סימן כה
(ליו"ד סימן קפ"ב).
גדר אסור לאו דלא ילבש, ודין מרוח הפנים במשחה או במי קולוניא
י"א כסלו צ"ט.
לכבוד הא' הנכבד כש"ת מוהר"ר א' דוידסון נ"י
נדרשתי לאשר בקשני לבאר גדר איסור לאו דלא ילבש גבר שמלת אשה ואם אסור זה כולל גם במקום שיש בו משום הבראת העור והטבתו כגון למרוח הפנים במשחה או במי קולוניא, מי נימא כיון שיש בו משום הבראה אין בו אסור דלא ילבש גבר, או שנאמר כיון שיש בו משום יופי הפנים הוי בכלל אסור דלא ילבש גבר.
וזאת תשובתי, גרסינן בגמרא: מודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחת שהוא חייב ודבר זה אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה, ופרש"י: שמתנאה עצמו בנויי אשה (מכות כ ב) מכאן אנו למדים שהתנאות כשהיא לעצמה אינה אסורה אלא כשהיא בגדר נוי אשה, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב: ולא יעדה איש עדי אשה כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימין אותו החלי אלא נשים הכל כמנהג המדינה וכו' המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו משליקט שערה אחת לוקה מפני שעדה עדי אשה וכן אם צבע שערו שחור משיצבע שער לבנה אחת לוקה (ה' עכו"ם פי"ב ה' י'). וכן כתב החינוך ז"ל: שכל המתקן עצמו בתקונים המיוחדים לנשים חייב מלקות כגון המלקט שערות לבנות מתוך שחורות מראשו או מזקנו וכן הצובע שערותיו כדרך שהנשים צובעות אותם וכן תרגום אונקלוס לא יתקן גבר תיקוני אתתא (החנוך מצוה תקמ"ג). מכל זה מוכח שלא נאמר אסור זה אלא דוקא בנוי אשה במקום שמיוחדים לנשים אבל כל שאינו מיוחד לנשים מותרים לגברים להתנאות בהם, ומזה למד הרמב"ם ז"ל וכתב: במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימין אותו החלי אלא הנשים לבד. ומסתברא שדין זה נאמר בנוי הגוף כגון מלקט שערות לבנות או מצבע אותן ואם איתא שכל התנאות אסורה לגברים ליתסר אפילו במקום שאין נוי זה מיוחד לנשים; וכן כתב מרן בית יוסף ז"ל, דמותר לאיש להלבין שערותיו דאע"ג דאיש הדר הוא לו מכל מקום כיון דגבי אשה לאו נוי הוא לה אלא גריעות תו לית ביה משום תקוני אשה (ב"י יו"ד קפ"ב ד"ה וכן כתב בסוף).
הראב"ד ז"ל [הל' עכו"ם פרק יד על סעיף י] מוסיף עוד תנאי וכתב דלא נאמר אסור זה אלא היכא דמינכרה ההתנאות כגון מלקט או צובע כל שערותיו, אבל מלקט שער אחת הואיל ולא מינכרא מילתא כלומר שאין ההתנאות ניכרת לעין אינו לוקה, ומשמע שגם הכ"מ מסכים לכך שהרי כתב: ולדעת רבינו יש לומר דבחדא נמי מינכרא מילתא (רמב"ם ה' עכו"ם שם), אולם בבית יוסף נראה שהוא סובר שאע"ג דלא מינכרא אם הוא עשה זאת להיות ניכר ונראה דהיינו בראש או בזקן אסור (ב"י יו"ד שם). [ד"ה אם ליקט].
ב. התנאות שהיא לרפואה.
התוספות כתבו: ובתשובת הגאונים שרי לגלח בית השחי ובית הערוה כי מגלח כל גופו מראשו ועד רגליו ולא משמע דאיירי במצורע דפשיטא הוא אלא במגלח לרפואה כיון דמגלח כל גופו אין זה יפוי אלא ניוול (יבמות מח א תד"ה לא עשה). מדבריהם מוכח שלא הותרה התנאות לגבר אפילו אם היא לרפואה, ומה שהתירו לגלח כל גופו היינו משום שאין זה יפוי אלא ניוול. אבל הרשב"א נשאל במי שיש לו חטטין בבית השחי ובבית הערוה אם מותר לו לגלח, והשיב: מסתברא דמותר שאינו אלא מדרבנן ובמקום שצריך רפואה לא אסור וכו' ועוד שאין זה עושה אלא משום רפואה ואין בו משום תיקון בתקוני אתתא. מכאן מוכח דאפילו במקום שאסור מדאורייתא לגלח משום לא ילבש גבר כשעושה זאת משום רפואה מותר משום דאין בו תיקון כתקוני אתתא. להשוות בין שתי דעות שנראות כחולקות כתב מרן הבית יוסף שני תירוצים: א. שהתוספות איירי כשאינו מצטער והרשב"א לא התיר אלא ביש לו חטטין ומצטער. ב. דהתוס' איירי במגלח סתם דתלינן ודאי דלרפואה מכוין דאילו ליפוי אדרבה ניוול הוא וכו' ואפשר דאפילו במפרש דליופי קא עביד לא משגחינן ביה אלא אמרינן ודאי לרפואה קא עביד אבל במפרש דלרפואה קא עביד משרא שרי כדברי הרשב"א ז"ל (בית יוסף שם ד"ה כתב הרשב"א סימן קפב).
