמודא לא משמע הכי, ולא אישתמיט שום אחד מהפוסקים הראשונים להשמיענו זאת, ולדעתי אין סברא זאת נכנסת אפי' בכלל ספק לצרפה להתיר ע"י ס"ס.
ואעפ"י שכתבנו לעיל להוכיח מדברי הנמק"י דס"ל כהב"ח כד דייקינין פורתא נראה דהא לא דקדוקא הוא דמאי דנקט בפי' כגון שנקרע מתחילתו או מסופו וכו' כונתו היתה לאשמועינן דאפי"ה אין הקרע שבגליון מצטרף. ובעי' שהקרע יכנס לתוך הכתיבה ומוכרחים אנו לומר כן דהא בסמוך בבעיא דנן בין דף לדף ובין תיבה לתיבה כתב וז"ל והקרע כ"כ גדול שאילו היה בכתב כהאי גוונא היה יותר מג' שיטין ולכאורה קשה דלמה הוצרך לומר יותר מג' שיטין והלא בג' שיטין לבד סגי לפסול. אלא ודאי מוכרח לומר דסבירא ליה דכיון דג' שיטין שנאמרו לפסול היינו הכתב לבד הגליון ולכן מבעיא לן בגמ' אי מיפסל בין דף לדף ביותר מג' שיטין אי אמרינן דהעיקר הוא ג' שיטין ופסול או נימא דבעי' ג' שיטין בתוך הכתב וכל שאינו בתוך הכתב אפי' כמה שיטין פסול ומזה אתה למד דאדרבא בתוך העמוד חמיר טפי דהא בתחילת הגליון או בסופו כתב הרא"ש להדיא דלא מיפסל עד שיגיע לכתב ואילו בין דף לדף כיון שהוא נגד מקום הכתב מספ"ל תלמודא לפסול אפי' בגליון.
וא"כ בהא סלקינן ובהא נחתינן דלא שנא בתחילת העמוד או בסופו ולא שנא בין השיטין הכל דין אחד להם ובג' שיטין פסול (ועי' בדרישה דמשמע מדבריו דאדרבא לרחבו חמיר טפי לפסול אפי' בכל שהוא).
ואולם כל זה הוא בבא להכשיר ע"י תפירה אבל אכתי לא מתברר לנו אם גם ע"י דבק דינא הוי הכי לפסול או שמא דוקא בתפירה נאמרו כל החילוקים הללו משום דניכר הדבר והוי גנאי אבל בדבק מאחריו כיון שאין הדבר ניכר יש לצדד ולומר דבכ"מ כשר.
והנה מדברי מהרי"ק שהזכרנו לעיל נראה בהדיא דכל שהקרע בגוף האות אפי' דבק לא מהני להכשיר וכן נראה מדברי הרא"ש דכתב וז"ל נראה הא דאמרינן וכו' היינו כשהקרע עובר בין האותיות דאילו נחלקה האות אין לה תקנה. ושאלתי את הר"מ מרוטנברג הא דאמרינן בשלש לא יתפור אם יכול לתקן בדבק וכו' הרי להדיא דלא מספקא ליה אלא דוקא בנקרע תוך ג' אבל בנקרעה האות פשיטא לי' דלא מהני דבק, וכן פסק רמ"א בסי' ר"פ וז"ל ואם נחלק שום אות ע"י קריעה פסולה ולא מהני מה שמדבקו מאחריו ועי' בס' דבר שמואל אבוהב בסימן של"ג שנשאל כיוצא בזה בספר תורה שנקרעו ב' או ג' תיבות ואין הקרע ניכר אלא כשלוקחים היריעה ביד אז נראים האותיות הקרועים וגם לא נשתנו צורות האותיות אם מותר לתקנם ע"י דבק באופן שניכר הדיו על הקרע ונראים האותיות כמקדמת דנא, והשיב וז"ל בענין הקרע הנמצא בס"ת באמצע ב' או ג' תיבות. כיון שנקרעו האותיות ממש אעפ"י שניכרות (צ"ל שאין ניכרות וטעות דמנכר הוא) בדבוק הטלאי מאחוריהם נראה שהס"ת פסול וכו' ע"ש וכבר כתבנו לעיל שאפילו לדעת הרמב"ם כל שע"י הקריעה נשתנו צורת האותיות לא מהני תו שום דבק, באופן כי פשוט וברור הדבר לפסול.
