סימן ו

(ליו"ד סימן ס"ד).

בירור הלכה בדין נקור חוטי דכפלא

 

גרסינן בגמרא: חמשא חוטי אית בכפלא תלתא מימינא ותרתי משמאלא, תלתא מפצלי לתרי תרי, תרי מפצלא לתלתא תלתא, נ"מ דאי שליף עד דחמימי משתלפי ואי לא בעי לחטוטי, פירש"י: חוטי דכפלא פלונקשא וראשן אחד מחובר בשדרה וראשי הפצולין נדבקין תחת החזה, בראשי הצלעות בעי לחטוטי בתרייהו עד שימצא במספר הזה, (חולין צג א)

מכאן דחוטי הכפלא הם בחלק הקדמי של הבהמה והם מחוברים בחוליות השדרה ומתפצלין ונדבקים בראשם עד החזה.

אבל הרמב"ם כתב: חמשה חוטין יש בכסלים שלשה מן הימין ושנים מן השמאל וכו', וכולן משום חלב (ה' מאכלות אסורות פ"ז ה' י"א). הרי שחוטי דכפלא הם בכסלים. דהיינו בחלק הירכים ואין להם שום קשר עם הצלעות הקדמיים שכנגד החזה.

ודברי הרמב"ם נראים יותר שהרי בקרא דכתיב: והחלב שעל הכסלים. תרגם יב"ע כפלי. וכן פירש"י: פלונקין בלעז שהחלב שעל הכליות כשהבהמה חיה הוא בגובה הכסלים מלמטה וזה החלב שתחת המתנים שקורין בלעז לונבילוש (ויקרא ג' ד').

וכן פירש הוא עצמו בגמרא לא לסחוף איניש כפלי וכו' הכסלים שחלב הכליות דבוק שם קרמא מפסיק בין חלב לבשר והוא אותו קרום שאנו נוטלין מן הכסלים שקורין פלאנקש. הא למדת שכפלא היינו הכסלים עצמם והקרום שעליהם הוא מה שקורין פלאנקש.

וכן פירש ר' אברהם בן עזרא: על הכסלים ידוע הוא מגזרת כוכבי שמים וכסיליהם (שם). פירוש דבריו: הכסלים הם המתנים שהם שני כוכבים בשני הסדנים ונקרא אחד מהם כסיל (ספר השרשים לרד"ק ערך כסל). והערוך (ערך כפל ב) פירש מלע"ז, פירוש מה שהוא פי שנים והושאל בלע"ז לשתי עגבות ונקראו כסלים בשם כפלי מכפלותם בשני צדדים או מעוביו של בשר.

וכן כתב הרד"ק בשרשיו: על הכסלים, ידוע, וקורין לו בלעז פלנקש וכו', והכסלים הם סמוך לכליות תחת המתנים והם עיקר הירכים, ותרגום גיססיא, ובדברי רז"ל בנות עניים סימן צד שמאל ממהר לבוא מפני שנושאות אחיהן של גיססיהן, ותרגום על צד תאמנה על גיססין, (רד"ק שורש כסל).

ובאמת שמם מוכיח עליהם שנקראו תמיד אך ורק ברבים לפי שהם כפולים, ולכן נקראו בלשון התלמוד כפלי.

מכל האמור מתברר בודאות גמורה שכפלי הם הכסלים סמוך לכליות, וכדברי הרמב"ם, ולא מחוברים לשדרה ומפוצלים לצלעות החזה, ודברי רש"י הם סתראי ולא יכולתי לתרצם.

והנה התוס' כתבו: פירש בקונטריס שמחוברים בראשי צלעות שתחת החזה וצריך ליזהר אותם הקונים חלק של פנים לחטט אחריהם עד החזה (חולין צג א תד"ה חמשה). פירוש דבריהם לע"ד דאע"ג שאין פירש"י מתקבל בכל זאת צריך לחוש לדבריו ולחטט אחריהם עד החזה.

והתוס' עצמם מפרשים כהרמב"ם, דחוטי דכפלא היינו החוטין שבכסלים, שהרי כתבו: חטיטה לא הוי אלא מדרבנן חדא דהא חלב אמר רחמנא ולא חוטין, ועוד שעל הכסלים ולא תוך הכסלים, ומכל מקום צריך לחטט אחריהם מדרבנן ולא דמי לבשר החופה את החלב דשרי, דהכא בהמה בחייה פרוקי מפרקא ונמשכין החוטים בהליכתה ומתגלים, אי נמי כיון דבלאו הכי רובן גלויים אף מה שבתוך הבשר אסור מדרבנן.

