סימן כו

(ליו"ד סימן קפ"ז).

אשה שרואה דם מחמת מכה

 

י"ז אדר ב' חצר"ת.

לכבוד ידידי הרה"ג דעסיק באורייתא תדירא ולן בעומקה של הלכה כמוהר"ר יצחק ידידי' במוהר"א פרנקל יצ"ו

 

נדרשתי לאשר בקשני לחוות דעתי בשאלה שבאה לפניו אשה שיש לה וסת קבוע מחדש לחדש, ולפני ה' חדשים התחיל הדבר, שאחרי שספרה ה' ימים או ו' ימים מהז' נקיים ראתה בבדיקה בשפופרת דם על העד, וסתרה וספרה עוד פעם. ושוב בסוף ימי לבונה אותו הדבר. ואחרי שכמה פעמים לא עלתה בידה לטהר עצמה לבעלה, הלכה לרופא מומחה, ובירר שיש לה מכה באותו מקום שמוציאה דם, ונתן לה רפואות שהועילו מעט. אבל לפי דבריו צריך לעבור זמן מה עד שתתרפא מהמכה, ונפשה בשאלתה מה היא באותן הימים? אם מותרת לבעלה? ומעכ"ת אחרי שנשא ונתן בהלכה בדברי הפוסקים אסיק להלכה וכתב מאחר שמכתה בבירור מוציאה דם ויש לה וסת קבוע ויש חשש שלא תטהר לבעלה זמן ממושך יש להתירה לבעלה.

ואני לעשות רצונו חפצתי והנני כותב למעלת כבוד תורתו מה שנראה לי לפי קצר השגתי בעז"ה צור חמדתי, וכדרכי אלך לבאר שאלה זו ממקורות הלכותיה.

א. רואה דם מחמת מכה בשעת וסתה

גרסינן בגמ': הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"ג, רבי אומר אם יש לה וסת [ולפנינו אם יש וסת חוששת לוסתה וכו'] טהורה, ומפרש בגמ' דכו"ע וסתות דרבנן והכא במקור מקומו טמא קמפליגי (נדה טז).

ועוד גרסינן בדין רואה מחמת תשמיש: אם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה, ואם היה דם מכתה משונה מדם ראיתה אינה תולה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא. (שם ס"ו). ויש מקום עיון בשתי סוגיות אלה שנראות כסותרות. דאלו בדין רואה דם מחמת מכה לענין טומאה מוכח מסוגין דגמרא דלכו"ע אפילו בשעת וסתה לא חיישינן לומר שמא דם נדה היא משום דוסתות דרבנן ומחלוקת רשב"ג ורבי היא רק לענין מקומו טמאה דרשב"ג סבר דאעפ"י שאינה טמאה משום נדה הדם עצמו הוא טמא ורבי סבר דהואיל ואין אתה חושש לטמאה משום נדה מקומו טהור הוא.

וכן פסק הרמב"ם ז"ל: אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אף על פי שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור שהוסתות מדבריהם, וכתב בכ"מ דקי"ל כרבא דוסתות דרבנן וכיון שכן זו שרואה דם אפילו בשעת תשמיש ואפילו בשעת וסתה טהורה דאשה בחזקת טהורה עומדת ותלינן להקל, ואם תאמר והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת וסתה כולה ואעפ"י שלא ראתה, והאיך אתה מתיר אשה זו אפילו בשעת וסתה, ועוד שהרי דם לפניך, וי"ל ההיא דרבנן היא ומשום דאפשר למיקם עלה דמילתא, אבל הכא ליכא למיקם אמילתא ואין דנין אפשר משאי אפשר. (ה' א"ב פ"ח ה' י"ד). מכאן למדנו דרואה מחמת מכה אפילו שראתה בשעת וסתה מותרת לבעלה משום דאי אפשר למיקם עלה דמילתא ואתה אוסרה על בעלה לעולם.

