סימן יג

(ליו"ד סימן ק"ח).

בסוגיא דריחא מילתא

שבט תש"ז.

לכבוד הרה"ג דעסיק באורייתא תדירא כמוהר"ר שלמה איש אמונים יצ"ו. שלום וברכה.

מכתבו קראתי בחפץ לב ותוכו רצוף אהבה שתי הערות נכבדות בסוגיות דתלמודין. א) בסוגיא דריחא דמילתא. מייתי בתלמודין מתניתין דתרומות: הרודה פת חמה בתנור, ואמר לימא כתנאי, ומתרצינן ללוי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי וכו' (פסחים עו ב) (וכן נשנית סוגיא זאת בפלוגתא דאביי ורבא בדין בת תיהא של ישראל בדנכרי ע"ז סו ב) מכאן דמתניתין דתרומות היא מדין ריחא מילתא. וע"ז הקשה מעכ"ת שהרי משנה זאת נשנית במסכת מכשירין פ"ג מ"ג. והיינו מטעמא דבליעת משקה היין לתוך הפת, שאם כן בולע, מכשיר את הפת לקבל טומאה ואם אינו בולע אינו מכשירו, ואין זה ענין לריחא מילתא. ולכאורה קושיתו נראית אלימתא ותקיפה אבל אחרי העיון נראה לתרץ. והנה עיקר מחלוקת ריחא מילתא או לאו אינה מחלוקת במציאות, שהרי עינינו רואות שהריח נקלט בדבר שנצלה עמו והפת החמה מתלחלחת על ידי משקה שתחתיו, אלא עיקר המחלוקת הוא אם בליעה זאת שהיא בליעת הבל היוצא מגוף האיסור חשוב כממשו של דבר ואם כן הרי כאן אסור בלוע בהיתר כאסור שנפל לקדרה של היתר שהאיסור מתפשט ונותן טעמו וממשו בכל ההיתר, או שנאמר כיון שהאסור בממשו או בטעמו אינו מתערב בהיתר, אלא הבל היוצא ממנו הוא שמתערב, הבל זה אין בו ממש. וזהו דיוק לישנא דגמרא: ריחא מילתא היא או לאו מילתא היא בפסחים וכן בע"ז, אמר רבא לאו כלום היא. הרי לך מפורש שלדברי הכל יש כאן ריחא שמתערב בהיתר אלא המחלוקת היא אם זהו מילתא לאסור או לאו מילתא היא כיון שהוא הבלו של דבר ולא פליטת טעמו הכנוס בתוכו. ולכל הדעות ההיתר שואב את הבל האסור כמו שהפת שואבת הבל היין שתחתיו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הל' תרומות פרק ט"ו הלכה י"ג] ואמר בכאן כי כשרודה ככר אחת חמה ונותנה עפ"י החבית שתהא מזיעה ושואבת ומתלחלחת מן היין שבאותה חבית ושואבת כמו מושכת. (תרומות פרק י' מ"ג).

