סימן כה
(ליו״ד סי׳ ש״ה)
פדיון הבן:
א. שליחות במצות פדיון בכור
ב. אבי הבן במצות פדיון נכדיו
ג. פדיון הקטן מדין זכיה
ד. ברכת השליח בפדיון הבן
לכבוד ידידי ועמיתי הרב הגדול איש האשכולות כמוהר׳׳ר כתריאל פישל טחורש יצ״ו. רב בשכ׳ שפירא.
קראתי בכל לב תשובתיו הנחמדות שאלות חכם ותשובתן בצדן: א. בדין פדיון בכור בעובדא שבאה לפניו באיש דלא מעלי שממאן לקיים מצות פדיון בנו בכורו ואביו הירא לדבר ה' ובמצוותיו חפץ מאד רוצה לקיים מצוה זו ולפדות נכדו הבכור משלו, וכת"ר עלה ונסתפק אם זכאי סבא זה לקיים מצוה זו ואם יכול הוא לברך ברכת הפדיון הבן ומצות שהחיינו. וזו הלכה העלה כיד ה' הטובה עליו לפדות אותו בלא ברכת פדיון הבן ולברך ברכת שהחיינו ע"י פרי חדש, ומענותנותיה דמר פנה אל האזוב לחוות דעתי בהלכה זו.
וזאת תשובתי: הלכה זו כבר נפתחה בגדולי הפוסקים האחרונים ז"ל הלא בספרתם. כאשר כתב כת"ר בתשובתו.
ואולם לעשות רצונו חפצתי ואכתוב לו חו"ד הקצרה כאשר יורונו מן השמים ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל בי מדרשא. ואען ואומר שאלה זו מסתעפת לארבעה סעיפים:
א. שליחות במצות פדיון בכור.
הרמ"א ז"ל פסק: אין האב יכול לפדות את בנו על ידי שליח וגם אין בי"ד פודין אותו בלא האב. (יו"ד סימן ש"ה סעיף ו') והפוסקים הראשונים חלקו עליו מטעמים שונים, הטו"ז תמה ע"ז מדקי"ל בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו ובמה יתמעט כאן שליח ששלחו האב לפדות ונתן לו ממון מה שמגיע לכהן? ובסוף דבריו מסיק דכל זמן שהאב חי יכול לעשות שליח לפדותו משלו במקומו וכו'. וכן אחר יכול לתת משלו במקום האב ולפדות הבכור כדין תורם משלו על חברו אבל אם מת האב לא יפדה עד שיגדל (שם ס"ק י"א) וכן העלה הש"ך (שם ס"ק י"א) שהאב יכול לפדות ע"י שליחו. ומדבריהם למדנו שס"ל בדעת הרמ"א שאין האב יכול לפדות על ידי שליח אפילו אם הוא נותן לו דמי הפדיון שיתנם לכהן בפדיון בנו. וכמ"ש הטו"ז "במה יתמעט כאן שליח ששלחו האב לפדות ונתן לו ממון לזה מה שמגיע לכהן". והכי מסתברא שהרי אין הנתינה עושה פדיון וכיון שאינו נעשה שליח לפדיון, נתינתו היא כמתנה לכהן. תדע שהרי אין חש"ו ולא גוי נעשים שליח לקדש אשה ולא לגרושין אעפ"י שהמשלח מוסר בידם הכסף והגט (אה"ע סי' ל"ח סעיף ו' וקמ"א סעיף ל"א) וכך הוא הדין כשאינו ראוי להיות שליח מצד עצמו או שאין בו דין שליחות מצד המשלח. וכל שאינו שליח לעצם הפעולה אין הוא שליח גם לנתינה דנתינה שלא לשם פדיון הרי היא כמתנה.