לשני פירוש אלה צ"ל דמימרא דרב יהודה: חוטין שבעוקץ אסורין. הוא דין בפני עצמו ואינו קשור עם מאי דסמיך ליה חמשה חוטין אית ביה בכפלא. וכן מפורש בדברי הרמב"ם שמנה חוטי העוקץ בכלל החוטין שאסורין משום דם (ה' מאכלות אסורות פ"ז ה' י"ג). ר' גרשון מאור הגולה פירש: חוטין שבעוקץ כלומר שבאליה אלו החוטין שבכפלי (פירוש רבינו גרשם שם). והם הם דברי בה"ג שכתב חוטין שבעוקץ: אסורין חמשה חוטי כפלא וכו' (ה"ג הלכות חלב). וכן נראה מדברי הרי"ף דכתב: חוטין שבעוקץ אסורין חמשה חוטין וכו' ואליה גופה אף על גב דמקרי חלב רחמנא שריא וכו' (חולין פרק גיד הנשה). ומדסמיך דין אליה לדין חמשה חוטי דכפלא מוכח שהוא מפרש כרגמ"ה דחוטי דכפלא, הם אלה שבאליה דאע"ג דאליה שריא רחמנא חוטי דכפלא הם אסורים. ואולם גם לפירושם חוטי דכפלא אסורים רק מדרבנן, וכדכתבו התוס' דחלב אסרה תורה ולא חוטין.

ובזה נפלאו ממני דברי רש"י דכתב עוקץ היינו ה' חוטי פלונקשא. עוקץ הנקא. ובאמת לפי פירש"י עה"ת ובגמרא (חולין ח ב) פלונקשא הוא על הכסלים ולא סמוך לזנב הנקרא הנקא, שהוא מחובר לחולית האליה (כמ"ש רש"י ז"ל בסוגין, ד"ה תרבא דקליבוסתא ועיין דרישה יו"ד ס' ס"ד ס"ק ח).

והמרדכי כתב: חוטין שבעוקץ אסורין, יש מפרשים עוקץ הנקרא הנקא ואיני בקי באותן חוטין כי לא ידעתי חוטי חֶלֶב באותו מקום לבד חוטי דכפלא הנמשכים תחת המתנים, ואני שמעתי ונראה לי עוקץ זנב וכו' (בית יוסף יו"ד סי' ס"ד).

מכל האמור למדנו: שלש דעות נאמרו בחוטי דכפלא, א) פירש"י, חוטים שראש אחד מחובר בשדרה וראשי הפצולין נדבקין תחת החזה בראש הצלעות (רש"י חולין צג א', והרא"ש שם). ב) חוטים שבתוך הכסלים (הרמב"ם רש"י חולין ח' והתוס' שם צג ד"ה בעי). ג) חוטין שבזנב או שבאליה, (בה"ג והרי"ף והמרדכי). ולדעת כולם הלכה זאת לכל מר כדאית ליה, אינה אלא מדרבנן.

והטור והשו"ע כתבו: חוטין שבעוקץ אסורין והם ה' וכו' וראשה האחד מחובר לשדרה וראשי הפצולין נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות ואותן ראשי הפצולין מצויין בחצי הבהמה שלפנים וצריך ליזהר לחטט אחריהם (יו"ד ס' ס"ד סעיף י"ג). מכאן שהוא פוסק כרש"י בפירוש חוטי דכפלא. וזה סותר למה שפסק בהלכות דם כלשון הרמב"ם: חוטי הלב וחוטי היד וחוטי העוקץ וכו'. כולן אסורין משום דם (שם ס' ס"ה סעיף א).

והדרישה תירץ: דלא כתב הטור דכולן אסורים משום דם אלא על יתר החוטין אבל חוטי העוקץ אסורים להטור משום חלב (דרישה שם ס"ק ד סימן ס"ה) ואין דעתי מתישבת בזה משום דתירוץ כזה אי אפשר לאומרו אפילו על צד הדחק במקום שכלל בסוף כולן אסורין משום דם.

