סימן טז
(ליו"ד סימן קמ"א).
בדין איסור הסתכלות בצלמים
ח' תמוז תרנ"ו.
לכבוד הרב הגאון דעסיק באורייתא תדירא כקש"ת מוהר"ר צבי שפירא יצ"ו. שלום וכל טוב סלה!
קראתי את תשובתו החשובה על מ"ש הסמ"ק ז"ל שלא להסתכל בצלמים דכתיב אל תפנו אל האלילים (סמ"ק סי' כ"ט) ולא הזכיר אסורי מחשבה ודבור כמו שהזכיר הרמב"ם ז"ל בספר המצות ובהלכותיו (הל' ע"ז פר' ב הל' ב) שכולם נובעים מאסור דלא תפנו.
לתרץ זאת כתב, דהרמב"ם והסמ"ק נחלקו במ"ש הריטב"א [ראה ריטב"א ר"ה דף טז א] דכל מקום שאמרו "משום שנאמר" אין זה דרשה גמורה אלא אסור מדרבנן ואסמכוהו אקרא בגדר אסמכתא. וכ"מ שאמרו קרא אסמכתא הוא, אין זאת אומרת שדרשתם מקרא זה יש לה ערך של אסור מדרבנן אלא באמת הוא דאורייתא אלא שאין הדרוש יוצא מעצם הכתוב אלא משום יתורא דומיא דע"ז דכתיב ביה לא תעבדם לאסור עבודה עצמה וכתיב גם "פן יפתה לבבכם וסרתם" ופן תדרוש לאלקיהם, וכיון דלא ידענו כונת פסוקים אלה מפרשינן דכל הפסוקים הוא לאסור פניה אחר ע"ז שיאמר לא תפנו כו', ולכן פסק הרמב"ם שכל אסור מחשבה ודבור נלמדים מ"לא תפנו" והסמ"ק סובר שדרשה זאת היא מדאורייתא ואסור הסתכלות הוא אסור מיוחד נוסף על לאוין דפן יפתה לבבכם ופן תדרוש את"ד.
וטרם אבוא להתבשם מדבריו הנני לעמוד בעיקר הלכה זאת שצריכה לבון וברור לע"ד, דהנה מקורה של הלכה קדומה זאת היא בספרא: אל תפנו אל האלילים אל תפנו לעובדם, רבי יהודה אמר אל תפנה לראותם ודיו (ויקרא י"ט ו' ספרא ו).
ובירושלמי גרסינן: אין מסתכלין באיקונות, מאי טעמא? אל תפנו אל האלילים לעובדן, רבי יהודה אומר: אל תפנו לראותן ממש. (ירושלמי ע"ז פ"ג הלכה א'). מכאן אתה למד שלמאן דאמר לראותן ממש אין זו דרשת הכתוב, אלא זהו פשוטו של מקרא, וזהו דקדוק לשון הספרא: רבי יהודה אומר אל תפנו לראותן ודיו. כלומר שבהסתכלות באיקונין של ע"ז דיו להיות עובר בלאו זה אעפ"י שאינו עובד, ודברי רבי יהודה הם כהלכה שהרי סיים הספרא אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה: תחלתם אלילים הם, אם פונה אתה אחריהם אתה עושה אותם אלוהות (שם ח') ודרש זה אינו אלא לרבי יהודה, שלדעת הת"ק שמפרש לעובדם, הרי בפניתו עשה אותם אלוהות, אלא לר"י דקאמר אל תפנה לראותם הוא דקאמר שאם אתה פונה לראותם אעפ"י שבהשקפה ראשונה הרי הם אלילים אבל כשאתה פונה אליהם אתה עושה אותם אלוקות. בתוספתא נאמרה הלכה זאת בסתם: אסור להסתכל בדיוקנאות משום שנאמר: אל תפנו אל האלילים (תוספתא שבת פי"ח ח"א).
מעתה נסורה נא להבין סוגיא דתלמודין, דגרסינן התם: ת"ר כתב המהלך ע"ג הצורה תחת דיוקנאות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים, מאי תלמודא? אמר רבי חנן אל תפנו אל מדעתכם, ופרש"י אל תפנו מדעתכם אל אשר אתם עושים מדעת לבבכם וחלל שלכם, אלילים, לשון חללים (שבת קמט א).
