סימן יא

(ליו"ד סימן צ"ח).

בשר שלא נמלח שנפל לתוך קדירה שמבשלין בה בשר כשר ונשפך ממנה ואין ידוע אם היה בה ששים

 

י"ח טבת תרצ"ז

שלמא רבא מן שמיא לכבוד האי גברא רבה הרה"ג הגדול מוהר"ר יהונתן הלוי אייבעשיבץ יצ"ו. מו"ץ בעית"ו וארשה.

 

נתכבדתי בקבלת קונטרסו החשוב "שער יהונתן" שבו פלפל בחכמה בספקא דדינא בדין בשר טריפה שלא נמלחה שנפלה לתוך קדירה שמבשלין בה בשר כשר ונשפך ממנה ואין ידוע אם היה בה ששים, ונסתפק מעכ"ת מה דינו של תבשיל זה, כי מצד אסור טריפה ודאי אמרינן סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו והוה ספק דרבנן ולקולא, ולענין הרוטב תליא במחלוקת הט"ז [סק"ה] והש"ך [סק"ח] (יו"ד סי' צח), אבל מצד איסור דם דהוה אינו מינו עם החתיכות, הוה ספקא דאורייתא ולחומרא, ואף דהוה דם שבשלו דאינו אסור אלא מדרבנן לדעת הרבה פוסקים מכל מקום הוה דם מן הטרפה ואסור מדאורייתא והוה אינו מינו עם הבשר והוה ספקא דאורייתא לחומרא.

ופשיט לה מעכ"ת להתיר מספק ספקא והסתמך על מ"ש המרדכי [סימן תרע"א] (בפרק גיד הנשה בשם מהר"מ מרוטנבורג) דציר נבלה וטריפה הוה רק מדרבנן כמו ציר דגים, ואף דאנן לא קי"ל כהמרדכי בזה וכמ"ש הפר"ח (בסי' ע' ס"ק י"ח) מכל מקום כיון דבלא"ה יש ספק אם היה ששים שפיר יש לצרף דעת המרדכי לספק ספקא ואמרינן שמא היה ששים ואם תמצי לומר שלא היה ששים שמא ציר טריפה אינו אסור אלא מדרבנן ושוב הוה ספק דרבנן ולקולא עד כאן תורף דבריו.

ומענותנותיה דמעלת כבוד תורתו בקשני לעיין בהלכה זו ולחוות דעתי הדלה, ואם אמנם ראיתי בקונטריסו זה שרבנים גדולים דנו בשאלה זו לכל פרטיה בכל זאת למלאת רצונו אענה אף אני חלקי לפי קוצר השגתי ואומר בצדדי הספק שהציע מעכ"ת.

בעצם הדבר מעכ"ת פשיטא ליה שדם שבשלו פקע ממנו רק אסור דם, אבל אסור טרפה שבו נשאר באסורו מדאורייתא.

וע"ז השיב הגאון מהרד"ך יצ"ו שלפי מ"ש בשו"ת הרי"מ בטעם דם שבשלו שמותר מדאורייתא משום דהבישול פוגם הדם והאוכל נהנה ממנו שלא כדרך הנאתו, ומטעם זה פקע ממנו גם איסור טרפה.

והנה ספר שו"ת הרי"מ אינו נמצא אצלי לעיין בו בדבריו, אבל מכל מקום נלע"ד שטעם מחודש זה הוא מופרך מעיקרו, דלא מצאנו שדם מבושל הוא נפגם עד כדי כך שאינו ראוי לאכילה. ומפורש מצאנו להיפך דכיון דאקפיה אחשובי אחשביה, והיינו אפילו כשהקפהו על ידי האור, וכדפרש"י: הקפה את הדם הקרישו ע"ג האור. (חולין קכ). ומגופה דסוגין מוכח כן שהרי רבי יהודה אמר בשם זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו, ובודאי שדם מלוח אינו נפסל לאכילה, ובכל זאת אינו עובר עליו, והיינו מטעם דמליח הרי הוא כרותח ונפסל לזריקה ויצא מתורת דם וכדכתב רש"י, וכן מוכח ממ"ש בסוגין לחלק בין דם שהקפהו בחמה לדם שהקפהו באור, משום דבאור לא הדר בחמה הדר ולא משני דבאור נפסל מאכילה ובחמה לא נפסל (שם מנחות כא א).

והנה בשיטה מקובצת [מנחות כא א, אות א] (בגליון שם) כתב: באור לא הדר לאו דוקא, דלאו בהכי תליא מילתא, אלא כלומר באור לא חזיא למילתא, בחמה חזיא למילתא, ע"כ. וגם לפירוש זה אין זה משום שנפסל אלא דלא חזיא לקרבן וכמ"ש רש"י.

