סימן כא
(שנית בענין הנ״ל)
איסור ערלה בזה"ז
בקול תורה (שנה ב' חוברת ז' ח') ראיתי דבריהם של מרנן הגאונים הרב הראשי במושבת פ"ת כמוהר"ר ראובן כץ יצ"ו והראב"ד בעיקו"ת ירושת"ו מוהר"ר צבי פסח פרנק שהשיגו על תשובתי בהלכות ערלה בדין אילן שנעקר עם הסלע שעמו ואילנות שנעקרו בגושיהם. וכל עיקר השגתם היא שהואיל והרשב"א נסתפק בדבר אין לנו רשות להתיר ספקו. ומתוך הנחה זו דחו ראיות הרשב"א עצמו ממתניתין דאילן שנעקר ונשאר בו ושרש, בסברא קלושה מאד שאין לה על מה לסמוך לע"ד, וכתבו שאין זה ראיה דשאני אילן שנעקר הואיל ולא נעקר ממקומו לגמרי אין זו נטיעה חדשה דנתבטל להקרקע שבמקום אבל בעקרו למקום אחר הוי נטיעה חדשה והרה"ג מהרצ"פ הוסיף וכתב דאילן שנשאר ממנו שרש דומה לאילן ששרשיו מתחדשים מזמן לזמן הללו נוצצים והללו נובלין עכת"ד.
ולע"ד דבריהם נפלאו ממני דאטו המקום הוא הגורם לאסור ערלה? ודאי שלא. אלא העיקר הוא אם יכול לחיות או לא, כדין נעקר עם הסלע שעמו וכל שאינו יכול לחיות מסבת נטיעתו הראשונה, בין שהוא במקומו או שנעקר ממקומו מונין לו מנטיעתו השניה, ולהיפך כל שיכול לחיות אפילו שנעקר ממקומו מונים מזמן נטיעתו הראשונה וכן לי מעוט העפר שנשאר מחובר באילן, למעוט שרשים שנשארו מחוברים בקרקע שבשניהם יניקתם מעפר זריעתם הוא קלוש במדה זו שיכול לחיות זמן קצר ואינו יכול לחיות זמן מרובה אם לא יוסיפו לו עפר או שיטעו אותו במקום אחר. וכך הם דברי הרשב"א בתשובתו, ואם עדיין יש מי שיסתפק בדבר יראה מ"ש הרא"ש בדין אילן שנעקר ונשתייר ממנו שרש וז"ל אם ידוע שיכול לחיות במקומו פטור אף אם הוסיף עפר (ערלה א' ד'). הא למדת: שטעם הפטור אינו משום שהוא מחובר במקומו אלא משום שקי"ל לרבנן שהוא יכול לחיות, ובודאי הגמור שאילן שנעקר ונשתייר ממנו שרש אינו יכול לחיות אלא ימים אחדים והוא הדין והוא הטעם לאלין שנעקר והסלע עמו. וביותר תמוהים לי דברי הרצ"פ יצ"ו שמדמה אילן שנעקר ונשתייר ממנו שרש לכל אילנות שמחדשים עליהם ואין אלו אלא דברי תימה שחדוש העלים זהו דרך חיותו ואילן שנעקר ונשתייר ממנו שרש נעקר מחיותו ונשאר לו רק חיות קלושה שאם יוסיפו לו עפר יחיה ואם לא ימות.
והנה ידידי הגאון מוהרצ"פ יצ"ו הביא ראיה לסתור מדברי הרשב"א עצמו בשיטתו לב"מ דהקשה עמ"ש בגמ' בדין אילנות שנעקרו בגושיהם דכיון שיכולים לחיות אין מקום לטענת בעל הקרקע לומר ארצי גדלה, ותירץ דגושים מועילים רק להמשיך חיותם אבל לא לגדל פירות ואם איתא דאילנות שנעקרו בגושיהם אינם מתקיימים אלא ימים אחדים אין כאן קושיא מעיקרא ושפיר טוען בעל הקרקע ארצי גדלה ומתוך כך עשה את הרשב"א הדרנא מתשו' לשיטתו דבתשובתו מספקא ליה ובשיטתו החליט הדבר דיכול לחיות הוא שלש שנים, ודבריו מתמיהים מאד שהרי הרשב"א בתשובתו כתב בודאית ופשיטות גמורה והכא נראה שאין יכולים לחיות באותם גושים לעולם וכו' ואפילו כל שלש אינו יכול לחיות דאם איתא תוך שלש להוי כולהו לבעל הזיתים דמאי אהני ליה קרקע, ובאמת שגם המציאות מעידה זאת שאין אילן בגושין מתקיים שלש שנים, ואיך נאמר שהרשב"א חזר בו מעדותו זאת, אבל באמת אף שאינם יכולים לחיות שלש שנים כל שחיותם נמשכת מחמת עפרם הראשון אין בעל הקרקע יכול לומר ארצי גדלה בתוך שלש שנים שאין הקרקע אלא שומר המשכת החיות ולכן תירצו שטענת ארצי גדלה היא משום שהארץ היא לא רק שומרת החיות בתוך שלש אלא שהיא עוזרת לגדל פירות.
ובאמת אני תמיה על שני הגאונים אלה שהם חרדים מאד שלא להתיר ספקו של הרשב"א דמאן ספין ומאן רקיע לחלוק על דבריו ובדבור אחד הם מבטלין דברי הרשב"א וראיותיו כאלו היו דבריו של תלמיד טועה שלא ידע לחלק בין אילן שנעקר עם הסלע לבין אילן שנעקר ונשתייר שרש ועושים אותו הדרנא שבמקום אחד אומר בפשיטות וודאית שאילן שנעקר עם גושיו אינו יכול לחיות אפילו כל שלש ובמקום אחד מפרש דברי המשנה שאמרה אם יכול לחיות שאם יכול לחיות שלש שנים קאמרי, תנאי שהוא נגד המציאות ושלא יתקיים לעולם.
