סימן כג

(ליו"ד סימן קפ"א).

גלוח הזקן במכונת גלוח

 

י"ח בתמוז תש"ו.

כבוד הרב הנכבד כש"ת הר"ר מאיר יצ"ו, בתל אביב ר. מ. נ.

 

מכתבו מיום כ"ח סיון דנא קראתי בתשומת לב והנני להשיב תשובה מאהבה. ראשית דבר הנני להעיר כי לא זו היא דרכה של תורה לחלוק על רבותינו ומאורינו הראשונים בסברות מחודשות מדעתנו, אלא זאת היא חובתנו וזה גם כבודנו לקבל ביראה ואימה כל דבריהם, וביחוד דברי רש"י ז"ל שהוא רבן של כל ישראל לדורו ולדורות עולם, אם לא שנמצא להם סתירה מפורשת מדברי הש"ס; ורק בזה רשאים אנו להקשות על דבריהם בענוה ויראה ולקיים בנו דברי רבי מנא: כי לא דבר ריק הוא מכם ואם ריק הוא מכם (ירושלמי פאה פ"א ה"א). דבר זה נאמר גם על דברי רבותינו הראשונים שכל דבריהם דברי קבלה. ואם רואים אנו סתירה בדבריהם צריכים להכיר שזו היא בסיבת העדר ידיעתנו לעומקם של דברים ולא לבטל דבריהם לגמרי מפני דעתנו אנו.

ויפה למדונו רבותינו ואמרו: ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא (עירובין נג א) וכל סברה שאין יסוד וסמך בדברי תורה או בדברי רבותינו, ומכל שכן כשהיא נסתרת מפורש מדברי רבותינו בטלה דעתנו מפני דעתם.

א) דרשינן טעמא דקרא.

מחלוקת קדומה היא בין התנאים אי דרשינן טעמא דקרא ולקבוע מסקנות של הלכה על פי טעמא דקרא (סנהדרין כא).

מחלוקת זאת הקיימת בין הפוסקים הראשונים והאחרונים אי קימא לן כר"ש דדריש טעמא דקרא, ורוב ככל הפוסקים פסקו כרבי יהודא דלא דרשינן טעמא דקרא אם לא שהכתוב עצמו מפרש טעמו כגון ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, שהוא מוכרח מהכתוב עצמו שאין טעם לומר שמצות לא יסור לבבו היא מיוחדת למלך. ולכן ברור הדבר שמאמר לו יסור לבבו הוא טעם ללאו הקודם לו: ולא ירבה לו נשים, והרי זה כאלו נאמר ולא ירבה לו נשים שלא יסור לבבו.

בזה מתורצת קושית ספר קרבן חגיגה אסוגין דגמרא דלא מקשינן מי כתיב שלא יסור, כמו דמקשינן ביומא על המקרע בגדיו לוקה שנא' לא יקרע וכו', מי כתיב שלא יקרע (יומא עב וגליון הש"ס לרעק"א). ולפי הסברנו הנ"ל מתיישב שפיר.

וטעמם ונמוקם עמם שדברי תורה ומצותיה שהם דברי אלקים חיים עמוקים מבינתנו, ונוסף על הטעמים המובנים לנו יש עוד טעמים שאין בכח השכלתנו להשיגם ולהבינם.

והחתם סופר הכריע דדרשינן טעמא דקרא להחמיר ולא להקל (חתם סופר יו"ד סי' רנ"ד).

אמנם הרמב"ם ז"ל חייב אותנו לדרוש טעמי המצות ותכליתם ולהבינם על בורין ונתן טעם לכל המצות ואחריו נמשך החנוך ז"ל. אבל כל זה הוא כדי לחבב את המצות ולמלאותן על פי תכליתם, ולא כמצות אנשים מלומדה (מורה נבוכים ח"ג פרק כ"ז וכו') ורבים חלקו עליו בעיקר זה, וביחוד בטעמי מצות מיוחדות שטעמי הרמב"ם ז"ל לא נראו בעיניהם (עיין הרמב"ן על התורה א ט י"ח ו').

כללן של דברים טעמי המצות, תכליתם להאיר את העינים במעשי המצות להתחזק באמונה ביחוד ה' והשגחתו הכללית והאישית, לטהר את הנפש ולזכך את המחשבה, ולהתרומם במוסריות עליונה בכל פעולות ודרכי החיים.

אבל חלילה לתת טעמים קטנים ופעוטים שהם מחשיכים יפעתה של תורה ולעשות אותה כספר רפואות מדיציני או ויטרינארי שעל ידי כך יורידו אותה מקדושתה ויתנו יד לכל המשכילים הראציונאליים האומרים שלפי התפתחות המדע הרפואי והמשפטי בטלו ערכם של המצות בכללם ובפרטיהם, ולכן מזלזלים באסורי שבת, מאכלות אסורות, אסורי נדה ועריות.

מכלל זה אתה למד שאין אנו רשאים לתת טעמים שהם מורידים את המצות מקדושתן, וכל המצות קשורות וכלולות במאמר הכתוב: קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם. מאמר זה הוא חוט השני החורז את כל התורה כולה בתרי"ג מצותיה במצות עשה ובמצות לא תעשה במצות שבין אדם לחבירו, וקדושת האדם והעם שהיא אלוה ממעל, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. ולזה מכוונות כל מצוות התורה ועל יסוד זה קבעו רז"ל ברכת המצות אשר קדשנו במצוותיו וצונו, וכן קבעו בסדר קדושין ברכת קידושין: מקדש עמו ישראל, וכן בתפילת המועדים קבעו מטבע של ברכה: מקדש ישראל והזמנים. וקדושה זאת היא נקנית בפרישות מטומאה וכמו שהעתיקו רז"ל קדושים תהיו, פרושים תהיו, ובדבקות שבקדושה, כאמור לאהבה את ה' אלקיכם ולדבקה בו, וכל המצות גם אלה שהן משפטיות ושכליות הם שלבים המעלים את האדם ואת העם למדרגה עליונה של קדושת האדם והעם קדושת החיים והזמנים, וזאת היא תכליתה של תורת ה' בכללה ובפרטי פרטיה. ברוך אלקינו שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו.