ודברים אלו צריכים באור: שהלא מדברי הספרא והירושלמי למדנו שמ"ד לראותם מפרש הכתוב כפשוטו, ובתלמודין קאמר מאי תלמודא? והלא לזה לא צריך תלמוד ולא דרוש, ולא עוד אלא שגם התירוץ אינו מובן: מאי אל מדעתכם? ופירושו של רש"י קשה עוד יותר שלפי דבריו שהדרשה היא מפירוש אלילים, כלומר חללים, ולזה נדחק רש"י לפרש דעת לבבכם כלומר: חלל שלכם. וכלום היינו צריכים לכל זה? ומי לא ידע שמושג אליל הוא אלוהות אפסית יצירת הדמיון והמחשבה.
לבאר מאמר זה צריכים אנו לעמוד בהגדרת מושג "פנה". מושג פנה נגזר משם "פנים" והגדרתו היסודית הטית הפנים לדרך שהאדם בוחר ללכת בה מתוך הכרח או רצון. וזה לפי שהאדם הולך דרך פניו ולא לדרך אחוריו או צדדיו ימינה ושמאלה. מושג זה הושאל להוראת הבטה או הסתכלות, לפי שאין אדם יכול לראות או להסתכל אלא בהטית פניו אל אותה הנקודה או החפץ שהוא רוצה לראות, וזהו מובן הכתובים בכל מקום שנאמר: פנו וסעו לכם המדבר (דברים א, מ), פנו לכם צפונה (דברים ב, ג) וכן נאמר בהוראת הבטה והסתכלות: ופנה למעלה (ישעיה ח' כ"א) שאם אמנם מובנו הוא שישא לבו למעלה בתפלה ותשובה, וכדמתרגמינן ויתפני לעילא למבעי פורקן, וכן פירש רד"ק: ישוב אל הקדוש ברוך הוא שיעזרהו, אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו שהוא: ונשא פניו למעלה, דומה למה שנאמר: אליך נשאתי את עיני היושב בשמים, והפסוק שלאחריו מעיד על זה שנאמר ואך ארץ יביט וכו' שהוא מקביל אל "ופנה למעלה" וכן ויפן כה וכה וירא (שמות ב', י"ב) ויפן אהרן אל מרים והנה… (במדבר י"ב, י'). ב) נטית המחשבה והרצון להוקרה או עבודה, כמו אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו, כי פנה אל אלוהים אחרים (דברים לא, יח) פנה אלי וחנני (תהלים כ"ה, ט"ז). ג) עזיבת דרך סלולה וכבושה מתוך התנגדות וכן כי פנו אלי עורף ולא פנים (ירמיה ב', כ"ז) פניה של בקשה: פנו אלי והושעו. (ישעיה מ"ה, כ"ב).
לאור דברים אלה נשוב אל סוגיא דתלמודין מדברי הספרא שנאמר: ר"י אומר אל תפנו לראותם ודיו או כהירושלמי ר"י אומר אל תפנה לראותן ממש. ומשמע דאפילו הבטה אסורה וכדסמך ליה עובדא דכד דמך רבי נחום בר סימאי חדון איקונתא מחצלן, אמר כמה דלא חמתוך בחייוי לא יחמינון בדמכותיה (ירושלמי ע"ז פ"ג ה"א) הרי שהראיה עצמה אסורה לר"י והיא דומה למ"ש: עוצם עיניו מראות ברע, אבל בתלמודין אמרו: אין מסתכלים בדיוקנא מכלל שאין אסור בראיה לבדה, אלא בראיה שיש בה הסתכלות, וזוהי קושית הגמרא: מאי תלמודא? כלומר בפועל פנה אפשר לפרש פניה מחשבתית אפילו בלא ראיה או פנית ראית עיניים אפילו בלא מחשבה, אבל פעולת הסתכלות אינה נכללת במושג פנה? ומתרץ רב חנן: אל תפנו אל מדעתכם, ומפרשים: אל תפנו אל מדעתכם כלומר: לא תפנו במחשבתכם אל מעשה ידיכם לשם הסתכלות בחלל שבהם זאת אומרת אל דרך עשיתה בהרכבה ואומנות הפעולה, וזהו פירוש אלילים שבמקרא זה, כלומר חלל צורת הדיוקנא שמתוכה נדע את חומר ומעשה עשייתה, נמצא לפי זה שלמוד זה הוא ממלת "אלילים" מדהוה ליה למכתב "אלוקים אחרים" וכתב "אלילים" לומר לך שאסור להסתכל בחללים שבהם וכדאמרן.
