סימן כז
(ליו״ד סי׳ של״א)
שדה השותפות בדין שביעית:
א. שביעית בשדה שישראל וגוי שותפים בו
ב. שביעית בשדה שותפים ישראלים
ג. שביעית בשדה הקדש בדק הבית והקדש צבורי
א. דין שביעית בשדה שישראל וגוי שותפים בו:
בחולין קל"ה נחלקו ר' אלעאי ורבנן בכל המצוות שהן מחיבות את בעל הרכוש לתת או לעשות מקנינו. כגון תרומה וראשית הגז ונאמרו בלשון יחיד אם הן חלות גם על הקנין המשותף, ומתוך הסוגיא מתבאר שכ"מ שהקנין משותף גם למי שאינו בר חיובא כגון שותפות גוי פוטר גם בר חיובא הישראלי. וכל עיקר מחלוקתם הוא רק בשותפות ישראל ששניהם בני חיובא, ובזה רבנן סברי שחובת המצוה קימת גם בקנין המשותף ולשון יחיד הנאמר בקרא אכל אחד ואחד נאמר, ור' אלעאי סובר לפטור רכוש השותפות מהמצוות, לפי שלדעתו אין מצוות אלו חלות על הרכוש עצמו אלא על האדם הקונה אותו. וכיון שאין קנינו גמור ומוחלט לא חלה עליו מצות התורה דומיא דשאול שפטור משום שאין זה קנינו. ועוד יותר מזה מוכח מסוגיא (שם קל"ו) שאפילו במקום שחזר הכתוב והזכיר המצוה בלשון רבים ממעטינן אפילו שותפות דישראל לס' ר' אלעאי.
ברם חזינן דגם שותפות גוי במחלוקת שנויה, ובתוספתא דפאה (פ"ג הי"א) תנינן ישראל ונכרי שהיו שותפין בכרם של ישראל חייב ושל נכרי פטור, ר"ש אומר ישראל ונכרי שהיו שותפים בכרם פטור מן העוללות, וכן גרסינן (חולין שם) ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבים זה בזה, רשב"ג אומר של ישראל חייב ושל עכו"ם פטור, ואמרינן בגמ' ע"כ לא פליגי אלא דמ"ס יש ברירה ומ"ס אין ברירה, אבל שותפות דעכו"ם ד"ה חייבת, ופרש"י שם דדגן כיון שדרכו להתחלק במדה כמאן דפליגי דמי וקרינא ביה דגנך בחלקו של ישראל, אבל צאן כל בהמה ובהמה יש לעכו"ם חלק בה, ומזה אנו למדים דלרבנן לא ממעטינן שותפות עכו"ם אלא בכה"ג דשותפות צאן שהגוי משותף בה לגמרי, אבל בשדה שביעית דדמיא לדגן, שהרי גם השדה נחלקת במדת אמותיה שפיר קרינן ביה שדך של ישראל ואין שותפות העכו"ם פוטרה, ולפי"ז צ"ל דמחלוקתם של התנאים בדין עוללות תליא בפלוגתא דרבנן ור"א, דעוללות דמיא לדגן ושפיר קרינן ביה כרמך לרבנן אף בשותפות גוי כדי לחייב חלקו של ישראל. ור"ש הפוטר גם חלקו של ישראל סבר כר' אלעאי דל"ש בין דגן לראשית הגז, ולדעתו כל שאינו מיוחד לאדם אחד לאו שדך מקרי ולא חלו עליו מצות המוטלות על קנינו.
סעיף ב. דין שביעית בשדה שותפים ישראלים.
