סימן יז

(ליו"ד סימן קמ"א).

איסור סחורה בצלמים

 

כ"ג כסלו תש"ד.

לכבוד רב חביבאי, הרה"ג דעסיק באורייתא תדירא ונהורא עמיה שריא, כמוהר"ר עזרא הדאיה יצ"ו. שלום וברכה.

 

קונטריסו הנחמד קראתי בכל לב, ובו שאלת חכם; באיש מבני ישראל שהשתתף עם חברו והטיל לכיס השותפות ארבע מאות לא"י להסתחר בהם, ואיש זה בהיותו צורף כסף לפי אומנותו, ראה ויוכח כי התעסקות בצורפות כסף וצלבים תביא ריוח גדול, ולכן קנה בסכום 400 לא"י צלבים של כסף אחרי זאת התחרט על מעשיו ומסכים להפסיד 50 לא"י כדי לבטל ממכרו, והיות ואיש זה הוא ירא וחרד לדבר ה', שואל להורות לו הלכה למעשה אם מותר להסתחר בצלבים אלה להציל ממונו, והנה מעכ"ת כדרכו בקדש פנה אל מקור ההלכה שבתלמודין נשא ונתן בחכמה בעומקא של סוגיא זאת, ואחרי ברור הסוגיא לעומקא דן כהלכה בדברי הפוסקים רוא"ח ואסיק: דצורות שאינן בולטות מותר לו למוכרן ולישא וליתן בהם, אבל מסכות שהן בולטות אסורות בהנאה.

ואותי שאל לחוות דעתי בפלפולא דאורייתא ובמסקנת ההלכה שבשאלה זאת.

ולמלאות רצונו החביב עלי, הנני נדרש לאשר שאלני לחוות דעתי לפי סדר קונטריסו על ראשון ראשון בעזרת צור ישועתי.

א) חיישינן למעוטא.

והנה מעכ"ת בראשית דבריו אייתי לן מתניתין: כל הצלמים אסורין מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי ר"מ וחכ"א אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל וכו' רשבג"א אף שיש בידו כל דבר וכו', והקשו בו התוס': בגמרא מפרש טעמא דר"מ משום דחייש למעוטא וגזר שאר מקומות אטו אותו מקום, ורבנן דלא חיישי למעוטא לא גזרי וכו'. ותימא דאם כן קשיא דרשב"ג ארשב"ג ודהלכתא אהלכתא, ותירצו דודאי רשב"ג לא חייש למעוטא כדמשמע הכא, וההיא דנפל שאני, דהוא מיעוט המצוי דנפלים שכיחי ושם ודאי יש לחוש כדאמרינן גבי ראוהו נופל למים שאין להם סוף או ראוהו גוסס דאשתו אסורה אעפ"י שרוב גוססין למיתה, וחיישינן למיעוטא מפני שהוא מיעוט המצוי, וההיא דבכורות מיירי שראינוה הולכת קודם לידה דודאי הוחזקה מן המיעוט אבל ודאי בשאר בהמות חלב פוטר וכן הלכה, (ע"ז מ' ותד"ה רשב"ג אומר).

והנה מעכ"ת רמי הלכתא אהלכתא; מתניתין דהכא, דקיימא לן כרבנן דלא חיישי למיעוטא, ואלו ביבמות תנן; האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך לא תנשא ולא תתיבם שמא מעוברת היא צרתה, ובגמרא מסקינן אלא מחוורתא מתניתין כר"מ (יבמות קיט), וקימא לן כר"מ, וכן פסקו הרי"ף [מ"ה] והרמב"ם [הל' יבום פ"ג הל' ט"ז] והטור (אה"ע סי' קנ"ו) [בסוף].

והוא מותיב והוא מפרק, עפ"י מ"ש התוס' בסוגיא תוס' ד"ה מחוורתא, דבמיעוט המצוי לכו"ע חיישינן למיעוטא, ורוב נשים מפילות הוי מיעוט המצוי, אלא דחילוק זה של התוס' הוא מופרך מסוגיא דיבמות דאם כן נוקי מתניתין אפילו כרבנן דבמיעוט מצוי כזה חיישינן לכל הדעות.