אחרי הקדמות אלה הנני לענות על עצם שאלתו. והנה מעכ"ת יצ"ו יצא לדון להתיר גלוח הזקן במכונת גלוח, הואיל והיא מוגנת משתי חתיכות ברזל דומה לרהיטני שהיא מוקפת שתי חתיכות עץ.

ואנא דאמרי יפה השיב לו הרה"ג מר אביו יצ"ו שהיתר הרהיטני אינו משום שהוא מוקף בחתיכות עץ אלא מפני שאין דרך לגלח בו, שכן כתב רש"י: ורהיטני משחית ואין דרך לגלח בו ומספרים מגלחים ואינם משחיתים (מכות כא רש"י ד"ה גילוח). אלא שמע"כ לא מצא סיפוק בדברי רש"י אלו, ודחה את דבריו וכתב: כי אין התורה בידי אדם להתיר מה שהם לא רגילים ולאסור דבר הרגיל.

וטעמא דהיתר גילוח ברהיטני היינו משום שהתער לא מוגן ולפיכך אפשר באופן קל מאד להשחית את הפנים ולחתוך את העור, ולכן אסרה התורה, משא"כ רהיטני היות והוא מוגן אין בו השחתה אלא גילוח, לפיכך גם במכונת ז'ילט הואיל והתער שבה הוא מוגן מותר זהו תוכן דבריו.

לזה אני משיב ואומר, הרבה מאד הפריז על המדה לחלוק על פירש"י ז"ל מסברה דנפשיה שאין לה כל סמך בתלמודין ולא בדברי רבותינו הפרשנים והפוסקים ז"ל, ולא זו היא דרכה של תורה ודרכה של הוראה.

והנה טעותו זאת נובעת מתוך יהירותו לתת טעמא דקרא באסור דלא תשחית פאת זקנך שהוא משום השחתת הפנים על ידי שריטת העור.

דבר זה ישתקע ולא יאמר לפי שהוא מחשיך יפעתה של תורה כאלו כל כוונתה היא לשמור על תואר הפנים מכל שריטה שתעשה על ידי הגלוח.

וטעם זה הוא לפגם שמוריד דברי התורה מקדושתם ועושה אותם לדברי חולין שכאילו דברי התורה נאמרו כלפי השוטים שאינם יודעים להזהר בגילוחם שלא ישרטו את עורם, אם כן יהיה אסור לגלח גם את קדקוד הראש מטעם זה.

וכבר כתבתי שגם במקום שפירשו רז"ל טעמא דקרא בטעמים מוסברים והגיוניים שהם מאירים דברי התורה בכל זאת קיימא לן כרבי יהודה דלא דריש טעמא דקרא להקל אלא להחמיר.

ולעצם הסברא אני אומר איפכא מסתברא דגלוח בתער אינו גורם להשחתת הפנים על ידי שריטת העור דמכיון שהוא אוחז את הלהב בידו ורואה בעיניו את פעולתו יכול הוא להזהר מכל מעשה שריטה, ובאמת ההשחתה שנאמרה בלאו זה היא בעצם הגלוח שעוקרת השער מעיקרו היא השחתה, ולכן הותר הגלוח במספרים שאין חותכין שער בצד העיקר.

לפי זה היה מן הדין לאסור גם גלוח ברהיטני אלא שרז"ל שנהירין להם דברי תורה בפנימיותם למדו שלא אסרה תורה אלא בדרך גלוח והתירו ברהיטני.

ומע"כ כתב בפשיטות יתירה כי אין התורה תלויה בידי אדם להתיר מה שהם לא רגילים.

וגם בזה אני אומר טעות גדולה היא בידו, אמנם כן, התורה לא נתנה בידי האדם לשנות בה לפי דעתו ולפי הרגלו או אי הרגלו, אבל יש דברים שלא אסרה התורה אלא כשעושה בדרך פעולתו. לדוגמא אציין בזה מ"ש בגמרא: הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת וכו' רב כהנא אמר אין דרך גיזה בכך אין דרך מנפץ בכך ואין דרך טווי בכך (שבת עד ב, ורמב"ם הלכות שבת פ"ט הל' ז).

וכן לענין הוצאה בשבת אינה אסורה אלא כדרך המוציאין (עיין רמב"ם הלכות שבת פרק יט ה' כא, ושו"ע או"ח סי' ש"א סעיף יב, ומג"א ס"ק יט). וכאלה רבים.

אבל השחתת הזקן אסורו הוא משום פולחן ע"ז וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל: דרך כהני ע"ז היה להשחית זקנם לפיכך אסרה תורה להשחית הזקן וכו' ואינו חייב עד שיגלחנו בתער שנאמר ולא תשחית את פאת זקנך, גילוח שיש בו השחתה (הלכות ע"ז פי"ב ה"ז).

וכיון שכן אין לאסור אלא בדרך השחתה שרגילין היו לעשות אבל לא ברהיטני שאין רגילין בו.

אבל במכונת גלוח הואיל והיא עשויה לכך הרי היא כתער ממש, ואין להעלות על הדעת להתיר גלוח הזקן במכונת ז'ילט או כל מכונה אחרת דומה לה, הואיל ויש בהם משום השחתה בדרך שרגילין בו לגלח, וזה ברור ומחוור.

והנלע"ד כתבתי.