סימן ב
(ליו"ד סימן ב).
שחיטת נכרי ואוכל נבילות להכעיס
י"ז בטבת שנת ת"ש לפ"ק.
שלמא רבא מן שמיא, למאן דזיו ליה כבר בתיה, ידיד בן ידיד הרב הגאון כמוהר"ר יהושע זילברמן יצ"ו. רב ומו"ץ בקהלת תל – אביב.
אחרי שים שלום טובה וברכה. הנני לענות על מכתבו מעולפת ספירים בחדושי תורה מאירים ומזהירים.
בראשית דברי הנני מביע שמחתי וברכתי על התמנותו המוצלחת למלאות מקום אבותיו בקהלת תל אביב, ואני תפלה כי יצליח חפץ ה' בידו ושוב יעלה מעלה בתלמודו ורבנותו והיה שמו כשם הגדולים וכמאמרם ז"ל: אי בר אורין ובר אבהן נאה ויאה.
ועתה הנני נעתר לבקשתו, לחוות דעתי הדלה בחדו"ת,
במאי דגרסינן התם: כתוב נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים וכו', אמר ר"י פרשה זו אליהו עתיד לדורשה, רבינא אמר אצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרי להו מליקה תישתרי להו נמי נבלה וטרפה קמ"ל (מנחות מ"ה). ועל זה הקשה מעלת כבוד תורתו, שלדעת התוס' והרא"ש שחיטת גוי אסורה מדכתיב: וזבחת ואכלת. כלומר שאין אכילה מותרת אלא אחרי זביחה על ידי מי שהוא בר זביחה, יצא גוי ואוכל נבלות להכעיס הואיל ואינו בר זביחה אין שחיטתו מתרת באכילה [חולין ג ב תד"ה קסבר והרא"ש פ"ק דחולין סימן ז דברי חמודות ט"ו] לפי"ז אין מקום לומר דכהנים אישתרו בנבלה וטרפה, שא"כ לא יהיו כשרים לשחוט הואיל ואינם בני זביחה, והא מצינו דשחיטת פרה אדומה או פרו של כהן גדול וכן צפורי מצורע איכא מאן דאמר דאינה כשרה אלא בכהן.
ותירץ עפ"י מה שכתבו התוס' דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה מ"ש בגמ' הואיל ואישתרי להו מליקה סד"א לישתרי להו נבלה, לאו דוקא, אלא אגב טרפה נקט נמי נבלה (חולין כ א תד"ה לא אמרן), ולפי"ז יש לומר דרבינא סובר דאין שחיטה לעוף מן התורה ואתא קרא דיחזקאל לומר דלא משתרו כהנים בטרפה, אבל בנבלה לא הוה ספק דרסה דלישתרו מדהוכשרו לשחיטה אלו תורף דבריו.
ולעניות דעתי אני אומר לפי מאי דמותיב שפיר תירץ, אבל לדעתי אעיקרא דדינא פרכא, דקושטא הוא דהכהנים הוכשרו בשחיטה בכל הקרבנות, אבל אינם מיוחסים לה שגם ישראל הוכשרו בשחיטה בכל הקרבנות, אבל אינם מיוחסים לה שגם ישראל הוכשרו בה, דמקבלה ואילך מצות כהונה, ומכל מקום אי לאו קרא דיחזקאל הוה אמינא דהכהנים הואיל ואישתרו להו בשר בקרבנות אעפ"י שהם נבלה וטרפה דומיא דמליקה, הותר להם גם כל בשר קרבנות אחרים, דבקרבנות לא נאמרו הלכות שחיטה, אבל מעולם לא עלה על הדעת דהכהנים הותרו בנבלה וטרפה גם בבשר שאינו של קרבנות, שהרי בקרא דלא תאכלו כל נבלה נאמר כי עם קדוש אתה לה' אלקיך (דברים י"ד כ"א), ואיך יעלה על הדעת דכהנים שקדושתם מעולה יהיו מותרים בנבלה, אלא ודאי הכי קאמר דבשר הקרבנות סלקא דעתך אמינא דאישתרו דהקרבתם מתירה אותם מאיסור נבלה, אפילו למאן דאמר דעוף בעיא שחיטה מן התורה, דומיא דמליקה, הילכך גם למ"ד זה שפיר מיקרו הכהנים בני זביחה הואיל ובבשר חולין אסורים בנבלה כישראל.