פירוש דבריו דמ"ש רבי יוסי במתניתין: שהשעורים שואבות לאו דוקא, שגם השעורים אינן שואבות גופו של היין אלא מושכות לתוכן הזיעה היוצאת מן היין. וכן מתפרשים דברי הר"ב דכתב: דהשתא הפת קולטת ושואבת מריח היין ר"מ אוסר דסבר ריחא מילתא היא וכו' מפני שהשעורים שואבות מושכות מלחלוחית יין של תרומה (תרומות שם). והנה בפירוש משנה ראשונה, הקשה על דברי רבי יוסי דמתניתין: ואם תאמר נהי דשואבות כי ליכא טעם תרומה אמאי אסור, ואי דאיכא טעם מאי טעמא דמאן דשרי. ויש לומר דר"י סבר דשכיח דשואב ואסור עד דטעים לה כהן ות"ק מתיר בלא טעימה דלא שכיח דשואב. (משנה ראשונה תרומות שם ד"ה מפני). ודבריו לא נהירין לי דאם כן יוצא דמחלוקתם הוא במציאות אם שכיח דשואב או לא. ובאמת עינינו רואות שכן שואב אפילו בפת של חטין שהרי הפת מתלחלחת מהבל היין שתחתיו, אלא מחלוקתם היא אם שאיבה זאת או יותר נכון אם משיכה זאת שהיא באה מזיעה, חשובה מממשו של אסור, הלכך צריך ששים כנגדו לבטל ככל תערובת אסור. ובזה כיון דלא ידעינן כמה בלע בכוליה משערינן (יו"ד צ"ח סעיף ד'). ורבי יהודה דמתיר סבר ריחא לאו מילתא, כלומר אין טעם הבא מחמת הזיעה אוסר. הלכך אפילו אם טועמים בו טעם האיסור מותר דטעם כזה לאו מילתא היא או לאו כלום הוא. וכן דייקי דברי הרמב"ם דכתב: אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה וכו' ואם צלאן הרי זה מותר וכו' שהריח אינו אוסר, ואינו אוסר אלא טעמו של איסור. (ה' מלאכות אסורות פט"ו ה' לג). לפי זה מתפרשת מתניתין דמכשירין דפלוגתיהו דתנאי היא אם זיעת היין מכשירה לקבל טומאה או הויא כזיעת האדם, דתנן: זיעת האדם טהורה, שתה מים טמאים והזיע זיעתו טהורה (מכשירין פ"ב מ"א). ור"מ סבר זיעת היין מטמאה או מכשירה לקבל טומאה משום דזיעה הויא מטעמו של המשקה. ורבי יהודה מטהר משום דזיעה לאו כלום היא. ורבי יוסי מטהר בשל חטים ואוסר בשל שעורים מפני שהן שואבות וכיון שהן שואבות מושכות היין עצמו ולא רק הזיעה, הלכך מטמא או מכשיר לקבל טומאה.

ולפי זה מדוייקים דברי הרע"ב בפירושו, דבתרומות דמיירי לענין אסור כתב בטעם המחלוקת דריחא מילתא או לאו. ובמכשירין כתב ר"מ מטמא מחמת היין שנבלעו בו, כלומר דסבר זיעה זאת הוי כיין עצמו לטמא או להכשיר. ובזה לא שייך לומר מושג ריחא הואיל ואין אנו דנים על הטעם אלא על הלחלוחית שיצא מהיין וניכר בלחלוחית שבפת. והנה התוי"ט [פרק ג משנה ג] כתב: ולא פירש כן במסכת תרומות, דהתם רבותא אשמועינן דאפילו משום ריחא בעלמא אסרו ר"מ. ובמשנה אחרונה השיג עליו וכתב: ולא יתכן דמנלן דסבר ריחא מילתא דילמא משום בלוע אסור, אלא נראה דהתם משום זיעה. אבל אי ריחא מילתא פשט בכל הפת והוי כנתינת טעם (משנה אחרונה מכשירין שם ד"ה ר"מ מטמא). ואין דבריו נראים לע"ד דמאי פסקא דבכל פת יש מאה ואחד כנגד הזיעה? והלא זה תלוי בכמות היין שתחת הפת וזמן שהית הפת על היין, אבל לע"ד נראה דזיעה וטעמא דבר אחד מהם, כי הזיעה היא נותנת הטעם והריח. ולמ"ד ריחא מילתא היא כלומר זיעה היא כטעמו של אסור, אף במכשירין לחלוחית היין שנבלע בפת חשוב כיין עצמו, לטמאו או להכשירו לקבל טומאה, ולמאן דאמר ריחא לאו מילתא היא, אין הלחלוחית שבפת כגופו של היין הואיל ואינה אלא זיעה וזיעה אינה מטמאה ולא מכשרת. והרב נקט בתרומות לישנא דריחא מילתא היא כלומר הרי הוא כטעמו של אסור. ובמכשירין דלא שייך בהם ענין טעם, נקט לשון בלוע. את זאת אני אומר לדעת הרמב"ם ז"ל דאמר: הרודה פת חמה ונתנה עפ"י חבית של יין אם היתה פת חטין לא הוכשרה ואם היתה של שעורים הוכשרה מפני שהשעורים שואבות, (הלכות טומאת אוכלין פי"ד ה"ז). וסתם דבריו משמע שפת חטין אפילו ראינו שנתלחלה הפת לא הוכשרה, ולהיפך בפת שעורים אפילו לא ראינו לחלוחית היין, הוכשרה משום דודאי שואבות. וקי"ל כרבי יוסי דריחא כגון זה אוסרת ומכשרת לקבל טומאה. אבל הכ"מ כתב: ומיירי בשלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו יודע אם היה עליו משקה טופח (כסף משנה שם). דברים אלה הם דברי הרא"ש במתניתין דכתב: ונ"ל דמיירי שלא ראה הפת עד אחר זמן ואינו יודע אם היה עליו משקה טופח, ר"מ סבר ודאי שאיב דאי מיירי כשראו אותו מיד מאי פלוגתא שייך הכא אם שאב לכ"ע הוכשר. (הרא"ש מכשירין שם).