שו"ר למרן החת"ס שכתב דממון שלוח מבעלים ליד כהן אין זה פדיון על ידי שליח אלא הגעת ממון על ידי שליח ואין בכך כלום. ומ"ש הריב"ש שאין יכול לפדות על ידי שליח הוא בענין שהשליח נותן ממון של עצמו ואינו מזכה ממונו לאב אלא רוצה לפדות בנו של פלוני בממון עצמו ויהיה האב יוצא ידי חובת פדיון בנו מטעם שלוחו של אדם כמותו עכת"ד. ואין דבריו נהירין לע"ד. שלדעת האומר דבעינן שליחות בפדיון הבן, נעשה דין פדיון הבן כקידושין וגטין ותרומה, וצריכה שליחות לנתינה אפילו בממונו של המשלח. ואם לא צריכה שליחות לנתינה בפדיון הבן משום שהוא כפורע חוב. וכל שהגיע כסף הפדיון ליד כהן וידע הכהן שנתן לו כסף זה לפדיון נתקימה בזה מצות פדיון אפילו אם נותן הכסף השליח מעצמו הבן פדוי, ואטו הפורע חובו של חברו בממון שלו לא נפטר חברו מחוב זה? ולכן ברור הדבר דרמ"א אוסר שליחות בפדיון אפילו בממונו של האב. ולעיקר דינו של הרמ"א ז"ל נראה לע"ד לומר שהוא סובר שמצות פדיון אינה דומה לשאר מצות התורה שנעשות על ידי שליח דעיקר דין שליחות הוא משום דשלוחו של אדם כמותו, וזה אינו שייך בכל מצוה המוטלת על האדם מצד מעמדו החברותי או היחוסי, הלכך בפדיון שנאמר בו וכל בכור אדם בבניך תפדה (שמות ל"ד כ') מצוה זו מוטלת על האב באשר הוא אב ולפיכך אינה נעשית ע"י שליח דאין השליח יכול להיות אב כמותו של המשלח. (וכן בארתי באריכות בקונטריסי "שליחות במצות" אשר לי בכתובים) ומטעם זה אין ללמוד דין פדה"ב מתורם משלו על של חברו משום דתרומה שלא מדעת הוא זכות להמשלח, אבל פדיון הבן כיון שאין שליחות נוהגת בו אין האב יכול למנות שליח לפדיון בנו אפילו אם הוא נותן ביד שלוחו כסף הפדיון. ומטעם זה אין אחר יכול להעשות שליח. את זה אני אומר להסביר טעמו של רמ"א. אולם פסק רמ"א זה נסתר מצד אחר משום שאין פדיון הבן צריך שליחות, וכן מוכח ממ"ש בגמ' פודה פטר חמור של חברו פדיונו פדוי (בכורות י"א) ומסתברא לומר שהוא הדין בפדיון בכור אדם. אולם כד דייקינן שפיר נראה שאין לדמות פטר חמור לפדיון בכור שהרי התוס' (שם ד"ה הפודה) כתבו ולא דמי לתורם משלו על של חברו ראיבעיא לן אם צריך דעת, דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אבל הכא לא כתיב בעלים. וכונתם ברורה לאמר: דבתרומה דכתיב גם אתם לרבות שלוחכם מספקא לן אי מהני שליחות שלא מדעתו של בעל התבואה, אבל בפטר חמור שלא כתוב בו בעלים פשיטא לן שהפודה פטר חמור של חברו הרי הוא פדוי. ובהיותי בזה ראיתי במל"מ (תרומות פ"ד ה"ב) שכתב ודברי התוס' אלה שגבו ממני, דהא הא דקי"ל שלוחו של אדם כמותו מתרומה ילפינן כו' א"כ פשיטא דבכל מקום דאמרינן דמהני שליח בעינן דומיא דתרומה ודברי התוס' צריכים אצלי תלמוד עכ"ל, ולפי מ"ש דברי התוס' ברורים ונכונים דבפדיון פטר חמור דלא כתיב ביה בעלים לא בעינן שליחות כלל. ובמחנה אפרים ה' זכיה סי' ז' נסתפק אם פדיון הבן לא בעיא שליחות דאיתקש לפדיון פטר חמור או דילמא בכור אדם חשיב כאלו כתיב ביה בעלים דבכור בניך כתיב ופשיט ספקו מדכתב הר"ן (בפ"ק דפסחים) דבתרומה אעפ"י שאפשר לעשותה ע"י שליח מברכין ב"על" משום שהשליח אינו נכנס לתרום אלא מדעתו של המשלח דכתיב גם אתם ודרשינן מה אתם מדעתכם אף שלוחכם מדעתכם. אבל בפדיון הבן ומילה יכול לפוטרו שלא מדעתו. ומזה