סימן טו
(ליו"ד סימן קי"ז).
סחורה בדגים טמאים הניצודים יחד עם דגים טהורים
כ"ב אייר תרצ"ט.
לכבוד ידידי ועמיתי הרב הגאון דרופתקא דאורייתא כמוהר"ר כתריאל פישל טכורש יצ"ו רב בשכונת שפירא והעובד. כאן.
ר. נ.
חזי הוית שאלתו בנדון מספר יהודים שנכנסו לעסק של שותפות של דיוג דגים בימה של תל – אביב ולמוכרם לסיטונים ולקמעונים. הדגים הטהורים ימכרו כמובן ליהודים אולם הדגים הטמאים מוכרחים למכור לגוים וגם חלק של הדגים הטמאים טעונים עבוד מיוחד על ידיהם, וחלק מהם טוחנים לשם עשית פסטה למריחה על הלחם. ונשאלת השאלה א) אם מותר להם לעבד את הדגים ולעשות מהם כל מיני צרכי אוכל כגון קונסרבים או למריחה, ובכלל האם אין בזה משום איסור סחורה בדברים האסורים. ומעכ"ת נשא ונתן בשאלה זאת כיד ה' הטובה עליו בכל צדדיה והראה פנים לאסור א) ממ"ש הש"ך דאפילו בנזדמנו לו דברים אסורים כגון הציידים והדייגים שנזדמנו להם חיה ועוף ודגים טמאים לא הותר למוכרם אלא ביחד הטמא והטהור, אבל לא הטמא בפני עצמו והטהור בפני עצמו ולא דמי לעלו בידו טמאים לבד דהתירו לו למכרם דהתם אם לא נתיר לו יפסיד כל טרחו ואי אפשר בענין אחר משא"כ הכא, ודלא כב"י (ש"ך יו"ד סי' קי"ז ס"ק ט'). ב) ממ"ש החוות יאיר בסי' קמ"ב דאסור לבשל בשר טרפה שנזדמן כדי למכור לעכו"ם מפני שקשה למכור בשר חי, דחיישינן לתקלה.
לעומת זאת צדד להתיר א) ממ"ש הטו"ז (קי"ז – סק"ד) להתיר נחירת בהמות כדי שלא יתקלקלו העורות משום דאי אפשר, והוא הדין לנדון דידן הואיל ואי אפשר וגם שנצודו בהיתר מותר למוכרם.
ב) ממ"ש בערוך השלחן [סימן קי"ז סע' כ"ז] להתיר לבעלי החנויות ומרתפים למכור בתוך שאר דברים גם קרבי דגים משום שאם לא ימכרו בחנותם דברים אסורים אלה לא יבואו הגוים לקנות אצלם דברים המותרים ויגיע להם הפסד מפרנסתם, והוא הדין לשאלה דנדון דידן שיש הפסד גדול אם לא ימכרו את הטמאים ובפרט משום ישוב ארץ ישראל.
אולם לבסוף אסיק הדבר בספק משום דדגים טמאים הוא מדברים המיוחדים לאכילה ויש לאסור הסחורה בהם את"ד.
והנני נעתר לבקשתו לחוות דעתי הדלה בהלכה זאת ואומר: מה שנסתפק מעכ"ת משום שהם דבר המיוחד לאכילה אין זה מכריע לאסור, משום שנזדמנו לו מותר אפילו בדבר המיוחד לאכילה כגון חיה ועוף ודגים טמאים וכמ"ש מר"ן ז"ל בשלחנו: ואם נזדמנו לו לצייד חיה ועוף ודגים טמאים מותר למכרם (יו"ד סי' קי"ז). אולם בצדדי ההיתר שכתב מעכ"ת יש בהם פרכא רבה לע"ד כמו שאבאר להלן בע"ה.
א. נחירת הבהמות כדי להשתמש בעורן.
