סימן ז

(ליו"ד סי' ס"ט).

מליחת בשר במלח מזוקק משני חמרים חריפים

 

ט"ו טבת תשר"ת

להרב הגאון המפורסם בקי בחדרי תורה כקש"ת מוהר"ר טוביא יהודה טביומי יצ"ו שוכט"ס.

 

נתכבדתי בקונטריסו היקר ובו שאלת חכם בדין מי שאסר עליו הרופא מסבת בריאות לאכול כל דבר המלוח במלח טבעי, ולא הותר לו לאכול אלא מלוח במלח מזוקק משני חומרים חריפים שבו לבטל חריפותו, אבל לא טעם המלח שבו, ולפי זה נפל הספק בדבר אם מלח זה מוציא את הבשר מידי דמו.

ומע"כ פלפל בחכמה כיד ה' הטובה עליו ובסוף דבריו אסיק לדינא להתיר מליחה זאת בתנאי שיפזר מלח הרבה עד שלא יהיה נאכל מחמת מלחו ולהטיל בשר זה אחרי מליחתו לתוך קדרת מים כשהיא מבשלת, ויותר בשר זה מדין חליטה שמתבשל בששים כדין בשר שלא נמלח במאי דנפק מיניה משערינן.

מענותנותיה דמר פנה אל האזוב לעיין בשאלה זו והנני נמצא לאשר בקשני לענות אף אני חלקי לפי קוצר השגתי בעזרת ה' צור ישועתי, ואען ואומר:

א. יסוד האש שבמלח

בעיקר דין מליחה גרסינן בגמ': אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וכו' במתניתא תני מדיח ומולח ומדיח רב דימי מלח ליה במילחא גללניתא ומנפיץ ליה (חולין קי"ג), מכאן למדנו שטבעו של המלח הוא להפליט הדם או כל דבר לח הבלוע בגוף אותו הבשר שזורקין עליו מלח וזהו טעם העבוד שהמלח מפליט כל הלחות שבו ומיבשו, ומסתברא שפעולה זאת נובעת מיסוד האש שבו שהוא מחמם כל דבר הטמון בתוכו או סמוך אליו וכדאמרינן אין טומנין [לא בגפת ולא בזבל לא במלח] ולא בסיד ולא בחול בין לחין בין יבשין (שבת פ"ד מ"א). והיינו משום שהמלח מוסיף הבל בכל דבר שהוא נוגע בו וסגולה מיוחדת למלח שהוא מחמם ומפליט כל דבר שהוא נוגע בו.

מכאן נובעת מחלוקת האמוראים בדין מליח אם הוא כרותח, דרבי יוחנן סבר מליח אינו כרותח להבליע את מה שהוא מפליט מהחתיכה האחרת הסמוכה לה משום דכחו של המלח הוא להבעיר את הבשר שהוא נתון בו ואין כחו להבליע גם באחרים משום שאינו מבעבע את הנפלט, ושמואל סבר דמליח הרי הוא כרותח להפליט ולהבליע פליטתו, וקי"ל כוותיה דשמואל, הלכך אם מלח בכלי שאינו מנוקב אסור להשתמש באותו כלי בדבר רותח (ראה חולין קיא ב, ושו"ע יו"ד סי' ס"ט סעיף ט"ז), ועל כל פנים לדברי שניהם המלח מרתיח את הבשר שהוא נתון עליו ובכח רתיחה זו מפליט את דמו.

ב. סגולת המלח במגעו עם הדם

מדברי הרמב"ן למדנו עוד שיש סגולה מיוחדת להמלח בנוגע לדם, שהוא שורף את הדם, ומטעם זה מותר בשר הנמלח אעפ"י שנבלע בו ונשאר בו טעם מלוח, ומשום שהדם נשרף במלח, ומיהו דוקא בדם אמרינן הכי, אבל בשומן איסור ובצירו לא, מכאן למד הר"ן ז"ל להתיר המלח שמולחין בו משום שהדם הנבלע בו הוא נשרף (הר"ן ז"ל חולין קיג א)

ג. שבירת כח האש שבמלח כשהוא נמס במים או הבשר.