ואולם לקושטא דמילתא נלע"ד דלישנא דגמ' הוא דוקא דבחמה הדרא כמו שהיתה ע"י קרור. ואי אפשר לפרש דבחמה חזיא למילתא ובאור לא משום דהיא גופה צריכה למוד דאימא דבשול באור ובחמה דינה שוה לחייב עליהם ככל האיסורים שבתורה, ולכן הוצרך התרצן לחלק דבחמה כיון שלא נעשה שנוי בגופו של דם לא נפסל להקרבה, אבל באור שנשתנה בגופו נפסל להקרבה.

ויותר מזה מצאנו בסוגין דהוה ס"ד לומר שדם שהקפה בחמה ואפילו דם שנקרש ואכלו אינו עובר עליו משום דהואיל ונדחה נדחה, אלא דמסקנא דתלמודין לא סבר כן משום שגם דם שקרש ראוי להקרבה בחטאות החצוניות דולקח ונתן אמר רחמנא והאי בר לקיחה ונתינה הוא.

הרי לך מפורש שאסור דם קשור בהכשרת הדם להקרבה. ולא ידעתי מי דחקו להרי"ם ז"ל לחדש טעם זה מדעתו, והלא מצאנו מפורש בדברי רש"י ז"ל שכתב: דם שבשלו אינו עובר עליו בין דחולין בין דקדשים דהא לא חייביה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה ודם קדשים משבשלו לא חזי למילתיה ונפיק מתורת דם (מנחות כא).

ולפי זה שפיר יש לומר שדם טרפה שבשלו אסור משום טרפה, וכדכתב מעכ"ת, והנה הגאון מהרד"ך הביא סייעתא לדברי הרי"ם מדתנן: חומר בחלב מבדם שהחלב מועלין בו וכו' מה שאין כן בדם (חולין קכ א) ואם איתא שדם שבשלו מותר מדאורייתא ליתנו נמי שהחלב אסור במבושל מה שאין כן בדם. ומדלא תני הכי שמע מינה שהיתר הדם הוא משום שנפסל מאכילה, והוא הדין לחלב שנפסל אינו אסור.

אבל לע"ד אין זו ראיה לסתור דעת הסוברים שדם שבשלו אינו עובר עליו, והואיל ולדעתם לא אסרה התורה דם מבושל אין לומר חומר בחלב מבדם אלא על מה שאסרה התורה, דהיינו דם חי שאסרה התורה.

ולפי"ז הדרא סברת מעכ"ת לדוכתא לומר שדם מבושל של טרפה אסור משום טרפותו. אולם אני מסתפק מצד אחר אם יש אסור טרפה בדם, דהואיל וקפיד קרא וכתב: ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. יש לומר דלא אסרה תורה אלא בשר שהוא ראוי לאכילה ולא דם שאינו ראוי לאכילה, וראיה לזה ממ"ש הר"ן ז"ל עלה דמאי דגרס בגמ' בדין שליל הנמצא בבהמה דאף למאן דמתיר בחלבו אוסר בדמו: דהיינו טעמא דליכא שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא דבר אוכלא כגון חלב וגיד הנשה, דתאכלו כתיב, אבל דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריותא דכל בבהמה תאכלו, דאע"ג דאשכחן אכילה גבי דם אפילו הכי הכא כיון דאיכא לאוקמי אמידי דבר אכילה לא מוקמינן ליה אדם (חולין עד).

אף אנו נאמר לענין טרפה שנאמר בה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, כיון דאיכא לאוקמי אבשר שהוא בר אכילה לא מוקמינן ליה אדם שהוא משקה.

ואל תשיבני מדין רוטב ומוהל של טרפה, משום דאלה הם משקין היוצאים מהבשר והם הם בשר גופה, משא"כ דם שהוא דבר מיוחד יש לומר שאינו בכלל בשר, וראיה לדבר מדכתב הרמב"ם ז"ל: כל מאכל היוצא ממין מן המינין שלוקין על אכילתן הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה כגון חלב בהמה וחיה הטמאין וביצי עוף הטמאים שנאמר ואת בת היענה זו ביצתה, והוא הדין לכל האסור כיענה ולכל הדומים לביצה, אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו, על בשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה והחלב (ה' מאכלות אסורות פ"ג ה' א' וה' ו'). הא למדת שלא נאסרו החלב והביצים אלא משום שהם יוצאים מגופו של המין האסור מדכתיב ואת בת היענה, ואין לוקין עליהם משום דכתיב מבשרם לא תאכלו דחלב וביצים אינם נקראים בשר.