בתשובות משאת בנימין (סי' כ"ה בהגה) פסק: אסור לנחור תיישים לעורות שלהם ולמכור הבשר אח"כ לעכו"ם דמקרי מכוון מלאכתו בדבר האיסור (ש"ך יו"ד סי' קי"ז סק"ח). והטו"ז כתב: שהואיל ומותר לנבל הבהמה לצורך וכדאמרינן: השוחט וצריך דם, נוחר או מעקר (חולין כ"ח). וכן התיר רבי לר"ח להטריף הבהמה ולשוחטה ולהוציא דמה ולצבוע בו צמר (שם פ"ה), מכאן למדנו דמותר לנבל לצורך הנאה כשההנאה מרובה מהשחתה, וכיון שכן מותר לנחור התיישים משום עורותיהם ולסחור בבשרם דכיון דבהיתר נוחרים אותם לצורך עורותיהם נעשה בשרם כאלו נזדמנה להם נבלה. ומתוך הנחה זאת חלק על המשאת בנימין דאסר למכור הבשר, וכתב על דבריו שהם טעות דאם איתא דאסור לא הוה משתמיט הגמ' לומר דנוחר וצריך לדם שישליך הבשר משום אין עושין סחורה בדבר האסור. ועוד דא"כ היה מן הדין לאסור הנחירה דשמא לא ישליך הבשר אח"כ ויאכלנו דזהו הטעם לפי הרשב"א שמביא ב"י שאסור להתעסק בנבלות (טו"ז שם ס"ק ד') ולע"ד נראה שאין ראיותיו של הטו"ז מכריעות לדחות דינו של משאת בנימין ולעשותו טועה בדבר משנה, דאע"ג דעצם הנבול אינו אסור כשיש בו הנאה שאי אפשר להשיגה על ידי שחיטה, בכל זאת הבשר עצמו שהוא אסור משום נבילה לא הותר משום כך לסחור בו משום דהוי כנזדמנה לו נבילה, שהרי בשעה שהוא נוחר מתכוון ליהנות מהעורות ומהבשר והרי זה כמתכוון לצוד דגים טהורים וטמאים שאסור לעשות בהם סחורה, וכדפסקו הרמב"ם ומר"ן ז"ל: ובלבד שלא יתכוון לכך [ה' מאכלות אסורות פ"ח הל' יז, שו"ע יו"ד סי' קי"ז סעיף].
והב"ח כתב: ומי שיש לו תיישים שהגיע זמנן לשוחטן ולמכור העורות מר"ח אב ואילך. ורוצה ליתן לקצב עו"ג לנחרן נראה דכיון דישראל אסור לנוחרן וכדתניא: עיקרו שיש בה טריפה אסור וכו'. וכל שאסור לישראל עצמו אסור לומר לעו"ג לעשותו בשבילו וכו' וכ"ש הכא דסופו ליהנות ממנה וכן יש לנו לתפוס כרש"י לחומרא ואף לפירוש התוס' כיון שנהנה אסור לעשות סחורה בנבלות וטרפות (ב"ח או"ח סי' תקנ"א ד"ה ולאחר).
והנה במ"ש הב"ח שדין נחירת התיישים בימים שמר"ח אב ואילך הוא שנוי במחלוקת רש"י והתוס', אין דבריו נהירין לי, דלע"ד לא נחלקו רש"י והתוס' אלא בנבול שאין בו הנאה כגון עיקרו לכבוד מלכים, ובזה הוא דסובר רש"י דאע"ג דאין סופו ליהנות ממנו אסור משום עיקרו בהמה להטריפה בידים, אבל במקום שיש צורך בנחירה משום עורם או דמם מותר וכמו שהוכיח הטו"ז מסוגין דחולין הנ"ל, ומינה בימים שמר"ח ואילך שאי אפשר בשחיטה מותר לנבל משום עורותיהם לדברי הכל. וכן מ"ש שאף לדעת התוס' שהניחור עצמו מותר אסור לנחור משם שזה נקרא עושה סחורה בנבלות וטרפות. זה לא מחוור בעיני, דאם הנחירה בעצמה מותרת למה יהיה אסור לנחור משום עושה סחורה בנבלות וטרפות. והלא העורות שעושה סחורה בהם אין בהם איסור נבלות וטרפות, וצ"ל דה"ק שגם לדעת התוס' אסור ליהנות מבשרם משום אסור סחורה בנבלות וטרפות, מכאן שהב"ח פוסק כדעת המשאת בנימין וכמ"ש הש"ך (שם), ואחרי שהתברר שדינו של הטו"ז אינו מוסכם להלכה ואדרבה יש פנים מסבירות לדעת המשאת בנימין ודעמיה, אין בראיותיו כדי הכרעה, שבאמת דבר פשוט הוא שאף שהתירו לנחור משום צורך השמוש בעורו או בדמו לצביעה. אבל בשרו נשאר באסור של סחורה בדברים האסורים. ואין ראיה מה שלא אסרו נחירה משום שמא יאכלנו או ימכרנו דא"כ מה יעשה מי שיש לו צורך בדמם או בעורם ואי אפשר לו בשחיטה. ובכגון זה לא גזרו, ובאמת הפר"ח דחה דברי הטו"ז מהלכה וכתב: וכבר ראיתיו וסמכתיו ולא ראיתי בדבריו שום טעם להתיר (פר"ח סי' קי"ז סק"ח).