שוב ראיתי מעלת כבוד תורתו שנתן טעם לדברי ר' יוחנן דאמר: פרשה זאת אליהו עתיד לדורשה, ולא אמר כרבינא דסד"א אישתרו כהנים בנבלה וטרפה, משום דר' יוחנן סבר יש שחיטה לעוף מן התורה, לכן לא הוה ספק דרסה לומר דלישתרו כהנים בנבלה מדהוכשרו לשחיטה. ולפי מ"ש אין מקום לתירוץ זה דאף למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה מצינן לומר דהוכשרו כהנים לשחיטה ולא אישתרי להו נבלה אלא בקרבנות, ושפיר מיקרי בני זביחה, הילכך שחיטתם כשרה בחולין ובקרבנות.
אבל בפשוטו יש לומר דר' יוחנן סבר שלא הוה ספק דרסה ללמוד ממליקה להתיר נבלה אפילו בקרבנות, משום דמליקה שאני דזו היא מצותה (חולין כ א) ואין ללמוד ממנה לקרבנות שאין מצותם בכך. ועוד דאף במליקה לא הותרה אלא טרפה שנעשית בדרך מליקה משום שזו היא מצותה אבל אם נמצאת טרפה פסול לכו"ע (עיין זבחים ס"ט וחולין כ' תד"ה אילימא) וכיון דעוף שנמלק עצמו לא הותר בו אסור טרפה, היכי תיסק אדעתיך לומר להתיר טרפה לכהנים בשאר קרבנות, ומינה נילף גם לנבלה שלא הותרה נבלת העוף אלא כשהיא מתנבלת על ידי מליקה, אבל כל נבלה אסורה אפילו בקרבנות, וקרא דיחזקאל לא איצטריך לומר דכהנים אסורים בנבלה וטרפה דקרבנות. הילכך אמר פרשה זאת אליהו עתיד לדורשה.
שחיטת נכרי ואוכל נבלות להכעיס:
והואיל ואתא לידן אימא בה מילתא בשחיטת נכרי, דהנה מריהטא דסוגין מוכח דשחיטת עכו"ם אינה אסורה אלא דוקא במי שהוא עובד עכו"ם, אבל התוס' כתבו דשחיטת גוי פסולה מדכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, כלומר אותו שהוא בר זביחה לאפוקי גוי ואוכל נבלות להכעיס. (חולין ג' תד"ה קסבר, והרא"ש פ"א סי' ה), וכן כתב הר"ן ז"ל: עכו"ם כיון דלאו בתורת שחיטה הוא כששחט הויא ליה כמתה מאליה, אבל בהנאה שרי דלא אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לע"ז (הרי"ף שם רפ"ח). אבל הרמב"ם ז"ל כתב: עכו"ם ששחט אעפ"י ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפילו הוא קטן שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתה מדאורייתא שנאמר: וקרא לך ואכלת מזבחו. מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה, וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו"ם שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבלה. (ה' שחיטה פ"ד הי"א – י"ב).
ודברי הרמב"ם צריכים עיון שנראים סתראי, דהנה מדבריו הראשונים משמע ששחיטת גוי הרי היא נבלה מדאורייתא ולוקין על אכילתה כדין נבלה שמתה מאליה. ואילו ממ"ש בסו"ד: גדר גדול גדרו בדבר וכו' מוכח שאסור שחיטת גוי הוא רק מדרבנן, וכן כתב הכ"מ: ומ"ש רבינו גדר גדול גדרו, נראה שרבינו סובר שכל שאינו עובד ע"ז אינו אלא מדרבנן (שם).