ואולם עדיין יש צד זכות להכשיר בזה ע"י דבק ממה שראיתי בקרית ספר להמאירי ז"ל (הנדפס באזמיר יע"א ש' התרמ"ד) במאמר ג' ד' כ"ט שכתב וז"ל, מ"מ כל שהקרע נגע באות לא יתפור אלא יסלק שאי אפשר שלא יהיה הקרע הזה זז ממקומו ותפסל צורת האות אלא שאפשר שיהיה לו תיקון בדבק או במטלית מאחורי הכתב. וכן היו מנהיגים גדולי זקנינו בנרבונה בדבק של דג מאחריה ולא בדבר אחר. וכן העיד לי אבא מארי ז"ל ואני חוכך להחמיר אף באלה שהרי מ"מ כשנקרע גוף האות כבר נפסדה צורתה כשתיקן בתפירה או בדבק נשארה האות עשויה מאליה והו"ל כחק תוכות זהו דעתי בעינינים אלה ע"כ, הרי לך עדות גמורה מרבנן קדמאי שהתירו בזה. ואעפ"י שהמאירי חוכך על דבריהם ומסתבר טעמיה מ"מ הא קי"ל מעשה רב ולכן ראוי היה לסמוך על הוראה זאת להתיר או עכ"פ למחשבה לסניף להצטרף עם עוד טעמי היתר.
ברם דא עקא כי בנ"ד יש עוד ריעותא אחרת שהקרע עבר ליותר מג' שיטין ובזה הביא הרא"ש דעת הר"מ מרוטנבורג שבזה "אין אומר לדבק טוב" ואעפ"י שהרא"ש גופיה מצדד שם להכשיר בדבק ואפילו ביותר מג' שיטין לתפרו. ועיין למרן הב"י שהביא תשובת הריב"ש ז"ל דכתב להדיא דבמקום דלא מהני תפירה לא מהני נמי דבק ואין לו תקנה אלא בנטילת היריעה וכתב שדברי הרא"ש הם דברי יחידאה ולא סמכינן עלייהו. וכן פסק רמ"א דדוקא במקום שמותר לתפור התירו לדבק. ואע"ג דהש"ך כתב שם אפשר לסמוך אדברי הרא"ש בשעת הדחק, מ"מ הא ודאי אי אפשר לתפוש החבל בב' ראשין ולהקל בשתיהם אלא אם תפסוק כהרא"ש ע"כ לפסוק כוותיה בקולא ובחומרא ולפסול בנקרע האות. ואם בקולת המאירי אתה רוצה לתפוש עליך לפסוק ככל הפוסקים הפוסלים את הדבק בג' שיטין. ועי' בפ"ת ס"ק ד' הביא משם הבתי כהונה דאפי' בנקרע באמצע אם עבר יותר מג' שיטין אין להכשיר אף שלא היה הפסד בצורת האותיות ואין לו תיקון לא ע"י תפר ולא ע"י דבק וטלאי אלא סילוק היריעה דוקא ע"ש.
באופן שבנקרע האות וגם עבר טפי מג' שיטין ליכא למ"ד שיכשיר ומכ"ש בנ"ד דאיכא כמה אותיות שנקרעו והקרע הוא גדול עד שנמשך גם אל הדף שבצדו. מכל האמור ומדובר יוצא לן שס"ת זה פסול הוא ואין לו תקנה אלא בסילוק היריעה ולכתוב ג' דפין אחרים תמורתן. וליותר טוב יבקשו שיהיה הכתב וגם היריעות דומות וזה נראה לע"ד. את זה כתבתי ראשי מילים להתלמד ומחכה הנני לתשובתו הרמה בזה. מוקירו ומכבדו כערכו הרם והנשא ודשו"ט באה"ר ורגשי כבוד ויקר. פעיה"ק יפו כ"ה כסלו התרע"ג.
הצעיר בן ציון מאיר חי עזיאל ס"ט
תשובת הרה"ג חיים משה אלישר ז"ל באה בספרו משה האי"ש חלק יו"ד סימן ל"ט דף פ"ח.
תשובתי שנית בדין זה:
נתכבדתי ביקרתו גי"ק המעולפת ספירים אשר הואיל בטובו לכבדני ולחוות לי דעתו הרחבה והיקרה ואנהרינהו לעינין. ובאמת אמרו אין משיבין את הארי ואל יתהלל חוגר כמפתח, ואנכי לא לצאת אל המערכה אני בא ולהשיב על דבריו המסולאים בפז ורק כשחזרתי על המקרא ראיתי אמנם כי בי היתה האשמה כי העתקתי את דברי כמו שהיו כתובים אצלי בראשי מלים שבהם אפשר היה אמנם לחשוב אחרת בכוונתי ומתוך זה השיג עלי כת"ר ולכן אמרתי לבררם ואולי אחרי הבירור יצדקו בעיניו.