מעתה נשוב לשאלה דנדון דידן. ובאמת אין זה מעניננו, לפי שמה שהתיר הטו"ז בשרם של בהמות נחירה, היינו משום דחשובים כאלו נזדמנו לו, ובנדון דידן הוי ודאי נזדמנו לו, ושאלתנו היא אם מותר למכור הטמאים לבדם, וזה לא נלמד מהטו"ז דאפשר לומר שלא התיר הטו"ז למכור בשר בהמות נחירה, אלא משום דהוי כנזדמנו לו צפורים או דגים טמאים לחוד שמותר למוכרם. אבל בנזדמנו לו טהורים וטמאים יש לומר דאסור למכור הטמאים לבדם, וכדכתב הש"ך.
אתאן לצד שני של ההיתר ממ"ש בערוך השלחן, וגם בזה אני מפקפק בעיקר דינו של ערוך השלחן, דהלא היתר זה בנוי על יסוד דכל דבר שהסחורה בדבר אסור היא טפלה ועיקר כוונת הסחורה היא לדברים המותרים אלא שהוא מוכרח שיהיה אצלו גם הדבר האסור שפיר הוה כנזדמנו, ולמד זה ממ"ש הטו"ז ללמוד היתר על אלה ששוכרים עיירות וכפרים מן השר ובכלל זה החזירים שבחצר ובתוך זמן השכירות מגדל ישראל החזירים ומאכיל אותם לפועליו שכיון שעיקר כוונתם בשעת השכירות לשכור שאר דברים וזהו טפל, אין בו אסור, והרי זה דומה למ"ש הטור: או שצד טמאים עם הטהורים מותר. והיינו מטעם שאין כוונתו אלא על טהורים לחוד אלא שאי אפשר להיות הטהורים נצודים לחוד שבערבוביא הם ונצודים טמאים עמהם.
ואסברא לן מילתא מטעם דהיתירא ניחא ליה דלקני אסורא לא ניחא ליה דלקני, וגם דמידי דהשר הם ואין שם ישראל עליהם ואין לו עסק עמהם והפועלים הגוים הם פועלים של השר ומדידיה קא אתו.
אולם אין הנדון דומה לראיה שאינו דומה דבר הבא מאליו בתוך הכרח סחורת ההיתר, לעושה מעשה בידים לקנות דבר אסור ולהחזיקו בחנותו ולהסתחר בו. ולדעתי דבר זה אסור גם מטעם אחר, שעל ידי שדברים האסורים נמצאים בחנותו של ישראל יכשיל את ישראל שיקנו ממנו גם דברים אסורים בזדון או בשגגה, לכן לדעתי אסור בהחלט שיהודי יחזיק בחנותו וימכור לגוי דברים האסורים אפילו אם הם טפלים לרוב הסחורה שבחנות.
אולם גם אם נקבל דעת ערוך השלחן בהיתר זה, אין ללמוד ממנו היתר לנדון דידן, דלא התיר בערוך השלחן אלא משום שאם לא ימצא אצלו דברים האסורים יפסיד פרנסתו לגמרי שלא יוכל למכור גם דברים המותרים. משא"כ בנדון דידן יכול להשליך הדגים טמאים ולמכור הטהורים לבדם.
זאת ועוד אחרת, שגם בערוך השלחן לא התיר אלא למכור יחד דברים המותרים עם דברים האסורים אבל לא מצאנו שהתיר למכור הדברים האסורים לחוד.
ובר מן דין לא מצאנו שהתיר גם לבשל או לתקן הדברים האסורים ולסחור בהם.
ובכן השאלה במקומה עומדת א) אם מותר למכור הדגים הטמאים שעולים במצודתם לבדם לגויים. ב) אם מותר לעשות מהם קונסרבים או כעין חמאה למרוח את הפת וכיוצא בו.