אולם דברי הכ"מ תמוהים בעיני דא"כ יוצא שכל אשה שיש לה מכה באותו מקום פקעה ממנה דין נדה ותהיה טהורה לבעלה כל זמן שיש לה מכה וזה הוא דבר שאין הדעת סובלתו. מכאן שדין רואה מחמת מכה לא נאמר אלא במרגשת ויודעת שדם זה הוא מחמת מכה. והכי דייק לישנא בגמ' דתני: הרואה דם. ולא תני אשה שיש לה מכה טהורה, ויגיד עליו רעו, מדגרסינן בגמ': ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא (נדה סו). הא למדת דתרתי בעינן שתאמר, יש לי מכה, שדם יוצא ממנה, אבל אם אומרת יש לי מכה גרידא אין תולין לומר שדם זה מהמכה הוא בא, וכן כתבו התוס' דאם אינה מרגשת יציאת דם המכה טמאה לכו"ע אם הוא זמן וסתה. דאי לאו הכי וכי לעולם לא תהיה נדה והלא קודם מכה הוה לה וסת (נדה טז תד"ה ומר סבר), וכ"כ מהרא"י בשם המרדכי דבעינן שיודעת שהמכה מוציאה דם, הרי לך מפורש שדין רואה דם מחמת מכה טהורה אינו אלא במרגשת שדם זה בא מן המכה. וכן מתפרשים דברי הרמב"ם שכתב: אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אעפ"י שראתה בשעת וסתה, והיינו בהרגישה שדם זה בא לה מחמת מכה, וכן כתב הש"ך, דהרמב"ם לשון הגמרא נקט. ומיירי דוקא במרגשת (ש"ך סי' יו"ד קפ"ז ס"ק כ"ו). לפי זה קשה מסוגין דגמ' בדין רואה מחמת תשמיש דאמרינן אם יש לה מכה תולה במכתה (שם ס"ו). וריהטא דסוגיא משתמעה דאפילו אם אינה מרגישה נמי דינא הכי הוי, דאם מרגישה ויודעת שממנה דם יוצא הרי היא נאמנת ולא תולה, וזה סותר למה שהוכחנו מסוגין דרואה דם מחמת מכה שאינה טהורה אלא במרגשת. אולם כד מעיינת פורתא תמצא דקושטא הוא דלענין טהרה מטומאת נדה בעינן דוקא שתרגיש ביציאת הדם ממכתה, אבל לענין היתר לבעלה אחרי טהרתה מטומאתה הוא שתולין במכתה.

וכן דייק לשון הרמב"ם שכתב: מי שראתה דם בשעת תשמיש הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שנית וכו' ראתה דם בשלישית הרי זו אסורה לשמש עם בעל זה לעולם וכו' היתה בה מכה תולה במכה (ה' אסו"ב פ"ד ה"כ) הרי שדין היתה בה מכה ארישא קאי להתירה לבעלה אחרי שתטהר.

ועדיין דברי הרמב"ם צריכים ביאור במ"ש: אם היתה בה מכה והיה דם שותת ממנה ה"ז טהורה (שם פי"א ה' י"ג). מדבריו אלה משמע דאפילו בשעת וסתה ואפילו כשאינה מרגישה שגם זה מן המכה נמי טהורה. וצ"ל דדם שותת הוא עדיף מהרגישה, משום דדם שותת הוא סימן של מכה וכשהדם שותת מחמת מכה נסתמו צנורות דם נדה.

ב. רואה דם מחמת מכה שלא בשעת וסתה.

מדברי התוס' מוכח דאם יש לה מכה ואינה מרגשת שדם זה יוצא ממנה וראתה שלא בשעת וסתה תלינן במכה וטהורה לבעלה (נדה ט"ז תד"ה ומר סבר), ומשמע לי שאין הדברים הללו אמורים אלא ביודעת שיש לה מכה ושהיא מוציאה דם אלא שלא הרגישה בשעת יציאת דם זה שיצא מחמת המכה, אבל אם אינה יודעת שיש לה מכה או אפילו יודעת שיש לה מכה אלא שאינה יודעת אם מכה זו מוציאה דם טמאה אפילו שלא בשעת וסתה. וכן מפרש בספר התרומה שכתב: אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציאה דם בודקת עצמה באותו מקום ומוציאה דם, או אם מרגישה כשהדם נופל מן הרחם טמאה ואין תולה במכה דתניא נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם משמע דוקא שיוצא דם מן המכה תולה אבל אם ספק אינה תולה, אבל בשעת וסתה אפילו יודעת בודאי שהמכה מוציאה דם אינה תולה בה דא"כ לא תהא טמאה לעולם (הגה"מ האיסו"ב פי"א אות ח). והנה דבריו הראשונים בודקת עצמה ומוציאה דם לא ידעתי לפרשם וצריך להגיה בדבריו אם בודקת באותו מקום ומוציאה דם (וכן גריס הש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ"ב). והכי פירושו: אשה שיש לה מכה ואינה יודעת אם היא מוציאה דם אלא שאם היא בודקת מוציאה דם, אין זו הוכחה שדם היוצא בלא בדיקה היא מחמת מכה, וכן אפילו אם יודעת שהמכה מוציאה דם אבל מרגישה ביציאת דם זה שהוא יוצא מהרחם שהיא מקור דמיה. בשני תנאים אלה נופל ספק שמא הדם הוא המקור ואינה תולה עד שיהיה ברור שמכה זו מוציאה דם ואין ספק אחר שמא יצא גם מן המקור. במה דברים אמורים שלא בשעת וסתה, אבל בשעת וסתה אפילו ידעה שהמכה מוציאה דם ואין מקום ספק שמא יצא מן המקור אינה טהורה עד שתדע שדם זה יוצא מן המכה.

