סימן יב

(ליו"ד סימן צ"ח).

דין חצי שיעור אסור מן התורה

 

גרסינן התם: חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה. כיון דחזי לאצטרופי איסורא קא אכיל, ריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה כתיבא ביה (יומא עד א)

סוגיא זאת צריכה עיונא ודיונא, דהנה רבי יוחנן מודה ודאי דאכילה שנאמרה בתורה היא בכזית מהלכה למשה מסיני וכדאמרינן: שעורין וחציצין וכו' הלכה למשה מסיני ואסמכינהו רבנן אקרא דארץ חטה ושעורה ארץ שרוב שיעוריה כזיתים (עירובין דף ד ב), וזו היא הלכה פסוקה שאין עליה חולק, ולפי זה מנין לומר דמשום דחזי לאצטרופי אסור מן התורה במשהו, ובאמת זו היא סברת ר"ל דאמר אכילה כתיבא ביה. והנה הרא"ם בחדושיו על הסמ"ג [מצות לא תעשה ע"ו] כתב: דאכילה כל דהו משמע אלא דאתא הלכתא ואפקיה לקרא ממשמעותיה וסבר רבי יוחנן דלא אתא הלכתא אלא לענין עונשין וכדאמר רבי יוחנן שעורין של עונשין הלכה למשה מסיני (יומא פ א), אבל לענין אסור נקטינן כמשמעותיה דקרא דאכילה בכל דהוא משמע.

אולם פירוש זה אינו הולם לשון הגמרא דאמר בטעמו של רבי יוחנן משום דחזי לאצטרופי, ולדברי הרא"ם אין אנו צריכים לטעם זה אלא שכך דינו מדאורייתא מלשון אכילה. והנה הרא"ם נדחק לפרש דהכי קאמר: מאי טעמא דרבי יוחנן דלא מוקי הלכתא לאסורא כמו שמוקי לה לעונשין, ומתרץ משום דחזי לאצטרופי לעונשין, ואין פירוש זה מתישב על הדעת שהרי הלכה למשה מסיני אינה מסורה בידינו לפרשה, אלא מקובלת בלשונה ובכתבה, ואם נאמרה רק לעונשין אין לנו להרחיבה גם לאסורין, ולפי זה אין אנו צריכים לטעמא דחזי לאצטרופי. ולאידך גיסא קשה לפי דברי הרא"ם מאי טעמא דר"ל דאמר אכילה כתיבה ביה. ואדרבה מדכתיב אכילה הוא דאמר רבי יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה דהכי קיימא לן מהלכה למשה מסיני דכל לשון אכילה שבתורה אינה פחותה מכזית? שוב ראיתי למשנה למלך דהקשה כן, והוסיף להקשות ע"ד הרא"ם דא"כ יוצא דבמצות עשה אתיא הלכתא ועקריה לקרא מכל וכל, דהא האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום (ה' חמץ ומצה פ"א ה"ז), ועוד הקשה עליו מדין שבועה שהוא איסור שאסר על עצמו, ואם איתא לדברי הרא"ם שורת הדין נותנת לענוש בקרבן אף בפחות מכשיעור שהרי לשון אכילה הוא בכל דהו וסתמו כפירושו לאסור על עצמו גם בחצי שיעור, ונדחק לתרץ דברי הרא"ם דכל הנשבע בסתם דעתו לאסור אכילה על עצמו כדין של תורה היינו איסור בחצי שיעור ועונש בכוליה, אלא שבכל זאת מסיק שדברי הסמ"ג צריכים תלמוד (ה' שבועות פ"ד סעיף א).

ובאמת נראה שרבי יוחנן דאמר שיעור של עונשין הלכה למשה מסיני אינו חולק אדברי רבי חייא בר אשי אמר רב דאמר שיעורין וחציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני, דא"כ יוצא שלענין קיום מצות עשה לא נאמרה הלכה למשה מסיני, ולפי זה אפילו באכילה כל דהו יוצא ידי חובת אכילת מצה או פסח וישיבה בסוכה וכדומה, אלא ודאי רבי יוחנן להוסיף בא, ששיעורין של עונשין נמי נאמרו למשה מסיני, לומר לך שמענישין על פי ההלכה כאלו כתוב בתורה מפורש, או כמ"ש הרש"ש [יומא פ א] דה"ק: שיעורין של עונשים יש להם שיעור, אבל של איסורא אין להם שיעור כלומר שאין שיעור הלמ"מ פוטר אותם אפילו מאיסור מטעם דחזי לאצטרופי (שם ד"ה שיעורין על עונשין).