ולהלכה פ' הרמב"ם (פ"ד מה' מתנ"ע הכ"ה) ישראל ונכרי שהיו שותפים, חלקו של ישראל חייב ושל נכרי פטור, וכ"פ בה' תרומות פ"א ה"ב שותפות הגוי חייבת בתרומ"ע ומזה מוכח דס"ל להלכה כרבנן דר' אלעאי דלא ממעטינן מקרא שותפות גוי בכל דבר שאין הגוי שותף לגמרי בגוף החפץ, וממילא יוצא דשותפות ישראל חייב בכל ענין דהא לרבנן לא ממעטינן כלל שותפות ישראל ואפילו במקום שאין בו דין חלוקה כגון בראשית הגז, וכ"פ הרמב"ם (ה' בכורים פ"י הי"ד) השותפים חייבין בראשית הגז והוא שיהיה בחלק כל אחד מהם כשיעור וכו', וכ"פ עיסת השותפין חייבת בחלה (בכורים פ"ו ה"ו), איברא שבדין מתנת כהונה כתב בהמת שותפין חייבת שנאמר זובחי הזבח (שם ט"ז), ומיניה משמע דדוקא משום רבויא דזובחי הוא דמרבינן שותפין, וכ"כ בדין בכורים (פ"ב ה"ח) פירות של שותפים חייבים שנאמר בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו, אולם לעד"נ שלא כתב כן אלא לרוחא דמלתא וכ"כ הסמ"ג (הוב"ד בכ"מ ה' רוצח פי"א ה"ב), והכ"מ כתב שם שרבנו מפרש דמה דאמרינן בגמ' ליתנהו להנהו כללי לא קאי אלא לקצת דברים, ואין מעקה מכללן אלא אף ר' אלעאי מודה בו, ומזה הבין ידידי הרב הגאון הראב"ד מוהר"ר צבי פסח פראנק שליט"א ("שערי ציון" חו' ג – ד סי' י') דסובר הכ"מ שהרמב"ם פוסק להלכה כר"א ואין זה נכון לע"ד, אלא דהכ"מ הכי קאמר דדינא דמעקה הוי מוסכם לכ"ע שאין רבי אלעאי חולק בו, תדע דהא במתנות כהונה, (בכורים פ"ט ה"ו) פסק הרמב"ם לחייב מרבויא דקרא דזובחי הזבח, וכתב שם הכ"מ דפסק כת"ק אע"ג דר' אלעאי פוטר וכדאמרינן בגמ' (חולין קל"ו), וכן בראשית הגז פסק הרמב"ם לחייב בהמת השותפים והיינו ודאי כרבנן, ומזה מוכח ודאי דהרמב"ם פוסק כרבנן ומחייב שותפות דישראל גם בשותפות שבגוף הקנין ושותפות דגוי בדבר שיש בו אפשרות של חלוקה כגון דגן ועוללות, וממילא יוצא לדין שביעית דדמיא לדגן ועוללות שאסור לעבוד בחלקו של ישראל, ולפי"ז שפיר כתב המבי"ט בדין ארנונא שדוקא חלק הארנונא מותר ואין מקום להשגת הרה"ג הראב"ד רצפ"פ הנ"ל, דכיון דאיכא שותפות גוי פקע אסור שביעית מכל השדה, דבשותפות נכרי גם רבנן מודים דממעטינן שותפות גוי דומיא דראשית הגז, אבל במידי דאפשר לחלוק כגון דגן ועוללות וכן בשדה שביעית לא ממעטינן שותפות גוי, והילכך אי סבירא לן דטעמא דארנונא הוא מדין שותפות ודאי דלא שרינן אלא חלק המלכות, אבל לקושטא דמילתא טעמא הוא משום גזירת מלכות (ועיין בה' שמיטה ויובל פא הי"א).