לפי"ז הלכה זאת שנזכרה בתלמודין, אינה לא כסתם מתניתא ולא כרבי יהודה דספרא, אלא היא דעה שלישית שאוסרת הסתכלות וכ"ש עבודה, אבל לא ראיה, וכן יש לפרש דברי הירושלמי דפתח ואמר אף בחול אין מסתכלין ומה טעמא? אל תפנו אל האובות וכו' ומדאסר ר"י לראותן כ"ש להסתכל.
אולם הערוך ז"ל פירש: אל תפנו אל מדעתכם, בזמן שאתם מסתכלים בהם מפנים אל מדעתכם. [הר"ן שבת פ' כ"ג דף סג ברי"ף].
ולזה מכוונים דברי הרמב"ם בסה"מ (מל"ת י) אפילו להסתכל צורת הצלם הנראית והמחשבה בעשייתה אינו מותר כדי שלא יתעסק חלק הזמן בחלק ממנה, ובפרק שואל אדם אמרו וכו' ודיוקנא עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר וכו' וכבר נכפלה אזהרה זאת בזה הענין עצמו רוצה לומר באסור מחשבת עבודה זרה והוא אומרו השמרו לכם פן יפתה לבבכם. ר"ל כשתעמיק לבך לחשוב בה יהיה מביא אותך לסור מן הדרך ולהתעסק בעבודתה. ואמר גם כן בזה הענין עצמו: ופן תשא עיניך השמימה, כי לא בא להזהיר האדם שלא לראות אותם בעיניו ואמנם הזהיר מן הענין במה שיתיחס אל עבודתם בעיון הלב וכן אמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר: יזהיר מלדרוש איכות עבודתם אעפ"י שלא יעבדם שזה כולו מביא לטעות בהם, ודע שהעובר על זה חייב מלקות. (סה"מ מל"ת י'). והם הם דברי הרמב"ם בהלכותיו (הלכות ע"ז פ"ב הלכה א – ב). ותמצית דבריו היא שמלאו דאל תפנו אל האלילים למדנו עיקר אסור פניה שהיא מביאה לידי עבודה. ואסור זה מסתעף לג' ענפים א) פניה של שתוף אפילו בדרך אמצעי וסרסור וע"ז נאמר: השמרו לכם פן יפתה לבבכם, ופתוי הלב הוא הרהור הלב לעבוד אלו להיותם סרסור בין האדם והבורא ב) שלא לקרא בענין עבודתה מעשיה ומשפטיה ולא להרהר בדבר מדבריה ובכלל זה הוא האסור אפי' להסתכל בדמות צורתה ולדעת הרכבה ועשייתה (וכמ"ש בסה"מ) ג) שלא לשאול ולהרהר בדרך עבודתה היאך היא. לפי שכל דברים אלו הם גורמים להפנות אחרי עבודה זרה גופה והפניה עצמה היא אסורה משום שעל ידי כך נותן לה חשיבות וכאילו עושה אותה אלוהות וכמו שאמר בספרי: אם אתה פונה אחריהם אתה עושה אותם אלוהות. (ספר המצות שם).
מהאמור ומדובר מתבאר, שאסור זה של הסתכלות בדמותה של עבודה זרה ובדרך עשייתה הוא אסור מדאורייתא ואין ללמוד לזה מכללו של הריטב"א דכל מקום שאמרו משום שנאמר אינו אלא אסמכתא, שהרי בספרא ובירושלמי לא גריס משום שנאמר, ועוד שכבר בארנו שמחלוקת זאת היא במשמעות מאמר אל תפנו לפי הגדרות פעל פנה, וכן כתב הרמב"ן: דיוקנא עצמה אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים הכניסו בכלל האסור אפילו ההסתכלות בהן שלא יתן דעתו בענינם. (הרמב"ן עה"ת ויקרא י"ט, ד').