ראשית דברי דקדקתי מדברי רש"י ז"ל דס"ל דל"ש אם נקרע האות או לא ואפילו בנקרע האות בשתים יתפור. וכת"ר השיג עלי דאין הוכחה מדברי רש"י דתוך הכתב דקאמר היינו באויר שבתוך הכתב דאל"כ היל"ל בתוך האותיות. ולזה הנני מבאר את דברי שכוונתי היתה בזה דמחזינן לרש"י ז"ל דהוצרך להוסיף ע"ד הש"ס ולומר בתוך הכתב ע"כ כונתו היתה לומר בתוך האותיות דאלת"ה לא הי"ל להזכיר כלל דב"ז ומסתמא היינו מבינים שהוא באויר שבין האותיות מצד הסברא דנקרע האות אין לה תקנה ולהכריח פי' זה אמרתי ולא מסתברא לומר דתוך הכתב היינו מקום הכתיבה וכוונתי היתה בזה דכיון דנזכר בתלמוד בהדיא בתוך השיטין שמשמעו הפשוט הוא באויר שבין השיטין מה חדש לן רש"י בדבריו. אע"כ מוכרח לומר דבא להשמיענו דאפי' בתוך האות בעצמו קאמר תלמודא דבשתים יתפור. ושוב חזקתי דברי אלה ג"כ מצד הסברא דכיון דהדבר מצד עצמו הוא קשה המציאות שיעבור הקרע בג' שיטין ולא יפגע באותיות א"כ ע"כ לומר דזהו מה שכיון רש"י באומרו בתוך הכתב להודיענו דאפי' בין האותיות מיירי ומה דלא נקט רש"י בתוך האותיות אין זו ראיה לסתור דאימא לאידך גיסא למה לא אמר בין האותיות ואמר בדבריו מלתא דאפשר לאיסתפוקי בה. ואולם הדבר פשוט דרש"י ז"ל בדקדוק גדול אמר בין הכתב להוציאנו מידי טעות גדולה דאם היה אומר בין האותיות היה משמע אבל באותיות עצמם ליכא תקנתא כלל. אמטו"ל אמר בין הכתב דמשמע הכי ומשמע הכי לומר דכל אפיין שוין ודין אחד אית להו. (מתפלא אני על כת"ר שליט"א שדחה ראייתי זאת בדחייה קלושה דאל"כ היה לו לומר בתוך האותיות ואטו אפשר להכחיש הדבר דפשטן של דברים משמעם בתוך הכתב ולא בין הכתב. ומכ"ש שגם אנכי בהרגישי כי יש מקום לבע"ד לחלוק כתבתי ולא מסתבר וכו').
ואכתי לא הסתפקתי בראיה זו וחזקתי את זה גם מתוך בעית הגמרא לפי פירוש רש"י דפירש בעבר הקרע ביותר מג' שיטין. ואם נימא דאויר ג' שיטין פוסל מאי קמבע"ל בבין שיטה לשיטה ביותר מג' שיטין (ואע"ג דרש"י לא כתב ביותר מג' שיטין אלא בבעית בין דף לדף פשט הדברים מורים דעלה דבעיא ראשונה קאי כמובן). וצרפתי לזה מסוג' דלעיל בדכ"ט וגם דברי המאירי בקרית ספר דכתב משם רוב המפרשים להכשיר אפי' בנקרע האות ומה ששאלו וכו' כגון שנתפשטו מג' ולפנים והיינו כפי' רש"י. ואחר כל זה לא ירדתי לסוף דעת כת"ר בזה שרצה לדחות ראייתי במה שאפשר לפרש את הסוג' במ"ש המרדכי שהביאו מרן הב"י. ובאמת נפלאתי מאד על זכות עיונו דהלא אנכי לשיטת רש"י קאמינא. (וכמו שבתחי' כתבתי ופי' רש"י אם נקרע בתוך הכתב וכו' והרואה יראה שרש"י והמרדכי לא בחדא שיטה קיימי וכדכתב מרן הב"י אחר פירש"י אבל המרדכי כתב) דרש"י מפרש בעית הגמ' בנקרע כנגד הכתב עד שאילו היה בכתב וכו'. אבל המרדכי שהביא מרן הב"י מפרש בעית הגמ' בנכנס הקרע לתוך הכתב. ואם באנו לדון בדבר אדרבא מדברי המרדכי הוא דאיכא להוכיח דלרש"י דמפרש בעית הגמ' בכנגד הכתב שפיר איכא למימר דמאי דאמרינן בג' לא יתפור היינו במקום הכתב ושוב קא מיבעיא לן בכנגד הכתב. אבל להמרדכי דמפרש הבעייא בנכנס הקרע לתוך הכתב או נימא דקרע שבין אות לאות פוסל כן לי בין אות לאות כבין שיטה לשיטה דמ"ל נבדלה אות מחברתה לנבדלה שיטה מחברתה למאי דס"ד השתא.
גם מ"ש לפרש כמ"ש הדרישה יאמין אדוני כי פי' הדרישה לא נעלם ממני אז ואולם כיון דעדיין לא איתברר לן האי דינא דרצה לחדש הפרישה לומר דברחבו נפסל במשהו איך אפשר היה לעשותו ליסוד בפי' הגמ' אחרי שגם הדרישה עצמו כתב ואין זה מוכרח. ובעיקר פי' הדרישה איכא למשדי נרגא דהנה מה שרצה לדקדק עפ"י רש"י מדלא כתב בבעית בין שיטה לשיטה במ"ש בבין דף לדף אין זה מוכרח דאדרבא מה שלא כתב הוא משום דעלה קאי ובחד גוונא מפרשין תרי בעיא והיינו דסיים בבעיא בתרייתא וכתב יתפור או לא יתפור דקאי אתרוייהו.