דון מינה לאיסור דם טרפה הואיל ונאמר בו ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ואינו יוצא מגוף המין הטמא אלא הוא גוף בפני עצמו וקרא מלא דבר הכתוב כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר הלכך אינו נאסר מדין בשר בשדה טרפה לא תאכלו דדם לאו בשר הוא ואינו מתרבה מבת היענה משום שדם אינו יוצא מגוף מין האסור אלא הוא דבר בפני עצמו, וכדאמרינן בגמ' לענין בשר בחלב: דם לא גדי הוא (חולין קיג ב) וכ"כ התוס' (פסחים כב א) ד"ה והרי, וז"ל: דבלא רבוי לא חשיב דם כבשר. ועי' עוד מנחות ק"ד תד"ה הואיל. ועוד יש לומר שאין אסור טרפה בדם מטעם אין איסור חל על איסור. שהרי איסור דם חל משעת הויתה של הבהמה ואיסור טרפה הוא איסור שנתחדש משעה שנטרפה, וראיה לדבר מדאצטריך קרא לגבי חלב ללמוד שחל עליו אסור טרפה ונבלה וכדגרסינן בגמ': חלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו, אמרה תורה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב יבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב. ופרש"י: התורה אמרה דחייב בשני לאוין משום לאו דחלב ומשום לאו דטרפה. דלא תימא אין איסור נבלה וטרפה חלין על איסור חלב שקדם לכולם (זבחים ע, חולין לז).

מכאן אנו למדים שבאיסור דם שלא ריבה הכתוב לא אתי איסור טרפה ונבילה וחל אאיסור דם.

ומטעם זה פסק הרמב"ם ז"ל: המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהם בחלב לוקה על בשולו ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב שאין איסור בשר בחלב חל על איסור נבלה או איסור חלב, שאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ולא איסור בבת אחת (ה' מאכלות אסורות פ"ט הלכה ס).

הוא הדין והוא הטעם לענין דם, לא אתי איסור טרפה ונבלה וחייל על איסור דם שקדם להם. (עיין פסחים כב. תוס' ד"ה והרי דם).

מכל זה נראה ברור לע"ד שאין בדם איסור טרפה, אי משום דדם לא בשר הוא וקרא כתיב ובשר בשדה טרפה, ואי משום שאין איסור טרפה חייל על איסור דם. שו"ר בדברי מהרד"ך (שער יהונתן ד' ט'), שהביא דברי מהרש"א ז"ל להקשות ע"ד התוס' למאי דאסיקו אדעתיהו לומר דבהמה בחייה עומדת באיסור שאינה זבוחה, דא"כ היכי משכחת לה איסור חלב ואיסור טרפה דחיילו על איסור שאינה זבוחה דקיימא במעי האם, ותירץ די"ל דמשכחת לה איסור חלב או טרפה בזבוחה דפקע ליה איסור שאינה זבוחה בשחיטתה וחלו אז איסור חלב או טרפה שהיתה לה בחייה. (עיין שבועות כד תד"ה האוכל), ומזה יוצא לידון דאין איסור דם בטרפה. דבשעה שנולד בבהמה לא היתה טרפה כלל דאין איסור טרפה חל על איסור דאינה זבוחה, ולאחר שנשחטה הבהמה וחל עליה איסור טרפה מכל מקום אין שייך לאסור הדם מחמת עשה דהטמאים דהיוצא מן הטרפה אסור, דהא בשעה שיצא מן הבהמה לא היה על הבהמה שם טרפה ולאחר שחל על הבהמה שם טרפה דהיינו אחר שחיטה שוב הדם כנוס ועומד הוא ולא הוי יוצא מן הטרפה כלל עכת"ד.

ודבריו בלתי מובנים לי כלל, דאף אם נקבל דברי מהרש"א ז"ל דאסור חלב וטרפה חלים רק אחר שחיטה, אין להתירו משום שהדם כנוס ועומד הוא, דאכתי סוף סוף יוצא מן הבהמה ומה לי שעתה הוא כנוס.

דברי מהרש"א עצמו צריך לי עיון שהרי אמרו: אכל חלב מן החי מן הטרפה חייב, ר"י אמר חייב שתים ואמרי לה חייב שלש משום אבר מן החי משום חלב ומשום טרפה חולין קג).