לפי זה יהיה פירושא דמתניתין: ר"מ אוסר דודאי שאיב בשיעור טופח ע"מ להטפיח, ורבי יהודה מתיר דודאי לא שאיב, ורבי יוסי הוא מכריע דבפת חטים ודאי לא שאיב ובפת שעורים ודאי שאיב. לפירוש זה ודאי מתניתין דמכשירין אינה ענין כלל לדין ריחא מילתא. ולפי זה גם מתניתין דתרומות הכי מתפרשא, ר"מ אומר אף על גב דלא ידענו אם יש בו נותן טעם דודאי היין הבליע לתוך הפת בנותן טעם. ורבי יהודה מתיר בלא טעימא דלא שכיח, רבי יוסי מחלק בין חטים לשעורים, וכדכתב המשנה ראשונה. (תרומות פ"י מ"ג). ואם כן עמדה ונצבה קושיתו דמעכ"ת דמאי מייתי ממתניתין תרומות לפלוגתא דאמוראי בדין ריחא מילתא, והלא מתניתין דמכשירין מוכח דפליגי אי שאיב כשעור או לא. ולע"ד כבר כתבתי דלא מסתבר לאוקמיה פלוגתא דמסכת תרומות כדברי המשנה ראשונה. ועתה אני מוסיף לומר דגם מתניתין דמכשירין אינה יכולה להתפרש כהרא"ש. שאם כן תהיה מחלוקת במציאות ובסברות הפוכות בלי שום טעם לסברתו של כל אחד, דמאי פסקא שכן מפליט בנותן טעם או שאינו מפליט בנותן טעם. ובאמת דבר זה תלוי לפי כמות היין ומהות הפת בעצם לישתו, כגון פת חטין או שעורין ובחומו של הפת וקרבתו של היין וכדאוקי בגמרא פלוגתיהו: לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית חתומה פת צוננת וחבית פתוחה. [פסחים עו ב עבודה זרה סו ב].