ולכאורה נראה דקושיתו היא אלימתא ותקיפה אולם אחר התבוננות נלע"ד לומר דעת התוס' דמיעוט נפלים הוא מיעוט המצוי דנפלים שכיחי, הוא רק בנדון רשב"ג דהיינו נפל שלא שהה שלשים יום שהדיון הוא אם ולד זה הוא נפל או בן קיימא, ובזה הוא דאמרו דנפלים שכיחי והוי מעוט המצוי דומיא דראוהו נופל למים שאין להם סוף או ראוהו גוסס דהספק הוא אם איש זה מת ככל רוב הנטבעים או הגוססים או שהוא ממיעוט המצוי שנמלטים וחיים, אבל בדין מתניתין דיבמות בדין האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, כיון דרוב נשים מתעברות ויולדות ולד בן קיימא אזלינן אחר רוב נשים דילדה והולד הוא קיים ועמד או שהה יותר משלשים יום, ולכן אסיק בגמ': מחוורתא מתניתין כר"מ (יבמות קיט א).

ועתה חזרה לתוקפה קושיתו הראשונה, דקשיא הלכתא אהלכתא ממתניתין דר"פ כל הצלמים דקיי"ל כרבנן דלא חייש למעוטא, אמתניתין דיבמות דקי"ל כסתמא דמתניתין דלא תנשא ולא תתיבם משום דחיישינן למיעוטא.

והנה התוס' ז"ל עמדו בזה וכתבו: אף על גב דאתי סתמא דמתניתין כר"מ בהא דחייש למעוטא אפי"ה לא קימ"ל כוותיה, מדאמר (פ"ק דחולין יא ב) ור"מ היכי אכיל בשרא משמע דאנן אכלינן וכו', (יבמות קיט, ד"ה מחוורתא).

ודבריהם ברור מללו דאע"ג דבמתניתין דיבמות פסקינן הלכה כסתם מתניתין משום דחיישינן למיעוטא כר"מ, אפילו הכי אין פוסקים הלכה כמותו בכל שאר הלכות דחייש ר"מ למיעוטא, אבל דבריהם צריך פירוש וביאור דמאי שנא, ואדרבא כיון דלא קימ"ל כר"מ דחייש למיעוטא מתניתין דיבמות הויא דלא כהלכתא.

ובאמת כל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם הרא"ש והטור ושו"ע פסקו כהלכה פסוקה, האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים הרי זו לא תחלוץ ולא תתיבם עד שתדע אם ילדה צרתה אם לא ילדה, (אה"ע סי' קנ"ו סעיף י"ג).

ב) רובא וחזקה נגדה.