ובאמת דברי הרמב"ם בהלכה זאת מורין כן, אבל מדבריו בהלכה הקודמת לה, מוכח להדיא, דהוא סובר ששחיטת גוי אפילו שאינו עובד ע"ז, כגון קטן. אסורה מדאורייתא מטעם שאינו בן שחיטה כישראל, וזהו דקדוק דבריו: שאינו דומה לשאינו יודע הלכות שחיטה, כלומר ישראל שאינו יודע הלכות שחיטה אם ידענו ששחט כהלכה שחיטתו כשרה משום שהוא בן זביחה, אבל גוי שאינו בן זביחה אעפ"י שאינו עובד ע"ז שחיטתו אסורה מדכתיב ואכלת מזבחו ממנו, איתמעיט גוי שאינו בן זביחה.
והש"ך גורס בדברי הרמב"ם: וגדר גדול גדרו שאפילו כותי שאינו עכו"ם שחיטתו נבלה, ומזה למד דסובר הרמב"ם דעכו"ם אפילו אינו עובד ע"ז אסור מדאורייתא, אבל כותי אינו אסור אלא מדרבנן שחכמים גזרו לאסור שחיטתן משום דפעם אחת מצאו להם דמות יונה בראש הר גריזים ועשאום כעכו"ם (יו"ד סי' ב' ש"ך ס"ק ב'). ולע"ד אין זה תירוץ מספיק לדברי הרמב"ם, דלשון: גדר גדול גדרו בדבר, אינו הולם לומר שזהו דוקא בכותי, שהרי כותים עשאום כעכו"ם לכל דבריהם, ולא רק לענין שחיטה ואף לא משום גדר, אלא משום שחשודים כעכו"ם, הלכך שחיטתם פסולה מן התורה או מדרבנן לכל מר כדאית ליה, ככל ספק אסור דאורייתא, וממאי דנקט הרמב"ם בלשונו וגדר גדול גדרו משמע שגדר זה גדרו ביחוד לענין שחיטה.
לכן נראה לפרש דברי הרמב"ם, דהכי קאמר, דמקרא דכתיב; וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו (שמות ל"ד ט"ו) משמע דאסור ואכלת מזבחו הוא אפילו בידוע שלא זבחו לשם עבודת אלילים, כגון עכו"ם קטן או גוים שאינם עובדים ע"ז, אלא שכופרים בתורת משה, שאל"כ היה סגי לומר וקרא לך ואכלת, אלא הוסיף הכתוב לומר מזבחו, לאסור אפילו זבחו שאינו לשם ע"ז. וכן כתב במעדני יום טוב (שם אות ר): מכאן למדנו ששחיטת גוי אסורה מדאורייתא כנבלה, אולם הואיל וקרא זה מדבר רק בעובדי עכו"ם שהם יושבי הארץ כדכתיב ברישיה דקרא: השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וכו' וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם, לכן אין ללמוד מזה אלא לעכו"ם ואפילו אם הוא קטן, אבל גוי שאינו עובד כוכבים ומזלות אינו בכלל זה, לכן הוסיף וכתב: וגדר גדול גדרו בדבר וכו', ללמד גם על גוי שאינו עובד עכו"ם, ולמד זה מדתניא: שחיטת גוי הרי זו פסולה ושחיטת הקוף הרי זו פסולה שנאמר וזבחת ואכלת ולא שזבח העכו"ם ולא שזבח הקוף ולא שנזבחה מאליה (תוספתא חולין פ"א). מכאן דשחיטת גוי הרי היא כשיטת קוף וכנזבחה מאליה, והיינו טעמא, משום דאינן בני שחיטה, הילכך אפילו גוי שאינו עובד עכו"ם הוא בכלל זה, אלא שסובר הרמב"ם שדרשה זאת היא מדרבנן ואסמכוה אקרא, ועשו רבנן דינה כדין נבלה, ובזה מתקיימים שפיר דברי הכ"מ שכתב שסובר הרמב"ם דגוי שאינו עובד ע"ז אינו אלא מדרבנן.