ב. מכירת דברים האסורים שנזדמנו לו עם דברים המותרים לבדם.
כתב הא"ח (יו"ד סי' קי"ז בב"י ד"ה אבל נזדמנו) כשהתירו לעשות סחורה בדברים האסורים שנזדמנו לו, הני מילי ביחד הטמא והטהור אבל לא הטמא בפני עצמו והטהור בפני עצמו דכיון שהוא צייד יאמרו שכוון מלאכתם להם.
ומרן הבית יוסף חלק עליו וכתב: שהרי אפילו העלה טמאים לבד התירם למכרם וכל שכן כאשר העלה טמאים וטהורים שמותר למכרם אפילו כל אחד בפני עצמו (בית יוסף יו"ד סי' קי"ז). וטעמו ונמוקו עמו דלא גזרינן בהעלה טמאים לבד שמא יאמרו שכיון מלאכתו להם, מכל שכן שלא גזרינן בהעלה טמאים וטהורים. והש"ך דחה דברי הבית יוסף וכתב: דהתם (בהעלה טמאים לחוד) התירו לו למכרם משום דלא יפסיד כל עמלו ואי אפשר בענין אחר, משא"כ הכא, דלא כבית יוסף (שם סק"ט).
ודבריו תמוהים לע"ד שהרי גם הארחות חיים לא אסר אלא משום שמא יאמרו, הלכך שפיר מקשה הבית יוסף שא"כ מכל שכן שיש לאסור בהעלה טמאים לחוד. שמא יאמרו שכוון להם, ומה שכתב הש"ך דבהעלה טמאים לחוד התירו משום שלא יפסיד כל עמלו, אין זה נכון לע"ד, שהרי התירו גם בהעלה טמאים וטהורים אעפ"י שאינו מפסיד כל עמלו, והוא הדין והוא הטעם שמותר למכרם אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. וכן כתב הפר"ח: ואם צד טמאים וטהורים יחד כיון שיכול לעכבם בידו למוכרם על יד על יד כל שכן שרשאי למכור הטמאים בפני עצמם ואין צורך למכור הטמא ביחד כדברי הא"ח, אלא כהב"י שהשיג עליו, והש"ך הסכים עם האו"ח ויותר נראים דברי הבית יוסף (פר"ח שם).
וכיון שעיקר דברי הא"ח אינם אלא משום חשש שמא יאמרו שכוון מלאכתו, והואיל ומרן הבית יוסף דחה דבריו, הרי אין כאן אלא ספקא דפלוגתא בדבר שאין לו עיקר בגמרא, והלכך הדין נותן דאזלינן בו לקולא, ומכל שכן לדידן שקבלנו הוראות מרן ז"ל להקל ולהחמיר בדבר שלא נחלק עליו רמ"א בהגהותיו, ודאי דהכי נקטינן להלכה להתיר לעשות סחורה בדברים האסורים שנזדמנו לו עם הטהורים אפילו כל אחד בפני עצמו, וכמו שכן העיד מרן הכה"ג: שמעשים בכל יום בדייג השולה דגים מן הים שנאספים במכמרתו כמה דגים טמאים עם הטהורים, ומוכר הטהורים לישראל והטמאים לגוי ואין מהרהר בדבר. וכמ"ש מעכ"ת בתשובתו, ומינה נלמוד בשאלה דנדון דידן להתיר מכירת דגים טמאים שנצודו עם טהורים אפילו אם מוכרם בפני עצמם.
ג. בשול דברים האסורים שנזדמנו עם הטהורים למוכרם מבושלים.