מכלל הדברים אנו למדים שלא תלינן במכה אפילו שלא בשעת וסתה אלא בשלשה תנאים: א. שיודעת שיש לה מכה אותו במקום ב. שמכה זו מוציאה דם מאליה גם בלי שום חכוך ונגיעה בה ג. שלא הרגישה ביציאת דם זה שיצא מהרחם שהוא מקור דמיה. מכאן תמה אני על פסק הרמ"א יו"ד קפ"ז סעי' ה' שכתב: אשה שיש לה וסת קבוע יכולין לתלות שלא בשעת וסתה במכתה אעפ"י שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם, אבל הטו"ז כתב שאין לסמוך על זה ואין להתיר אפילו ברואה שלא בשעת וסתה אלא בתנאי שאומרת מכה יש לי באותו מקום שהדם יוצא ממנה (כמ"ש בשו"ע שם סעיף ז) [וט"ז סק"י] והש"ך כתב דרמ"א בהגה לא איירי אלא להתירה לבעלה אחר טהרתה ולא להחזיקה כרואה מחמת תשמיש, אבל להתירה לבעלה מדין נדה צריכה ז' נקיים. (שם ס"ק כ').

ובסדרי טהרה הביא מ"ש השבו"י: אשה שאינה יכולה לטהר לבעלה מכח ראיות ועסקה זמן מה ברפואות ולא הועיל לה כדאי הוא הרשב"א וסיעתו לסמוך עליו בשעת הדחק שהרי מהאי טעמא הקלו הפוסקים האחרים ברואה דם מחמת תשמיש כדי שלא לאוסרה על בעלה. והסדרי טהרה חלק עליו דלענין שבעה נקיים שהוא אסור כרת לא הקלו, והגם שאפשר שדינו אמת שבשעת הדחק יש להקל מכל מקום למעשה צריך עיון אחר שאין דבריו מוכרחין (סדרי טהרה סי' קפ"ז דף ו: ד"ה גם).

מסקנא דדינא שרוב מכריע של הפוסקים הראשונים והאחרונים סוברים דאין להתיר אשה לבעלה ברואה שלא בשעת וסתה אלא אם כן ידעה שיש לה מכה ושהיא מוציאה דם.

ג. נודע לה מפי הרופאים שיש לה מכה ושהיא מוציאה דם.

לפי המבואר בסעי' הקודם מתברר: אשה שראתה שלא בשעת וסתה אינה טהורה אלא אחרי שתדע שמכתה מוציאה דם. לפי זה השאלה עומדת מאליה ידיעה זו מה טיבה, שהלא אם הרגישה שיוצא דם ממכתה אפילו בשעת וסתה טהורה למאי דקי"ל וסתות דרבנן וכמ"ש התוס' (נדה טז ד"ה אלמא וסתות וש"ך יו"ד סי' קפ"ז ס"ק כ"ו) ואם לא הרגישה איך תדע שדם יוצא ממכתה, ואין לומר שידיעה זו היא על ידי בדיקה במוך שהרי כתב בספר התרומה שדם היוצא על ידי בדיקה אינו מוכיח שמכה זו מוציאה דם בלא נגיעה וחכוך אלא ודאי שידיעה זו היא על ידי רופא שבדקה ואמר לה שמכתה מוציאה דם.

והנה בדין נאמנות הרופאים בעניני אסור כתבתי בסה"ק "משפטי עזיאל" (ח"ב סי' א' – י"ג) ובנדון זה חושבני שאין מחלוקת בדבר וכל הדעות סומכין על רופא שאומר שיש מכה שמוציאה הואיל ואין זה אלא גלוי מילתא לדבר של מציאות קיימת. ובזה ודאי סומכין על דברי הרופאים (עיין בפ"ת יו"ד סי' קפ"ז ס"ק ל' במ"ש בשם החת"ס).