אחרי שבררנו דקי"ל כרבנן דפליגי אדר' אלעאי ולא ממעטינן שותפות ישראל, קשה טובא לכאורה להבין דברי התוס' (סוכה כ"ז ד"ה כל האזרח) דכתבו דכיון דכתב לך למעוטי שותפין משמע כדמוכח בראשית הגז וכו', ומאי קושיא והא סברא זאת לא נאמרה אלא לר' אלעאי ורבנן פליגי עליה וקי"ל כרבנן דמחייבי בשותפות, ואפילו תימא דלא קי"ל כר' אלעאי מ"מ מאן לימא לן דחכמים דהכא הוא ר' אלעאי, וכן קשה ממאי דאמרינן בגמ' (ב"מ קל"ז) האחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית נטלו אחד מהם ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא, והרשב"א והתוס' (סוכה שם) כתבו דטעמא דלא יצא הוי משום דבעינן לכם שיהא כלו שלכם, וזה הוא דלא כרבנן דקי"ל כותיה, והרה"ג רב חביבי הנ"ל עמד בזה, ויצא לחלוק דכיון דכתיב בסוכה ובאתרוג מלה מיוחדת לגמרי תעשה לך ולקחתם לכם ממעטינן שותפות, וחלוק זה שהוא לקוח מדברי הרשב"ם בפירושו שם אפשר לאמרו בישוב סוגי' דב"ב, אבל התוס' בסוכה ודאי דלא ס"ל האי חלוקה, דהא כתבו כדמוכח בראשית הגז גבי תרומה וחלה, הרי דהתוס' סברי דכולהו בחדא מחתא קיימי, ומגוף דברי התוספות מוכח דלא ס"ל חלוקו של רשב"ם. ולדידהו לכם דכתיב גבי אתרוג הוי ממש כאילו כתוב לך דמשום ולקחתם שנאמר דלשון רבים הוצרך הכתוב לומר לכם. וליישב כ"ז נ"ל לומר דבעיקר מעוטא דקרא מודו רבנן דממעטינן שותפות דהא לדידהו ממעטינן שותפות גוי, אלא דבשותפות ישראל ס"ל דלא ממעטינן, כיון דכל חלק בפני עצמו חייב אין השתתפותם פוטרת, וזה שייך לומר דוקא בפאה ותרומה וראשית הגז, משא"כ בסוכה ואתרוג שאינם שלימים במצוותם אלא בהיותם שלמים, וכל חלק ממנו לאו סוכה מקרי אלא דוקא חבורם הוא שעושה אותם סוכה וכן באתרוג בעינן שיהא שלם והילכך כשהם משותפים נמצא שאין זה יושב בסוכה שלמה ואינו לוקח אתרוג שלם בידו, ובכה"ג לכו"ע ממעטינן שותפות אפילו דישראל. ובהכי מדויקים דברי התוס' דהביאו בקושיתם גם סוג' דב"ב בדין אתרוג.
ולפי"ז מתברר דאין להקשות גבי רבית וחמץ שיהיו מותרים בשותפות, דהא כל חלק וחלק מחמץ נאסר בלא יראה, וכל פרוטה ופרוטה של השותפות אסורה ברבית ונמצא האסור בחלק כ"א מהשותפין ואין השותפות פוטרת, ואחרי כל האמור מתברר דבשביעית כיון דכל גריוא דארעא נאסרת בעבודה בשביעית ואוסרת את פירותיה, וכיון שהיא בת חלוקה במדת אמותיה הו"ל כתרומת דגן ועוללות שאפילו שותפות גוי אינו פוטרה ואצ"ל שותפות ישראל.
סעיף ג. דין שביעית בשדה הקדש בדק הבית והקדש צבורי.