הרי לך מפורש דאיסור טרפה וחלב חיילי מחיים. הלכך צ"ל כמו שתרצו התוס' (שם) דקרא דוזבחת לא אתא לאסור אלא בא להתיר איסור ופירש לך דבשחיטה שריא לא בנחירה אלא כדקימא קימא, (שבועות שם). [כא ב]

אלא מצד אחר אין איסור טרפה חייל על איסור דם מטעמא אין איסור חל על איסור וכדאמרן, אולם עדין נשאר לנו מקום עיון דאע"ג דאין אסור טרפה חל על איסור דם, היינו לומר שאינו לוקה עליו אבל איסור מיהא איכא, ובזה יפה כתב הגאון מהרד"ך דאיסור קל אינו חל על איסור חמור לגמרי ולמד זה ממ"ש התוס' (יבמות לג ד"ה אלא) דלא חייל איסור נבילה על איסור מעילה דחמיר מיניה. ולפי"ז יוצא לדין שדם של טרפה אין בו איסור אלא משום דם ולא איסור טרפה.

דם שבשלו

גרסינן בגמ': אמר זעירי אמר ר"ח דם שבשלו אינו עובר עליו, ופרש"י: דהא לא חייבה תורה אלא על דם הראוי לכפרה. ובגמ' מוקי מילתיה דזעירי בחטאות הפנימיות דאמר קרא וטבל והזה והאי לאו בר הזאה הוא, אבל בחטאות החיצוניות דגם מבושל חזי לכפרה דכתיב בה ולקח ונתן אם אכל דם מבושל לוקה. וכן פירש רש"י: כאן בחטאות החצוניות הא דקתני הקפה את הדם בחמה ואכלו חייב והוא הדין לשל חולין הואיל וראוי לכפרה בקדשים, והא דאמר זעירי אינו עובר עליו בחטאות הפנימיות כגון פרים ושעירים הנשרפים (מנחות כא). ודברי רש"י ז"ל צריכים ביאור דמדבריו משמע דדם חולין שבשלו עובר עליו ולא אמר זעירי דאינו עובר עליו אלא בחטאות הפנימיות. דמאי סברה היא זו, ולא יהיה חטאות הפנימיות. גרוע מחולין דעובר עליו, וצ"ל לפירושו דאינו עובר עליו דקאמר היינו משום איסור אכילת קדשים, דלא תימא דכיון דקדשים הוא איסור מוסיף חל על איסור דם, אלא הואיל ולא חזי לכפרה אין איסור מוקדשין חל עליו לחייב עליו גם משום אכילת קדשים, אבל איסור דם עצמו חל כשהוא מבושל בחולין וכל שכן במוקדשים.

ולפי"ז יוצא דליכא מאן דאמר דם חולין שבשלו אינו עובר עליו. אבל התוס' כתבו דבשלו באור כולי עלמא לא פליגי דאינו עובר עליו, והא דמחלק הכא בין חטאות הפנימיות והחצוניות היינו דקפאו בחמה, וכן היא דעת הר"ן (חולין פ' כל הבשר במתני' דהלב קורעין). ועיין עוד ברש"י ותוס' חולין ק"ט ד"ה הלב וק"כ ד"ה הקפה, ולענין הלכה נראה דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם סברי כדעת רש"י דדם שבשלו אסור מדפסקו הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו, לא שנו אלא לב עוף שאין בו כזית אבל לב בהמה אסור. וסתמא משמע דאפילו מבושל נמי בבהמה שיש בו כזית אסור. וכן כתבו הב"י והב"ח דמ"ש הרמב"ם דם שבשלו בחלב פטור ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב (מאכלות אסורות שם) משמע שדוקא משום בשר בחלב הוא שאינו לוקה אבל משם דם לוקה (יו"ד ס' פ"ז ש"ך ס"ק ט"ו), וכן מוכח מדברי הטור שכתב: הלב קורעו ומוציא את דמו. ולא הזכיר החלוקה השנית דלא קרעו אינו עובר עליו, אלא כתב דאם בשלו בלא קריעה אסור ואוסר עד ששים (יו"ד סי' ע"ב), משמע דאסור ועובר עליו.

ומכאן אני תמה על הש"ך דכתב בפשיטות: דם שבשלו אינו אסור אלא מדרבנן (יו"ד סי' ס"ט ס"ק מ"ב וסי' פ"ז ס"ק ט"ו). ולפי מ"ש, רוב הפוסקים הראשונים סוברים שהוא דאורייתא.