ד. רואה דם בימי לבונה.

רמ"א פסק: אשה שיש לה מכה וידוע שיוצא דם ממנה וראתה בימי לבונה תולה שהוא בא מחמת מכה (סי' קצ"ו סעיף י') אבל הש"ך חולק ע"ז וסובר שאין לתלות במכה בשלשה ימים הראשונים של ימי לבונה, והנוב"י מוסיף שאין לומר שאין לתלות במכה כל ז' הימים לדעת התוס' שסוברים שכל ימי לבונה אינה בחזקת טהרה (עיין בחו"ד סי' קפ"ז סעיף ה' ד"ה אח"כ בא לידי חו"ד דף יג בביאורים) ובסדרי טהרה (סימן קצו ס"ד ס"ק לד מא ב ד"ה ולהיתירא) כתב אמנם אין בידינו להכריע בהלכה זו שיש לה פנים לכאן ולכאן ואם על כל פנים מידי ספקא דפלוגתא לא יצאנו וקי"ל ספקא דאורייתא לחומרא ומכל שכן בספק אסור נדה שהוא בכרת.

ה. שנוי מראה דם מכתה מדם נדתה.

גרסינן בגמרא: ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה (נדה סו). ודין זה פסקו הרמב"ן ומרן בשו"ע (סי' קפ"ז סעיף ה'). ומסתברא שאעפ"י שדין זה נאמר ברואה מחמת תשמיש להקל עליה שלא תהיה נדונית כרואה מחמת תשמיש להאסר על בעלה לעולם. הוא הדין ברואה שלא בשעת וסתה אם דם מכתה דומה במראיה לדם נדתה אין תולין במכה דחזותה מוכיח עליה שזה הוא דם נדתה או שהוא ספק שקול ואין להתיר ספק זה באיסור דאורייתא, וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ן, שכתב: היה בה מכה באותו מקום והדם שותת יש מי שהורה שמטהרין אותה אפילו בזמן הזה, ונראה לי שמטמאין אותה שאם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה טמאה מדין תלמוד, ואם כן פעמים אתה מביא אותנו להקיף ולבדוק בדמים (הגה"מ ה' אסו"ב פי"א אות ח'), ועכשיו אין אנו בקיאין במראות לידע אם הוא משונה או לאו (טור יו"ד סי' קפ"ז בהמשך דברי הרמב"ן). הא למדת שאין מטהרין דם שמחמת מכה אלא אחרי בדיקה בהקפת דמים. וממילא אין מטהרין לגמרי בזמן הזה, שאין אנו בקיאין במראות. מדבריו למדנו שאין אשה נתרת לבעלה מסיבת מכה שבאותו מקום אלא אחרי בדיקה. סברת הרמב"ן זאת נראית נכונה מצד עצמה ומסתייעת מריהטא דגמ', אבל אינה מוסכמת להלכה, והרא"ש חלק עליה ואמר שדין זה לא נאמר לחובה לבדוק את הדמים אלא שאם בדק ומצא שהיא דומה לדם נדתה אין מטהרין אותה ואף במקום שנתברר לנו שדם זה היה דומה לדם נדתה, אין זה מונע אותנו לטהר במקרה אחר על ידי בדיקה בהקפת דמיה הואיל ואין בדיקה זו צריכה חכם אלא כל אדם יכול לידע אם דומים זה לזה אעפ"י שאין אנו בקיאים במראות טמאים וטהורים. אולם להלכה כתב הרשב"א שנכון להחמיר אעפ"י שהוא דבר גדול להוציא אשה מתחת בעלה (עיין טור וב"י יו"ד סי' קפ"ז), ולפי"ז כל שכן הוא ברואה דם מחמת מכה כיון שיכולה להתרפאות ואינה נאסרת על בעלה לעולם, אין להתירה בלא בדיקת הדם ע"י הקפה לדם נדתה ולהיוכח שהוא משונה מדם נדתה. ואפשר לומר דבזה מודה הרשב"א להצריך בדיקה לטהרה ובהגהות דגול מרבבה (קפ"ז על הש"ך י"ט) כתב דרואה מחמת מכה בימי לבונה הדבר צריך תלמוד אם להתיר בלא בדיקה, אבל החו"ד מחליט בפשיטות שאם ראתה שלא מחמת תשמיש קולא גדולה הוא לטהרה. והכי מסתבר לע"ד שהרי כשראתה דם איתרע חזקתה וצריך לבררה. ולהלכה הואיל והרמב"ן מחמיר שלא לטהרה לגמרי משום דמן הדין אין האשה נטהרת לבעלה ברואה דם מחמת מכה אלא בבדיקת הקפת דמים ובזמן הזה אין אנו בקיאין בבדיקה והרשב"א שמיקל בזה אינו אלא ברואה מחמת תשמיש ומשום שלא לאוסרה על בעלה וגם בזה כתב שנכון להחמיר. והואיל ויש מהפוסקים האחרונים שחוששים להחמיר ושמחליטים להחמיר. אין לנו להורות היתר באיסור נדה החמור שיש בו איסור כרת וכרוך בו סכנה.