ואולם אעפ"י שמסברא דנפשאי היה נ"ל אז שלא לחלק בין אות לאות לבין שיטה לשיטה דחד טעמא וחד ענינא הוא לדעתי, בכ"ז בראותי דברי הרא"ש ומהרי"ק בטלתי סברתי זאת וכתבתי לדחות ראיה זאת ואמרתי לחלק בין לתיבה לתיבה לבין אות לאות כמו שמצאתי בקרית ספר ובתשובו' הרדב"ז סי' תמ"ז. (וגם בזה אני מתפלא על כת"ר שכתב וגם לגי' וכו' דודאי הפרש גדול איכא וכו'. וציין להש"ך בס"ק ה' כאילו כל הדברים האלה נעלמו ממני והלא אנכי כתבתי זאת בדברות ראשונות שם סמוך ונראה עכ"פ לדעת הרא"ש וכו'. וכדי לישב הסוג' לדעתם וכו'). ואיך שיהיה מה שסיים כת"ר וכתב נמצא דכל המפרשים ז"ל מפרשים פשט הש"ס וכו'. הנה לפי מה שהוכחתי מדברי רש"י והרדב"ז בסי' תמ"ז וז"ל ותו דפשטא דמימרא משמע דהקרע בא בתוך האות ממש, וכן המאירי בקרית ספר כתב וז"ל ולרוב המפרשים ראיתי שהכשירו כל שבא בשני שיטין אף בשנגע הקרע בגוף האות הואיל ולא נפסדה צורת האות בתפירתן וכו'. הרי רבים מהמפרשים הראשונים מבינים פשט הסוג' כמו שכתבנו.
וגם הרמב"ם נראה ודאי שס"ל כן מדכתב ובכל הקרעים יזהר שלא תחסר או תשתנה צורתה משמע להדיא דבלא נשתנה צורתה אפי' שנקרע האות כשר.
ובזה ראיתי לכת"ר דבתחי' דבריו כתב כדברינו שכ' וז"ל דמה שכתב הרמז"ל או תשתנה צורתה היינו שנקרע האות עצמה באמצע ונשתנה צורתה ע"כ. אלא דמה שהשוה דברי הטור להרמב"ם בזה הלא כתבתי בדברות ראשונות דאמנם דברי הטור שכתב והוא שלא יעבור הקרע על האותיות בענין שישתנה צורת האות הם כדברי הרמב"ם אבל מ"ש אח"כ אבל אם עבר הקרע על הכתב לא יתפור דמשמע אפילו לא נשתנה זהו שהיה קשה לי. ושעדיין קו' במקומה עומדת.
ומה שרצה כת"ר לומר דגם הרא"ש לא פסל בנחלקה האות אלא דוקא בנשתנה צורתה דברי הרא"ש אינם מורים כן כאשר יראה הרואה (וכמו שגם כת"ר כתב, דהרא"ש לא בירר דבריו אלא כתב סתם) וגם מדברי מרן הב"י שהשוה דעת הרא"ש למהרי"ק דכתב וכ"כ מהרי"ק וכו' משמע ודאי דהרא"ש ומהרי"ק בחדא שיטה קיימי והא ודאי דלמהרי"ק דס"ל בטעמא דפסול משום דאין כתב אלא ע"י הדבק או משום דבעינן היקף גויל ולטעם זה ודאי אפילו לא נשתנה צורת האות מפסל.
ומה שהביא כת"ר מדברי המעי"ט (דברי חמודות) לא חדש לנו דבר בזה כי הלא דברים אלו כתבתים בדברות ראשונות ולא דמי למאי דאמרן לעיל בנפסק צורת האות דהתם לא נשתנה צורת האות אבל הכא נשתנה צורת האות והדבק מחזיקו והן הן כונת הדברים שכתב הד"ח הנ"ל ולפי"ז לדעת הרא"ש הדבר ברור דכל שנשתנה צורת האות ע"י קריעה לא מהני הדבק או התפירה להחזירו לכשרות אפילו כשחזר לכמו שהיה ולא נשתנה צורתו אחרי הדבק.
איברא דלפי"ז מצינן למימר דמ"ש הרמב"ם ולא ישתנה צורת האות היינו בקריעתו דאם נשתנה בקריעתו אפילו שחוזר לצורתו ע"י התפירה או הדבק פסול. וזה כבר כתבתי גם אני בדברות ראשונות דבנשתנה ע"י הקריעה גם הרמב"ם מודה לפסול, אלא דאף על פי כן דברי הטור שכתב אבל אם עבר הקרע על הכתב לא יתפור דמשמע דאפי' בלא נשתנה ע"י הקריעה משום דעבר הקרע אל הכתב פסול אכתי בקושייהו קיימי ואדרבא אם נאמר דגם הרא"ש לא פסל אלא בנשתנה צורת האות מכ"ש דקשה טפי. ואולם בהא מודינא דקושייתי ע"ד מרן היתה שלא בדקדוק שהרי כתב מרן או תחלק והיא ס' מהרי"ק.