וכל כך למה? ומוטב שנפרש דברי הרשב"א דמ"ש שבתוספתא דערלה שנינו דבר המסופק לי שכונתו לומר שדברי התוספתא מסופקים בביאורם וכמו שכן הבין מהר"ץ חיות בהגהותיו לשם וכמ"ש בתשובתי הקודמת. ומה גם ששתיקתו של מרן הב"י אחרי ראותו דברי הרשב"א מוכיחים כן, ומה גם שמדברי התוספתא אין הוכחה דבעינן שיחיו שלש שנים וכמו שנבאר להלן.
וחזיתיה לידידי היקר מאד הגאון מוהר"ר ר' כץ יצ"ו שכתב: שאלתי לכל גדולי מומחים במושבתנו ואמרו שאי אפשר בשום אופן שיוכל לחיות בהגוש שלוקחים אפילו רבע שנה ע"כ. לחדוש זה לא היינו צריכים למומחים שכבר כתבו הרשב"א בתשובתו. ואדרבה היא הנותנת שכיון שאין אילן שנעקר בגושיו יכול לחיות בשום אופן אפילו רבע שנה אי אפשר לפרש במתניתין דנעקר אילן וסלע עמו בתנאי זה שיוכל לחיות שלש שנים שהוא נגד המציאות. ואני בעניי לא כתבתי בתשובתי אלא שנעקרו בגושיו אין צרך לבדיקה או אומדנא שאם יכול לחיות אלא בודאי הוא יכול לחיות ימים אחדים.
וכמו ששנינו באילן שנעקר ונשתייר ממנו שרש ופי' הרא"ש שאז ידוע שיכול לחיות והיינו זמן קצר וכדאמרן אף אנו נאמר שבנעקרו עם גושיהם אין צרך לבדיקה כמ"ש בתוספתא או לאומדנת מומחים, לפי שהוא ידוע שיכולים לחיות זמן קצר. וכן מוכח מהירושלמי דרבי יאשיה מייתי נטיעות מחוץ לארץ בגושיהם לשכרו שנים וכמ"ש בתשובתי הקודמת.
מהאמור מתברר שראיותיו של הרשב"א הן נכונות ומוצקות וראויות אליו ואם עדיין ימצא מקום לבע"ד לחלוק על ראיות אלו בוא וראה עוד ראיה גדולה שהביא הרשב"א ושאין מקום לחלוק עליה והיא מה שכתב מכיון דיכול לחיות סתם קתני ולא פירש משמע לכאורה קצת ימים קאמר וסתמא דההיא שמעתא כך דייקא לי, ע"כ, אף אנו נאמר סתמא דמתני' דאם יכול לחיות משמע קצת ימים וראיה יותר מפורשת לזה הוא ממ"ש הרא"ש בפירושו למתניתין האילן שנעקר והסלע עמו אומדים אותו עובדי אדמה אם היה יכול לחיות מן העפר שבא עמו בלא תוספת עפר ע"כ, ולא יצויר שאפשר לעובדי אדמה לאמדו שיוכל לחיות שלש שנים או אפילו שנה ואדרבה כבר נודענו שכל עובדי אדמה המנוסים ומומחים אומרים שאפילו אם נעקרו בגושיהם אינם מתקימים אלא ימים אחדים או חדשים אחדים לכל היותר ומזה מוכרח לומר דסתמא דמתני' דתני אם יכול לחיות היינו ימים אחדים ואם עדיין יש שמסתפק בזה בפירושה דמתניתין, מדברי מרן שראה דברי הרשב"א והביאם בבית יוסף ובכל זאת סתם דבריו בשו"ע מוכח בודאי שהוא סובר דיכול לחיות ימים אחדים סגי.
ועתה אוסיף לבאר עוד דברי הקודמים. הטענה הגדולה ביותר של הפרח מטה אהרן היא כיון שהרשב"א גדול הדור מספקא ליה ולא הכריע מאן ספין ומאן רקיע לפשוט ספק זה. אם נניח שאין לנו רשות לפשוט ספקו של הרשב"א אבל בודאי שהרשות נתונה לנו וחובה עלינו לעיין בדבריו ולהבינם על בוריין, ובכן נובין ונדון האם באמת נסתפק בדין זה. יסוד ספקו של הרשב"א הוא מכח התוספתא וכשנעיין בדברי התוספתא לא נמצא שום רמז ללמוד ממנו שצריך שיוכלו לחיות שלש שנים.
ומרן חיד"א עמד בזה וכתב מה שנסתפק מכח התוספתא אפשר לומר שבשלמא אי בעינן שיוכל לחיות זמן רב אמטו להכי שאלו כיצד יודע אם יוכל לחיות וקאמר חופר גומא וכו', אלא אי אמרת דבקצת ימים סגי אין כאן שאלה, דבעידנא דמעקר אילן זה, אם אינו יכול לחיות אפילו פורתא ניכר לעין תיכף ומיד ע"כ, ודבריו נפלאו ממני לע"ד דאיך אפשר להכיר באילן שנעקר עם הסלע שלא יוכל להתקיים אדרבא הסלע שעמו מוכיח שיש לו אפשרות של קיום ומביא אותנו לידי ספק שיוכל לחיות ימים אחדים מכח הסלע שנעקר עמו. ולאידך גיסא קשה שאם נאמר כפירוש מרן חיד"א נצטרך להשאיר אילן זה בגומא שלש שנים ועד זמן זה יהיו פרותיו אסורין מספק ערלה ומה הועלנו בבדיקה זו ואי אפשר לומר שמ"ש אם יוכל לחיות פטור הוא להתיר הפירות למפרע שדבר זה היה צריך לפרש ולא לסתום.