אולם סברא זו נסתרת לכאורה ממאי דאמרינן: רב דימי מלח ליה במילחא דגללניתא ומנפץ לה. ולסברת הרמב"ן והר"ן נפוץ זה למה, השתא המלח עצמו מותר להשתמש בו ומהיכא תיתי לאסור הבשר שעמו, אולם אחר העיון נראה דאין זו סתירה דקושטא הוא כי הדם נשרף מפני המלח, אבל אין הדברים הללו אמורים אלא באותו מלח שנתך לגמרי וחדר לתוך הבשר, אבל המלח שנשאר עדין בעינו אינו שורף הדם שנפלט מהבשר ונשאר על גבו, שהרי עינינו הרואות טפות הדם שעל הבשר שהם בעינם ותוקפם, מאי אמרת כאשר יותך מלח זה עם המים בזמן הדחה ישרף הבשר, זה אינו, משום שהמלח כשפוגע במים תשש כח השורף שבו, וכן כתב הש"ך משם הרשב"א וז"ל: ינפץ מעליו המלח שאם יניחו עם מלחו בכלי שאינו מנוקב עם המים נמצא המים שוברים כח פליטת הבשר ונמצא הדם שעם הבשר ועם המלח חוזר ונבלע בתוכו (ש"ך סי' ס"ט ס"ק כ"ז), וכן מתפרשים דברי הראב"ד ז"ל שפרש: מי שאינו מולח במלחא גללניתא צריך להדיחו בכלי מנוקב יפה יפה כדי שלא יחזור ויבלע בו הדם הנבלע במלח שהוא נמחה עכשיו במים. ורב דימי מנהרדעא דמלח במלחא גללניתא ומנפץ לה. ואחר כך מדיח אפילו בכלי שאינו מנוקב, דאין כאן אלא טפת דם שעל פניו ואינה כדי לאסור את הבשר דצונן הוא דפורתא בטיל לגמרי (הר"ן שם), והדברים כפשטן קשים להולמם, דמאי כחה דמלח גללניתא להתיר, והלא כשיהיה נמחה במים יחזור ויבלע הדם הנבלע במלח, אלא ודאי הראב"ד מפרש דגללניתא היינו מלח שהוא קשה כאבן (עיין ערוך השלם ערך גלד), והלכך היא מפליטה ואינה בולעת, ולכן אין בבשר שנמלח בו אלא טיפת דם שעל פניו, ואין בה כדי לאסור את הבשר, אבל מלחא שאינה גללניתא היא בולעת ומפלטת, הלכך כל זמן שאינה נמחית במים אינה אוסרת הבלוע בה, אבל משנמחית במים בטל כח השריפה וחוזר הדם שבה להיות נבלעת בבשר שיצא ממנה. וכן צריך לומר לדעת רש"י שכתב: אבל מלח דקה אין צריך לנפץ שהיא נתכת מעצמה (חולין שם), וקשה דאדרבה משום שהיא נתכת מעצמה לא יועיל לה נפוץ, אלא ודאי דרש"י סובר כהרמב"ן ור"ן דכשהיא נתכת שורפת הדם שעמה בהתכתה, כדוגמת הסיד שבשעה שהוא נתך הוא מרתיח ומוציא הבל, והיינו כשנתכת מעצמה, אבל כשנתכת במים תש כח שריפתה.