כתב הא"ח: הא דמותר למוכרם ה"מ ביחד הטמא והטהור אבל לא הטמא בפני עצמו והטהור בפני עצמו דכיון שהוא צייד יאמרו שכוון מלאכתו לכך, לכן צריך שימכרם מיד לא שישהה הטמא עד שיהיה שמן (בית יוסף יו"ד סי' קי"ז). ומרן הבית יוסף חלק עליו בדין הראשון במכירת כל אחד בפני עצמו, אבל בדין השני שצריך שימכרם מיד לא השיג עליו ומשמע שהוא מסכים לו, אולם אחרי העיון נראה באמת שהבית יוסף חולק על שני דינים מחודשים אלה, שהרי הא"ח תלה אסור שהוי הדברים האסורים עד שיהיה שמן, בדין הראשון דמכירתם זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, וטעם שניהם הוא משום שמא יאמרו כוון מלאכתו להטמאים, וטעם זה שייך גם בשהיית הטמאים להשביחם שזה מעורר חשד שכוון להם מתחלה הואיל והוא מטפל בהשבחתם, והואיל ומרן הבית יוסף חלק על מכירת טמאים בפני עצמם דלא חיישינן שמא יאמרו שכוון להם, הוא הדין והוא הטעם בשהיתם להשביחם, וכן מוכח להדיא ממ"ש בבית יוסף ז"ל: כתב בא"ח עופות טמאים כגון עופות המדברים מותר לגדלם ובלבד שלא יגדל אותם להשתכר, ומרן הבית יוסף השיג: ומ"ש ובלבד שלא יגדל אותם להשתכר, אינו נראה דמ"ש מגמל וחמור דמשום דלמלאכה קיימי שרי ומשמע דאפילו להשתכר כיון דלא מפליג בהכי (בית יוסף שם). מכאן אנו למדים דסובר מרן דכל סחורה בדבר אסור כשהותרה לגמרי הותרה אפילו לגדל כדי להשתכר, והוא הדין להשאירה לזמן כדי להשביחה.
על כל פנים מדברי הא"ח למדנו שאין אסור בשהיה אלא מחשש שמא יאמרו, וכ"כ החוות יאיר לאסור שהיית דבר אסור שנזדמן לו מחשש תקלה, אעפ"י שאינו אסור מדינא (תשובות חוות יאיר סי' קמ"ב).
אולם אעפ"י שהא"ח והחו"י מסכימים לדעה אחת לאסור שהיית דברים האסורים שהזדמנו עם דברים המותרים. אבל חלוקים הם בטעמם, שהא"ח מנמק איסורם משום שמא יאמרו שכון להם מלאכתו, והחו"י מנמק משום דאתי לידי תקלה.
יוצא מכאן לדינא, שלדעת הא"ח לא נאסרה השהיה אלא כשהיא נעשית לשם השבחת הדבר האסור בכדי שיהיה שמן, אבל לדעת החו"י אסור בכל אופן משום תקלה, ומדברי מר"ן הבית יוסף שחלק על הא"ח בדין עופות טמאים שמותר לגדלם אפילו אם מתכוון להשתכר בשהייתם מוכח דלא חיישינן לתקלה, והכי מסתבר דאין לנו לחדש מדעתנו גזרות חדשות שלא נזכרו בדברי קדמוננו.
שוב ראיתי למרן החיד"א שהוכיח מדברי הבית יוסף שהביא דעת ראבי"ה דמותר לעשות סחורה בדבר טמא, וראיה מדאמרינן מים ראשונים האכילו בשר חזיר, ואם איתא שאסור לעשות סחורה בדבר טמא, איך נמצא בשר חזיר בחנותו של יהודי? וע"ז כתב הב"י דאין ראיה מזה דאפשר שאותו החנוני היה רשע או דהיה בימי השמד דבפרהסיא היו מחזיקים עצמם כגויים. ומדלא דחה הבית יוסף ראית ראבי"ה דאפשר לומר שנמצא אצלו בשר חזיר שהזדמן לו, מוכח דסבירא ליה דאפילו בנזדמנו אסור לבשלם (ברכי יוסף או"ח סי' קפ"א סעיף ו'). ולע"ד נראה שאין זו ראיה משום דסתם חנוני הוא שקונה מאחרים ומוכר קמעא קמעא בחנותו ואין בו דין נזדמנו לו, שהרי לדעת מרן לא הותר לסחור בדברים האסורים שנזדמנו לו אלא דוקא לצייד שאומנותו בכך, שכן דקדק וכתב: ואם נזדמנו לצייד חיה ועוף ודגים טמאים מותר (שם). ואף לדעת החולקים וסוברים שלכל אדם שנזדמן לו דברים אסורים מותר למכרם אין זה אלא מי שנזדמן לו בדרך צידה, אבל לא בדרך מקח וממכר (ש"ך ס"ק ו' ופר"ח ח'). הלכך מוכרחים אנו לומר שחנוני זה היה רשע. או שהיה בשעת השמד וכדכתב מרן הב"י. ומחוורתא כדאמרן שלדעת מר"ן הב"י כשהותרו דברים אסורים שנזדמנו, לגמרי הותרו, ומותר להשהותם או לבשלם ולמוכרם.