ובאמת במנחת בכורים אף שהוא מפרש שאלת התוספתא כיצד הוא עושה לענין אילן שנעקר וסלע עמו סובר שלא בעינן שיחיה שלש שנים שהרי פירש מאמר התוספתא חופר גומא וכו' כלומר אומדים עובדי אדמה אם יחפרו גומא וכו' אם יכול להתקיים ולהגדיל מן העפר הרי זה פטור עכ"ל ואומדנא זו אינה יכולה להיות אלא לדעת אם יתקיים ימים אחדים וכמ"ש לעיל. אולם לענ"ד פירוש המנחת בכורים הוא דחוק דלשון התוספתא דתני חופר גומא בארץ ונוטעו וכו' משמע שלא באומדנא תליא מילתא אלא בנסיון מעשי וכבר כתבתי בתשובתי הקודמת מה שנראה לע"ד בפירוש תוספתא זו.
ועל כל פנים מדברי התוספתא אין כל רמז לומר שצריך שיחיה שלש שנים מעפרו, וכיון שכך למה לנו לפרש דברי הרשב"א שנסתפק מכח התוספתא מה שלא נזכר ולא נרמז בה, ויותר נכון לפרש דבריו במ"ש שדברי התוספתא מסופקים בבאורם ולא שמסתפק בעיקר הדין וכמ"ש מהר"צ חיות ז"ל. ומזה אתה למד שלא באתי לפשוט ספקו של הרשב"א אלא לפרש דבריו שלא חזר מהוראתו הקודמת שלמד אותה מדין אילן שנעקר ונשתייר בו שרש.
מהאמור מתברר שיש צד מכריע להתיר אפילו בנעקר עם הסלע שעמו אם יכול לחיות ימים אחדים אלא שבכל זאת בתשובתי הקודמת לא הכרעתי הלכה זו בנעקרה וסלע עמו, אבל בנעקרו בגושיהם אפילו אם תאמר שגם בזה צריך תנאי של אם יוכל לחיות, בזה כדאי לסמוך אסברתו של הרשב"א ועוד שגם התוספתא לא איירי אלא בנעקרה עם הסלע אבל בנעקרה בגושיו אין צורך לתנאי זה וכדמוכח מירושלמי והרמב"ם וכמ"ש בסעיף א' ובזה לא נסתפק הרשב"א כמו שמוכח מדבריו שבשיטה מקובצת.
אסור ערלה בזמן הזה
ועתה חזיתיה לרב חביבי הגאון מוהר"א כץ שיצא לדון בדבר חדש בעיקר דין ערלה בזמן הזה וכתב דמרן והרמב"ם ז"ל סוברים דקדושת עזרא במקומות שהחזיקו עולי בבל קדושה לעתיד לבא ורק בתרומות ומעשרות סוברים שפטורים מדאורייתא בזמן הזה דילפינן מחלה דכתיב בבואבם ביאת כולכם אבל בערלה וכלאי הכרם לא כתיב בבואכם ולא בעינן ביאת כולכם ואסורים מדאורייתא לכו"ע עכת"ד.
ולע"ד דבריו אלה נאמרו שלא בדקדוק הראוי שהרי הרמב"ם ז"ל כתב (ה' תרומות פ"א ה' כ"ו) תרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם וכו' שנאמר כי תבואו וכן כתב מרן ז"ל (יו"ד סי' של"א סעיף ב') ומ"ש הרמב"ם התרומות ומעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל ונוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית (שם ה' א') היינו בזמן שכל ישראל יושבים בה (עיין כ"מ שם ה' כ"ז והם הם הדברים שכתב בהלכות בית הבחירה פ"ז ה' ט"ז) אבל חיוב בארץ בשביעית ומעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש הרבים וכיון שנלקחה הארץ מידם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ושביעית וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכבוש, אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל וכו' חייב בשביעית ומעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה ע"כ. וכונתו מבוארת לומר דעלית עזרא הואיל ולא היתה דרך כבוש לא חייבה אותם בתרומה ושביעית שנאמר בהם כי תבואו אלא שעזרא קדשה בחזקה וכמ"ש בירושלמי שמעצמם קבלו עליהם וקדושה שהיא מדרבנן נמשכת עד היום. וזהו דקדוק לשונו שכתב על דרך שבארנו בא' תרומות. וסובר הרמב"ם שמה שקבלו מאליהם בעלית עזרא אין קבלתם משויא לה דין תורה אלא היא ככל אסורים שמדברי סופרים (עיין יבמות פ"ב ד"ה ירושה) ובזה מתורצת תמיהת הכ"מ (ה' בית הבחירה שם). ומכאן ראיה גדולה דהרמב"ם סובר שגם שביעית אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדבריהם שהרי כייל להו בחדא מחתא וכתב חייב בשביעית ומעשרות על דרך שביארנו בה' תרומות (עיין בפאת השלחן ה' שביעית סי' כ"ג סעיף ט' ובית ישראל ס"ק כ"ג).