והנה מדברי הנמוקי יוסף נראה דלמסקנא דגמרא מתניתין אתיא כדברי הכל, וכדאמרינן: רישא דאשה זאת בחזקת יבום עומדת, וסמוך מיעוטא דמפילות לחזקה דיבום והוה ליה פלגא ופלגא דחזקה לא עדיף כרובא, הלכך לא תנשא לשוק שמא לא ילדה לה ולד של קיימא, ולא תתיבם שמא ילדה, ואילו לרבנן רובא בעינן כדאמר בעלמא, זיל בתר רובא, והכא הוא פלגא ופלגא [נמוקי יוסף יבמות ר"פ האשה בתרא דף מד ב, ברי"ף] וכן כתב הרשב"א ז"ל וכתב דמתניתין לית לה פתרי אלא אליבא דר"מ ולא קי"ל כך אידחיא לה מתניתין, ונפקא לה מהלכתא וכו' אבל רב אלפסי וכן הרמב"ם ז"ל פסקוה בהלכותיהם, ונראה שהם ז"ל מפרשים, דרבא אליבא דכו"ע מוקי למתניתין, וכן נראה מדברי רש"י וכו'. וכן מקצת ספרים ראיתי שכתוב בהם בפירוש: אלא אמר רבא לעולם רבנן היא. וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל דעד כאן לא אמרו רבנן זיל בתר רובא אלא ברובא דליכא חזקה כנגדו, אבל היכא דאיכא חזקה סמכינן מעוטא לחזקה והוה ליה כפלגא ופלגא ולא שרינן לה, (הרשב"א בחדושיו יבמות קיט א ד"ה אלא אמר רבא) אבל מדברי התוס' סוכה מוכח דהם מפרשים תירוצא דרבא אליבא דר"מ דכתבו: לא הוה צריך דלא עדיף דאפילו עדיף רוב נשים מתעברות ויולדות מכל מקום יש לחוש דר"מ חייש למעוטא (יבמות קיט ב תד"ה וחזקה), וכן נראה מדברי רש"י דכתב: רישא חזקה מייתי לה לייבום וכו' ולשוק נמי לא כר"מ דחייש למיעוטא (שם).

וא"כ הקושיא במקומה עומדת כיון דלא קימא לן כר"מ דחייש למיעוטא אידחיא מתניתין דיבמות מהלכתא והנה בקרבן נתנאל [פרק ט"ז א' על הרא"ש] עמד בזה והביא דברי מהרש"ל ז"ל דכתב דלתירוצא דרבא מתניתין דיבמות מתוקמא לדברי הכל דגם רבנן מודו מטעם דסמוך מיעוט לחזקה דהוי פלגא ופלגא, והוא ז"ל סתר תירוץ זה דהא פליגי רבנן אר"מ אפילו במקום דאיכא חזקה מסיעת למעוט (קידושין פ א ותד"ה סמוך מיעוט לחזקה).

ותירץ דקושטא הוא דרבנן פליגא אפילו במקום חזקה מסייעת למיעוט אלא אף על גב דלא קי"ל כר"מ דחייש למיעוטא, במקום שחזקה מסיע למיעוט חיישינן למיעוטא, ומטעם זה נפסקה הלכה כמתניתין דיבמות.

וכן כתב הבית שמואל [קנ"ו ס"ק יח] ז"ל: אף על גב דרוב מתעברות ויולדות א"כ עפ"י הרוב היא פטורה מיבום? חיישינן למיעוט משום חזקה מסייעת ליבום, ופירוש דבריו הם כמ"ש הקרבן נתנאל דבמקום חזקה מסייעת חיישינן למיעוט אף על גב דקי"ל כרבנן דלא חייש למעוט, במקום דחזקה מסיעת למיעוט חיישינן למיעוטא כר"מ.

וכן מתפרשים דברי התוס' דכתבו דאע"ג דאתי סתמא דמתניתין כר"מ בהא דחייש למיעוטא אפי"ה לא קי"ל כוותיה, ופירוש דבריהם הוא דקי"ל כסתם מתניתין זו שהיא כר"מ דחזקה מסייעת, אבל לא קי"ל כר"מ דחייש למיעוטא בכל הלכות שבתורה. ועתה נהדר אנפין לעיין בדברי רב חביבאי יצ"ו.

וחזיתיה למר דכתב: ובדרך אגב מוצא אני להעיר על מה שפי' רש"י [קיט א] במתניתין בד"ה ולא תתיבם: שמא ילדה צרתה, ולמה הוצרך רש"י לזה והלא הדבר מפורש במתני' שמא מעוברת היא צרתה.

בדבר זה עמדתי בלמודי וכתבתי בגליון הש"ס שלי: פירש רש"י שמא ילדה צרתה למסקנת הגמרא בתירוצא דרבא, רישא חזקה ליבום ורובא לשוק, ורובא לשוק אינה אלא כשילדה ולא במעוברת שאסורה לשוק משום מעוברת חברו, וכן פי' רש"י לקמן ב ד"ה רישא: [קיט ב] ורובא מייתי לה להיתר שוק דרוב נשים מתעברות ויולדות והרי ילדה צרתה.