לפי זה עומדת קושיתנו הראשונה במקומה דמאי אהני לן סברא דחזי לאצטרופי לחדש איסור נגד פירוש הלכה למשה מסיני בשיעורין של עונשין ואיסורין?

לכן נראה לי לומר דפירוש סוגיא זאת כך הוא, רבי יוחנן סובר דהלמ"מ לשיעורין הוא להשלמת השיעור לעונשין, אבל כל חתיכה ממנו הוא אסור, שהרי שם איסור עליו והוא נקרא חֶלֶב דם חמץ במשהו ממנו, כמו שנקרא בשיעור זית, הלכך כיון דחזי לאצטרופי אסור במשהו ממנו, אבל ריש לקיש סובר אכילה כתיבה ביה לומר לך ששיעורי הלמ"מ לא להשלמה נאמרו אלא לעיקר החיוב, כלומר שאין האסור מתחיל מחצי שיעור וגומר בשיעורו השלם, אלא התחלת האסור הוא בשיעורו, מכאן יוצא שמחלוקת זאת היא לכל איסורים שבתורה וכמ"ש: וכי מותר לאפות בפחות מכשיעור, פירש"י שם נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא מיהא איכא דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה (שבת עד א) וכן פסק הרמב"ם ז"ל: המוציא חצי שיעור פטור וכן העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור (ה' שבת פי"ח הלכה כ"ג).

ובזה מתורצת לע"ד קושית הגאון בער אפענהיימער ז"ל לריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה איך משכחת היתר מצטרף לאסור דהיינו חצי זית היתר וחצי זית אסור מצטרפים לכזית לחייב עליו מדאורייתא, והלא חצי שיעור אינו אסור כלל מן התורה ומותר לאוכלו ואיך נקרא עליו שם איסור לומר היתר מצטרף לאסור, והלא אין כאן שם איסור כלל. והנה מרן הגאון שדי חמד ז"ל כתב לתרץ זאת עפ"י מ"ש בירושלמי: מודה רשב"ל בעתיד להשלים [ירושלמי תרומ' פ"ו הל' א] (דף לא עמוד א), ולפי זה אפשר לומר דלר"ל מה שהיתר מצטרף לאסור היינו בדעתו להשלים דבזה ודאי אסור דאורייתא הוא, ואם משלימו בהיתר הרי גם הוא מצטרף להחצי זית שאכל בתחלה ועל דעת להשלימו דחשיב איסור תורה כאמור, (שדי חמד כללים מערכת ח' כלל ד' ד"ה עוד).

ולע"ד לא מסתבר לי לומר דצירוף חצי זית של היתר חשוב כעתיד להשלים, אדרבה איפכא מסתברא דכיון דצירף היתר לאיסורו הוכיח שאין דעתו להשלים אכילת כזית איסור. אבל באמת אין אני מוצא מקום לקושיא זאת שהרי ודאי ריש לקיש אינו חולק על עיקר סברת רבי יוחנן דחזי לאצטרופי, וכמו שפירשתי שהרי כל חתיכה ממנו שם איסור חלב וכיוצא עליו, אלא שהוא סובר שלא חייבה ולא אסרה תורה אלא באכילה שהוא בכזית, והיינו על יסוד הלמ"מ לכל השיעורין שבתורה ובכלל זה גם על אותם האיסורים שאסרה תורה דהיתר מצטרף לאיסור אהניא הלכתא שאין אכילה אלא בכזית, אבל כשאכל כזית בצירוף ההיתר חייב באותם הדברים שרבתה תורה היתר מצטרף לאסור, מכללם של דברים למדנו דלרבי יוחנן עיקר נמוקו הוא מרבויא דכל חלב, וממנו למדנו לכל התורה כולה מסברא דחזי לאצטרופי, מכאן תיובתא למ"ש הגאון נוב"י דבאיסור הקשור בזמן כמו חמץ בפסח, או אכילה ביום הכפורים אם אכל חצי שיעור בסוף יום שביעי של פסח או יום הכפורים אין בו אסור מן התורה דכיון דאין שהות לאכול חצי שיעור השני בזמן אסורו הרי לא חזי לאצטרופי (נודע ביהודה מהדו"ת או"ח סי' נג).

ולע"ד נראה כי חידוש זה אין לו על מה לסמוך והוא מופרך מעיקרו, שאם כן נאמר גם באיסור שאינו תלוי בזמן שלא יהיה בו איסור חצי שיעור אם אין לו אלא חצי שיעור ולא ימצא לו חצי שיעור אחר אלא בשיעור יותר מאכילת פרס או דקאי אתרי עברי דנהרא.

