סימן כט
(בענין הנ״ל)
נתוח גוף מת:
א. זכות המת ליורשיו
ב. הצלת ממון ובהמת חבירו מדין השבת אבידה
ג. הסתכלות בדבר שאסור בהנאה
בשערי ציון שנה ז' חוברת ט' י' חזיתיה להרה"ג אליעזר מאיר פרייל אב"ד עליזאבעט, שהניף ידו שנית ובבקיאותו המצוינה פלפל בחכמה בהלכה זו של נתוח המתים לצרך למוד רפואי והביא בראשונה תנא דמסייע לן הרב שו"מ שכתב דנוול המת אינו אלא אם עושים בחנם שלא לצורך ולכונת נוול, והרה"ג הנ"ל סתר את דבריו מסו' דמגילה (כ"ט) בית הקברות אין נוהגים בהם קלות – ראש אין מרעין בהם בהמה ואין מוליכין בהם אמת המים, ומזה למד דאף אם אין עושים בחנם ושלא לצורך כי אם לצרך המרעה והעשבים אסור ולדעתי אין מזה ראיה, דשאני מעשה בזיון שהוא בעצמו נוול כגון מרעה בהמות ובזה אפילו שלא כוון אסור משא"כ בדבר שהמעשה בעצמו אינו נוול כגון נתוח המתים, שהרי גם החיים ואפילו היות מכובדים מנתחים עצמם לצרך בריאותם כיון שאין המעשה עצמו מעשה נוול וגם לא כוון לנוול מותר משום דאין זה חשוב נוול. וראיה גדולה ממ"ש המרדכי במגילה סי' ת"ת דמה שלקחו עפר מקבריה דרב משום דכיון שעשו לרפואה אין בו משום קלות ראש. ומזה נלמוד בגופו של מת גם לנתוח כשעושים לצרך אין בו משום זלזול ונוול המת. זאת ועוד אחרת שמרעה בהמות בשדה הקברות הוא דבר שאפשר לעשותו במקום אחר חוץ מבית הקברות, וזה שמרעה בהמותיו בשדה בית הקברות דוקא מזלזל במעשהו זה בכבוד בית הקברות, משא"כ בנתוח המת לשם למוד הרכבת הגוף, סבת המחלה ורפואתה, כיון שאי אפשר להשיג למוד זה אלא על ידי נתוח המת אין כאן זלזול, ומותר, ומכל שכן שיש בזה משום פקוח והצלת נפשות ודאי כמו שעינינו רואות המצאות של נתוחים ורפואות שונות המושגות מתוך למוד זה.
א. קניני המת ליורשיו.
שוב כתב הרהג הנ"ל שאין זה ברור שהמת אין לו בעלות שהרי מצינו מותר המת ליורשיו וכתב משם הגאון מהרי"ל בלאך דלהכי קונה המת להוריש ליורשיו דהטעם שאין למת קנין הוא משום שאין לו צורך ואין לו השתמשות אכן במקומות שיש למת צרך כגון ארון ותכריכים שפיר קונה. ודברים אלה תמוהים מאד בעיני שגם אם נניח בדעתו שקניני המת שהגיעו לו אחרי מותו עוברים בנחלה ליורשיו, האם משום זה נאמר שגופו של מת גם כן קנוי ליורשיו? ודבר זה הוא הנוול היותר גדול, לחשוב את גופו של מת לקנין יורשיו ובעלותם כקנינים של בע"ח. וכבר כתבנו שמדברי התוס' (ב"ב נד') בתרוצם בתרא מוכח להיפך שהיורשים כיון שהם חייבים בכבודו אינם רשאים לנוולו אפילו במקום הפסד ואסור אפילו להעלות במחשבה שגוף המת עצמו עובר בנחלה ליורשיו בכל /ככל/ יתר הקנינים שעוברים לבעלותם של היורשים.