והנה הפר"ח כתב: פירוש עוקץ הוא עוקץ הזנב והוא בחציו של אחור ונמשכים החוטים בחצי של פנים, וזהו שכתב המחבר וכו' והמחבר כאן נמשך אחר פירוש רש"י (שם ס"ד סעיף כ'), ודבריו תמוהים מאד בעיני שהוא עירב שני הפרושים יחד, שהרי רגמ"ה ז"ל הוא דפירש שעוקץ הוא או הזנב או האליה, ולפירוש זה אין חוטין אלה נמשכים לצד פנים, ולרש"י אין חוטין אלה נוגעים בצד האליה אלא כולם הם לצד החזה וראשם בשדרה שלצד פנים.

ובאמת הרמ"א חולק על מרן המחבר וכתב: פירוש הוא הנקרא בלשון המקרא עצה והוא קצה השדרה (שם סעיף יג).

ולע"ד נראה שהטור והשו"ע סוברים להלכה כפירוש רגמ"ה שחוטי דכפלא הם חוטי העוקץ של הזנב או האליה, וכן פסקו הטור והשו"ע: האליה מותרת ובלבד שינקר ממנה לצד פנים. ונקור זה הוא הוצאת החוטים שבאליה או בזנב לצד פנים שהם נמשכים מעוקץ היינו העצה שקרוי הנקא שהוא קצה חוט השדרה שלצד הזנב. אלא שבכל זאת חששו להחמיר כפירוש רש"י לנקר גם החוטים שבצלעות הקדמיים שמתפצלים לצד החזה, וכמו שגם התוס' אעפ"י שהם מפרשים חוטי דכפלא על חוטים שבכסלים, כתבו: וצריך ליזהר אותם הקונים חלק של פנים לחטט אחריהם. וכן פסקו כדברי הרמב"ם לנקר החוטין שבעוקץ והיינו חוטים שלצד הזנב משום דם, דהואיל ואסורי חלב ודם הם חמורין בענשם צריך לחוש לכל הדעות אפילו באיסורים שהם דרבנן.

ולמעשה, לדידן שקבלנו דעת מרן, אנו צריכים לחטט ולהוציא חוטין אלה שלצד הפנים משום חלב וכן אלה שלצד העוקץ משום דם. ברם חטוט זה הנאמר בחוטי דכפלא אינו דומה לזה שנאמר בגיד הנשה אלא צריך לחטט אחריהם למצוא את החוטין ולהוציאם לבדם, שהרי מדין תורה מותרים הם בהחלט דחלב אסרה תורה ולא חוטים בכל מקום שהם, ורבנן החמירו עליהם להוציא את החוטין ולא יותר, וכן כתב הר"ן ז"ל [ברי"ף דף לא ד"ה בעי לחיטוטי]: ואחרים כתבו דלאו למימרא דאזיל ומחטט להו עד מקום שהן כלין, דהא בליעי בבשר ומותרין, אלא לפי שהן חוטין דקין הרבה קאמר דבעי לחטוטי בתרייהו עד שימצא מנינו שלם (הר"ן פג"ה). ומסתברא כוותיהו משום דאפילו אם הם נראים בחוץ מותרים דחוטין לאו היינו חלב, ומכל שכן כשהם בלועים בבשר, שכל חלב הבלוע בבשר הוא שומן ולא חלב, הלכך בנקור הגידין עצמן סגי.

מהאמור ומדובר למדנו לקיים מנהג המנקרים הספרדים שמנקרים הצלעות וי"א שהן הראשונות מצד הירך הנקראים טבאן על ידי נקור הבשר הכפול שעליהם ובזה מוציאים את כל ראשי הגידים שבצלעות. ובזה מקיימים נקור חוטי דכפלא כפירוש רש"י. ונראה שנקראו בשם זה משום בשר הכפול שעליהן וחוטין אלה הם שמתפצלים ועולים לצד החזה לכן צריך לנקר חוטין שבצלעות העליונות להם שכנגד החזה.

ובצלעות י"ב וי"ג שנקראים פלדא מחטטין את כל הגידין עד חוליות השדרא שזה הנקרא הנקא עד השדרא, ובזה מקיימים דעת הרמב"ם ודעמיה שמפרש חוטי דכפלא חוטין שבתוך הכסלים שזה הוא מקום העגבות מבפנים שהוא מכוון לצלעות י"ב וי"ג שהם סמוכים לעצם העצה שהוא ההנקא, ובהסרת החוטין סגי ואין צריך לחטט אחריהם אלא למצוא מנינם ולהסירם. ובודאי מנהג זה נעשה עפ"י הוראת חכם, ואין לשנות מנהגם.