הדרן לדיננא.

ג) אנדרטא של מלכים.

ידידי הרה"ג הפוסק יצ"ו נשא ונתן בהלכה זאת במאי דגרסינן התם (ע"ז מ): אמר שמואל ובאנדרטא של מלכים שנינו, אמר רבי יוחנן ובעומדין על פתח המדינה שנינו, ופירש רש"י: והתם קאסר ר"מ דאגב חביבותא פלחי ליה ובהנהו קאמר ר"מ דחשיבי להו. ור"ת פירש דאהיתרא קאי והכי קאמר: הא דשרו רבנן במתניתין, היינו דוקא באנדרטא של מלכים ובעומדין על פתח המדינה דבהנהו שרו רבנן דודאי לנוי עביד להו, ומשמע מריהטא דסוגיא דמ"ש רבי יוחנן: ובעומדים על פתח מדינה שנינו, היינו להוסיף על דברי שמואל באנדרטי של מלכים, כלומר תרתי בעינן להיתרא, אנדרטי של מלכים, ועומדים בפתח המדינה שהם לנוי, אבל בחדא מניהו לא התירו רבנן, דכיון דלאו לנוי עבידי פלחי להו.

ומכאן הקשה על הרמב"ם ז"ל דכתב: כל הצורות הנמצאות בכפרים אסורים בהנאה וכו' והנמצאות במדינה אם היו עומדות על פתח המדינה והיה בידם צורת מקל וכו' חזקתו שהיא לעכו"ם ואסור בהנאה, ואם לאו הרי הם בחזקת לנוי ומותר (ה' ע"ז פ"ז הל' ו'). מדברי הרמב"ם מוכח דפסק כרבי יוחנן, וקשה טובא דבאמת גם לרבי יוחנן לא הותר בפתח המדינה אלא באנדרטי של מלכים? ובעינא דשפיר חזי ראה והביט מ"ש מרן הבית יוסף ז"ל: והרמב"ם השמיט הא דאנדרטי ונראה שלא הוצרך להזכירה כיון דאינו מחלק בין צורה לצורה.

ומעכ"ת לא נחה דעתו בתירוץ זה, וכתב: דברי בית יוסף אלו קשים להולמם דאיך סתם הרמב"ם בדבר שיש בו מחלוקת וכו' עכ"ל.

והנה לפי דברי הבית יוסף שפיר קא מותיב מר. אולם כשנעיין בדברי הכ"מ יתבררו הדברים שפיר, דהנה כתב: רבנו מפרש מילתיהו דרב יהודה ורבי יוחנן בין לר"מ ובין לרבנן והכי קאמר רב יהודה אפילו באנדרטי של מלכים דחזקתו אינו אלא לנוי, לר"מ אסור בכל ענין, ולרבנן אינו אסור אלא אם בידו מקל, ואמר רבי יוחנן כי אמרי רבנן ור"מ היינו בעומדים על פתח המדינה. ושמואל ור"י מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ורבינו רמז דברי רב יהודה בשלא חילק בין אנדרטי לשאר צורות, אלא תלה הכל בעומדין על פתח המדינה ויש בידו מקל, (כ"מ ה' ע"ז פ"ז ה' ו').

פירוש דבריו, דרב יהודה דנקט אנדרטי של מלכים לאו דוקא אלא נקט אנדרטי של מלכים משום דאורחא דמילתא הכי הוא שכשהמלך מת עושין צורתו בפתח שער העיר, ואשמועינן דאפילו הכי אסורים לר"מ משום דחייש למעוטא דאיכא דפלחי להו, ולרבנן נמי אסרי אם יש בידו מקל אפילו אם הוא אנדרטא של מלכים שעומד בשער העיר, וכן מתפרשים דברי רבי יוחנן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ונקט רבינו דברי רבי יוחנן שבהם רמוזים דברי רבי יהודה, והם הם דבריו בבית יוסף, ומה שקצר וסתם בית יוסף פירש בכסף משנה.