והנה הרא"ש ז"ל כתב ע"ד הרמב"ם: ואינם דברים של טעם, שהתורה הזהירה כשיקרא לך שלא תאכל מזבחו ממה שזבח בתוך ביתו (הרא"ש פ"ק דחולין סימן ה) ופירוש שדבריו הוא דמייתורא דזבחו אפשר לפרשו על זבח שזבח בתוך ביתו ואין ישראל רואהו, אבל אין ללמוד מייתורא זאת גם כשישראל רואהו, והרמב"ם סובר דלא איצטריך הכתוב לומר בישראל שלא יאכל נבלה, או אפילו ספק נבלה שישראל נזהר בזה, אלא מזבחו דאמר קרא היינו זבחו שנעשה בהכשר הלכות שחיטה, ואין איסורו אלא מפני ששחיטת גוי היא כשחיטה על ידי קוף או כשנשחטה מאליה.
מהאמור למדנו, דלהרמב"ם שחיטת גוי שאינו עובד עכו"ם אינה אסורה אלא מדרבנן, ומינה נדון גם למומר לאכול נבלות להכעיס שאין שחיטתו אסורה אלא מדרבנן כשאחרים עומדים על גביו וראו ששחט כהוגן, וכן דייקי דברי הרמב"ם שכתב: ישראל מומר לעברה מן העברות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחילה וצריך ישראל עומד על גביו [שם פרק ד הל' יד]. ומומר לעברה מן העברות, היינו אפילו להכעיס, ואפילו מומר לנבלות, דנבלות נמי היא עברה מן העברות.
אולם ממ"ש הרמב"ם ז"ל: ואינו דומה לישראל יודע הלכות שחיטה [שם הל' יא]. משמע דסבירא ליה דישראל מומר לנבלות הרי הוא כגוי ושחיטתו נבלה מדאורייתא כשנשחטה מאליה או על ידי קוף. הילכך מ"ש: ישראל מומר לעברה מן העברות, היינו בשאר עברות או אפילו בנבלה לתיאבון, אבל מומר להכעיס בנבלות שחיטתו אסורה, והדבר מוכרח מעצמו, שהרי הרמב"ם סובר דבהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה עומדת, וקרא: דוזבחת כאשר צויתיך ואכלת, לא להתיר הבשר משום אבר מן החי אתא, אלא לחייב במצות שחיטה, ולא להתיר הבשר אלא בזבוחה כדינה (עיין הלכות שחיטה פ"א ה"א, ומ"מ שם, ביצה כ"ה ושבועות כ"ד תד"ה בהמה), וכן דייק בדבריו וכתב: כל בהמה בחייה בחזקת אסור עומדת עד שיודע בודאי שנשחטה שחיטה כשרה (שם הי"ג), ושחיטה כשרה היינו שחיטה במצות וזבחת ואכלת, על ידי מי שראוי לזביחה, הילכך מומר לנבלות להכעיס דודאי שחט שלא לשם מצוה. אין שחיטתו מתרת באכילה, אלא אדרבה מוציאה אותה מאיסור אבר מן החי ומכניסה אותה באיסור נבלה, וכיון שכן, הדין נותן שגם שחיטת גוי שאינו עכו"ם שחיטתו אסורה כנבלה מדין תורה, ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא עיין מה שכתב הרמב"ם: וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו עכו"ם שאינו עובד עכו"ם שחיטתו נבלה (שם פ"ד הי"ב). והלא לפי מ"ש שחיטת גוי אסורה מדאורייתא כדין מומר לנבלות להכעיס, ובלא זה נמי תמוהים בעיני דברי הרמב"ם, דלמד איסור שחיטת גוי עכו"ם מדרשא שדרשה מדעתו מקרא דואכלת מזבחו, ושביק דרשה מפורשת בתוספתא [פרק א, א] מקרא: דוזבחת ואכלת. שממנו למדנו מצות זביחה וממנה יוצא לאסור שחיטת גוי אפילו אם אינו עובד עכו"ם.