לכן נראה עיקר כמו שכתבנו, דמחלוקתם דתנאי היא אם זיעה חשיבה כטעמו של איסור הנפלט מגופו לאסור את גוף ההיתר או את הפת להכשירו לקבל טומאה או לטמאו בטומאת היין, ולפי זה מתניתין דתרומות ודמכשירין חד דינא וחד טעמא הוא מדין ריחא מילתא. וכן מוכח מדברי התוס' דכתבו: ואביי נמי דאמר הכא ריחא מילתא היא א"ל אנא דאמרי אפילו כלוי דאמר התם ריחא לאו מילתא היא, שאני הכא שהוא נהנה ומריח מן האסור עצמו הלכך הוה לגמרי כאילו שותה מן היין עצמו, אבל התם אינו אלא ריח האסור נכנס בתוך ההיתר והוא אוכל ההיתר עצמו (ע"ז סו: תד"ה רבא). ודבריהם בלתי מובנים לכאורה, דמה בכך שנכנס ריח האסור בהיתר והוא אוכל ההיתר, הלא גם טעם האסור נכנס בתוך ההיתר ואוסרו בנותן טעם, מכאן מוכח בפירוש דריח האסור כיון שהוא הבלא אינו כטעמו הנפלט מגופו ממש. והם הם דברי הר"ן שכתב: ריחא לאו מילתא היא שהרי אין כאן ממשו של אסור וכיון שאין פטום זה אלא ריחא בעלמא לאו כלום חשבינן ליה (הר"ן פרק גיד הנשה לב א). וזהו למ"ד ריחא לאו מילתא, אבל למאן דאמר ריחא מילתא סובר דריחא שהוא נפלט על ידי הבלא הרי הוא כממשו של אסור ואוסר בששים. היינו ששים בכל אחת החתיכות כנגד חתיכת האסור, ובמקום הפסד מרובה ששים נגד כל היתר שבתנור, דכל ההיתר מצטרף לחתיכה אחת להתיר בששים (יו"ד ס' ק"ח סעיף א' בהגה). ולהלכה פסק מרן: פת חמה שמונח על גבי חבית פתוחה של יין נסך אסורה וכו' ואם היה פת שעורים אסור אם הפת חמה אפילו חבית מגופה (שם סעיף ד). והיינו משום דזיעה של אסור הנוגעת בגופו של היתר שהוא חם הרי זה כבולע ממשו של אסור, וכן פת שעורים שהיא חמה היא מושכת האסור שתחתיה אפילו אם החבית שתחתיה היא מגופה (שם סעיף ד). והוא הדין לענין הכשר לקבלת טומאה או קבלת טומאה מגוף אחר שהוא טמא, ריחא או הבלא הויא כממשו של יין להכשיר או לטמא כדין ריחא דאסורא דחד דינא וחד טעמא הוא וכדאמרן, והנלע"ד כתבתי.

ב) בגמרא גרסינן התם: רבי יוחנן סבר ארץ ישראל בדוקה מטומאת מת שלא ירד עליה מבול ולכן אין ספק מציאות עצמות מתים טמונים בקרקעיתה. ואקשינן עליה מדתנן חצרות היו בירושלם בנויות על הסלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום וכו'? אמר רב הונא בריה דרב יהושע מעלה עשו בפרה (זבחים קיג א). ומעכ"ת הקשה על זה וכי נעלמה מרב הונא משנה שלאחריה הר הבית והעזרות תחתיהם חלול מפני קבר התהום (פרה פ"ג מ"ג). ובעזרה לא הכניסו את האפר מעולם. ולמה עשו חלל תחת העזרה עכת"ד. ולע"ד נראה שאין כאן קושיא כלל דכל קושית הגמ' מדתנן: חצרות היו בנויות על גבי הסלע והסלע הוא קרקע בתולה שלא קברו בו כלל וכדפריש הר"ש: על גבי הסלע הוא צור מששת ימי בראשית. ולזה מקשה שאם ירושלים לא ירד עליה מבול לא היה מקום לחוש לקבר התהום שהרי עינינו רואות את הסלע כבריתו מששת ימי בראשית. אבל העזרות הר הבית שלא היו בנויים על גבי הסלע שפיר יש לחוש לקבר התהום של עצמות מתים מהכנענים או של ישראל שקברו במקום קודם שנקנה גורן ארונה לבנין המקדש. ולכן צריך לבנותם על גבי מקום חלל ולא רק משום מעלה עשו בפרה אלא כדי להציל מטומאה את הכהנים והעם שבעזרה. ותמיהני טובא על מעכ"ת דכתב בפשיטות יתירה דבעזרה לא הכניסו את האפר מעולם. וזה אינו שהרי באותה מתניתין גופה שנינו: ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת וכו' ונוטל ומקדש כדי שיראה על פני המים. ובפירוש הר"ש משנה פרה שם הביא דברי התוספתא: באו לשער היוצא מעזרת נשים לחיל וקילולות של אבן היו קבועים בכתל מעלות של עזרת נשים וכיסוייהן של אבן נראים בחיל ובתוכן אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפין וכו' וכן כתב הרא"ש בפ' שם. הרי לך מפורש דאפר הפרה היה נמצא בעזרת, וזה ברור.

והנלע"ד כתבתי