והנה דברי מרן הרב בית יוסף אינם מובנים דבתחלה כתב שאף לדברי התוס' מגלח סתם אפילו אם מפרש שהוא ליפוי לא משגחינן ביה אלא אמרינן ודאי לרפואה קא עביד, והדברים קשים להולמם דאם מפרש ליפוי הרי אינו מגלח סתם. ועוד קשה מה שסיים וכתב אבל במפרש דלרפואה עביד משרא שרי כדברי הרשב"א וזה סותר למה שכתב בתחלה: ונראה דאפילו כשמפרש שהוא ליפוי לא משגחינן ביה אלא אמרינן ודאי לרפואה עביד, לכן נראה להגיה בדבריו דהתוס' איירי במגלח כל גופו ובזה הוא שאמרו שאפי' אם מפרש שעושה זאת ליפוי לא משגחינן ביה שהרי עינינו רואות שאין כוונתו ליפוי, והרשב"א מיירי בחטטין שבבית השחי ובית הערוה שהתגלחת בהם אינן ניוול ואפי"ה התיר משום שמפרש דלרפואה עביד כלומר דסתמו כפירושו הואיל ואנו רואים החטטים שבמקומות אלה שבגללם הוא מוכרח לגלח השערות.
ואם כנים אנו בזה יוצא שהב"י והב"ח שניהם כיוונו לדבר אחד דמי שיש חטטין הכל יודעים דמשום חטטין הוא עביד ושרי אפילו בבית השחי ובית הערוה אבל בדלית ליה חטטין דאין הכל יודעין דמשום רפואה עביד ומיחזי כמאן דמעביד ליפות עצמו לתקוני בתקוני איתתא אסור, אם כן מעביר כל גופו דניוול הוא והכל יודעים דמשום רפואה מגלח שרי (ב"ח שם ד"ה כתבו הגאונים).
מכל האמור אנו למדין שהגדרת אסור לא ילבש גבר הוא כל דברי התנאות שהם מיוחדים לנשים, ושאין מעשיו מוכיחים שעושה זאת לרפואה, אבל דבר שהוא נהוג לכל אדם אנשים ונשים אין בו משום לא ילבש, וכן כתב הר"ן לענין הסתכלות במראה, דבמקום שרגילים האנשים לראות כמו הנשים שרי, אבל החברים נמנעים בכל מקום [ר"ן ע"ז דף ט א, בריף ד"ה רואה] ושו"ע (יו"ד סי' קנ"ז סעיף ב') וכן פסק רמ"א דבמקום שמעבירין אותו גם האנשים מותר אפילו לכתחלה (יו"ד ס' קפ"ב סעיף א').
אחרי בירור ההלכה ביסודה נסורה נא לדון בשאלותיו.
א. משיחת הפנים אחרי הגלוח במשחה או במי קולון וכן מריחת הפנים בשמן זית מיוחד שהוא מיפה ומעדן את העור. והנה משיחה שאחרי גלוח הפנים ודאי שמותר הואיל ודבר זה אינו מצוי בנשים כלל שאינן צריכות לגלוח הפנים ולא במשחה שאחריה. ובנוגע למי קולון הואיל ודבר זה נהוג בין האנשים והנשים אין זה בגדר אסור דלא ילבש. וראיה לדבר מדאמרינן בגמרא: ת"ח לא יצא מבושם לשוק ואמר ר' יוחנן במקום שחשודים, אמר רב ששת לא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זיעה מעברה ליה. אמר ר"כ ושערו כבגדו דמי ואמרי לה כגופו דמי (ברכות מג ב) והנה הרמב"ם פסק דשערו כבגדו דמי ואסור (הלכות דעות פ"ה ה"ט), אבל אין הדברים הללו אמורים אלא במקום חשד וכמ"ש בגמ', וכן סיים הרמב"ם וכתב: וכל אלו מפני חשד אבל אינם אסורים משום לא ילבש, והיינו משום שאין זה מיוחד לנשים. ולענין שמן זית מיוחד שמורחין בו את הפנים נראה שזו היא סיכה שנאמר בתלמוד ושהיו נוהגין בה תמיד כדכתיב בדניאל וסוך לא סכתי עד מלאת שלשת שבעים ימים (דניאל י', ג') ובגמ' למדו מכאן דהעדר סיכה חשובה ענוי, וכן למדו שרחיצה הרי היא כסיכה מדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו מה שמן מאבראי אף מים מאבראי (יומא ע"ו), הרי למדת שאין אסור בסיכת כל הגוף או הפנים לבד, דהואיל ושמן זה עשוי לעדן את הגוף או העור, ובאמת אין אדם עשוי לצאת אל הרחוב כשפניו או ידיו משוחים בשמן שזה הוא ניוול, אלא הסיכה מכוונת להבליע את השמן בתוך הבשר כדי לעדן העור, אולם למרוח השערות בשמן מיוחד כדי להבריקם נראה שזה הוא מכלל נוי נשים והוא בכלל השחרת השערות שאסורה מדין לא ילבש.
והנלע"ד כתבתי