מכאן למדת שנמוקו של הרמב"ם בתרומה ומעשרות הוא משום דכתיב כי תבואו שהיא ביאת כולכם, ולא ידעתי מי הכריח לידידי הרה"ג לומר בדעת הרמב"ם שמה שפוטר תרומה מדאורייתא הוא משום דמקיש לה לחלה דכתיב בה בבואכם. ולא עוד אלא שהרמב"ם ז"ל כתב אין חייבים בחלה מן התורה אלא בא"י ובזמן שכל ישראל שם וכו'. כמו שביארנו בתרומה (ה' בכורים פ"ה ה' ח') הרי לך בהדיא שלא למד תרומה מחלה אלא שניהם איתמעטו מקרא דכי תבואו ובבואכם שמשמעות שניהם היא לומר ביאת כולכם.
וכיון שכן יוצא לדינא שגם בערלה שנאמר בה כי תבואו אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן ודינה כדין ערלה בחוץ לארץ שספיקה מותר. וכן פסקו מרנן תקיפי ארעא דישראל (ארעא דרבנן סי' שכ"א ופרי אדמה ה' ברכות) דבזמן הזה דבטלה קדושת הארץ ספק ערלה בזמן הזה מותר (עיין שדי חמד כללים מערכת ל' כלל קמ"א סי' ל"ב ד"ה ועל מה) וכן ראיתי במנחת חנוך (מצות רס"ז אות ז') שכתב משם הצל"ח דלהרמב"ם ערלה בזמן הזה אף בארץ ישראל אינה אסורה אלא מדרבנן כמו תרומה דאף דקדשה לע"ל ממה שכתיב בה כי תבואו בעינן ביאת כולכם. ולפי זה מ"ש הרמב"ם (ה' מ"א שם) ומרן (יו"ד סי' רצ"ב סעיף ט') ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובחוצה לארץ מותר. אין זה משום דס"ל דערלה בזה"ז אסורה מדאורייתא אלא שבארץ ישראל שמעיקרא נאסר מדאורייתא גם בזה"ז שהוא מדבריהם אסור להכניס עצמו לספק אפילו בדרבנן ולקחת מכרם שיש בו נטיעות ודאיות של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו, אבל בחו"ל שהלכה למשה מסיני הוא להתיר, ספיקו מותר. אבל כרם שהוא ספק ערלה כגון נדון דידן מותר אפילו בארץ ישראל. אין אני קובע מסמרות בזה לומר דהרמב"ם ומרן סוברים דערלה בזה"ז הוא מדרבנן, וכל דברי בזה הם להוכיח שהרמב"ם ומרן שמתירים בתרומה ושביעית בזמן הזה מדאורייתא אין זה משום שלומדים מחלה דכתיב בבואכם אלא משום שנאמר בהם כי תבואו.
שוב ראיתי בדברי הגאון מהר"ר כץ יצ"ו שהביא ראיה מדברי הריטב"א (ע"ז ל"ח) שכתב דכיון דאסרו בא"י גבינות גוים משום שמעמידים אותה בשרף ערלה אע"ג דהוי ספק דאי אפשר שמעמידים רק בערלה לא חלקו גזרתם אף בחו"ל, והריטב"א סובר דתרומ"ע בזה"ז דרבנן ואעפ"כ סובר דספק ערלה אסור בא"י עכת"ד. ולא ידעתי למה הוא צריך להביא ממרחקים ראיה זו הלא גם הרמב"ם ומרן אסרו ספק ערלה בא"י וכבר כתבנו שספק תערובת ערלה שעיקרה נאסר מדאורייתא אסור גם בזמן הזה והיינו טעמא דאסור גבינות. אבל ספק מציאות אפשר לומר שדנין בספיקו להתיר כדין ספק דרבנן, ועוד כתב ידידי הרה"ג לסתור דברי הצל"ח דאם נאמר דמכי תבואו ילפינן דבעינן ביאת כלכם גם בעומר כתיב כי תבואו וכן בק"פ כתיב והיה כי תבואו וגו' ושמרתם את העבודה הזאת וכן בנסכים כתיב כי תבואו, ואפשר להעלות על הדעת שלא נהגו מצוות אלה בבית שני אלא מדבריהם? עכת"ד.
ולעד"נ דקושטא הוא שכ"מ שנאמר כי תבואו הוא למעט ביאת מקצתם ועדיפא מינה הקשה בגמ' ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין ופטר חמור למה לי ומתרץ ההוא מבעי ליה לכדתני דבי רבי ישמעאל עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ. וכן צריך לפרש מאמר כי תבואו הנאמר בק"פ ועומר ונסכים שהרי פסח הקריבו ישראל במדבר וכ"ע סבר שגם נסכים הקריבו במדבר וכן איכא מ"ד שגם אסור חדש והקרבת העומר נהוג במדבר (עיין קדושין ל"ז ותד"ה הואיל) ולפי"ז מאמר כי תבואו הנאמר בפסח עמר ונסכים הוראתו היא לומר עשה מצוה שבשבילה תכנס לארץ. ובכל אופן במצות שבמקדש אעפ"י שהן באות מתוצרת הארץ אין הדבר תלוי אלא במציאותם של ישראל בארץ ובזמן שהמקדש קיים וכמ"ש בדין בכורים כל זמן שיש לך בכורים (עיין רמב"ם בכורים פ"ב ה"א וכ"מ שם) הילכך אין ללמוד לכל מצוות התלויות בארץ שאינם קשורות במקדש כגון תרומ"ע ערלה ושביעית שנאמר בהם כי תבואו לחייבם מדאורייתא גם בביאת מקצת ישראל.