אלא דבזה אני תמיה על כת"ר דרצה להסתייע מפסק מרן שציין עליו הבאה"ג לשון הרמב"ם וכו' ומזה רצה להחזיק סברתו הקודמת דגם הרא"ש לא פסל אלא בנשתנה צורתו והדברים מתמיהים דא"כ למה כתב מרן שלא תשתנה או תחלק והלא חילוק האות לא מעלה ולא מוריד והעיקר הוא שנוי צורתה. ואעיקרא דמילתא דברי הבאה"ג אין בהם שום סיוע שלא כלל אותם יחד אלא כתב שהוא לשון הרמב"ם ועל פסק הדין כתב, וכן כתב הטור וכו' וביותר גדלה תמיהתי על כת"ר במ"ש עוד פוק חזי למ"ש מרן הב"י וכו'. נמצא הרמז"ל שכ' ולא תשתנה צורתה היינו שלא נקרעה האות בעצמו באמצע ולא נשתנה צורתה, ושותיה דמר לא גמירנא בזה דהרי הוא סותר מ"ש בתחילת דבריו וז"ל דמה שכתב הרמז"ל או תשתנה צורתה היינו שנקרע האות בעצמה באמצע ונשתנה צורתה. וכן הוא לשון הטור והוא שלא יעבור הקרע על האותיות באופן שישתנה צורתה וזהו ג"כ דעת הרא"ש. ובגוף הדבר מדברי הב"י אין שום ראיה דאנן לא אמרינן דנקרעה בין האותיות כשר אלא מאי דאמרינן הוא דגם בנקרעה גוף האות מהני תפירה. ובזה אין שום ראיה מדברי הב"י ומרן.
ועפ"י כל האמור מתבאר דעדין מחלוקת במקומה עומדת דלמהרי"ק ודאי דאפילו לא נשתנה צורת האות אפילו ע"י הקריעה פסול וכן הוא דעת מרן דכתב או שלא תחלק והרמב"ם ורש"י אפשר להשוותם לדעה אחת דבנשתנה צורת האות ע"י הקריעה פסול. ודעת הטור אכתי אלא נתברר לי דדבריו נוטין לכאן ולכאן כמ"ש.
ולא תיקשי לדעת מהרי"ק דס"ל דאפילו לא נשתנה צורת האות ע"י קריעה פסול מ"ש מההיא דנפסקה האות דמכשרינן ע"י תינוק? דשאני נפסקה האות דעכ"פ מה שנשאר יש בו צורת אות מוקף גויל משא"כ הכא שהקרע לא נשאר היקף גויל כלל והילכך פסול. והשתא דאתית להכי מצינו למימר דגם הרא"ש אזיל בשיטה זו כדמשמע מפשט דבריו. וגם מדברי הב"י דהשוה דעתו למהרי"ק ולא צריכנא לתירוצו של הד"ח להוציא דברי הרא"ש מפשוטם. ולפי"ז הו"ל הרא"ש ומהרי"ק ומרן בשיטה אחת דס"ל דאפילו לא נשתנה האות בקריעה כגון שנגע הקרע באות הוא"ו ונקרעה ממנו קצת באופן שנשארה בו עדיין צורת האות פסול ולדעת רש"י והרמב"ם בלא נשתנה צורתה ע"י הקריעה כשר ובנשתנה צורתה ע"י הקריעה פסול ולא מהני תפירה.
ובנ"ד דנשתנו צורת האותיות ע"י הקריעה ודאי דפסול אליבא דכ"ע וכמו שכן פסק בפשיטות בדבר שמואל סימן של"ג.
ולפי מ"ש בדעת מהרי"ק מתישבת גם קושיית כת"ר על מרן ז"ל מאו"ח סי' ל"ב דבנפסק האות יש היקף גויל משא"כ בנקרעה ועל הש"ך דלא נחית לזה ודאי תמיהתו קיימת. ומה שהקשה מסי' רע"ד ואייתי עלה תירוצו של הרב בתי כהונה לע"ד אין השגה עד שנצטרך למשכוני נפשין ולהוציא מתוכה תירוצים ודינים חדשים שלא נזכרו דודאי דעת מרן הוא כמ"ש דכל דנקרעה האות אין לה תקנה. ומ"ש שם ע"י קרע קושטא קאמר דנשתנה האות ע"י קרע פסול אלא דגם בלא נשתנה פסול כדכתב הכא, ולא כתבו התם לפי שבסי' זה הוא מקומו בדיני קרע.