וגם דברי מרן מוכיחים כן שכתב: קודם שיתן הבשר בכלי שמדיחו בו ינפץ מעליו המלח שעליו או ישטפנו במים ואח"כ יתן הבשר בכלי שמדיחין בו, אם לא נפץ המלח שעליו ולא שטפו אין לאסור, כי המים שבכלי מבטלין כח המלח (סי' ס"ט סעיף ז' ח'). דוק ותשכח שדקדק מרן ז"ל לומר מבטלין כח המלח, ולא אמר מבטלין המלח, והיינו כמו שכתבנו דאע"ג דהמלח מרובה על המים ואין במים כדי לבטלו והיה מן הדין לאוסרו: דכיון דלא ידעינן כמה בלע בכוליה משערינן (יו"ד סי' ס"ט סעיף ט'). מכל מקום כיון שהמלח נמחה במים בטל כח השריפה שבו ואין בו אלא דין צונן, ולכן אין המים הבלועים מדם חוזרים ונבלעים בבשר, וזהו שהוסיף רמ"א וכתב: ואפילו המים מועטים מכל מקום מבטלין כח הציר (שם). [סעיף ח, בהגהה].

מכאן אנו למדים שטעם המלח וכח השריפה שבו אינם קשורים זה בזה, ומשכחת לה שיהיה דבר מלוח עד כדי שאינו נאכל מחמת מלחו, ובכל זאת לא יהיה בו כח שורף, שהרי בשר שאינו מנופץ שהדיחו במים מועטים נעשים המים מלוחים עד שאינם נאכלים מחמת מלחם, ובכל זאת אינם כרותח משום דתש כח השורף שבמלח כשהוא נמחה במים, ככח האש שמים מכבין אותו.

סברות אלה שנשמעו מבית מדרשם של הרמב"ן והרשב"א לא תהיינה זרות בעיניך שהן לקוחות ומאומתות מחזיונות מי הים במליחתן, למרות זה שאינן ראוים לשתיה מחמת מלחן בכל זאת אינן שורפין, ורק אחרי התאדות המים בכח חום האש מתגבש המלח ונעשה כח שורף ומרתיח עד כדי הפלטה והבלעה לכל מר כדאית ליה, וכן הוא הדבר במלח הנמצא במקום רטוב שהוא הולך ונמס ומחליש את כח הבוער שבו.

מכאן מתאמתת סברת הרמב"ן דהמלח כשהוא מתערב בבשר מתוך שהוא נמס לתוכו ופולט על ידי כך את חומו, שורף את הדם, ולא שומן האיסור ולא צירו שהוא ממשות האיסור.

ד. פעולת המליחה

מכאן אנו למדין פתרון לחקירת הפרי מגדים ז"ל דכתב: העיקר השני הוא להבין פעולת המליחה מה היא עושה אם מוציאה כל הדם עד שלא נשאר שום משהו תוך חתיכה, ומה שיוצא אח"כ מוהל ולא דם הוא, או דאין מוציא כל הדם ונשאר קצת בתוכה, ומכל מקום כשנותנו במים קרים בתבשיל קודם שתרגיש החתיכה חום המים נתקשה שוב הדם ואינו יוצא (פר"מ בפתיחה להלכות מליחה). ולפי מ"ש הדבר ברור דפעולות המליחה היא כפולה, הפלטת הדם שיוצא מחמת כח שריפת המלח, ושריפת הדם שנשאר אצור בתוכו. וכ"כ הרשב"א במשמרת הבית: שמליחה מוציאה הכל ומוהל נשאר ולא דם (פר"מ שם). והיינו משום שנשרף הדם ונעשה מוהל.

שוב ראית בספר חות דעת שכתב בטבעו של מלח נגד הדם כך הוא למשוך הדם אצלו (חו"ד ביאורים סי' ס"ט סעיף א'), ולע"ד אין זה מחוור, דאדרבה דרכו של מלח לדחות הדם ולא למושכו אליו, וזהו ההבדל בין נורא למלחא, דנורא משאב שאיב, ומלחא להיפך מפלט פליט, ומחלוקתם של רבי יוחנן ושמואל הוא לענין הבלעה ביותר מכדי קליפה, דרבי יוחנן סבר מליח אינו כרותח, משום דרותח על ידי בעבוע הרוטב מבליע, משא"כ במלח, ושמואל סבר דמלח מרובה עד שאינו נאכל מחמת מלחו כחו להפליט ולהבליע כרוטב רותח וזה ברור לע"ד, וראיתי בדברי מעכ"ת שפלפל בחכמה ותבונה בדברי חו"ד וערבים עלי מאד דברי דודים שנאמרו בעיון רב וסברא נכונה. ישר חיליה לאורייתא.