ואחרי שבררנו דשותפות חייבת בשביעית נשאר לנו לברר אם גם שדי הצבור נאסרים בעבודת השביעית, וצדדי הספק הם: דלא קרינן ביה שדך כיון דאין לשום אחד מישראל קנין בו ואפילו במשהו ממנו, או שנאמר להיפך כיון דאין בעלות מיוחדת לכ"א מישראל, קרינן ביה שדך בדבר שהוא רשאי בו, וא"כ כשנמסר שדה ליד גזבר ההקדש או לקבוצת אנשים לעובדו לזמן ידוע הרי קרינן בהו שדך, ולכאורה הסברא ההגיונית נוטה להכריע כהצד השני, אולם ידידי הרב הגאון הראב"ד רצפ"פ שליט"א רוצה להחליט להתירא כהצד הראשון, ויליף לה ממאי דכתב רש"י בחולין (קל"ז) בתי כנסיות שאין חלק לאחד מהם בו שאף לבני עבר הים הוא. וחדוש זה הנאני מאד. אלא שלמעשה מהסס אני בדבר לסמוך על חדוש זה להתיר, חדא דטעם זה של רש"י אינו מוסכם, שהרי הוא בעצמו לא סמך עליו, וכתב ועוד שאינו בית דירה והרמב"ם (ה' רוצח פ"ה) כתב טעם בתרא זה, גם מתוס' סוכה (שם) מוכח להדיא דס"ל דגם שלא מגיע שו"פ השדה לכל אחד משותפים מקרי שותפות. וראיה מפורשת לסתור נ"ל מדתנינן הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה ומן הרבעי וחייב בשביעית (תוספתא פאה פ"ג הכ"א), ובירושלמי (פאה ספ"ז) ר"ז בשם ר' יוחנן ושבתה הארץ שבת לה' אף דבר שהוא לה' שביעית חלה עליו, ובעינן התם בדין אכילת פירות הקדש זה בעי ר' מנא לאוכלו אי אפשר שא"א להקדש לצאת בלא פדיון לפדותו ולאכלו נמצא כלוקח לו קרדום בדמי שביעית, (שהרי פודה את כרמו), ומתרצינן הגזבר מחליפו ביד אחר, והילכך ההקדש עצמו נעשה חולין ונוהג בו קדושת שביעית ופירותיו מותרים באכילה מדין שביעית והכרם המחולף בו ואע"פ שתופס קדושת ההקדש נפדה ונאכל, ואין זה כקונה לו קרדום מדמי שביעית שהרי אינו פודה הקדשו אלא פודה חליפיו שהוא הקדש של אחרים וממילא ניתר לו פירותיו באכילה מדין הפקר שביעית, ואמרינן התם עוד ולמה לית אנן אמרינן וכו' מפני שקדם נדרו להבקרו ובא מפני שקדם הבקרו, כלו' דמתני. דמחיבת בשביעית הי"ד בנוטע אחר השביעית דכיון שחלה עליו חובת שביעית טרם הקדשו לא אתי הקדש ומפקיע מידי שביעית, אבל אם הקדיש קודם שביעית לא חל עליו איסור שביעית, ומזה אנו למדים שלדעת ר"ז בשם ר' יוחנן דס"ל טעמא דשבת הארץ לה' ל"ש ליה בין מקדיש בשביעית או קודם לכן, ואפילו קדם ההקדש לשביעית חל עליו דין שביעית מרבויא דשבת הארץ לה' ולדידיה ה"ה שדה הקדש אסור לזורעו, והמל"מ (פ"א מה' שמיטה ה"א) תמה ע"ז שהרמב"ם לא הביא הך מתניתא לפסק הלכה בדין שביעית, לחייב דין שביעית בשדה הקדש ולע"ד נראה דהרמב"ם סובר דהקדש חייב בשביעית, והילכך לא פסק להתיר שביעית בהקדש והניחו בכלל דין שביעית, אולם בה' ערלה דבהקדש הקודם לנטיעה מתיר הערלה, וכן בדין עוללות (מתנות עניים פ"ד ס"ג) הוצרך להשמיענו דין הקדש שפוטר מערלה ועוללות, ואפילו אם נימא דלא איפסקא הילכתא כר' יוחנן, מ"מ מידי ספק דאורייתא ודאי לא יצא ופסקינן ביה לחומרא, ואחרי שבררנו דגם בהקדש נוהג איסור שביעית אע"ג שיד כל ישראל שייכא בו, דהא ודאי הקדש זה הוא הקדש בדק הבית ואין לכ"א מישראל בו שו"פ ומרבינן ליה מקרא דשבת לה' ממילא יוצא במכ"ש לחייב שותפות ישראל אפילו בשותפות צבורית, וכל דיני שביעית נוהגים גם בשדה הצבור מקו"ח דהקדש.