הוכיח דפדיון הבן לא בעינן שליחות עכת"ד. ואני הקטן לא זכיתי להבין דבריו דמאי אולמיה של דברי הר"ן לדחות דברי התוס' דמשמע מדבריהם להדיא דפדיון הבן דמיא לתרומה. ובעיקר דברי הר"ן קל"ט שהרי גם בתרומה משכחת לה שיכול לפוטרו שלא מדעתו של המשלח כגון תורם משלו על של חברו שאע"ג שלא ידע בעל הכרי תרומתו תרומה מטעם דמסתמא הוי כשלוחו משום דזכות היא, ועכ"פ מדברי התוס' למדנו דפדיון בכור בעי שליחות משום דכתיב ביה בכור בניך והואיל וכן הוא, חזר דינא דאין שליחות מועילה בו משום דאין השליח יכול להיות כמותו של אב שהוא המשלח ולפיכך אפילו בממון המשלח נמי אין בנו פדוי. שו"ר בביאור הגר"א (יור"ד שם ס"ק י"ז) שהוכיח דבפדיון הבן אינו צריך שליחות מדתנן: מת האב והבנים קיימים ר' יהודה אומר נתחיבו נכסים וכן פסקו הרמב"ם ומרן (ה' בכורים פי"א: שם סעיף כ"ו) שגם במת האב בתוך שלשים אשתעבדו נכסיו וגובין היורשים. מכאן אתה למד דפדיון בכור הוא כפריעת חוב ואינו צריך שליחות אלא כל אדם יכול לפרוע חוב זה לכהן והבכור הוא פדוי אפילו אם פודהו בממונו שלו ואין צריך לומר אם פודהו בממונו של האב. וזו היא ראיה שאין עליה תשובה.
ועוד ראיה לע"ד מדגרסינן בגמ' רב אשי שדר ליה שבסר זוזי לרב אחא בריה דרבינא בפדיון הבן (בכורות נ') ולישנא דשדר ליה משמע שלא שלח זוזים אלה בדרך שליחות אלא שהמציא לו כסף זה ע"י מי שהוא בתור פרעון חוב, שאינו צריך שליח.
ולפ"ז צריך לומר דבכור בניך הנאמר בכתוב הוא לומר בניך ולא בנותיך, דומה למה שנאמר בבכור בהמה טהורה וכל מקנך תזכר ולא בא הכתוב במאמר בכור בניך להטיל מצוה זו דוקא על האב. אלא שהאב קודם בחובה זו ומשעה שנולד לו בכור נשתעבדו נכסיו לפיכך כל אדם מישראל זכאי לפדות בכור שהוא בן חברו כפורע חובו של חברו. דבר הלמד מכל האמור כי בענין שליחות במצות פדיון הבן נאמרו שלש דעות: א) הריב"ש והרמ"א סוברים שמצות פדיון הבן היא מיוחדת לאב או להבכור עצמו ולכן אין שליחות נוהגת בה אפילו בממונו של אב משום שאין השליח יכול להיות כמו המשלח. והוא הדין שאין הבכור עצמו יכול למנות שליח לפדיון עצמו מטעם זה ולדעתם כשמת האב או שאינו רוצה לפדות בנו אין איש מישראל זכאי לפדותם ואפילו מדין זכיה דאין מזכין לאדם בע"כ ואין מזכין למת. וכיון דאין משלח ממילא אין כאן שליח. ולסברא זו אין שליחות בפדיון הבן אלא בעומד האב או הבן הבכור על יד השליח ואומר לכהן הריני נותן לך על ידי שלוחי חמש סלעים לפדיון בני וכמ"ש מרן ז"ל בהלכות מילה אבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו. (יור"ד סי' רס"ה סעיף ט'). או שפודה את בנו על ידי אשתו דידה כידו דמי וכדמוכח בגמ' דמצריך קרא למעט אשה מסמיכה הא לא"ה הו"א דידה כיד בעלה לגבי מצוה דלא שייכא בה (עיין בס' יד אברהם בחדושיו לשו"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף י"א). ב) הטו"ז וש"ך ורש"ל ורבים מגדולי הפוסקים סוברים שמצות פדיון הבן מוטלת על האב או הבכור עצמו ומהניא בה שליחות כבכל מצות התורה. הלכך יכול אדם לפדות בן חברו אפילו בממון של השליח מדין שלוחו של אדם כמותו כל זמן שהאב הוא בחיים, מדין תורם משלו על של חברו אבל אם מת האב או אפילו אם הוא חי אלא שאינו רוצה אינו נפדה על ידי שליח שהרי אין כאן משלח.
