הכון לקראת אלקיך ישראל

מצות התורה בכללן שהן מסתמלות בדם פסח ודם מילה אינן רק סיבות הגאולה ולא עילות לקבלת שכר, אלא הן הן הגאולה עצמה, והן הן השכר עצמו שהוא כרוך ואחוז בהם, וכאמרם ז״ל שכר מצוה מצוה (אבות ד, ב) .

במה זכו ישראל לשכר זה? הוי אומר: לא זכו ישראל לשכר זה אלא מפני שהתאוו לו והתכוננו אליו. זו היא מדה מהלכת בכל מצות התורה: הכון לקראת אלקיך ישראל. מדת התכוננות זו הקודמת לכל מעשה, היא הנותנת זכות של קבלת שכר, כי אין אדם זוכה לשכר ואין השכר כדאי הוא לו אלא למי ששואף ומצפה אליו מתכונן ומתעמל להגיע עדיו ולפום צערא אגרא, אין אנו יוצאים ידי חובתנו במעשה טוב עצמו, אם אין אנו מתכוננים לו במחשבה ומעשה. לא תתואר מצות שבת בכל קדושתה אם אין בה ערב שבת, הוספה מחול על הקדש, כסופים טמירים וגעגועים נפשיים לקבלת שבת מלכתא. כך היו אומרים רבותינו הקדמונים: בואו ונצא לקראת כלה, וכך אנו אומרים בערב שבת בואי כלה בואי כלה שבת מלכתא ולא רק בקבלת ערב שבת אנו יוצאים ידי מצוה זו אלא כך למדונו רז״ל ואמרו: מחד שביך לשבתיך (ביצה ט״ז.) כל מעשה בראשית הם הכנה לשבת, ויכל אלקים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו, וכל הויתנו בחיים היא הכנה לתכלית השבת קדש שממנה קדושת כל החיים ובזכותה אנו מגיעים אל הטרקלין, עולם שכולו שבת, וכולו אורה וקדושה אלקית, וזה כל האדם, ובלעדי קדושת החיים בעולמנו העכור, ולולא אור אלקים המאיר את דרכנו בעולם חשך זה, ולולא נצחיות הנפש בעולם שכולו טוב ושלום, אין החיים כדאים לנו בתור אישיים אינדיבידואליים ולא החיים הקולקטיביים הלאמיים והחברותיים.

זהו טעמם של כל ברכות המצות וברכת התורה; ולא גלו ישראל מארצם אלא מפני שאבדה מהם סגולה זו של מדת ההתכוננות לתורה ומצוה מתוך אהבה תחלה, וכאמרם ז״ל: מי האיש החכם ויבן זאת על מה אבדה הארץ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוה עד שפירשו הקב״ה בעצמו ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחלה (נדרים פ״א.) זאת אומרת שלא הקדימו ברכה שהיא בטוי החבה והאהבה שבלב והכסופים הטמירים שבנפש למעשה הלמוד עצמו, שהוא נשמת חיינו ונעימותם, הברכה המקדמת למעשה שהיא בטוי המחשבה הקודמת למעשה היא נותנת כוון והדרכה התעוררות והתלהבות לעשות המצוה לשמה ובשלמותה והיא נותנת שלמות וגאולה נצח לעושיה ולומדיה.

ולזה היתה מכוונת דרשתו של רבי מתיא בן חרש: לכך הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה, זאת אומרת: אין אדם זוכה לשכר המצוה עצמה ולא לגמול הנמשך ממנה, אלא על ידי מעשה מוקדם שמעיד על חבת הקדש ואהבת המצות, וזו היא עבודה מאהבה שהיא יסוד כל התורה כולה שנאמר ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. וסימנה המובהק של אהבה הוא הכסופים אליה, במעשים המוקדמים לעצם המצוה בבחינת הכון לקראת אלקיך ישראל.

מדת אהבה זו היא נחלת אבות, מורשה לנו מאבי האומה אברהם אהובו ואוהבו של הקב״ה שנאמר בו וישכם אברהם בבוקר: מכאן שזריזים מקדימים למצות (פסחים ד׳) וכן למדונו רז״ל ואמרו עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, שיהיה הוא מעורר את השחר (שו״ע או״ח סי׳ א׳ סעיף א) ולא שיהא השחר מעורר אותו כעצל זה שהתעוררותו באה מתוך הכרח והוא ביקיצתו כישן בעינים פקוחות; אלא כזריז וחרוץ זה האומר: אני ישנה ולבי ער, אני ישנה מן המצות ולבי ער לעשותם, אני ישנה מן הקץ ולבי ער מן הגאולה (ילקוט שמעוני שה״ש ה׳). ערות זו שנגלתה בישראל בשעת גאולתו ממצרים בהקדמת לקיחת הפסח לשחיטתו היא שעמדה לו לגאולתו והיא שעמדה לנו בגלותנו ושלא נרדמנו בחשכת הגלות והננו כיום על סף הגאולה המקוה.

תהי לנו גאולת מצרים דוגמא בהירה לגאולתנו הקרובה שזכינו לראות זריחת אילת השחר שבקעה אורה, אין אנו היום בבחינת ערום ועריה כמו שהיינו בגאולת מצרים אבל הננו נושאים ספרי התורה והחכמה בזרועותינו ונפשותינו והננו משיבים את התורה המורשה שהלכה עמנו בכל פזורי גלותנו מעוטרת בספרות רחבה ועשירה מאד. והננו גם מלאים מצות כרמון, אבל עדין אנו צריכים להקדים להעיר ולעורר את שחר גאולתנו במעשים ופעולות המצורפות אל המחשבה העליונה והתעודה הנשגבה של היהדות, אנו קרואים בתקופה זו לישא את שירת הגאולה בפינו ולומר אני ישנה מן הגאולה ולבי ער להקב״ה שיגאלני, נדעה נרדפה לדעת את ה׳ כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו כמלקוש יורה ארץ (הושע ו׳ ג׳ז) נרדפה לדעת את ה׳ ותורתו באמונה כי הוא יזריח עלינו שמש גאולה כשחר נכון מוצאו והיה לנו לאור עולם.