והנה הגר"א ז"ל בביאוריו כתב: נ"ל דגירסת הרמב"ם היתה רבב"ח, אמר רבי יוחנן בעומדין וכו' ופליג אשמואל ופסק כרבי יוחנן, אבל הרי"ף והרא"ש הביאו שניהם דס"ל דלא פליגי וכגירסא שלנו (שו"ע יו"ד סי' קמ"א סעיף א', ביאור הגר"א סק"י ב').

ולפי מ"ש הכ"מ הרמב"ם והרי"ף לא פליגי וכולם סוברים דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואין צורך לומר דלהרמב"ם היתה לו גירסא אחרת בתלמודין, ואדרבה הרמב"ם גורס כגירסתנו דרבב"ח אמילתיה דר"י אמר שמואל קאי דאנדרטי ועומד בשער מלכים חדא היא דאע"ג דלנוי עבידא אסרי ר"מ ורבנן לכל מר כדאית ליה.

והמל"מ כתב לפרש דעת הרמב"ם: דהוא ז"ל מפרש מילתיהו דשמואל ורבי יוחנן הכי, שמואל סובר, דלא אסרו רבנן ביש בידו מקל או דבר אחר אלא באנדרטי וכרש"י דפירש דאנדרטי או עומד בפתח המדינה מוכח טפי דלמפלחה קאי. הלכך כיון דאיכא תרתי לרעותא אסור, אבל בשאר צורות אף שיש בידו שום דבר או אנדרטי ואין בידו שום דבר שרו רבנן, ורבי יוחנן אמר: בעומדין על פתח המדינה שנינו, כלומר, הא דאמרי רבנן כשיש בידו שום דבר הוא דוקא בעומדין על פתח המדינה דכיון דאיכא תרתי לריעותא, היינו שיש בידו שום דבר ועומד על פתח המדינה אסרי רבנן, אבל בהבצר אחת מהני לא אסרי רבנן, וס"ל לרבינו דרבי יוחנן פליג עם שמואל וכו' ופסק כרבי יוחנן (משנה למלך שם ד"ה ונראה), ואין דבריו נהירין לי משום דא"כ במאי פליגי שמואל ורבי יוחנן, דאם אנדרטי עשויה לפולחן למה לא יאסרו רבנן גם לרבי יוחנן, וכן להיפך, ואין לומר דפליגי אם אנדרטי או עומדין על פתח העיר עשוי לפולחן או לאו, דבדבר שבמציאות לא תפול מחלוקת, אלא מחוורתא כמ"ש הכ"מ שסוגית הגמרא מתפרשת כדבריו ומסתבר כוותיה, ולא התברר לי למה נייד המל"מ מדברי מרן הכ"מ.

ועדין נשאר מקום עיון בהלכה זאת, שהרי במתניתין נחלק רשב"ג ואמר: אף שיש בידו כל דבר, ולפי כללא דתלמודא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו היה מן הדין לפסוק במתניתין כן, ובאמת הרמב"ם פסק כרבנן דכתב: והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור.

וגם בזה עמד הרב הפוסק יצ"ו ואייתי דברי הלח"מ ומעשה רוקח ולא נתישבה דעתו בתירוצו וטעמו ונמוקו עמו, ולכן תירץ הלכה זאת על יסוד דברי הירושלמי במתניתין; רשב"ג אומר כל שיש בידו כל דבר ובלבד שהוא של כבוד, הסל והסולים והסמלים דבר של בזיון הוא, הנייר והקולמוס דבר של כבוד הוא קלמרון צריכה (ירושלמי ע"ז פ"ג סוף הלכה א').