הדעה הג' היא דעתם של הגאונים מחנה אפרים והגר"א ז"ל דסוברים שמצות פדיון הבן היא מוטלת על כל ישראל אלא שהאב קודם במצוה זו ומשתעבדים נכסיו. דומיא דכסוי הדם שאעפ"י שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר ומצוה בשוחט שהוא עצמו יכסה. אם לא כסהו השוחט וראהו אחר חייב לכסות משום שנאמר ואומר לבני ישראל (חולין פ"ז) והוא הדין בבכור שנאמר בו קדש לי כל רחם בבני ישראל. כל ישראל מצווים בפדיון בכור אלא שהאב מצוה יותר.
ולדעה זו, שהיא נכונה ומכרעת לע"ד, יכול כל איש מישראל לפדות בן הבכור של חברו אפילו בממונו של השליח בין בחיי האב ובין אחרי מותו. אלא שבחיי האב אינו ראוי לעשות זאת, משום שהוא שולל מאבי הבכור קיום מצוה זו, שהוא קודם בה, אבל אם עבר ופדה בן חברו שלא מדעת האב הבן פדוי אלא שחייב לשלם לאב דמי מצוה זו כמו בכסוי הדם (עיין חולין שם) ואם גילה האב דעתו שאינו רוצה לפדות בנו רשאי כל אדם לפדותו ומקיים בזה מצות פדיון בן הבכור ואינו חייב לשלם לאב דמי מצוה.
ב. אבי הבן במצות פדיון נכדיו.
אחרי שביררנו עיקר דין שליחות בפדיון הבן נובין ונדון בדין פדיון הבן על ידי הסבא. והנה הש"ך (יו"ד סי' ש"ה ס"ק י"א) פסק: דאבי האב זכאי לפדות את נכדו הבכור אם עבר האב ולא פדאו או שמת האב קודם שנפדה אבל מדברי הטו"ז נראה שאין אבי האב פודה את נכדו מדין שליח אלא בחיי האב, דכל זמן שהאב חי יכול לעשות שליח במקומו אבל כשמת האב לא יפדה עד שיגדיל (וטו"ז שם סוף ס"ק י"א) ולדעתו נראה שגם בחיי האב אין הסבא פודה את בנו אם גילה האב דעתו שאינו רוצה בפדיון בנו, דמת האב או אינו רוצה בפדיון בנו חד דינא וחד טעמא הוא דבשניהם אין כאן משלח. ואף הש"ך לא אמר דיכול הסבא לפדות את נכדו אלא בעבר האב ולא פדאו משום דמסתמא זכות הוא לו לאב שיפדה בנו כל שאינו מפסיד כלום משלו. וכמ"ש הר"ן (נדרים ל"ו) בדין תורם משלו על של חברו דזכין לו לאדם שלא בפניו דמסתמא הוה כשלוחו. אבל בגילה דעתו שאינו רוצה בפדיון בנו אין אחר נעשה שלוחו ע"כ. אולם אין הדברים הללו אמורים אלא לדעת הטו"ז ודעמיה דסוברים דמצות פדיון הבן נעשית ע"י שליח אבל לדעת הרמ"א שפסק שאין האב יכול לפדות ע"י שליח, הוא הדין אבי האב אינו פודה את נכדו מדין שליחות, אפילו אם עבר הבן ולא פדאו, משום שכל זמן שהאב חי ולא גילה דעתו שאינו רוצה בפדיון בנו מצוה זו רמיא עליה דאב ואינה נוהגת בה דין שליחות. ויפה כיון להלכה במ"ש ידידי הרב הפוסק יצ"ו בתשובתו שאין שאין לומר בזה בני בנים הרי הם כבנים שלא נאמר זה אלא בענין מצות פריה ורביה או במקום שנאמר זרע. אבל לכל שאר מצוות המוטלות על האב אין אבי האב חייב בהם אפילו אם מת בנו בחייו. וכמ"ש בפשיטות בגמ' (קידושין ל') בדין תלמוד תורה ואבי אביו מי מחייב והתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם וגם למ"ד דאבי אביו חייב ללמד תורה את בנו הוא מדכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך משמע דכל מקום שנאמר רק בנים אין בני בנים בכלל וכ"כ מהריק"ו (עין בשד"ח מערכת ב' כלל ס' וס"א).
