סימן ד

(ליו"ד סימן ל"ו מ"ח).

ענין הנ"ל

 

ו' אייר תש"ב

שלמא רבא מן שמיא למאן דזיו ליה כבר בתיה, לכבוד מעלת ידידי ועמיתי גאון ישראל והדרו כמוהר"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג יצ"ו רב ראשי לארץ ישראל חופעיה"ק ירושלם תו"ב.

אדוני הגאון!

קונטריסו מיום כ"ח ניסן קראתי לשמחתי הרבה, ותיכף לנטילה ברכה, אמרתי תנוח דעתו כמו שהניח דעתי: כי מאז עמדה שאלה זאת לפני הצטערתי מאד לפתרונה מפני שראיתי בה שאלה עיקרית שנוגעת לכלל ישובנו וביחוד למשק החלב שבו.

לכן בקשתי צדדי היתר והצעתים לפני מעכ"ת לעיונו וחות דעתו, ומאד מאד שמחתי בקריאת קונטריסו החשוב ומלא חכמה ומסקנתו הטובה בכחא דהיתרא. ישר כחו לאורייתא.

אולם כדי להתענג במשא ומתן של הלכה, הנני מתכבד להציע שוב לעיונו את הדברים דלקמן:

 

הנה מעכ"ת השיג על דברי וכתב: בענין הסתימה שעורר כ"ג, לכאורה אינו מובן, אפילו אם יש שם חלב הלא הדקירה נעשית מבחוץ לתוך חלל הכרס, ואם כן הרי נוקב גם החלב, ומה שאומר הרמב"ם שאין שם חלב שיסתום, כוונתו על ניקב מבפנים, אבל כשניקב מבחוץ מה שייך שהחלב יסתום אותו? עכד"ק.

ובאמת השגה זאת שייכת גם לצד ההיתר השני שכתבתי להכשיר מדין סתימת הבשר, כמו ריאה שנקבה ודופן סותמתו, שהרי כיון שהדקירה נעשית מבחוץ, ניקב גם הבשר והעור שעליה, ואם כן נפל פיתא בבירא, ולא הועלתי כלום בקונטריסי הקודם, ובאמת אני הרגשתי זאת וכתבתי בקונטריסי הקודם שכתבתי: ונקב הבשר עצמו מתכויץ ונסתם תיכף אחרי הוצאת המכשיר שמנקב אותו ומגין על נקב הכרס הסמוך לו. ובזה כוונתי לומר שנקב הכרס נסתם על ידי הבשר או החלב שעליו תיכף עם הוצאת המחט, שכן הוא טבע הבשר והחלב להסתם תיכף עם הוצאת המחט מתוך הנקב מבלי שישאר אחריהם כל רושם כמו שאנו רואים זאת מבשרנו בכל נקבי העור והבשר שנעשים בנו על ידי סריטות או דקירות ונתוחים.

אולם עדיין השאלה עומדת, אם סתימה זאת אינה בגדר קרום שעלה מחמת מכה, ולזה אענה ואומר:

מקורו הראשון של דין זה הוא מדת"ר: ניקב פסול מפני שהוא שותת, נסתם כשר מפני שהוא מוליד, וזהו פסול שחוזר להכשרו, למעוטי קרום שעלה מחמת מכה שאינו קרום (יבמות עו א, חולין מח א).

והנה לפום ריהטא נראה שדין זה לא נאמר אלא בריאה, והיינו משום שכיון שנמצאת במצב של תנועה תמידית וגם היא רכה ולחה, מפני ששואבת מכל המשקים שהחי שותה, לזה אין הקרום שמחמת מכה סותם אותה. וכן מוכח ממאי דגרסינן התם: אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום (חולין מג א), ואם איתא שדין זה נאמר בכל טרפות דנקובה מאי קא משמע לן רבה?

אבל רש"י ז"ל כתב: דכל נקובי טרפות לא מהניא להו סתימא וכו' [ד"ה אינו קרום] (שם). וכ"כ הר"ן: ולא דוקא בושט אלא הוא הדין בכל הנקובים, והכי מוכח לקמן, דגבי קרום שעלה מחמת מכה בריאה מייתי בגמרא הא דתניא: וזהו פסול החוזר להכשרו, זהו למעוטי מאי לאו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה? והא ודאי ריאה לא ממעטא בהדיא אלא מלישנא דזהו, ממעטינן ליה לומר שאין פיסול אחר חוזר להכשר, אלמא הוא הדין לכל הנקובים שאין סתימת קרום מועלת להם (הר"ן ר"פ אלו טרפות ח ב, ברי"ף).