ולפי זה קשה מאי דאיבעיא ליה לרב אשי בתלמודין: תפש בידו צואה מהו מי אמרינן כו"ע זילו באפיה כי צואה, או דילמא הוא ניהו דזיל באפיה כו"ע כצואה תיקו (ע"ז מ"א) ומאי בעיא והלא מפורש בירושלמי; ובלבד דבר שהוא של כבוד. וצואה אינה ודאי דבר של כבוד ואין לך בזיון גדול ממנו.

מכאן הוכיח דתלמוד דידן דתנא; אפילו צרור אפילו קיסם. פליג אירושלמי, ובעיא דרב אשי הוא אליבא דתלמודין, והרמב"ם דפסק כל שיש בידו מקל או צפור וכו' היינו כרשב"א [פר' ג' משנה ג'] דמתניתין דלקמן; המכובדים אסורין והמבוזים מותרין עכ"ל. ואנא דאמרי תירוץ זה הוא יפה מבחינת חריפותה, אבל אינו נכון אפילו אליבא דירושלמי שהרי מקל או צפור או כדור, הוא מאלה שהם מסמלים שלטונות וכח, מלכות וכבוד מלכות, וכמ"ש בתלמודין וכן בירושלמי; מקל שרודה את העולם צפור וכו', דוק מינה דבר של כבוד כגון נייר וקולמוס אינו אסור לרבנן, ואם הרמב"ם פסק כרשב"ג ואליבא דירושלמי היה צריך להזכיר בדבריו דבר של כבוד כגון הנייר והקולמוס, ולכן מחוורתא דהרמב"ם פסק כחכמים ודלא כרשב"ג, ואם כן הקושיא במקומה עומדת וכדכתב הלח"מ, אולם אעיקרא דמילתא אין כאן קושיא, דכלל זה אינו מוחלט וכדכתב הרי"ף ז"ל: והדין כללא לאו דוקא, דלא אמרינן הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא, (הרי"ף ב"ב קעד, פא א) ברי"ף ובמתניתין לא מסתברא טעמיה דרשב"ג דאין לאסור צלם שיש בו אפילו דבר של כבוד בידו דאין זה סמל פולחן ככל הנהו דמנו חכמים מקל וצפור וכו', וגם הרמב"ם סובר דכלל זה אינו מוסכם, וכמו שהוכיח בראיות ברורות התוי"ט עירובין פ"ח מ"ז פסחים פ"ד מ"ה, ועיין בביאורי הגר"א יו"ד סי' ר"כ ס"ק כ"ד ועד אחרן מרן השדי חמד ז"ל מערכת הכף כלל ק"ל, שהאריך הרחיב ברוב חכמה ובקיאות בכלל זה.

ד) צלמים הנמצאים בכרכים ובכפרים.

בגמרא מסקינן: אמר רבה מחלוקת בשל כרכים אבל בשל כפרים דברי הכל אסורין, ופירשו התוס': בכרכים דעבידי לנוי, ר"מ אסר בכל הכרכים דגזר רובא דשאר מקומות שאין נעבדין כלל אטו מקומות דנעבדין אף בכרכים פעם אחת בשנה, ורבנן לא גזרי רובא אטו מיעוטא, אבל בשל כפרים דברי הכל אסור, דכולהו כפרים למפלחינהו עבוד, (ע"ז מ"א תד"ה אמר רבה), משמע מדבריהם דטעמא דאסורא בכפרים הוא משום דודאי למפלחינהו עבדי להו, אבל הר"ן [שם ד"ה אמר רבה] ז"ל כתב: בשל כפרים לדברי הכל אסורין דבני כפר לא עבדי לנוי.

ובאמת לישנא דגמרא ודאי למפלחינהו עבדי להו מוכח כדברי התוס', אולם הר"ן לא ניחא ליה לפרש כן, דא"כ פשיטא והויא משנה שאינה צריכה, לכן פירש: דה"ק מכיון שלא עבדי לנוי ליכא למאן דאמר דתולין לומר שמא צלם זה לנוי עביד, אלא מוקמינן אחזקה דבני כפר לא עבדי לנוי, וממילא למפלחינהו עבדי, ואפשר לומר שגם התוס' סוברים כן אלא לישנא דגמרא נקטו בדבריהם.