ואעיקרא דדינא מה שכתבו שהמת קונה אחרי מותו כל מה שצריך לו הוא דבר שאין לו שחר, דאטו המת יש לו יד לקנות? בודאי שלא ולא. וראיה גמורה ממ"ש בסנהדרין (מ"ח) להקשות על סברת אביי שאמר הזמנה לאו מילתא היא מדין זה של מותר המת ליורשיו ואם אמרת שקנה המת להנחיל ליורשיו אין כאן ענין לדין הזמנה כמובן. ובאמת מסקנת ההלכה היא: שטעם מותר המת ליורשיו הוא משום שאומדין דעתו של אדם שנוח לו שיתבזה אחרי מותו משום הנאת יורשיו. ועיין בש"ך וטו"ז (ביו"ד סי' שנ"ו) וכנראה אישטמיתיה מיניהו דהנהו הגאונים סוגיא ערוכה זו, ודבריהם של הש"ך וטו"ז וכבר כתבנו שכל מקום שאין כוונת בזיון ושאינו עושה בו מעשה של בזיון אין זה נגדר בגדר נוול המת ובזיונו. תדע שהרי אמרו בגמ' (ב"ב נ"ד) אי אמרת לקוחות מערערי אמאי שתקי לימרו ליה אנן זוזי יהבינן לינוול ולינוול ע"כ. והיעלה על הדעת להתיר בזיון של המוכר משום הנאתו של הלוקח והצלת ממונו של הלוקח בבזיון חברו אם לא שנאמר כמ"ש דכל שאינו מתכוין אין כאן בזיון כלל ולכן לא חיישינן לנוולו של מת וכמו שכן כתב המרדכי (מגילה סי' תת"א) דכל שהוא לרפואה אין בו משום קלות ראש וזלזול המת. שוב כתב לחזק דברי הנוב"י שאם אין חולה לפנינו לא חישינן שמא יזדמן חולה כזה כדי לדחות עי"ז אפילו אסור דרבנן ממ"ש התוס' (פסחים מ"ו ד"ה רבה) ומסוגית הגמרא (חולין מ"ט) וגם בזה לא דק לפי דעתי שהרי לא עלה על דעת מי שהוא להתיר שחיקת סממנים בשבת משום שחזו לחולה שיש בו סכנה שהרי אפשר לעשותו כשיזדמן החולה ולחוש שמא יזדמן חולה כזה שלא יהא ספוק בידינו להכין לו סממנים לרפואתו ודאי שלא חיישינן, אבל בנתוח מת שיש בו מחלה ידועה ושנתוחו יועיל ללמדנו דרך הרפואה לכל אלה שיחלו כמותו או ללמוד חכמת הרפואה אם לא נתיר הנתוח לא תהיה לעולם אפשרות של למוד זה ולא נמצא תרופה לכל אלה החולים גם היום ולכל אלה שיחלו במחלה כזו, בודאי שכגון זה נאמר וחי בהם אמר רחמנא ולא שימות בהם. וביותר תמוהים דבריו במ"ש דאבדת גופו ילפינן מכל שכן דאבדת ממון ובאבדת ממון אינו צריך לחפש אולי תזדמן האבדה לידו הכי נמי באבדת הגוף כשאין יודעים ממציאות החולה אין מחויבים לחפש אחריו. ואיני יודע מאי כל שכן הוא זה וכלפי ליא אדרבה באבדת ממון לא חיבה התורה לחפש אבל באבדת הגוף כן חייבה התורה לחפש ולהמציא תרופה לאבדתם. והלכה פסוקה היא נכרים שצרו על עירות ישראל בשבת אם באו על עסקי ממון אין מחללים עליהם את השבת אבל באו על עסקי נפשות יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללים עליהם את השבת (עירובין מ"ה ואו"ח סי' שכ"ט סעיף ו'). וכן נפסקה הלכה מי שנפלה עליו מפולת ספק חי ספק מת ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחים עליו אעפ"י שיש בו כמה ספקות (או"ח שם סעיף ג' ועיין אשל אברהם שם ס"ק א') ולא מצאנו בשום מקום שיש חובה לפקח הגל כדי להשיב אבדת ממון לבעליו, ולמה לנו כל זה וכלל גדול שנינו אסורא מממונא לא ילפינן.