ג. פדיון הקטן מדין זכיה.
מהאמור למדנו שלמ"ד דאין שליחות נוהגת בפדיון בכור גם אבי האב אינו נעשה שליח לפדות נכדיו בחיי בנו כל זמן שלא גילה דעתו שאינו רוצה לפדות את בנו. אולם גם לדעה זו נראה לי דיש זכות לאבי האב לפדות נכדיו מדין זכיה לקטן דמשעה שמת אביו או שממאן לפדותו חלה חובת פדיון על הקטן ואע"ג שאינו חייב במצות עד שיגדיל מכל מקום כיון שעליה דקטן רמיא מצוה זו יכול כל איש מישראל להעשות שלוחו מדין זכות הוא לו.
איברא שהטו"ז כתב שאין אומרים זכין לאדם שלא בפניו לגבי קטן בכגון זה שיש בו צד חובה שלוקחים ממנו המצוה דאלו היה ממתין עד שיגדיל היה מקיים המצוה בגופו וממונו אבל סברא זו דחויה היא כמ"ש בנקה"כ בראיות ברורות וגם המח"א (ה' זכיה סי' ז') דחה סברא זו בשתי ידים. ולפי"ז יוצא לדינא שאבי האב יכול לפדות את נכדו מדין דזכין לו לאדם שלא בפניו וקטן כלא בפניו דמי וזכיה עדיפא משליחות תדע דאע"ג דאין שליחות לקטן יש לו זכיה (עיין קדושין מ"ב). ולדעת הגר"א ודעמיה דמצוות פדיון הבן אינה צריכה שליחות ודאי שאבי האב קודם במצוה זו לכל אדם.
ולכן נלע"ד שאע"ג דלכתחלה חוששין לסברת הרמ"א שלא לפדות בן הבכור על ידי שליח, במת האב או שאינו רוצה לפדות את בנו ויש לחוש וקרוב לודאי שלא יפדה הבן עצמו כשיגדיל ראוי לסמוך על הש"ך והגר"א וסייעתם ולפדות בן הבכור על ידי אבי אביו מדין זכין לאדם שלא בפניו וקרוב הדבר לומר שגם רמ"א מודה בזה.
ד. ברכת השליח בפדיון הבן.
ולענין ברכות השליח נלע"ד שיברך אבי האב או כל פודה אחר בשם ומלכות, שגם למ"ד שאין שליחות נוהגת בפדיון בכור אפשר שמודה שמשעה שמת האב או שגילה דעתו שאינו רוצה לקיים מצוה זו, חלה מצוה זו על כ"א מישראל. ולענין ברכת שהחיינו נ"ל שטוב להניח לפניו פרי חדש או בגד חדש ולברך עליו שהחיינו וכמ"ש החת"ס ז"ל הבי"ד בפתחי תשובה (יו"ד סי' ש"ה ס"ק ט"ז) והנלע"ד כתבתי.
(לאו"ח סי' קמ"ג)
א. ועל שאלתו השנית בעובדא שבאה לפניו בס"ת שנמצא בו טעות: במקום השם שרה היה כתוב שרי. ונסתפק כת"ר להכשירו משום דלא נשתנה משמעות השם, דשרה בה"א או ביו"ד חד שמא הוא.