וכן מתפרשים דברי הרמב"ם [ע"ז פר' ז' הל ו'] שכתב: צורות שעשאום עובדי כוכבים לנוי מותרין בהנאה, וצורות שעשאום לעכו"ם אסורים בהנאה, כיצד כל הצורות הנמצאים בכפרים אסורים בהנאה מפני שחזקתן של עבודת כוכבים הן עשוים וכו'.

מכאן מוכח שכל מקום שאינו ידוע שעשאן לנוי חזקתן הוא שעשאן לעכו"ם, והטור ז"ל כתב: כל הצלמים הנמצאים בכפרים אסורין, כיון דספק אליל אסורה דסתמא לשם אלילים נעשו, והנמצאים בכרכין מותרין דודאי לנוי נעשו (יו"ד ס' קמ"א) והיינו כדברי הרמב"ם והר"ן.

ולענין הלכה למעשה כתב הש"ך: ונראה דבזמננו הכל לפי הענין ובין בכרכים ובין בכפרים הכל מה שמראים הדברים שנעשו לשם אליל או לנוי (יו"ד קמ"א ש"ך סק"ד).

ובאמת כן הוא גם בזמננו ובמקומנו דיש שעושים בכרכים למלפחינהו בבתי הכנסיות או גם בכל בית ויש שגם בכפרים עושים צלמים אלה לקשוטי בית או לנוי מעשה ידי אומן באבנים, מתכות ועצים.

מכל האמור ומדובר למדנו: דצלמים כאלה שנעשים בבתי חרושת או חנויות של אומנים מחומרי מתכת עץ ואבן מעשה ידי אומן מחוברים לסיכות או שרשראות חבורם מוכיח עליהם שהם נעשו לנוי הלכך הם מותרים בהנאה. ולא עוד אלא שגם אם נמצאו בידי היחיד שקנה אותם והתנאה בהם מותרים בהנאה הואיל וזה לא קנה זאת ולא השתמש בה אלא לנוי או לקשוט.

וכך פסק רמ"א ז"ל: צורה שמשתחוים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול, אבל אותן שתולין בצואר לזכרון לא מיקרי צלם ומותר, (יו"ד ס' קמ"א סעיף א' בהגה), והיינו משום שכיון שמתחלתה עשוים כדי לתלותם בצואר, הרי זה מוכיח שהם עשוים לנוי, והנה הש"ך כתב: היינו בידוע שלא השתחוה לו הא לאו הכי לא גרע מאם מצא כלים שעליהם צורת עכו"ם, דהכלים אסורים אם הם מכובדים דכיון שדרך לעבוד אותה הצורה חיישינן שמא עבדו הכלים כדלקמן סעיף ג' (ש"ך שם סק"ו).

ולע"ד נראה דמן הסתם אין אנו חוששים שמא השתחוה שהרי במוצא צלמים בכרכים אמרינן בגמרא, דמותרים משום דלנוי עבידי, והא מוצא צלמים אלה ודאי לא ידוע שלא השתחוה להם בעליו ובכל זאת מותרים, והוא הדין לכל צלמים שידוע שעשוים לנוי כגון לתלות אותם בצואר, וכן דייק לשון רמ"א דכתב: צורה שמשתחוים דינו כדין צלם ואסור, אבל אותם שתולין בצואר לזכרון לא מיקרי צלם.