אולם הרשב"ץ כתב: דברים האסורים שנזדמנו לו אם מוצא קונה אפילו בזול אסור להשהותם כדי להרויח, שזו היא סחורה לכתחלה שאסרה תורה, ומכוער הדבר שישהה אדם טרפה בביתו זמן מרובה כדי להרויח אפילו אם לא מצא קונה לטרפה ושומר נפשו ירחק מהם (תשב"ץ ח"ג סי' רצ"ב וברכי יוסף שם).
ובאמת דברי התשב"ץ אין להם יסוד בתלמודין וגם הא"ח וחוות יאיר שאוסרים בשהיה לא מן הדין הוא זה, אלא מחשש לזות שפתים שיאמרו שכיון לכך או משום תקלה. אולם אף לדעת התשב"ץ כשאינו מוצא למוכרם אפילו בזול לא אסרו להשהותם אפילו מבחינת מכוער הדבר.
ולדעת הא"ח וחוות יאיר מותר להשהותם ולבשלם כשאי אפשר למוכרם באופן אחר משום דכל שמפסיד הכל לא גזרו בו משום תקלה וכדאמרינן בגמ': להפסד מועט חששו להפסד מרובה לא חששו (פסחים כ').
ומסתברא לע"ד שגם לדעת הא"ח דחיישינן שמא יאמרו שכוון מלאכתו בהם אין זה אלא כשמשהה אותם כדי להשביחם אבל אם משהה אותם משום שאינו מוצא קונה מותר. ובכגון זה מותר אף לדעת החו"י שלא גזרו משום תקלה במקום הפסד ממונו.
ומעתה נהדר אנפין לשאלה דנדון דידן, הואיל שהדגים הטמאים אי אפשר למוכרם מיד לגוי והם נפסדים לגמרי בשהיה, הלכך בהפסד מרובה כזה לא חיישינן לתקלה ולא לשמא יאמרו שכוון מלאכתו, ומסתברא לומר שאין בזה אפילו משום שומר נפשו ירחק מהם. וכן כתב הפר"ח ז"ל: אם אינו מוצא כדי שוויין יכול לעכבו אצלו עד שימצא כדי שווין (שם ס"ק י). ומינה נלמוד דאם אינו מוצא למוכרם כמות שהם חיים מותר לעבדם כדי למוכרם. וכבר כתבתי שלדעת מרן ז"ל מותר בכל אופן דהואיל שהותרו לו משום שנזדמנו לפניו הותרו לו לגמרי. לכן נלע"ד להורות בשאלה דנדון דידן להתיר להדייגים היהודים למכור לגוים הדגים הטמאים שנצודו על ידם עם הדגים הטהורים או שנצודו הטמאים לבדם. ובלבד שלא יכוונו לצוד דגים טמאים.
ב) ומותר להם למכור הדגים הטהורים לישראל והטמאים לגוים אפילו שהוא מוכרם להם לבדם בלי הטהורים.
ג) דגים טמאים שנזדמנו על ידם ואפשר למוכרם לגוי מיד בשווין אין להשהותם כדי להרויח בהם על ידי שהיה, משום דמכוער הדבר להשאיר בביתו ורשותו דברים אסורים.
ד) דגים כאלה שאי אפשר למכרם מיד ואם ישהה אותם יפסידו לגמרי מותר לעבדם כדי שיתקיימו בדרך קונרסים או עיסה (פאסטה) ובלבד שימכרם לגוי מיד אחר עבודם.
ה) אין הדברים הללו אמורים אלא לציידים עצמם למוכרם לגוי, אבל אסור לישראל אחר לקנותם ולהחזיקם בחנותו אפילו כדי למוכרם לגוי, דכל דבר שהוא מקח וממכר הרי זה בכלל עושה סחורה בדבר האסור שהוא מיוחד לאכילה מדין תורה.
את זאת כתבתי להלכה ולא למעשה עד שיסכימו עמי שנים מגדולי הוראה היושבים על כסא הדין וההוראה בקהלתנו
והנלע"ד כתבתי.