אבל באמת לישנא דרבי יוחנן דחזי לאצטרופי אינו מתפרש בהוראת אפשר, אלא בהוראת ראוי, הלכך אפילו אם אי אפשר לאצטרופי אסור בחצי שיעור, הואיל וחזי לאצטרופי. אולם עדין נשאר מקום עיון בסוגין מדגרסינן התם: איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש אין לי כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה תלמוד לומר כל חלב (יומא עד א) הרי לך מפורש דרבי יוחנן ידע וקביל דרשה זאת דכל חלב לרבות חצי שיעור ולמה ליה לנמק מטעם דחזי לאצטרופי. והתוס' תירצו דאי לאו סברא דחזי לאצטרופי הוא אמינא עיקר קרא לכוי אצטריך וחצי שיעור מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאצטרופי סברא הוא מהאי טעמא דדרשה גמורה היא לחצי שיעור. וכן כתבו התוס' ישנים: דעיקר טעמא דרבי יוחנן הוא מדדריש לקמן רבויא דכל חלב. והר"ן תירץ: דבלא סברא דחזי לאצטרופי לא הוה ילפינן מכל חלב לכל איסורין שבתורה. ומדברי כולם למדנו דאסור חצי שיעור מן התורה הוא מרבויא דכתוב בחלב, וסברא דחזיא לאצטרופי אהניא לעשות דרשה זאת דרשה גמורה וללמוד ממנה לכל האיסורין שבתורה וכדכתיבנא.

מכאן תיובתא גדולה לדברי החכם צבי שכתב דאין איסור חצי שיעור מן התורה אלא באיסור אכילה דילפינן מחלב אבל באיסורי מעשה אין חצי שיעור אסור מן התורה, אי נמי יש לומר דאף בכל האיסורין פחות מכשיעור נמי אסור מן התורה היינו דוקא בעושה מעשה דאחשביה, אבל משהה חמץ פחות מכזית כיון שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו לא אמרינן ביה חזי לאצטרופי (שו"ת חכם צבי סי' פ"ו), ולע"ד חדושיו אלה מופרכים לגמרי שהרי כיון דכל רבויא דכל חלב לחצי שיעור הוא סמוך על סברא דחזי לאצטרופי, מטעם זה ילפינן מחלב גם לאיסורין אחרים וכדכתיבנא, וכן אותיב המל"מ (ה' שבת פי"ח ה' א), וחידושו השני הוא מופרך לע"ד, דחזי לאצטרופי אינו תלוי בדעתו של החוטא אם אחשביה או לאו, אלא הכל תלוי בדחזי לאצטרופי אף על גב דלא אחשביה, ולא נאמר ענין אחשביה אלא בדין שבועה, דאם פירש לאסור עצמו על חצי שיעור חלה עליו שבועתו הואיל ואחשביה, אבל בכל שאר איסורין של אכילה או מעשה התורה החשיבתם באסורא בשיעורם למלקות ובחצי שיעור לאיסורא גרידא. שו"ר בשדי חמד חלק הכללים מערכת ח' כלל ה' וי' שאסף וקבץ דברי הפוסקים האחרונים ע"ד הגנוב"י וחכם צבי, ולע"ד נראה כמו שכתבתי.

והנה הרמב"ם ז"ל פסק: האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל חמץ ואעפ"י כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית, והאוכל פחות מכזית במזיד מלקין אותו. והכ"מ תמה עליו וכתב: למה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין קימא לן חצי שיעור אסור מן התורה. ועוד קשיא לי למה לי פחות מכזית דהא האוכל כל שהוא קיימינן, ואם תאמר לחלק דכל שהוא אסור ולא מכין אותו מכת מרדות ובפחות מכזית יש בו גם מכת מרדות הואיל ונהנה באכילתו א"כ קשה דמה גבול יש בין זה לזה (הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ז), והנה להשגתו הראשונה, תירץ מהרלנ"ח דהואיל ואיסור חצי שיעור מן התורה נלמד מרבויא דכל חלב אין ללמוד ממנו לאסור חמץ דשאני חמץ דהיה לו שעת הכשר הלכך איצטריך קרא דלא יאכל (מל"מ שם).