והרדב"ז הביא שלש דעות בהלכה זו: א) דדוקא אינו עובר עליו אבל איסורא מדאורייתא יש בו כדין חצי שיעור וזה הוא דעת התוס'. ב) הרמב"ן והרשב"א והר"ן והרא"ה והרבה מן האחרונים סוברים דאין בו איסור כלל אלא איסור דרבנן. ג) דעת רש"י דעובר עליו מדאורייתא וכן נראה דעת הרמב"ם.

ובסוף דבריו מסיק וכתב: כללא דמילתא פלוגתא דרבוותא היא ואיני כדאי להכריע אבל שומר נפשו ירחק ממנו ולא יכניס עצמו למחלוקת באסור כרת. (הרדב"ז החדשות סי' קצ"ט חלק א).

דם טרפה שהתערב בקדרה של בשר כשר ונשפך

אחרי שבררנו עיקרי הלכות דם טרפה ודם שנתבשל, נשוב לדון בשאלה דידן בחתיכת בשר טרפה שלא נמלחה שנפלה לקדרה ונשפך ולא נודע אם היה בה ששים.

והנה ברור הדבר שדם ובשר נקראים שני מינים, שהרי אפילו בשר בכבדא נקראים שני מינים וכמ"ש מרן הב"י (סי' צ"ה ד"ה מצאתי כתוב), וכל שכן דם ובשר, ולפי מה שהוכחנו לדעת גדולי הפוסקים הראשונים דם שבשלו אסור מדאורייתא נמצא שיש כאן תערובת שני איסורים, אחד שהוא מין במינו, ואחד שאינו מינו, וכיון שאין אנו יודעים שיעורו של איסור הדם, בכולה חתיכה משערינן וצריך ששים נגד כולה לבטל שני איסורים שבה. ולא עוד אלא שצריך ששים נגד כל אחד מהם, שאין האיסור מצטרף לבטל איסור שני, ואין לומר בזה סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, שלא נאמר דין זה אלא בתערובת איסור במין ושאינו מינו דהיתר, אבל כשנתערב איסור במינו של היתר ושאינו מינו של איסור, איך נאמר סלק את שאינו מינו של איסור שלא נתבטל, וזה ברור.

מאי אמרת שמא עיקר אסור דם מבושל הוא מדרבנן ומדאורייתא הרי הוא מותר גמור, והשתא דאיכא ספק שמא נתבטל בששים נעשה ספק דרבנן לקולא. זה אינו משום דדם שבשלו הוי ספק דאורייתא, דחיישינן לדעת הפוסקים הסוברים דדם מבושל עובר עליו או לכל הפחות אסור דאורייתא כדין חצי שיעור, וקי"ל ספקא דאורייתא לחומרא ואין כאן אלא ספק אם נתבטל ברוב או לאו.

ועוד נראה לומר בשאלה דידן דאין כאן ספק מעיקרו על איסור הדם שהרי בשעה שנפלה חתיכת הטרפה לתוך הקדרה היה דם חי ואסרה את הקדרה בנפילתה עד שיודע שיש בה ששים לבטלה ומה שנתבשלה אחר כך אינו חוזר להתיר פליטתה. ומטעם זה נראה לי שאין ענין לשאלה דידן עם דעת המרדכי דסובר דציר נבלה וטרפה רק מדרבנן הוא, דהרי בנפלה חתיכה שלא נמלחה לתוך קדרה יש כאן תערובת ממשי של דם שעליה ולא פליטת ציר ואין תערובת זו נתרת אלא כשיודע לנו שהיו ששים כנגדה, וכן פסק מרן ז"ל: בשר שנתבשל בלא מליחה צריך שיהיה בתבשיל ששים כדי לבטלה (יו"ד סי' ס"ט סעיף י"א). ומה שהיתה חתיכה זו טרפה אין זה מרבה היתר אלא מוסיף באיסור. ולכן קדרה זו שנשפך ולא נודע שהיה בה רוב הרי היא כדין נתערב איסור בהיתר שאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו אעפ"י שהוא מאיסורים של דבריהם ואפילו נודע שהיה רובו היתר אם לא נודע שהיה בו ששים אסור (יו"ד סי' צ"ח ס"ג וש"ך סק"ט).

והנלע"ד כתבתי

ובנוגע לשאלתו השניה במי ששמו אלעזר שלום וכן עולה ונקרא בפי כל לאזאר וכתבו אנא אלעזר שלום ולא כתבו דמתקרי לאזאר וכבר נתן הגט ליד האשה. והעלה מעכ"ת להכשיר גט זה. והנני מסכים לדעתו ד"ע כוותיה ומטעמיה.

הנני בברכת שוכט"ס

ובצפיה לישועת ישראל ובנין אריאל