שוב הביא ראיה ממ"ש בשטמ"ק (כתובות כ"ח) שכתב לחלק בהוראת המושגים "בבואכם" ו"כי תבואו" שבבואכם משמע ביאת כולכם אבל כי תבואו מתפרש אפילו מקצתם. ואין מזה ראיה לסתר, דהשט"מ לא אמרה אלא שכי תבואו משמע שנכנסו לגמרי כל אלה שעתידים להכנס זאת אומרת משעה שהתחילו לכבוש אבל ביאה שלא בדרך כיבוש אינו בכלל כי תבואו ואדרבא מדברי השט"מ נלמד שעלית עזרא אינה בכלל כי תבואו וכמ"ש הרמב"ם.
תו חזיתיה לרב חביבאי הגאון יצ"ו שרצה ללמוד מהספרא שערלה נוהגת גם בזה"ז מרבוי יתירא דכל עץ דלא בעינן כבוש וביאת כולכם, אלא מיד כי תבואו מחייב בערלה דמרבוי דכל עץ למדנו אפילו נטעו עד שלא כבשו ומזה יצא לדון דבזה"ז כל הבאים לארץ ונוטעים בה חייבים בערלה, מן התורה.
ולע"ד נראה דאשתמיטתיה לשון ספרא במקורו וז"ל הספרא כי תבואו ונטעתם פרט לשנטען עכו"ם עד שלא באו לארץ או יכול שאני מוציא את שנטעו גוי משבאו לארץ תלמוד לומר כל עץ מכאן אמרו עד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור נטעו אעפ"י שלא כבשו חייב. ע"כ. מזה מתברר שרבוי דכל עץ לא בא אלא לרבות נטיעת גויים משבאו לארץ. אבל בחלק שעדיין לא נכבש אינו נלמד מרבוי דכל עץ. אלא מכי תבואו שמשמעותו הברורה שהתחילו בכבוש הארץ, וכמו שכתב הרמב"ם בפיה"מ והשטמ"ק בכתובות, ולפי זה יוצא ברור שמדברי הספרא אלה הויא סיעתא לרבנן קדמאי, שסוברים בדעת הרמב"ם שערלה בזה"ז היא מדרבנן הואיל ונאמר בה כי תבואו. ועל כל פנים אין ראיה מכרעת לדחות דברי רבותינו הקדמונים לומר דלכולי עלמא ערלה אסור מן התורה בזמן הזה. אבל יש מקום רב להסתפק ולומר שהיא אסורה רק מדרבנן וספק אסור מציאות ערלה שהוא ספקא דדינא מותר בה. ועל כל פנים זהו סעיף נוסף להיתר.
הדרן לדיננא, בתשובתי הראשונה הוכחתי לע"ד דנעקרו עם גושיהם פטורים מערלה משום דיכולים לחיות ימים אחדים ועתה הנני מוסיף לחזק דברי דהנה בדין אילן שנעקר וסלע עמו שנינו אם יכול לחיות פטור ואם לא חייב. אלמא שכל שמסופק לנו אם יכול לחיות עומד באסור ערלה ומסוגין דב"מ בדין שטף הנהר האילנות מוכח שגם כשלא ידוע לנו שיכול לחיות פטורים מדין ערלה שהרי אילנות שנשטפו הרי אי אפשר לבדוק אותם אם יכולין לחיות שהרי שטפם הנהר ושתלם במקום אחר ולא עמדו אילנות אלה אף רגע עקורים מן האדמה כדי לבודקם אם יכולים לחיות או לא ובכל זה פטורים מערלה והיינו משום שכיון שנעקרו בגושיהם ודאי הוא שיכולים לחיות ימים או חדשים מועטים. ועתה אני מוסיף עוד ראיה ממ"ש הרמב"ם ז"ל (ה' שכנים פ"ד ה"י) שטף נהר את זיתיו ושתלן בשדה חברו וכו' אם עקרן הנהר בגושיהן כששתלן יחלקו הפירות בעל השדה עם בעל הזיתים כל שלש שנים ולאחר שלש שנים הכל לבעל השדה, ואם לא נעקרו בגושיהן הכל לבעל הקרקע מיד, ע"כ. והמ"מ תמה ע"ד הרמב"ם אלו וכתב אם רבינו מפרש כרש"י שהגושים הם מצילים אותו מן הערלה יש לתמוה למה הוא זוכה בקרקע תוך שלש, הלא חייב הוא בערלה אלא א"כ נאמר שיזכה בעצים ע"כ. ולע"ד אין תירוצו מחוור שמשמעות לשון הרמב"ם שאמר הכל לבעל הקרקע אינו מתפרש אלא על כל הפירות בנגוד לדין הרישא שיחלקו הפירות, ועצים מאן דכר שמייהו, ובאמת הרמב"ם סובר כהראב"ד לעולם משלם בעל הקרקע דמי העצים וכמ"ש הכ"מ (שם). ולפי זה אין מקום לתירוצו של המ"מ (עיין ב"ח ס' קמ"ה ס"ק ד' ובטו"ז שם ותירוצו של הטו"ז הוא דחוק מאד לע"ד). אבל לע"ד נראה לפרש דברי הרמב"ם שבנעקרו עם הגושים הואיל ויכולים לחיות וגם לתת פירות קלושים או בריאים מצילים מדין ערלה ונותנים זכות לבעל העצים לקחת חלק בפירותיהם אעפ"י שהם נטועים בקרקע של חברו הואיל ויכול לומר זיתי גדלו בלי צירוף הקרקע ומה שלוקח