מהאמור ומדובר מתברר שיסודות החריפים שבמלח הם הם כח האש שבו שעל ידם מפליט הדם הבורח מן האש השורף אותו, ושורף את אותו הדם שהמלח נמס בו. ומעתה בשאלה בנדון דידן במלח שהוצאו ממנו יסודותיו החריפים, מסתברא לומר שבטל ממנו כח ההפלטה והשריפה ואינו מוציא את הבשר מידי דמו אפילו אם אינו נאכל מחמת מלחו, וכדכתיבנא.

ה. מליחה במלח דקה

הרמב"ם ז"ל פסק: אין מולחין אלא במלח עבה כחול הגס שהמלח דק כקמח יבלע בבשר ולא יוציא דם וצריך לנפץ הבשר מן המלח ואח"כ ידיחנו (ה' מאכלות אסורות פ"ו ה' י"א).

והנה הרמב"ם למד דין זה ממ"ש בגמ': רב דימי מנהרדעא מלח ליה במלחא גללניתא ומנפץ ליה וסובר הרמב"ם שעובדא זאת באה ללמד שאין הבשר יוצא מידי דמו אלא במלח גס ונפוץ אחריו וטעמא דידיה הוא משום דמלח הגס חודר לעומק הבשר ומפליט את הדם שאינו נוגע בו, אבל מלח הדק אינו שורף אלא מקום מגעו, דכיון שהתפורר נחלש כחו. והרא"ש ז"ל דחה סברה אלימתא זו בקל וכתב: ולא מסתבר, דיותר שהוא דק המלח יותר מתפזר על הבשר ופועל להוציא את הדם כי הוא נדבק בו (הרא"ש פרק כל הבשר ס"ק מ"ז).

ולע"ד אין זו אלא תשובה שלא ממין הטענה, דקושטא הוא שהמלח מתפזר יותר, אבל מטעם זה נחלש בפעולתו, ולהלכה פסק מרן ז"ל: לא ימלח במלח דקה כקמח ולא במלח גסה ביותר (יו"ד סי' ס"ט סעיף ג), ומדבריהם מוכח שאפילו אם מלחו עד כדי שאינו נאכל מחמת מלחו נמי אין הבשר יוצא מידי דמו במלח דק, שהרי שעור מליחה לדעתם הוא עד כדי שלא יהיה ראוי לאוכלו מחמת מלחו, ובזה הוא שאמרו שלא ימלח במלח דקה והיינו לעכובא, וכדאמרן. ורמ"א הוא שהיקל בדיעבד במלח דק, ובכל אופן ראוי לחוש לדברי הרמב"ם ומרן המחבר לכתחלה.

מטעם זה חושש אני מאד להתיר מליחת הבשר על ידי מלח זה שניטל החריפות שבו, ואין לומר שלגבי חולה זה נחשב כדיעבד הואיל ויש לו תקנה אחרת כמו שפסק מרן ז"ל: במקום שאין מלח מצוי יצלו הבשר עד שיזוב כל דמו ואחר כך יבשלוהו (שם סי' ס"ט סעיף כ"א).

וכן נלע"ד להורות לחולים כאלה שאסור להם מטעם בריאות לאכול מלח כבריתו אלא אחרי שיוציאו ממנו יסודי החריפות שבהם, שיצלו את הבשר כדי חצי צלייתו, ואח"כ יבשלוהו כרצונם בנתינת מלח רפואי זה, ויערב להם בשר זה ערבות גופנית ונפשית גם יחד, והנלע"ד כתבתי.