והנה תירוץ זה ניתן להאמר בסוגין דחולין דאיירי בריאה שניקבה. ולכן פריך מאי לאו למעוטי כה"ג, היינו נקבה ודופן סותמתה, ומתרץ לא קרום שעלה מחמת מכה בריאה ולא סביך בבשרא. אבל בסוגיא דיבמות ריאה מאן דכר שמה, ושפיר אפשר לומר למעוטי נקובי טרפות.

זאת ועוד, אם נקבל תירוצו דהר"ן, תקשי מימרא דרבה: קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום, מאי קמ"ל? והא תנינא לה לכל נקובי טרפה. והוא הדין ושט.

ולכן נראה לי דמ"ש בריאה. לרבותא נקטיה, משום דבריאה נחלקו אמוראי קמאי רב ושמואל ורב אסי, דאמרי לה קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה, ואסקינן: והלכתא דבין אינקיב תתאה או עילאה לחוד כשרה, משום דתתאה או עילאה מגין (חולין מו ב) מכאן למדנו דכל אחד הקרומים שניקב עושה את הבהמה טרפה. ומאי דמכשר הוא משום דכל אחד מגין על חברו. ולכן היה מקום לומר דגם ניקבו שניהם ועלה קרום מחמת מכה ליכשר, קמ"ל דגם בריאה קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום, וכל שכן בשאר אברים שמטריפים בנקיבתם שאין קרום שעלה מחמת מכה מגין עליהם להכשירם.

ודומיא דהכי בושט אסקינן דאינה טרפה עד שינקבו שניהם מרוח אחד (חולין מג, ושו"ע יו"ד סי' ל"ג סעיף ד) והיינו מטעם הגנה. לזה אשמועינן רבה דקרום שעלה מחמת מכה אינו מגין, אבל בשאר אברים ואפילו במוח דניקב קרום התחתון כשר, משום דקרום העליון מגין (חולין מה א, ושו"ע יו"ד ל"א סעיף א'): ואין ללמוד ממנו לכל קרום שעלה מחמת מכה, דשאני קרום העליון שהוא עב וחזק (כמ"ש התוס' ז"ל שם מו ב ד"ה אינקיב).

מכלל הדברים למדנו, דקרום שעלה מחמת מכה אינו מגין בכל האברים שמטריפין בנקיבתם, וזהו דבר ברור ומוסכם לכל, ומינה לא תזוע אפילו לאצטרופי לסניף דהתירא.

ב. קרום שעלה מחמת מכה אחר זמן

בטעם קרום שעלה מחמת מכה בכל האברים, פרש"י: משום שהיא סתימה דלאחר זמן הלכך ניקבה ריאה ודופן סותמה, כיון שהוא סתימה דמעיקרא כלומר שהסתימה קדמה לנקב ולא היה מחוסר הגנה בשום זמן כשרה (רש"י חולין מג, ד"ה אינו קרום, וש"ך סי' לו ס"ק ו).

וכן מתפרשים דברי רש"י ז"ל ביבמות דכתב: משום דהדר מיפחת והיינו – הנך סירכי דמיטרפא בהו חיותא [יבמות עו א ד"ה למעוטי קרום] ופירוש דבריו, דכל סתימה שאינה מעיקרא, עלולה להפחת, הואיל ואינה טבעית שקדמה לסתימת הנקב.

וכן אמרו להדיא: כיון שנטרפה שוב אין לה היתר (חולין סח ב).

ולפי זה מ"ש: בהמה שנחתכו רגליה כשרה לרשב"א, משום דיכולה ליכוות ולחיות (שם מב ב).

וכן מ"ש: גמירי דאי בדרי ליה סמא חייא (שם נד). היינו שכיון שיכולה לחיות על ידי סמא לא נטרפת מעיקרא במכה זאת, אבל כל מכה שהיא מטריפה אותה אעפ"י שנרפאה ממנה אינה חוזרת לכשרותה, דכך מקובל לחכמים דכל שאין כמוה חיה טרפה. ורפוי המכה עצמה מבחוץ אינה מרפאה את ארסה והפסדה שבכל הגוף.

אולם דברי רש"י הוו סתראי ממ"ש בדין תרתי אוני דסריכי לית להו בדיקותא: שסירכא מחמת נקב היא באה, שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב ויוצא מעט מעט דרך הנקב, נקפא ונעשה קרום ואעפ"י שהוא סותם הנקב ואין מוציא רוח, הא אמרן קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום שסופו ליסתר. אבל כסדרן היינו רביתיהו זו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות והקרום הולך וחזק (שם מו ב).