ולע"ד אין דבריו נהירין לי שהרי הרמב"ם ז"ל עצמו פסק בהלכות שבת דכל מלאכות שבת אסורות בחצי שיעור (ה' שבת פי"ח א'), וכן פסק: מי שנשבע שלא יאכל היום ואכל פחות מכזית הרי הוא כאוכל חצי שיעור (ה' שבועות פ"ד ה"א). והנה הרא"ם ז"ל בתוס' על הסמ"ג ואחריו הנוב"י תירצו דברי הרמב"ם אלה כל אחד לפי דרכו וכבר כתבתי לענ"ד להשיב על דבריהם.

ול"נ לפרש דברי הרמב"ם דהוצרך ללמוד לגבי חמץ מקרא דלא יאכל כדי שלא תאמר הואיל ובחמץ דרשינן מכל מחמצת ללמד שהיתר מצטרף לאסור, לחיוב כרת אם אכל בכדי אכילת פרס, ולאסור ביותר מכדי אכילת פרס. לפי"ז יש לומר דכיון שהחמירה תורה בחמץ שהיתר מצטרף לאסור, הקלה באכילת משהו שאין בו אפילו איסור, לזה כתב הרמב"ם דבחמץ הואיל וכתיב לא יאכל איסור בחצי שיעור והיינו אפילו לריש לקיש, והוסיף לכתוב: האוכל פחות מכזית, ללמד דאפילו בפחות מכזית מה שהוא אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות, דכך שעורים של תורה ארבעים סאה כשרים למקוה ארבעים חסר קרטוב פסולה, ובזה נתפרשו דברי הרמב"ם שפיר.

בהיותי בזה ראיתי בפרי מגדים שכתב: וחצי שיעור אסור באכילה ומבעיא לי בבישול והנאה אי אסור חצי שיעור מן התורה דביומא (ע"ד) אמרינן הטעם דחזי לאצטרופי, ואי הפירוש הוא שיטעה ויאכל כזית כדי אכילת פרס ויהיה חייב, בבישול והנאה לא שייך זה דהלכה בכזית בכדי אכילת פרס נאמרה על אכילה לא על בישול והנאה, או דילמא פירוש חזי לאצטרופי כפשוטו דראוי להצטרף עם חצי זית אחר ויהיה שיעור שלם (ולשון צורף אין מתישב שפיר) (פרי מגדים פתיחה להלכות בשר וחלב ד"ה הנאה). והנה מ"ש בפירוש חזי לאצטרופי שהוא משום סייג לא סבירא לי שהרי כתבו התוס' דעיקר ילפותא הוא מרבוי דכל חלב וטעמא דחזי לאצטרופי הוא להסביר רבויא דכל חלב, ובדבר שמדאורייתא אין לומר שהוא משום סייג לעבירה, וגם פירושו השני דראוי להצטרף עם חצי זית שני אינו מחוור לע"ד, וכבר כתבתי לע"ד דפירוש חזי לאצטרופי הוא שכל חלק ממנו הוא אסור מצטרף עד אכילת כזית שהוא השלמת האסור, ולפי זה יוצא לדין דבאסור בשול בשר וחלב הואיל וכל כחדא מינייהו שרי ובשולם יחד הוא שמהוה האסור לכן בבישול פחות מכזית אין בו אסור כלל הואיל ואין האסור מתהוה אלא בכזית, וכיון שלא נאסר בבשול חצי שיעור אינו נאסר אפילו באכילה ואין צריך לומר בהנאה. ראיה לדבר מדגרסינן התם: חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן אמר רב לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בשולו, ומפרש בגמרא דברי רב אלה: בבא מיורה גדולה, ופירש"י: דלצדדין אמר רב למילתיה, אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב הבא מיורה גדולה שנתבשל בה שיעור מזה ומזה ונאסרו לוקה על אכילתו שאכל שיעור שלם של שם אחד ואין לוקה על בישולו, אם בשל כחצי זית בשר וכחצי זית חלב זה עם זה לפי שאין מצטרפין מכלל היתרן ליקרות אסור עד שיהיה בכל אחד ליעשות אסור לעצמו (חולין קח ב)

מכאן אתה למד דבישול חצי זית בשר וחצי זית חלב לא רק שאינו לוקה אלא שגם אסור אין בו, ומטעמו של רש"י שאינו יוצא מכלל היתרן להיות נקרא אסור אלא בכזית, ומה שאמר רב ואינו לוקה על בשולו לאו דוקא, אלא שגם מותר לבשל, אלא לפי שאמר לוקה על אכילתו בבא מיורה גדולה אמר ואינו לוקה על בשולו, אבל באמת אין בו אפילו אסור וכטעמו של רש"י ז"ל, כדאמרן.