שו"ר להש"ך שלמד אסור שחיטת גוי מדין מומר, דאמרינן אדם כי יקריב מכם להוציא את המומר, דאפילו ישראל מומר לכל התורה חוץ מעכו"ם ושבת שחיטתו אסורה מן התורה, כל שכן גוי שאינו עכו"ם (יו"ד סי' ב ש"ך ס"ק ב'), ולפי זה קשה דא"כ למה איצטריכא לן דרשא דוזבחת ואכלת למעט גוי ומומר להכעיס משחיטה, והלא מדרשה דמכם להוציא את המומר למדנו במכ"ש גוי אפילו שאינו עובד עכו"ם.
והנה הגרעק"א [על הש"ך ס"ק ב] בחדושיו דחה ראית הש"ך, דמאי דמקשה הגמ' לרב ענן דאמר מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו, מבריתא דמכם להוציא את המומר, היינו דכיון דאין מקבלים מן התורה קרבן מן המומר לכל התורה כולה, וכן במומר לעכו"ם, א"כ מוכח דמן התורה מומר לעבודה זרה כמומר לכל התורה, וכיון דרב ענן אמר רק מומר לעבודה זרה, אבל במומר לכל התורה אסור על כל פנים מדרבנן, ממילא גם מומר לע"ז ליתסר מדרבנן לענין שחיטה, אבל מן התורה מומר להכעיס שחיטתו כשרה הואיל ומקרי בן זביחה כיון שמצוה על כך (חדושי רעק"א יו"ד סימן ב שם).
ולע"ד ראית הש"ך היא נכונה ואלימתא, דכיון דהשחיטה היא מצוה שרק בקיומה יוצאת הבהמה מאיסור שאינה זבוחה, ממילא יוצא דגם מומר להכעיס הואיל והוא כגוי לכל דבריו אין המצוה מתקיימת בפעולותיו, וזו היא באמת קושית הגמ' לרב ענן מדתניא מכם להוציא את המומר, דמכיון שאתמעט מקרבן, הוא הדין לשחיטה שאין טעם לחלק ביניהם, והכל הולך למקום אחד שכל דבר שהמצוה מתירו אינו נעשה על ידי מי שבועט להכעיס במצוה זאת או בכל התורה כולה, וכל שכן גוי אפילו אם אינו עובד עכו"ם, וכדכתב הש"ך, תדע שגם רש"י הסובר דבהמה בחייה בחזקת איסור אבן מן החי עומדת, וקרא דוזבחת ואכלת לדידיה לא למצוה נאמרה אלא להתיר אבר מן החי בשחיטה, בכל זאת סובר שגוים לאו בני שחיטה הואיל ולא הוזכרה שחיטה אצלם (חולין ל"ג פרש"י ד"ה מדריש לקיש), לכן נראים לע"ד דברי הש"ך נכונים וברורים דגוי וישראל מומר לנבלות להכעיס או מומר לכל התורה כולה, שחיטם הרי היא כנבלה.
ג. תו חזיתיה למעלת כבוד תורתו שפלפל בחכמה בדברי בעל העיטור שלמד דין קטלנית מקרא דכתיב או כי ימות האיש האחרון, וע"ז תמה דמקרא זה אין ללמוד הואיל ואין כאן אלא גירושין ומיתה ואינה מצטרפים כדמוכח מסו' דכתובות טעמא דהשיאה וגרשה השיאה והתארס לה, ודבריו נכונים. אלא כבר כתבתי במקום אחר שדברי העיטור פה הם בבחינת רמז דרושי ואין מקשין על הדרש.
וראיתי אחרי רואי מה שנסתפק מעכ"ת אם גם בבאו עליה שלא כדרכה יש בה דין קטלנית, ופשיט ליה דלית בה דין קטלנית, ויפה כיון להלכה.
והנלע"ד כתבתי