וזאת תשובתי: כלל הוא בהלכות ספר תורה, דכל טעות שמשנה קריאת התיבה בהברותיה, פוסלת את הס"ת מקריאה ומוציאין ס"ת אחר, אך בטעיות דחסרות ויתרות, דאנן לא בקיאינן בהן כ"כ, ואין ס"ת שלנו מדויקים כ"כ שנאמר שאחר יהיה יותר כשר, אין מוציאין ס"ת אחר (או"ח סי' קמ"ג סעיף ד') אבל בטעות הניכרת וידועה לכל פסול הס"ת, וכ"כ הט"ז ומג"א (שם) דאפילו בטעות דכשב כבש מוציאין ס"ת אחר, ובמג"א כ' דאם כתב רחבה במקום רחבו אע"ג דאפשר לקרוא רחבה בחולם כמו אהלה מקרי שנוי לשון ופסול. ובתשובות חכם צבי (סי' כ"ד) חלק בראיות ברורות על הצמח צדק שהכשיר ס"ת שכתוב בו מגרשיהם במקום מגרשיהן ומסיק בתשובתו דכל טעות הנכרת במבטא אף שהאותיות קרובות ממוצא אחד ופירוש אחד להן צריך להוציא אחרת. מכל זה מתברר בלי כל ספק שטעות שרי במקום שרה פוסלת את הס"ת. ואין זה ענין למ"ש בגמ' הקורא לשרה שרי אינו עובר בעשה (ברכות י"ג) שאע"ג דקריאה על פה בשם שרי מותרת. טעות בכתיבת ספר תורה פוסלת דספר תורה צריך שיהיה כתוב כנתינתו מסיני וכל שנוי ניכר וידוע פוסל אותו מקריאה בצבור.
ב. בסוף דבריו חדש מרגניתא טבא חקירת חכם במילתיה דר"ח בר גוריא אמר רב מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת שנאמר לכל אבדת אחיך וכו' ואימא הני מילי היכא ודלא אתי לידיה דלא מחייב לאהדורי בתרה אבל היכא דאתי לידיה ליהדרה? אמר רבינא ומצאתה דאתאי לידיה משמע. וע"ז הקשה כת"ר דלמה לא תאסר אבידת עכו"ם משום גזל למאי דאמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר משום לא תגזול וכו' (ב"מ כ"ו) ומטעם זה ליתסר אבידת עכו"ם דהא גזילתו אסורה (ב"ק שם). ומעכ"ת תרץ חקירתו זאת עפ"י מ"ש החכם צבי דאסור גזל העכו"ם הוא מטעם שלא ירגיל עצמו בגזלה הילכך באבדה שעיקר השבת אבדה בישראל הוא ממדת חסידות ליכא גביה לאו דלא תגזול עכת"ד.
ולע"ד נראה לתרץ חקירתו דמאי דאמרינן נטלה ע"מ לגוזלה עובר משום לא תגזול הוא משום דאבידת ישראל הואיל וחייבו תורה להחזיר אבידתו נמצא שהאבידה ברשותו עומדת אבל אבידת גוי הואיל ולא חייבה התורה להחזירה לו יצאה מרשותו משעה שנאבדה ממנו וכי נוטלה ישראל זוכה בה מן ההפקר ואין כאן גזילה.
אולם בעיקר הדין דגזילת הגוי אסורה למד מעכ"ת מדברי החכ"צ שאסורה משום סייג כדי שלא יתרגל בגזל גם לגבי ישראל. אבל לע"ד אין זה נכון אלא אסור גזילת הגוי הוא משום דמעשה הגזילה הוא דבר מגונה ואסור גם כשהוא גוזל להחזיר או לשלם כפל שהוא לטובת הנגזל ומטעם זה אסור גם בממון גוי וזהו שכתב החכם צבי בתשובתו דבכל המצוות שנצטוינו לגבי הלא יהודים ובבע"ח. אינו בעבור הפעול אלא בעבורינו אנו הפועלים לקנות בנפשינו דעות אמיתיות ומדות טובות וישרות לזכותינו לטוב לנו (ח"צ סי' כ"ו) מזה יוצא שבאבידת גוי הואיל ולא באה ליד המוצא באיסור והואיל והגוי מתיאש ממנה תיכף עם אבידתו ממנו אין כאן מעשה איסור שמקנה לנפש מדות מגונות ואסורות שהרי גם בישראל מה שחייבה התורה להחזיר הוא משום מדת אהבה ואחוה אבל בגוי שאינו אחיו לא חייבה התורה להחזיר. ולזה מכוונים דברי הרמב"ן (דברים כ"ג כ') דרבית הואיל ונעשה לדעת שניהם לא נאסר אלא בצד האהבה והחסד ועל כן אמר למען יברכך ה' אלהיך כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא רבית ותחשב לו לצדקה. לכן התירה התורה לנשוך או להשיך את הנכרי מה שאין כן בגזלה שהיא מעשה איסור אסורה אף לגוי והנלע"ד כתבתי.
והנני מסיים בברכה ורגשי כבוד וחבה מרובים.