מזה מוכח דגם צורה שמשתחוים לה אם תולין אותם בצואר מותרין ולא חיישינן שהשתחוה לה, ולא דמי למ"ש בסעיף ג', דהתם איירי בצורות שהן עצמן עכו"ם, כגון חמה ולבנה או דרקון דכיון שהיא נעבדת ודאי אסורים אעפ"י שאין אנו יודעים אם נעבדו, אבל צורה שמשתחוים לה כיון שהיא עצמה אינה ע"ז אינה נאסרת עד שנדע שהשתחוו לה או שעשויה לשם כך אבל אם היא עשויה לזכרון אינה נאסרת עד שיודע שהשתחוו לה. ולא עוד אלא שגם בצורות הללו חמה ולבנה וכו', כתב הר"ן: וצריך לי עיון שאפשר שאין עובדים היום לצורות אלו אלא לזכר בעלמא עושין אותם (הר"ן פ' כל הצלמים מ"ג). הא למדת שגם כשידענו שמגפפין ומנשקים בשעת מלחמה דכתב הרשב"א לאסור מטעם זה, כתב הר"ן דכיון שבזמן הזה אין עובדים אותם אלא עושים אותם לזכר בעלמא אין לאוסרם.

והש"ך הביא דברי הר"ן אלה, ודברי רבנו ירוחם שכתב: דעכו"ם אלו שאין אדוקין בעכו"ם כל מה שעושין בצורות הללו אינם עושים אלא לנוי ומותרים בהנאה כלם ואסור להשהותם משום חשד אם הם בולטים.

ובכל זאת כתב: ואפשר בצורה עצמה כיון שמשתחוים לה לכו"ע אסור (שם). ועדין אני אומר לע"ד שאין לאסור אלא בידענו שהשתחוו לו לשם פולחן אליל, אבל מן הסתם ומכל שכן אם ידענו שלא פלחו לה כגון שלקחו אותם מבית האומן או מהחנות, וידוע שהם עשוים לנוי מותרים בהנאה.

ה) צורות שבמדור שכינה.

אולם אין הדברים הללו אמורים אלא בצלמים אבל צורות שבמדור שכינה, ובכללן צורת אדם, אסור לעשותם אפילו לנוי, ואפילו על ידי לא יהודי, ואם עשאם גוי אסור להשהותם, ואין צריך לומר שאסור לומר לגוי לעשותן אפילו אינו רוצה להשהותם (יו"ד סי' קמ"א סעיף ד' וש"ך ס"ק כ"ב כ"ג).

ובמוצא אותם כתב רמ"א: ומיהו אם מוצא אותם מותרים מלבד בחמה ולבנה שדרך העכו"ם לעובדם או שיש הוכחה שעשאן לעובדם (שם).

ואין זה אלא להתירם בהנאה, אבל ודאי שאסור להשהותם אצלו, וכמ"ש הש"ך וטו"ז, וכיון שאסור להשהותם ודאי שאסור לקנותם שהרי שהיה זאת אין לה שיעור ומטעם זה אסור לסחור בהם, והנה הרה"ג הפוסק יצ"ו הביא דברי הזכור לאברהם, לאסור צורות בולטות אף בהנאה, ולע"ד נראה שבמקום הפסד ממון כדאי לסמוך ע"ד רמ"א וכדכתיבנא, וזה דוקא למי שעבר וקנה חפצים כאלה מבלי דעת ובשוגג אבל לכתחילה אסור לעשות סחורה בכל דברים כאלה אפילו אם אינן צורות בולטות ועל כגון זה נאמר: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, וכמה דמים נשפכו מישראל בעטיה של סחורה זאת כידוע.

מסקנא דדינא.

מכל האמור נראה לי להתיר לשואל זה למכור את סחורתו זאת שקנאה בשוגג, אלא שמכל מקום צריך הוא לכפרה על עבירה זאת שבאה לידו, ואסור לו לשהות אצלו אפילו חלק מאותם הדברים שיש בהם צורת אדם בולטת. אלא יזדרז להוציאם מרשותו ולמוכרם לגוי, יפה שעה אחת קודם.

אסור בהחלט לעשות סחורה בחפצים אלה אפילו אם נעשו לנוי, ואם יש בהן צורות בולטות אסור להשהותן ואין צריך לומר שאסור לקנותן אפילו לסחורה. והנלע"ד כתבתי.