וזוהי דעת הרמב"ם ז"ל, וסוגיא דגמרא מסייעא ליה, והסמ"ק שכתב: שלא להסתכל בצלמים דכתיב אל תפנו אל האלילים, לא פליג אהרמב"ם, דלפי קצורו נקט האסור היותר קצוני, דהיינו ההסתכלות, וכל שכן כלהו הנך דמנה הרמב"ם ז"ל. ועדיין נשאר מקום עיון בדברי רש"י ז"ל בפירושו על התורה שכתב: אל תפנו אל האלילים לעובדם (שם) דהנה בספרי שם הוזכרה דעת רבי יהודה שאמר אל תפנה לראותם, ומסוגיא דשבת ומדברי הירושלמי בע"ז מוכח דהלכה כמותו.
והנה הרא"ם [ויקרא י"ט, ד'] ז"ל כתב: דרש"י ז"ל רצה לפרש המקרא כפשוטו, ופשטיה דקרא טפי משמע שענין הפניה לעובדה. ואין זה מספיק לע"ד דכיון דבמאמר אל תפנו אפשר לפרשו גם בהוראת ראיה, וכיון דסוגין דגמרא אזלא הכי, היה לו לפרש הכתוב כהלכה, אולם לפי מה שאמרתי מיושב שפיר, דבאמת בגמרא פסקו דלא כר"י דפירש מקרא זה באסור ראיה גרידא, משום דאין זה אלא ממדת חסידות וכרבי נחום בן סימאי בירושלמי, ואסור הסתכלות דריש ליה מאל האלילים, אל מדעתכם, וכדפירש רש"י, ודריש אלילים בהוראת חללים עפ"י דרך הדרש של אותיות ממוצא אחד שהן מתחלפות, הילכך רש"י לפי פשוטו של מקרא פירש: לא תפנו לעובדן כלומר פניה המביאה לידי עבודה, אבל פניה עצמה אינה עבודה, ופירש גם מושג אלילים כפשוטו אלילים לשון אל כלומר: כלא הוא חשוב.
ועתה נסורה נא לדברי הסמ"ג [ל"ת י"ד] שכתב: שלא לפנות אחרי ע"ז וכו' שנאמר ופן תשא עיניך השמימה, וכתיב פן יפתה לבבכם ואמרינן במס' שבת שהצורה עצמה אסור להסתכל בה שנאמר אל תפנו אל האלילים ובענין זה נאמר: ופן תדרוש לאלהיהם וכו' כל הלאוין האלה מענין אחד שלא לפנות אחר עבודה זרה כלל לא במחשבה ולא בראיה ולא בדבור. ובתוספתא [ע"ז פר' א' הלכה ג] שנינו: לא יטייל אדם עם טועים אפילו לצאת לדרך, ואפילו מקדים או מחשיך ואפילו מתיירא מפני גויים ולסטים ורוח רעה שנאמר: לא תלכו אחרי אלהים אחרים.
ומדבריהם למדנו דראיה לבדה גם בלא מחשבה אסורה ומאמר הכתוב פן תדרוש לאלהיהם, היינו דרישה ובדבור שפתיים לא רק במחשבה. וכבר כתבתי שאסור ראיה בלא הסתכלות מחשבית לא נאסרה אלא לרבי יהודה, ולא נפסקה הלכה כמותו. ובאמת הרמב"ם חולק בכל סדר חלוקה זאת, אלא כתובים אלה מחולקים בעניניהם, וכמ"ש לעיל, וכולם אסורים אפי' במחשבה, וכן ראיה לא נאסרה אלא בהסתכלות דמותה בהרכבתה וציורה.
וחזיתיה למעכ"ת רב חביבאי יצ"ו שתמה על הרמב"ם והסמ"ק ז"ל שלא הזכירו בדבריהם גם פניה דהליכה שהזכיר הסמ"ג?
ולע"ד נראה לתרץ שזה אינו בגדר פניה אלא הליכה ממש. ואין זה בגדר אל תפנו, ובודאי שההולך עם שיירה זאת אינו עובר בלאו אם אינו מהרהר בלבו בעניניה של עבודה זרה, שהרי מקרא זה נאמר על הליכה אחרי אמונה ועבודה או תורה ומשפט של אלהי עמים אחרים, ולא נאמרה פרשה זאת אלא אזהרה ממדת פרישות מבחינת הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה, וצרך להתרחק מזה וכל כיוצא בזה. ולכן לא הזכירה הרמב"ם בהלכותיו.
והנלע"ד כתבתי.