תו חזיתיה למר דישב תמיהתי על מהרי"ק וכתב דטעמא דמתניתין הוא משום היקף גויל ונסתייע לזה מהט"ז ולעד"נ שדבריו אינם מובנים כן שכתב וז"ל היכא שנקרע גוף האות והדבק מחזיקו נמצא שאין כתב כ"א ע"י הדבק ושוב כתב ואעפ"י ששפתי הקריעה נוגעים זה בזה וכו' מ"מ בעינן שיהא מוקף גויל. וממ"נ אם הדבק מועיל לצרף את הכתב זל"ז ולעשותו אות שלם מכ"ש שיועיל למיחשביה מוקף גויל, וזה מה שלא הבנתי, ואף דהט"ז כתב בטעמו שהוא משום היקף גויל אני לא לדעת טעמו אני רוצה אלא להבין דבריו כמו שהם.
ושוב תמהתי ע"ד דאין ראיה מהירושלמי דהא אם נימא דהדבק מחשיבו לחבר את הכתב כמו שיהיה הרי הוא מוקף גויל ומאי אהני לן הירושלמי. וכת"ר ביאר לי בזה דעת הירושלמי דבעי היקף גויל בחללו. ואנכי לא ידעתי זה הלא דברי מהרי"ק מפורשים כן, אלא דאכתי אין ראיה ממנו דממ"נ אם אין הדבק חשוב לכלום הרי פסול או מטעם נחלק האות או מטעם היקף גויל. ואם הדבק חשוב לאחה את הקרעים לכמו שהיו הרי מוקף גם גויל. ועיקר הלימוד שאנו צריכים ללמוד בזה הוא אם הדבק מועיל או לאו וזה לא נלמד מהירושלמי.
ובדברי הלבוש לא מצאתי שום דבר מחודש שהם הם דברי מהרי"ק שהביא מרן.
וכדי להשתעשע בד"ק אעיר קצת במה שפלפל כת"ר ע"ד הלבוש שדבריו נראים כסתראי ולכן כתב כת"ר דמ"ש בראשונה או שתחלק היינו דוקא לזהירות ונמשך לזה ופי' כן גם דברי מרן ז"ל ודבריו אלו נפלאו ממני דאיך הוה ס"ד לומר דאם חסר אות או נשתנה צורתה לא מיפסל אלא דצריך להזהר עד שבא רמ"א ופי' דבנקרעה פסול נמי הוי.
ובעיקר הדבר גם על הלבוש לא קשה דמשכח"ל שינוי צורה בלא חילוק האות כגון שע"י הדבק שבין אות לאות כשלא היו מכוונים שפתי הקריעה זל"ז אפשר להיות ששפת הקריעה נוגעת בהאות שאצלה ומשתנה צורתה בכך וא"כ אפשר לומר דמאי דקאמר או שתחלק היינו ותשתנה צורתה.
אלא דלפי מ"ש תמה אני ע"ד הלבוש. דכיון דטעמא דידיה הוי משום היקף גויל, אפילו בלא נשתנה צורת האות כל שנגע הקרע בגוף האות הרי לא נשאר לה היקף כיון דהדבק אינו מצרפו. וס' בתי כהונה אינו מצוי אצלי לעיין בדב"ק. אבל מפשט הדברים ומה שהשכל מחייב נראה לי כדכתיבנא.
תו כתב כת"ר להליץ בעד הרב מעי"ט ואייתי לן דברי רש"י שבהרי"ף ודברי המרדכי ומסיק דלרש"י לא נפ"מ מידי אם הוא חדש או ישן, ולא ידעתי מה חידש לנו כת"ר בכל דבריו אלה דמי לא ידע דלרש"י שחור הוי כעתיקא ומה שכתבנו הוא דלרש"י עתיקא לחודא בלא אפיצן נמי פסול. ואמאי הוצרך לומר בתלמודא עתיקא. ובדבריו לא מצאתי שום המלצה להמעיו"ט לפקע"ד.
ומ"ש דאין דברי הגמ' סובלים פירוש הרמב"ם הלא פירשתי בדברי דלפ"ז הו"ל לגמ' לומר בקיצור ואיזהו עתיקא כל דלא אפיצן וכונתי היתה דבשלמא לפי' רש"י דעתיקא לחודיה מפסל אלא דגם חדתא ואפיצן נמי מיפסל היינו דתני עתיקא וחדתא אלא דגם אפיצן חשוב בעתיקא והיינו דחידש תלמודא במאי דקאמר ולא חדתא ממש. אבל לפי' הרמב"ם דמאי דאמרינן הא דאפיצן והא דלא אפיצן הוי פי' עתיקא וחדתא ודאי דטפי הו"ל לתלמודא לומר ואיזהו עתיקא או באיזו עתיקא אמרו. ולשון ולא עתיקא עתיקא ממש משמע דאע"ג דאינו עתיקא ממש מפסל ולדברי הרמב"ם אינו כן אלא דאדרבא בעינן עתיקא ממש שיהא כ"כ עתיקא עד שאין עפוצו ניכר. ומכ"ש אם נאמר דגירסת הרמב"ם היתה כגירסת הרי"ף והרא"ש דקשה יותר כמובן.