אחרי ברור סעיפי ההלכות שנוגעות בשאלה דנדון דידן נבין ונדון בשאלה עצמה.

והנה לפי המבואר בשאלה יוצא שאשה זו בנדון דידן לא ידעה שיש לה מכה באותו מקום אלא מפי הרופא שאמר לה שיש לה מכה שמוציאה דם, וכבר כתבנו בסעיף ג' שסומכין על הרופאים בכגון זה. וא"כ הרי זה דינה כאשה האומרת יש לי מכה שיוצא ממנה דם.

הספקות שנופלים בשאלה זאת הם: א. שמא הלכה כדברי האומרים שלא נאמר היתר זה דתולין מחמת מכה שלא בשעת וסתה אלא אחרי הקפה עם דם נדתה, וכבר כתבנו דהרמב"ן ורבים דעמיה סוברים שאין להתיר אשה לבעלה ברואה דם שלא בשעת וסתה אפילו אם ידענו שיש לה מכה שמוציאה דם אלא אחרי בדיקה.

ב. מדברי השאלה מתברר שאשה זו בנדון דידן ראתה בשעת בדיקתה בשפופרת ביום החמישי או הששי לימי לבונה, וכבר כתבתי מחלוקת הפוסקים ורבים סוברים דימי לבונה הם כשעת וסתה לענין זה, שהואיל ואינה בחזקת טהורה אין תולין במכה להתירה לבעלה אלא אחרי שבעה נקיים מיום ראייתה.

ג. לפי המבואר בשאלה זו מתברר שאשה זו ראתה דם פעמים אחדות בימי החמישי או הששי ללבונה, ולפי זה יש לחשוב שנקבעה לה וסת בתוך וסת (סי' קפ"ט סעיף י"ג ול"ב). והרי היא כרואה דם בשעת וסתה שאינה תולה במכה אלא בהרגישה שדם זה יוצא ממכתה [קפ"ז] (סעיף א')

ד. ובעיקר רואה דם לפרקים קבועים דין זה נראה לי שלא נאמר לתלות במכה אלא כשרואה דם זמן ידוע בלי הפסק או אפילו בהפסקות קצרות. אבל ברואה דם מפרק לפרק בזמן קבוע אין לתלות במכה, וכמו שכן פסק רמ"א ז"ל: בשעת וסתה או משלשים יום לשלשים יום אינה תולה במכתה. והיינו משום דרואה בזמן קבוע נעשה כרואה בשעת וסתה, וזה ברור לדעתי, מכל טעמים אלה נראין שאין להתיר אשה זו לבעלה בלא שבעה נקיים מיום שתראה דם. אולם מצוה עלינו לחפש תקנה לבת ישראל עלובה זאת שלא תהיה מרוחקת מבעלה זמן ארוך עד שתתרפא ומי יודע מתי. והואיל ולפי מה שהתברר מדברי השאלה ראיית דם זו היא באה רק בשעה שהיא בודקת עצמה בשפופרת בימי לבונה לכן יש לומר שבדיקה היא שפותחת צנורות מקור דמיה.

והואיל ומן הדין בבדיקת יום ראשון ויום שביעי סגי להחזיקה בטהורה (סי' קצ"ו סעיף ד') וכן אם בדקה עצמה בחורין וסדקין בעומק היטב אעפ"י שלא הגיע למקום שהשמש דש סגי לה (שם סעיף ו' בהג"ה).

לכן טוב ליעץ לה שתבדוק היטב כדין וכהלכה בראשון ובשביעי לימי לבונה ובימים שבינתים תסתפק בקנוח ושטיפה. והיה אם לא תראה דם תהיה מותרת לבעלה אחרי ז' נקיים מיום לבונה. ואם בכל זאת תראה דם אין אני מוצא צד היתר להתירה בלא ז' נקיים מיום ראייתה.