הרה"ג הנז' חושב לרפאות שבר זה על נקלה וכותב מה כל החרדה הזו מדוע לא יצאו בקול קורא לדרוש מהנוטים אחריהם שיצוו שאחרי מותם ימסרו גופותיהם לאוניברסיטאות ללמוד חכמת הרפואה על ידם, ולדידי אין עצה זו פותרת את השאלה שאם נאמר שיש איסור בדבר משום בזיון אין צוואתו מועלת וכמו שהוכחנו בדברינו מדין קבורה דאי אמרת משום בזיונא אי אמר לא תקברוהו אין שומעים לו ואם זה נאמר בדבר שהוא בשב ואל תעשה שלא להתעסק בקבורתו מכל שכן שלא נשמע לצואתו בקום ועשה לנתחו אם יש בו בזיון למת: ובכן השאלה עומדת לפנינו בכל תקפה אם אסור לנתח או מותר. ומכל האמור מתברר שאין בזה שום צד אסור.
הרה"ג הנז' חדש לנו עוד דבר חדש שלא שערוה חכמים וכתב שתוחלש האמונה האמתית בהשארת הנפש ותפוג תורה ח"ו. ולדעתי אדרבה בדבריו אלה תוחלש האמונה, ואטו נאמר שמי שנפל מהגג ונתרסקו אבריו לא תהיה לו השארת הנפש או נצחיות הנפש לעולם שכלו טוב ודבר זה אסור להעלות במחשבה ומכל שכן לקבעו בדפוס, וזו היא לדעתי כשגגה שיצאה מלפני השליט.
ב. הצלת ממון ובהמת חברו מדין השבת אבידה.
שוב כתב הרה"ג הנז' בשע"צ חוברת י"ב י"ג להשיג על מ"ש ללמוד ממס' נדרים (מ"א) שאין ההסתכלות נקראת הנאה. א'. ממ"ש מרן הבית יוסף (יו"ד סי' רכ"א) ומשמע נוטלים שכר עליה אסור (לומר מה סם זה יפה לה). ב'. ממ"ש בשו"ע (שם סעיף ד') ואם אינו יודע לעשותו והיא תמות אם לא יעשינה מותר המדיר לעשותו משום שזה הוא כמחזיר אבידה.
ובמחכ"ת אני אומר שלא דק יפה ולטעמיה דמר תיקשי לן למה הוצרך הר"ן בדין אומר סם זה יפה לתת טעם בדבר משום דאיהו לא יהיב סם עליה והנאה ממילא אתיא תיפוק ליה מדין החזרת אבידה להתיר אפילו בנתינת סם עליה, אולם האמת הוא שדין החזרת אבידה לא נאמר אלא באין רופא אחר וגם כשאין הנאה נעשית מיד ליד אלא גורם הנאה אבל אם יש רופא אחר או שמהנהו ממש אין בזה משום החזרת אבידה.
ובזה מתורצת תמיהתו של הגרעק"א על הר"ן ז"ל דרפואת בהמתו כשאינו נותן עליה סם משלו אינו נקרא מפטם ומשביח בהמתו אלא שמסיר ממנה הלקויים הגורמים למחלתה כגון שמקיז לה דם ובזה הוא שאמר הר"ו /הר"ן/ שאם אין רופא אחר מותר לרפאותה משום מחזיר אבידה. וכן מוכרחים אנו לומר בדעת הרא"ש: שהרי בפירושו כתב (בד"ה רפואת ממון) דלא מצוה עביד וקא מהני ליה אף אם אין נותנים שכר עליה, ולא הוי כמחזיר אבידתו שהתורה לא צותה לרפאות בהמה של חברו ע"כ ואילו בפסקיו כתב והא דמרפא בהמתו כשאין מי שירפאנה משום דהוי כמחזיר לו אבידתו דמצוה קא עביד והלה במידי דנפשיה קא מתהני וכו' אבל אם ראה שבהמתו אחזה דם ואם לא יקיז לה דם תמות, מותר להקיז לה דם ע"כ. וכדי שלא יהיו דבריו סתראי מוכרחים אנו לומר בכונת דבריו שאמת הוא שלא צותה התורה לרפאות בהמתו של חברו כמו שצוה זה על מציאת האבידת שהפוגע בה ראשון אסור לו להתעלם ממנה וחיב בהשבתה ולכן ברפואת בהמתו אם יודע שיש רופא אחר ויש שהות להביאו אינו חייב ברפואתה ואם הוא מדיר הנאה אסור לו לרפואתה אפילו אם אינו נותן סם משלו, אולם אם אין רופא אחר או שאין שהות להביא רופא אחר וכל מי שרואה שבהמתו אחזה דם מצוה להקיז ולהצילה ממות אפילו אם הוא מדיר הנאה שכיון שאינו נותן משלו כלום אין זה מהני אלא משיב אבידה. ממון חבירו ההולך לטמיון.