והנה בדברי הראשונים כתבתי שהפירוש הג' הוא פי' הנמק"י וכת"ר כתב ע"ז דלא מצא פי' ג' והביא לי דברי הב"י והב"ח והמרדכי לומר דהנמק"י והרמב"ם בחדא שיטה קיימי, וגם בזה אני מתפלא על כת"ר שהרי גם אני כתבתי שם הפ' הג' הוא פי' הנמק"י שהוא גם כן פי' הרמב"ם אלא דבעפיצן וכו'. וכונתי היתה דלהרמב"ם מאי דאמרינן דלא עפיצן היינו שאין עיפוצן ניכר מחמת יושנן ומדברי הנמק"י הבנתי דלאו דוקא שאין עיפוצן ניכר אלא אפילו אם מעיקרא לא היו מעובדים כלל חשיבי כעתיקא משום דהעיפוץ מחזיקו וכשאינו מעופץ הרי הוא חלוש. וכל מעיין בדברי הנמק"י יבין כן ולדידיה דיקא לישנא דגמרא שפיר דאף בחדתא אם לא עפיצן הוו כעתיקא ואף בעפיצן הוי כחדתא. ונ"מ גם לדינא. דלהרמב"ם לא מפסל אלא בעתיקא בעפיצן ונמחה העיפוץ מחמת יושנן. והנמק"י מודה בזה אלא שמוסיף ג"כ לומר דאפילו בלא עפיצן כלל הוי כעתיקא ומ"ש כל הפוסקים דהרמז"ל והנמק"י בחדא שיטא קיימי נכון הוא. וכן בלא ניכר עיפוצו מחמת יושנו שניהם ס"ל לפסול.
שוב כתבתי בדברי הראשונים לסיועי להב"ח מבעיית הגמ' לדעת רש"י שפיר מתפרשא הסוגיא בלא"ה ואין ממנו הכרח בהא ודאי מודה אני דיפה השיג עלי, ואולם גם בזה היתה טעות הקולמוס מ"ש וכן צ"ל דס"ל לרש"י אלא וכן צ"ל לגרסת רש"י וזהו טעות דמנכר דבכל המשך דברי הראשונים כתבתי לגירסת רש"י דהא בדברי דלעיל כבר כתבתי דלדעת רש"י שפיר מתפרשא הסוגיא ולדעת המרדכי הוא דהוי קשי' לן. ונהי דישבנו גם שיטת המרדכי בכ"ז לפלפולא בעלמא יכול הייתי לפרש דכוונת הג' דמיירי בנקרע לרוחב.
ומי ככת"ר יודע שכל הדברים הנאמרים בהצעה אינם אלא כדי להוציא מלב הבע"ד כל מין צד של דחיה ולמטוניה דמי שכנגדו אומר כן כדי לדחות את דבריו ולהעמידו על האמת ולכן אין לתפוס כלל על דברים כאלו הנאמרים בההצעה. ואף אנכי אעפ"י שלדידי לא היה מסופק כלל לפרש כן בסוג' הגמ' אעפי"כ כתבתי שיש לצדד בהכי כדי לסתור אח"כ גם צד זה.
ומאי דמייתי כת"ר מדברי הדרישה דלא כדברי לעיל כבר כתבתי שדברי רש"י אינם כוותיה ומכ"ש דהדרישה בעצמו כתב ואין זה מוכרח. זאת ועוד נפלא הדבר מאי דמייתי כת"ר פה מדברי הדרישה דאנן הכא לדעת הב"ח קימינן דס"ל דאין שום סברא לומר דנקרע לרחבו יהיה יותר חמור. ולפי שיטה זו ודאי דאין מקום לפי' הדרישה דלפי פירושו אדרבא לרחבו חמיר טפי.
עוד כתב להשיב עלי על מ"ש דדברי הב"ח הם הלכתא בלא טעמא באר לי כונת הב"ח ואני תמיה האם דברי הב"ח היו צריכים ביאור והלא דבריו הם מבוררים כל צרכם שאין צרך להוסיף עליהם שום ביאור וגם דברי הרב פנים מאירות ראיתים בעזרת השם ובכל זאת כתבתי שדברי הב"ח הם הלכתא בלא טעמא לא מפני שלא מצאתי טעם לדבריו אלא כונתי היתה לומר שאין טעם זה מספיק (עיין בגיטין ד' י"ד ע"א בתוס' ד"ה בהלכתא בלא טעמא). וא"כ אחרי שכתבתי שאין דברי הב"ח מסכימים עם סתמא דתלמודא ומדברי הדרישה משמע דאדרבא יש סברא להיפך להחמיר יותר בנקרע לרוחב אמרתי שהם הלכתא בלא טעמא. ובאמת מודה אני שהפרזתי על המדה לומר שלדעתי אין סברא זאת של הב"ח נחשבת כלל אפילו לצרפה וכו' אבל בעיקר הלכה עומד אני בדעתי לדחות ס' הב"ח מהלכה. וכך היא דרכה של תורה לברר כל דין ממקור התלמוד וכל שלא נמצא בתלמוד אין להו לחדש מדעתנו היפך פשטא דתלמודא.