חלק בעל הקרקע הוא משום שעצים אלה מונעים ממנו אפשרות השמוש בקרקעו וכמו שכתב בגמ' אי אנא נטעי הוה זרענא תחותיהו סילקא וירקא. אבל כשלא נעקרו בגושיהם אפשר שהם פטורים מערלה אם נעקרו עם הסלע שלהם ויכולים לחיות בו איזה ימים וכמו שכתב במתניתין דערלה אלא שאין מקנים לו לבעל העצים זכות נטילת חלק בפירות משום דכיון שנעקרו בלא גושיהם אינם ראוים לתת פירות ולא להתקיים זמן ארוך וכיון שאיננו יכול לטעון ולומר זיתי גדלו, הוו כל הפירות לבעל הקרקע ומשלם לבעל העצים דמי זיתים כמו שהיו שוים מתחלה כששטפן הנהר וכמ"ש הר"ן והכ"מ (שם) ועל כל פנים מסוגין דב"מ נלמד ברור דגושין מצילים מן הערלה אפילו אם לא ידענו שיכולים להתקיים בעפר שסביבותם שלש שנים וכדכתב רש"י שנעקרו בגושיהם עם הקרקע שסביבותיהם שיכולים לחיות על ידו פטורין מן הערלה וכ"כ התוס' (ד"ה שנעקרו) וז"ל נקט הכי משום תוך שלש דאל"כ הוו ערלה ע"כ ואם נאמר שגם בנעקרו בגושיהם צריכים בדיקה לדעת אם יתקימו שלש שנים הדין נותן לומר שבתוך שלש חייבים בערלה מספק שמא לא יתקיימו שלש שנים.
ועתה נסורה נא לעיין בדברי הרה"ג כמוה"ר פריצקר שכתב בפשטיות גמורה שדברי בתשובתי הקודמת אינם נכונים להלכה וכל שכן למעשה וכל היסודות שעליהם בניתי דברי להתיר, אין להם על מה שיסמוכו.
הרה"ג הנז' העיר את אזני במכתבו פעם ושתים והשיבותי לו כהלכה לקע"ד ובכל זאת כמה רב גובריה ורב חיליה לכתוב בודאית גמורה שדברי אינם נכונים להלכה וכל שכן למעשה? לא זה הוא דרכם של תלמידי חכמים שענותנותם קודמת לחכמתם ובגוף דבריו בסתירת ההיתר הראשון לא חדש כלום אלא העתיק שוב דברי הפמ"א ועל כגון זה אני מזכירו אזהרת רבותינו: ת"ח שאמר דבר הלכה אין מזיחין אותו ואמרי לה אין מזניחין אותו (חולין ז' ועי' רש"י שם). בזה למדונו רבותינו ז"ל שאין סותרים דברי ת"ח אלא בראיות מוכיחות וברורות במשא ומתן של הלכה וכבר כתבתי בתשובתי זאת די לברור הלכה זו והבאתי דברי מהר"ץ חיות שקדמני בזה לדחות דברי פמ"א ועל כגון זה אמרו: תורה היא וללמוד אני צריך.
ועוד כתב: דבשתילים שנעקרו בתוך שלש שנים גם הרשב"א בתשובתו מסכים דבענין שלש שנים. ולזה אני משיב ואומר: במטו מיניה דמר לא ליתלי בוקי סריקי בדברי הרשב"א לומר דברים כאלה שהסברא מתנגדת להם וכבר כתבתי בתשובתי הקודמת דחד דינא וחד טעמא הוא.
ודבר זה אינו צריך לראיה, אבל כדי להפיס דעתו אביא לו ראיה מפורשת ממ"ש במתניתין (ערלה שם) אילן שנעקר ובו בריכה וכו' חזרה זקנה להיות כבריכה ופירש הר"ש חזרה הזקינה הוא האילן הזקן שעברו עליו שני ערלה אסור משום ערלה וכשנפסקה בין לסוף שנה בין לסוף שנתים נעשית ערלה ומונין לה משעה שנפסקה, ע"כ. ומינה אתה דן גם לאילן שנעקר והסלע עמו שאין הבדל בין כל שנות ערלה או מקצתם דחד טעמא וחד דינא הוא.
עוד כתב בסתירת היסוד השני שאכר מומחה אמר לו שיש אילנות שחונטים קודם ט"ו בשבט. ואשתמיטיה מיניה דברי הרא"ש דהאידנא אין חניטה בשום אילן קודם ט"ו בשבט ולכן אין נזהרים בערלה אלא שלש שנים (טור יו"ד סי' רצ"ב סק"ט) ומעתה אם גם ימצאו אילנות מועטים כאלה אינם מבטלים את הרוב להחזיקם שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר בשבט. עוד כתב ומה שהגידו לי שמורידים הפירות מהאילנות כדי שלא יכבידו על העץ הוא נגד המציאות וכו'. מאריה דאברהם, האם עלה על דעתי שלא ימצאו מועטים שלא יורידו הפירות? והלא בכרם של גוי ודאי שימצאו כאלה וכאלה שלא יורידו פירות הערלה ואפילו הכי התירום הרדב"ז ומרן משום דרובא אינם עושים פירות, ומכש"כ בנד"ד שנתוסף עוד צד ספק להתירא שרוב מורידים הפירות בעודם פרחים לשם הבראת האילן.