והלא סירכא זאת אינה מתהוה אלא אחרי הנקב שהמשקה יוצא ומתעבה ונסרך, ואם כן הוי קרום שעלה מחמת מכה אחרי זמן, ומאי אהני מה שהסרכא כסדרן סותמתן, והתוס' עמדו על זה ותירצו: ויש לישב פירוש הקונטריס אף על גב דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום היינו כשאינו סרוך בשום מקום, אבל כשהוא סרוכה במקום שאינה עומדת להתפרק סותמתה ומגינה יותר שהקרום הולך וחזק [ד"ה היינו ריביתייהו] (שם) ודברי רש"י דייקי כן שכתב: מתוך ששוכבות זו על זו אינן מתפרקות, (חולין מו ב) דהיינו רביתיהו דהוי סתימה שרירא דלא מפרקא (שם מח א).

ולע"ד עדיין הקושיא במקומה עומדת, דסוף סוף זו היא סתימה דלאחר זמן, ומכיון שנטרפה אינה שבה לכשרותה.

וכן קשה ממ"ש בגמ': ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה והוא דסביך בבשרא. ופרש"י: אבל סתימת דופן סתימה מעליתא היא (שם מח), והא סבוך הריאה בבשר שבין הצלעות אינה נעשית אלא לאחר זמן, והרי היא ככל קרום שעלה מחמת מכה.

והנימוקי יוסף כתב: קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. משום דהדר מפתח, והיינו סירכא דריאה דמטרפא ביה חיותא. וכן היתה טרפה אם ניקבה ודופן סותמתה שלא במקום רביתא (נמוקי יוסף יבמות עו). [ד"ה קרום שעלה כד ב, ברי"ף].

מדבריו למדנו דמה שהכשירו בדופן סותמתה לאו היינו משום שהיא סתימה דמעיקרא, אלא משום שהיא סתימה טבעית דרך רביתייהו ואפילו אם היא סתימה דלאחר זמן. וכן יש לומר בסירכא כסדרן דטעם כשרותה הוא משום דהכי רביתייהו, אבל לרש"י שנתן טעם משום סתימה דמעיקרא קשיא, וכדאמרן, והנה הר"ן ז"ל תירץ דברי רש"י וכתב: יש לומר אין הכי נמי דכל שאפשר להיות לו תקנה אינה טרפה וכל שנטרפה אין לה היתר, אלא שלא כל הנקבים שוים; יש נקב שאין ראוי שתעלה בו סירכה ויש נקב שהוא ראוי שתעלה בו סירכא כסדרן, וכל שהוא כן כיון שיש לו תקנה לא נטרפה מעולם. ואילו היינו בקיאים בכך אפילו קודם שתעלה בו סירכא, היינו מתירים אותה, אלא מפני שאין אנו יודעים אם ראוי שתעלה בו סירכא אם לאו אנו אוסרים כל נקב מחמת הספק, אבל כשעלתה בו סירכא הוברר הדבר שלא נטרפה מעולם (הר"ן פ' אלו טרפות מ"ז ב) מכאן אנו למדים שמ"ש רש"י סתימה דמעיקרא היינו לומר שהם מכלל הנקבים שקים לן מעיקרא שהוא ראוי שתעלה בו קרום שאינו נפסק ומתפרק.

אולם התוס' סוברים שיש סירכא בלא נקב וסרכא שלא כסדרן אסורה משום שעתידה להתפרק, ובכל זאת גם לדעתם צריכים אנו לסברת הר"ן זאת כדי לתרץ דין סירכא ודופן סותמתה, והוא דסריך, ובודאי הסירכא באה אחרי שניקבה הריאה, אלא שכיון שקים להו לרבנן שנקב במקום זה ראוי הוא להעלות סירכא וכשנסרכה הוברר הדבר שלא נטרפה מעולם.

מהאמור ומדובר אנו למדים לענין סתימת חלב טהור, אם בשר ועור הסמוך למקום הנקב דומיא דריאה ודופן סותמתה, כיון שהסתימה היא טבעית וידועה לנו מעיקרא שהיא סותמת אפילו אם נעשית אחרי זמן מגינה על הנקב, משום שהתברר למפרע שלא נטרפה מעולם ומשום שאינה עתידה להפסק, וזה נראה לי פשוט וברור.

באשר לצדדי ההיתר שהעלה מעכ"ת יש מקום עיון רב ועל כל פנים מיניה דמעכ"ת ומינאי תסתים שמעתתא בס"ד ואליבא דהלכתא. והנני בברכה ורגשי כבוד רב, נאמנו בלב ונפש.