ואולם כת"ר אנהרינהו לעיינין במה שהביא דברי הרא"ש להוכיח מסוג' דמגילה כדבר הב"ח.
ואולם לענ"ד גם מסוג' דמגילה אין שום הוכחה כלל דהא מאי דאמרינן התם דהא דתקנו להניח שיעור בתחילה ובסוף כי היכי דליהוי הכירא ואמנם קושטא קאי דבתחילה מנכר הקרע. אבל אכתי לא נתברר משם דבאמצע אינו ניכר. ותו דהתם אף באמצע הוא לארכו של הדף ואנן ברירא לן דלאורך הדף לא שנא בראש או באמצע פסול ובנקרע לרוחבו הוא דבעינן גוף הדף דבנקרע שפיר איכא טעמא דמגנייא וטעמא דהולך הקרע ומתרחב משא"כ בתפר. ואולי שמפני זה חזר הרא"ם מסברתו והסכים דלא כהב"ח וגם מסוג' מכוח שפיר דלא כוותיה מבעיין דבין דף לדף וכמ"ש בראשונה וא"כ מאחר עלות כ"ז דהרא"ם והעדות ביעקב והרב לד"א והדרישה ופשטא דסוג' דמשמע דלא כוותיה לא נשאר לנו איפוא אלא דעת הב"ח שנמשכו אחריו הרב בתי כהונה והש"ך והפמ"ג וכיון שהם לא הוסיפו לחזק את דבריו ולהכריע כמותו אלא דסמכו אסברתו כולהו חשיבי בחד ואין לנו אלא דברי התלמוד.
בסו"ד הביא כת"ר כיד בקיאותו הרחבה הטובה עליו אמבוהא דספרי המכשירים אפילו בעבר יותר מד' שיטין ואפילו בנקרע האות עצמו ע"י דבק, ולפי שאין כל הספרים האלו מצוים אצלי לא אכנס במו"מ לברר את דבריהם. אך איך שיהיה מידי פלוגתא לא נפקא. והנה מרן ז"ל הביא בב"י את דעת הריב"ש לפסול ביותר מג' שיטין. וכ"כ הביא דברי הריב"ש לפסול ע"י דבק ולא העיר עליהם ומשמע דהכי ס"ל כמו שיעויין להרב ישמח לב גאגין ז"ל בחאה"ע סי' כ' דהביא משם הרב יוסף אומץ דכל שהדין המחודש הוא כלול בדבריו שבשו"ע דרך מרן להשמיטו וס"ל כוותיה, וע"ע שם שהביא דעת הרבה פוסקים כולם דס"ל כדעת מרן דכל ס' שהביא בב"י ולא חלק עליה אף שהשמיטה בשו"ע הכי ס"ל. וא"כ אחרי שמהר"ם והריב"ש והמאירי והרדב"ז ח"ה בסי' רנ"ח והדבר שמואל בסי' של"ג ומור"ם ומרן כולהו ס"ל דלא מהני דבק, ואף המכשירים בדבק בנקרע האות וגם בעבר תוך ד' שיטות ויותר לא ס"ל להכשיר דהנה הרב כרם שלמה שהביא כת"ר לא הכשיר אלא בד' שיטין וכן הוא דעת הש"ך דבנקרע האות אין לה תקנה.
וכיון דהוי פלוגתא דדינא מידי ספקא לא נפקא, והשתא אם נאמר דהוי ספיקא דאורייתא פשוט דדיינינן בה חומרא ואפילו אם נאמר דהוי ספיקא דרבנן הא כתב הב"ח בדעת הטור דמשום קדושת ס"ת אזלינן בה לחומרא, ומקודם הבאתי נמי דברי הרב עדות ביעקב דכתב לפסוק כהריב"ש דמשום קדושת ס"ת יש לילך בכל הספיקות לחומרא דהואיל והדבר בס' אין לנו להכניס את עצמנו בס' ברכות לבטלה עי"ש וגם הש"ך לא כתב אלא להכשיר בשעת הדחק, לא נשאר איפוא אלא סברות האחרונים דמכשירים וכנגדם ישנה מערכה של גדולי הפוסקים החולקים והדין נותן שלא נכניס את עצמנו בספק ברכה לבטלה כל היכא דאפשר בתקנתיה כנלע"ד.
אדוני הרה"ג, הנני בארתי את דברי שנית באר היטב וכמדומני כי מעתה לא נשאר להסתפק בכל מה שכתבתי ואם גם אח"ז ימצא כת"ר פירכא וסתירה בדברי הריני מבטלם מעכשיו ואם אזכה שכת"ר ימצאם נכונה ישמח לבי גם אני. מוקירו ומכבדו כערכו הרם והנשא דשו"ט באה"ר וח"ן ומעתיר בעדו החיים והשלום.