ובסעיפי ההיתר שכ' הרדב"ז דתפס הצד החלש לפ"ד בטעם כל דפריש מרובה פריש כאילו היה טעם יחידי וכתב לסתור אותו, ואני תמיה ואומר: וכך עושים ת"ח הנושאים בהלכה לאמתה של תורה? אולם באמת גם אם היה רק טעם זה דכל דפריש מרובא פריש יחידי היה מספיק להיתר והרה"ג הנ"ל ברצותו לבטל דברי בכל אופן לא דק, ובמחכ"ת התחלף לו מושג הולכין אחר הרוב במושג בטול ברוב, ובאמת בכל מקום שהולכין אחר הרוב אין צריך לברר וראיה לזה ממ"ש רש"י (חולין ד' י"ב) הלכה למשה מסיני הוא דסמכינן ארובא אפילו היכא דאפשר וכו' ואהא מילתא סמכינן ולא בדקינן על י"ח טרפות ונקובה הריאה משום דשכיח בדקינן (עי' טור יו"ד סי' ל"ט) ופר"ח כללי ספק ספקא (כלל ב') הוכיח בראיות ברורות להתיר בספק ספקא אפילו במקום שאפשר לברר על ידי בדיקה וידוע שהיתר ספק ספיקא לדעת הרבה מרבוותא הוא מדין רוב ואין כאן מקומו להאריך.
ומתשובת הרדב"ז מוכח כן שהאי התיר מדין כל דפריש מרובא פריש אפילו בידוע שיש בכרם נטיעות של ערלה והרי בכגון זה אפשר לאסור פירות כרם זה עד שיתברר שפירות אלו אינן מנטיעות ערלה ובכל זאת התיר לקנות הענבים הנמכרים ברחוק מקום שנתחזק בו האסור, אפילו שנתחזק שם כרם שכלו ערלה, וסיים וכתב ואין בזה חולק כלל. הרי שבטעם זה לחוד יש בו כדי להתיר פירות הנמכרים בשוק ועוד טעמים להיתר משום שמציאות ערלה הוא דבר דלא שכיח דרוב דגפנים לאו ערלה נינהו ואפילו בכרמים שיש בהם ערלה אינם עושים פירות קודם שיעבור עליהם שנת ערלה ואם עושים רובא דרובא משליכים אותם לאבוד וכמ"ש מרן והרדב"ז להתיר מן הסתם כל פירות כרמים ופרדסים שלא נודע לנו בבירור שיש בהם נטיעות ערלה. מזמן נטיעתם הראשונה.
ועתה נשאר לנו לעיין בדברי מרן הגאון הכהן הגדול מאחיו מהראי"ק יצ"ו נשיא הרבנות באה"ק. שכתב שעפ"י הסדרים שנחדשו בזמננו עושים פירות טובים בשנים הראשונות והמעוט הוא מעוט דשכיח. אבל אם נקבל דבר זה יהיו אסורים משום ספק ערלה גם פירות הגויים. ולא רק זאת אלא שנצטרך לאסור כל פירות ארץ ישראל שבאמת אי אפשר לברר הואיל ולא כל הפרדסים נוטעים ביום אחד אלא שנה שנה מוסיפים לנטוע או שעוקרים אחדים ונוטעים אחרים תמורתם. ואינני יכול לתאר לעצמי אפשרות הבקרת ומכל שכן שיש כאן ספק ספיקא דדינא לדעת האומרים שהרשב"א הסתפק בזה וספק זה לא נתן לברר. ובכל אופן הפירות הנמכרים בשוק כל זמן שלא נודע עליהם שיש בהם פירות של ודאי ערלה הריהם בכלל ספק ספקא, אמנם אם נודע שבאיזה פרדס יש בו פירות ערלה משעת נטיעתם הראשונה ושבעליו מתכון להכשיל הרבים ראוי להכריז על פרדסו שלא ימכר בשוקי ישראל אבל מן הסתם מעמידים כולם בחזקת היתר מטעמים שכתבו מרן והרדב"ז ז"ל, והנלע"ד כתבתי, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות.
שוב ראיתי בקול תורה (שנה ב' חוברת ט' בסי' צ"ב) שהרה"ג מהרי"ז מינצברג דומ"ץ החסידים יצא לדחות דברי הרשב"א במה שהביא ראיה מדין אילן שנעקר ונשאר ממנו שורש פטור אף שאינו יכול לחיות ממנו כלל ועל זה כתב הרה"ג הנזכר שהכ"מ והטור חולקים עליו וסוברים, שפטור אילן שנעקר ונשאר ממנו שורש הוא, משום שידוע שיכול לחיות, ולע"ד אני אומר שאין להעלות על הדעת שהרשב"א טעה בדבר משנה לפרש שאילן שנעקר ונשאר ממנו שורש פטור הוא בידוע שאינו יכול לחיות אפילו ימים אחדים אלא ברור הדבר דמ"ש אינו יכול לחיות כלל הוא לזמן ארוך וכונתו לומר שאפילו אם נרצה לדחוק את עצמנו ולפרש סתמא דמתניתין באילן שנעקר וסלע עמו כמובן שיוכל לחיות שלש שנים. בכל זאת בדין שנעקר ונשאר שורש ממנו ודאי שאינו יכול לחיות כלל זמן רב משום שיש בו שתי ריעותות חדא שנחלש כח יניקתו ושנית שנהרס מצב עמדתו וכל רוח מצויה עוקרו והופכו על פניו, כמו שכן הוא בכל אילן ששרשיו מועטים. וע"כ אתה צריך לומר דחיותו הקלושה לזמן קצר פוטרו מערלה משום שכל שלא נפסקה חיותו לגמרי הרי הוא המשך קיומו הראשון והוא הדין לנשאר סלע עמו.