ומשמע עוד מדברי הרא"ש והר"ן שאם לא נמצא רופא אחר מותר לרפאותה אפילו אם ידענו שלא תמות ובמסוכנת למות תיכף מותר לרפואתה אפילו אם יש רופא אחר ולא נחלקו הרא"ש והר"ן בזה. וכן מוכח להדיא מדברי מרן הב"י בד"ה ומ"ש ואם אינו יודע שכתב: מבואר בדברי הרא"ש שכתבתי וכ"כ ג"כ הר"ן וכו' וממילא נופל חדושו של הרה"ג הנז' שרצה לשוויי מחלוקת בין השו"ע והר"ן ושלדעת השו"ע לא הותר לרפאות בהמתו אלא דוקא אם תמות וזה אינו כמבואר והשו"ע סתם דינו באם תמות משום שבאופן זה מותר לרפאות בהמתו אפילו אם נמצא רופא אחר. ומזה נלמוד ברור שלא נאמר טעם משיב אבידה אלא להתיר הרפוי בידים אבל באומר סם זה יפה לא נאמר טעם משיב אבידה ואפילו אם יש רופא אחר ואפילו אם יש שהות לרפואתה מותר מטעמיהו דרש"י והר"ן וכמו שנבאר להלן אי"ה.
ג. הסתכלות בדבר שאסור בהנאה.
מעתה נהדר אנפין אל ההשגה השנית מדברי מרן הבית יוסף שכתב על דברי הר"ן ומשמע דוקא כשאין נוטלין שכר עליה ולזה אני אומר שלא נעלמו ממני אז דברי מרן אלה שלדעתי לא נאמרו דבריו אלא לטעמו של הר"ן דהנה בטעם היתר אמירת סם זה יפה לה נאמרו שני טעמים: א' דעת רש"י ותוס' דאמירה ודבור לאו כלום הוא. ב. דעת הר"ן ממילא אתיא כלומר שאין זה אלא גורם להנאה ולא הנאה ממש כיון דאיהו לא יהיב ההוא סם עליה. ומסתברא שלטעמו של הר"ן דוקא שייך לחלק ולומר דבנוטלים עליה שכר אין זה נחשב גורם להנאה אלא הנאה ממש של הרוחה משכר אבל לטעם רש"י ותוס' דאמירה לאו כלום הוא ודבור שרי, אפילו אם נוטלים שכר על זה אין זה נקרא נהנה מגוף המת ומותר ואפילו אם נאמר דאמירה ודבור חשיבא הנאה במסתכל ודאי אין שום סברא לומר שמסתכל בגופו של מת חשובה הנאה. ומסו' דבתרא ודחולין שכתבנו למעלה מוכח שההסתכלות אינה חשובה הנאה דאל"כ כל איסור נוול תיפוק ליה משום אסור הנאה בגופו של מת שודאי כל אדם יתן שכר על בדיקת גוף המת כדי להכירו שגדול היה או שהיה טרפה. ומזה מכח שההסתכלות אינה חשובה בגדר הנאה וכמו שהוכיח יפה הרה"ג הג' מהרת"א בספרו מלכי בקדש. והילכך כיון שמעשה ההסתכלות אינה חשובה הנאה אין מקום לאסור משום שהיה צריך לתת שכר על הסתכלות זו. ולבד זה הלא הוכחנו לעיל שגופו של מת אינו קנוי לא למת עצמו ולא ליורשיו. ומי הוא שיוכל לתבוע שכר על זה. ואם יש מקום לשכר הוא על אי המניעה של אפשרות הנתוח או ההסתכלות הנגררת אחריה וזה ודאי שאינו חשיב הנאה בגופו של מת.
ומהאמור מתברר שאין שום ראיה מתלמוד ופוסקים הראשונים לאסור נתוח המת כשהוא נעשה לשם למוד אם רק יזהרו בכבודו שלא לנהוג בו קלות ראש ולהשיב את כל גופו למנוחתו ולקבורתו. והנלע"ד כתבתי וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות.