סימן יט
בדין רואה ס״ת שנפל לארץ או שנשרף:
א. רואה ס"ת שנשרף
ב. רואה ס"ת שנפל לארץ
ג. רואה ס"ת שנשרף או נקרע או נפל, בשבת או ביו"ט
ב"ה, ט"ו אב תרצ"ד. חזי הוית פסקא דדינא שכתב ידידי ועמיתי הרב הגאון חו"ב כמוהר"ר ישראל יהושע הרצברג יצ"ו. חונה בפרבר מרכז מסחרי שבת"א.
בעובדא מעציבה שהיתה באחד מבתי הכנסת שבפרבר מרכז מסחרי שבשעת הוצאת ספר התורה מארון הקודש ביום השבת התגלגל ספר תורה שהיה בארון ונפל ארצה ונשברו עצי החיים שלו ומעכ"ת הרה"ג יצ"ו הורה להם לפדות תעניתם בצדקה וחייבם להתנדב לקנין עצי חיים חדשים ולבנות ארון קודש יותר גדול ויותר רחב כדי למנוע השנות מקרה זה ח"ו.
והואיל ואתאי לידו הלכה זו שרטט וכתב בבירורה כיד ה' הטובה עליו בדברים נכונים ומבוררים. והואיל ואתא לידן אמרתי לענות אף אני חלקי בעזרת צורי וגואלי ואען ואומר:
א. רואה ס"ת שנשרף:
גרסינן במו"ק (כ"ה עמוד א') העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה זה דומה לס"ת שנשרף מזה נלמד דרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע אעפ"י שהוא לא גרם בשרפתו, דומיא דמי שעומד על המת בשעת יציאת נשמתו. ומשמע נמי עוד דלאו דוקא נשרף. אלא אף כל שאר מקרה כליון כגון שנקרע לגזרים או שטבע בים דינא הכי, דומיא דעומד על המת בשעת יציאת נשמה ודלא כמ"ש הב"י (יו"ד סי' ש"מ) וכ"כ הטו"ז (שם סי' קכ"ד) אבל להלכה נראה שלא אמרו הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע אלא כשנשרף או שנקרע בזרוע. וכמעשה שהיה (מו"ק כ"ו) ובזה נאמרו שני פרושים. רש"י ז"ל פירש בזרוע שאינו יכול להצילו וכמעשה שהיה דיהויקים אבל בנעמיתא (כעובדא דרבי אבא דשקליה לטוטפתיה דהוה בעי למבלעיה) הואיל דמצי להציל לא קרע ע"כ. מדבריו מוכח ברור דלא אמרו ס"ת שנשרף או שנקרע חייב לקרוע אלא שהרואה מסרו ביד מי שאינו יכול להצילו מידו, אבל בנאבד על ידי נעמיתא או כל מקרה דומה לו אעפ"י שנגרם בפשיעתו של הרואה שהניחו במקום שעלול להאבד הואיל ויכול להצילו אעפ"י שנאבד לבסוף אין הרואה חייב לקרוע הואיל ולא גרם בידים, אבל התוס' כתבו: בירושלמי גרסינן אין קורעין אלא על ס"ת ששרפו מלך ישראל בזרוע כגון יהויקים מלך יהודה וחבריו וכן פרשו הגאונים. ועל ס"ת שנשרף פירושו הגאונים דקליה בזרוע וכמעשה דיהויקים (ראה אוצר הגאונים לד"ר מ' ב' לוין) ונפקא מינה בין שני הפרושים דלפירוש רש"י חובת הקריעה באה משום גרמא בידים של מוסר ספר התורה לשריפה או לכל שאר אבוד של כליון. אבל להירושלמי והגאונים והתוס' חובת הקריעה באה מסבת ראית זלזולו של ספר התורה שנקרע או נשרף בכוונה של זלזול ובטול כמעשה דיהויקים וחבריו וכדין השומע ברכת ה' שחייב לקרוע אפילו אם שומע מפי העדים שלא היתה כל גרמא מצד השומע לברכת ה' (ראה יו"ד סי' ש"מ סעי' ז') ולפירוש התוס' והגאונים מה שאמרו בעובדא דבת נעמיתא דאינו חייב לקרוע אין זה משום שהיה יכול להציל ולא נקרא גורם בידים, אלא משום דבת נעמיתא עושה זאת להנאתה ולא לשם בזיון וזלזול כמעשה דיהויקים, ועל כל פנים לשני הפרושים אין חובת קריעה מוטלת לרואה ס"ת שנשרף או נקרע אלא כשפעולה זו נעשית על ידי השורף או הקורע בכוונה מכוונת לשם זלזול ובזיון. וכן פסק מרן ז"ל (יו"ד שם) הרואה ס"ת וכו' קורע שתי קריעות ודוקא ששורפים אותו וכמעשה שהיה והש"ך (שם ס' ק' נ"ו) כתב והוא הדין נקרע ונחתך ונמחק בזרוע בין מישראל בין מעובדי כוכבים דהכל תלוי כשרואה חלול ה' בזרוע.
ובדברי הש"ך איכא למשדי ביה נרגא במ"ש בין מעכו"ם ולע"ד נראה שאין זה מחוור שהרי דומיא דהכי בברכת השם אינו חייב לקרוע אלא כשישמענה מפי ישראל (יו"ד שם) והוא הדין בקריעת או שריפת תורה דחד דינא וחד טעמא הוא. אולם מרן הב"י והטו"ז כתבו דמ"ש בירושלמי במלך ישראל לאו דוקא אבל ישראל ודאי דוקא הוא וכדאמרן. ועל כל פנים למדנו להלכה שאין חייבים לקרוע בראיית ספר תורה שנשרף או נקרע אלא כשנעשתה פעולה זו ע"י ישראל לשם חלול ה' אבל אם נפלה דליקה ונשרף ספר תורה אפילו אם היתה פשיעה מצד ישראל שהניח ספר תורה במקום שעלול להשרף כפרה מיהא בעי אבל אינו חייב לקרוע. מהאמור נלמד שגם הרואה ס"ת שנשרף או נקרע על ידי ישראל אין עליו אלא חובת קריעה ולא חובת צום ותענית.
ב. רואה ספר תורה שנפל לארץ.
מהאמור בסעיף הקודם מתברר שלא חייבו בקריעה אלא הרואה ספר תורה שנשרף או כל פעולת כליון אחרת כגון נקרע ונחתך ונמחק בזרוע, אבל נפילת ס"ת שלא נקרע בנפילתו כיון שאין בזה פעולת כליון אינו חייב לקרוע. וכן מוכח להדיא ממ"ש הטו"ז: דדמיון העומד בשעת יציאת נשמה לספר תורה שנשרף הוא שהוא הפסד גדול וחרדה גדולה (שם ס"ק ב') דוק מינה בנפל דליכא הפסד גדול אע"ג דאיכא חרדה גדולה אינו חייב לקרוע. ועל כל פנים כשנפל לארץ אפילו על ידי פשיעה אם לא הפילו אותו לשם חלול ה' ובזיון אין הרואים בנפילתו חייבים לקרוע ולא להתענות אלא סגי בכפרה של תשובה וצדקה. וכ"כ מרן חיד"א (בהגהות שיורי ברכה ליו"ד סי' רפ"ב) לדינא: אין הרואה ספר תורה שנפל חייב להתענות. אמנם נכון שכל רב בעירו יגזור ויתקן לפי מקומו ושעתו יעו"ש. ודבריו נהירין ובהירין מטעמים שכתבנו דאין חובה לקרוע בנפילה אפילו אם המפיל מתכוון לחלול ה' ובזיון. אלא העושה זאת עוונו ישא והרואים פטורים מדין קריעה או תענית. דכל מקום שאין חובת קריעה אין גם חובת תענית שעיקרה אינה אלה מנהג. וחזיתיה לרב חביבי יצ"ו דאייתי מ"ש בכפות תמרים ללמוד ממ"ש (ברכות כ"ג, סוכה מ"א) לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בחיקו ויתפלל ופרש"י מפני שטרוד במחשבתו שלא יפלו מידו ויתבזו ע"כ. אלמא נפילת ספר תורה ותפילין הוי זלזול ובזיון לכה"ק וכיון דהוא גרם זלזול הקודש שלא שמרן יפה נהגו להתענות לכפר העוון עכ"ל. אבל לע"ד דבריו אינם נהירים לי דמ"ש שטעם הכפרה הוא משום שגרם זלזול אין זה מדויק שהרי מעובדא דרבי אבא דאחתיה לטוטפתיה אבי סדיא (מו"ק פ"ו) מוכח דאין פשיעה כזו מחייבת קריעה וכ"ש תענית ומה שאמרו לא יאחז אדם תפילין בידו היינו משום דטרוד במחשבתו שלא יגרום לתפילין וספר תורה בזיון כל דהוא, אבל אין זאת אומרת שאם נפלו מידו נקרא חוטא שצריך כפרת תענית. ומדברי המשפטי שמואל שהביא המג"א (או"ח סי' מ"ד סק"י) אין ללמוד אלא כשנפלו בזרוע. וכמו שכן דקדק וכתב: וסמך לזה דשייך בהם זלזול ממה שאמרו במו"ק והרואה תפילין שנשרפו בזרוע צריך לקרוע שתי קריעות. דוק מינה שאם נפלו שלא במתכוין אין כאן אפילו מנהג להתענות לא בתפילין ולא בספר תורה. ואפריון נמטיה לרב חביבי יצ"ו שאנהירינהו לעינין ואייתי לן דברי הירושלמי (סוטה פ"ז ה' ד') ארור אשר לא יקים דברי התורה הזאת וכי יש תורה נופלת? שמעון בן יקים אומר זה החזן שהוא עומד: וכן גרס התוס' (סוטה ל"ז ד"ה רבי שמעון) והרמב"ן מפרש שאינו מקים ספר תורה להעמידן כתקנן שלא יפולו ע"כ. אולם פרוש זה אינו הולם לפי גירסת הירושלמי שלפנינו דגריס זה החזן שהוא עומד ולפי פרושו מאי נפקא לן אם הוא עומד או יושב? אלא הפירוש הנכון הוא כמו שכתב הרמב"ן שאינו מקים ספר תורה על הצבור (בשעה שהוא עומד וספר תורה בידו להושיבו על הבימה) להראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה ע"כ. ולפי זה הדר דינא שאם גרם בחוסר זהירות לנפילתו אינו עומד בארור, ועובדא דרבי אבא דאנחיה לטוטפתיה אבי סדיא מסיע לן דודאי רבי אבא לא היה עושה דבר שיביא אותו לידי ארור אשר לא יקים. ועל כל פנים ודאי הוא שחייב החזן או כל אדם שמוטלת עליו שמירת ספרי התורה בארון הקדש להזהר ביותר בשמירתן שלא יביא לידי נדנוד בזיון וזלזול. ואם פשע בזה צריך כפרה וצדקה אבל לא צום שבעיקרו אינו אלא מנהג שנהגו ואין לו זכר בתלמוד.
ג. הרואה ספר תורה שנשרף נקרע או נפל בשבת או יו"ט
הרדב"ז (תשובותיו ח"ב סי' תתל"ח) העלה בדין העומד בשבת בשעת יציאת נשמה של אדם מישראל שאינו חייב לקרוע דכיון שנדחה נדחה דקיי"ל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. וכן העלה החת"ס בסי' שכ"ג בראיות ברורות. אולם בפ"ת (יו"ד ש"מ ס"ק ג') הביא משם התפל"מ דחייב לקרוע במוצאי שבת. והביא ראיה מדאמרינן (שבת ק"ה) אי דקאי בשעת יציאת נשמה חיובי מחייב ע"כ. אלמא דגם בשבת מוטל חיוב קריעה על העומד בשעת יציאת נשמה (וספר תפל"מ אינו מצוי בידי כעת לעיין בגוף דבריו אבל מסברא אמרתי שזו היא ראיתו) ולע"ד אין מזה ראיה דכונת הגמ' היא שאם היה עומד בשעת יציאת הנשמה חייב בקריעה גם כשעושה בשבת קריעתו לאו קלקול הוא אלא תקון. ואיך שיהיה הלא הרדב"ז והחת"ס הכריעו שאינו חייב בקריעה לעולם. והוא הדין בס"ת שנשרף או נפל בשבת אלא דעכ"פ צריך כפרה בתשובה וצדקה. והלנע"ד כתבתי.