ואם אמנם לשון הרשב"א שאינו יכול לחיות ממנו כלל לא משמע הכי אבל מענין תשובתו משמע כן ולפי"ז גם מ"ש הרמב"ם וחמיר שיכול לחיות בלי תוספת עפר הוא לזמן קצר.
וטעות גדולה תהיה בידינו להעמיד מחלוקת שבמציאות בדברי רבותינו הראשונים ולפרש המשנה באופן המתנגד אל המציאות ולומר שאילן שנעקר ונשאר ממנו שורש דק יכול לחיות זמן ארוך בלי תוספת עפר סביבותיו. אלא העיקר בדין ערלה הוא כל שלא נפסקה חיותו הקודמת של האילן פוטר אותו מערלה וכך הוא הדין בנשאר שורש מהאילן תחוב באדמה או שנשאר חלק מהעפר מחובר באילן כל שלא פסקה חיותם מונים להם מנטיעתם הראשונה אלא בשנעקר וסלע עמו אומדים אותו המומחים בדבר אם יכול לחיות ימים אחדים, ובנעקר ונשארו שורש מחובר, הדבר ידוע שיכול לחיות ימים אחדים.
ועוד כתב הרה"ג לפשוט ספקו דהרשב"א ממאי דתנן יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה ר"י מטהר וחכ"א אם יכול לחיות (עוקצין פ"ג מ"ח) ופרשו הרמב"ם והר"ב אם רק יקשרו ויחברו יחיה הענף ויוציא פרות. כמו כן בהך דערלה דתנן סתמא אם יכול לחיות פירושו שיכול לחיות לגמרי בלי תוספת עליו עכת"ד, ולע"ד אני אומר כמה רב חיליה של הרה"ג הנז' שבראיה קלושה וחסרת טעם כזו אומר לדחות דברי הרשב"א. דאטו כל מקום שנאמר אם יכול לחיות, פרושו שוה! וכגון זה נאמר הא כדאיתא והא כדאיתא ובמשנה דעוקצין שבה מדובר על טהרת התאנים המחוברים אל הענף שנפשח מן האילן ע"כ לומר דאם יכול לחיות דאמרי רבנן הוא שיכול לתת פירות דכיון שיכול לתת פירות גם הפירות שמחוברים בו בעת שנפשח כשהתחברו אל האילן נקראים מחוברים וטהורים. אבל בדין ערלה העיקר הוא אם פסקה חיותו וכל זמן שיכול לחיות ימים אחדים בלא תוספת עפר הרי לא נפסקה חיותו דמעיקרה, ומונים לה משעת נטיעתה. תדע שהרי אילן שנעקר ונשתייר בו שורש ודאי שאינו נותן פירות בחיות מדולדלה זו, וזה לא יכחיש שום אדם. ובכל זאת שנינו במתניתין אילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור. ולמטוניה דמר מדוע לא אשתמיט שום אחד מהפוסקים והמפרשים לבאר במתניתן דערלה שיכול לחיות ולתת פירות, ואדרבה מזה מוכח שפרשו משנתנו כמ"ש הרשב"א כיון דיכול לחיות סתם קתני ולא פרש, משמע קצת ימים קאמר. וסתמו הוא פרושו, ומתניתין דעוקצין כיון שדין המשנה הוא לענין הפירות שבו דבר הלמד מענינו הוא, דיכול לחיות ולתת פירות קאמר.
את זה כתבתי לקושטא דמילתא אבל גם למטוניה דמר אין מזה צל ראיה, שהרי במתניתין דעוקצין אעפ"י דתני סתמא, אם יכול לחיות פרשו הרמב"ם והרע"ב שאם יכול לחיות ע"י קשר וחבור, ודומה לזה נפרש במשנתנו שאם יכול לחיות על ידי תוספת עפר, ואעפ"י שלא היה יכול לחיות בלא זה. ובאמת נבין ונדון מנין להם להרמב"ם והרע"ב להוסיף מדעתם תנאי שאם יקשרו ויחברו ומוכרחים אנו לומר שטעמם ונמוקם הוא משום דאי אפשר לפרש מתניתין כפשוטה שהרי עינינו רואות שענף שנפשח ולא נקשר מתיבש בקרב ימים וע"כ דמ"ש במתניתין אם יכול לחיות הוא אם נשאר בענף חיות כזו שאם תחבר אותו אל האילן יחיה ויתן פירות נקרא מחובר משום דעץ יבש שנפסק ממנו חיותו גם אם תקשרנו באילן לא יחיה. ודומיא דהכי נפרש במשנתנו דאם יכול לחיות ימים אחדים במדה זו שאם נטע אותו באדמה ישוב לחיות מיניקתו הראשונה שהוא הסלע שעמו ואדרבה מתניתין דעוקצין הויא סיעתא להרשב"א.
בסיומא דהלכה הנני מוצא חובה לעצמי להודיע שמאחר שהלכה זו אינה ברורה למדי ולכל הדעות צריך שנדע למפרע בשעת עקירת השתילים אלה שהם במדרגה זו שיכולים להתקיים זמן ידוע מהעפר שעליהם, לכן לכתחלה דרושה הערכת מומחה חקלאי המעיד שגושי העפר שעם השתילים יועילו להתקיים עד שלש שנים בהשקאה וטפול מיוחד, בכדי לצאת מידי ספק הרשב"א וחומרות הפוסקים גדולי וגאוני האחרונים ז"ל. ודברינו בזה היו לצדד לקולא רק בדיעבד ובמקום הפסד מרובה.