סימן כז
(ליו"ד סימן קפ"ח)
אשה מסולקת דמים והרופאים בודקים אותה באותו מקום באינסטרומנט אם מותרת אחר כך לבעלה
(כ"ח ניסן חצר"ת).
שלמא רבא מן שמיא למאן דזיו ליה כבר בתיה מע"כ הרב הגאון דרופתקא דאורייתא כמוהר"ר כתריאל פישל טכורש יצ"ו.
ר. מ. נ
נמצאתי לאשר בקשני לחוות דעתי בשאלה שעמדה לפניו באשה צעירה שילדה לפני שלש שנים, ומתוך אותה לידה, נגרמו לה שלש התקפות דם, עד שחייה היו תלויים בסכנה, אבדה הרבה דם, ומאז סולק הדם ממנה, ואין לה וסת קבוע. לפי דעת הרופאים זקוקה לטפול מתמיד עד שתשוב לכחותיה הנורמליים, ותחזור לימי נעוריה ולווסתה, לשם זה היא מבקרת שלש פעמים בשבוע אצל הרופאים, ובכל בדיקה משימים הרופאים אינסטרומנט באותו מקום עד למעלה ממקום שהשמש דש, והאשה קשת הרוח בשאלתה, אם יש לחוש במה שהרופאים משימים את הכלי הזה להוצאת דם מן המקור ומה היא בכלל בענין טהרה לבעלה. ומעכ"ת יצ"ו אנהירינהו לעיינין ואייתי לן מתניתא מחלוקת הגאון נודע ביהודה ותלמידו החכמת אדם אם אמרינן בכגון זה אין פתיחת הקבר בלא דם. ושוב יצא לחלק דעד כאן לא נחלקו שני הגאונים הנ"ל רב ותלמידו אלא באשה שיש לה וסת קבוע, אבל באשה שהיא מסולקת דמים כגון שאלה שבנדון דידן גם הגנוב"י מודה דאין לאוסרה על בעלה מטעם דאין פתיחת הקבר בלא דם, הלכך אשה זו שבנדון דידן מותרת לבעלה לדברי הכל אלו תורף דבריו.
ואנא דאמרי חלוקו דמר הוא מסתבר מצד עצמו אבל מה לעשות שהרי הגנוב"י כתב להיפך, שכן כתב: מה שאמרו אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אין חילוק בין גורם הפתיחה שבפנים ובין גורם הפתיחה מבחוץ שהרופא הכניס אצבעו או איזה כלי ופתח המקור, גם אין חלוק בין אם היא ילדה או זקנה המסולקת מדמים או מעוברת או מניקה תמיד אין פתיחת הקבר בלא דם, (נוב"י מהדורא תנינא יו"ד סי' ק"כ) [ד"ה ושאלה שניה].
אולם דברי הגנוב"י צריכה לי עיון דאעיקרא דדינא הלכה זו דאין אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אינה מוסמכת. והרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דאמרי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם (עיין ה' אסורי ביאה פ"ה ה' י"ג ומ"מ שם). ומה שפסק הרמב"ם: כל יולדת טמאה כנדה אעפ"י שלא ראתה דם. אין זה מטעם דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אלא משום דיולדת טמאה הכתוב שבוע לזכר ושבועים לנקבה אעפ"י שלא ראתה דם נדה וכמו שכן כתב בכ"מ (שם פרק י' הל' א). ואף לדעת מרן ז"ל דסובר דגם בנפל שלא נגמרה צורתו טמאה משום נדה אף על גב דלא ראתה כלום. מכל מקום אין זה אלא בהפילה חתיכה גדולה, אבל אם הפילה חתיכות קטנות אעפ"י שהרגישה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכות בשר נופלים בבית החצון טהורה אם הטיל החתיכות במים פושרין ולא נמוחו (שו"ע יו"ד סי' קפ"ח סעיף ג'). הא למדת דמה שאמרו אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם היינו פתיחה שמטילה אחריה חתיכה גדולה אבל כל שלא ראינו שום דבר שיוצא מן הקבר אין לנו לתלות בדם. וכן יש להוכיח ממ"ש מרן: אם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש מי שאומר שהיא טמאה (סי' ק"צ סעיף א').
מכאן אנו למדים שדוקא בהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם הוא דטמאה משום דהרגשה מחזיקה לודאי מוציאה דם. אבל הרגשה פתיחת המקור גרידא אינה מעידה על הטלת דם. וכן כתב להדיא בהגהות בן המחבר הגנוב"י מהדו"ת יו"ד סי' קי"ט דתרי בעינן כדי להחזיקה לטמאה; פתיחת המקור והרגשת זיבת דבר לח, שאם לא תאמר כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שתהיה טהורה לבעלה, ודבריו נכונים ומוסברים מאד לדעתי.
דון מינה מכל שכן בנדון דידן שהרופא פותח המקור על ידי מכשיר מיוחד לכך אפילו אם מרגישה בפתיחת המקור אין הרגשה זו מטמאה כשאינה רואה דם. ועוד דאף אם תמצי לומר דבהרגשה לחוד יוצאת מכלל חזקת טהרה, אבל ודאי שאין הדברים הללו אמורים אלא כשלא בדקה כלל, אבל בנדון דידן שהפתיחה נעשית על ידי מכשיר ואנו רואים שאין שום טפת דם במכשיר זה מהיכא תיתי לתלות שמא היה טיפת דם ונאבד או נתקנח והרי אם היה טיפת דם היה נמצא במכשיר זה שהוא פתח את המקור. וכן שורת הדין מחייבת שהרי בעיקר דין מהרא"י שפסקו מרן להלכה בשם יש מי שאומר דאם הרגישה שנפתח המקור אעפ"י שלא ראתה כלום אסורה משום נדה. (יו"ד ק"צ סעי' א) חלק עליו הרדב"ז וכתב, המקיים חומרא זו עובר משום: נשי עמי תגרשו מבית תענוגיהם, דהא כלל גדול אמרו: אין האשה מטמאה עד שתרגיש ותראה, ולא אמרו שהרגשה מטמאה אלא כשראינו דם על השמש ולא ידענו מתי יצא דם זה תלינן שודאי משעת ההרגשה יצא, אבל ההרגשה בלא ראיית דם לא אמרו שהיא טמאה ושיהיו האיש והאשה חייבים קרבן. וכיון שאין מקור מפורש ומוסמך לדין זה אין לנו לגזור גזרות מדעתינו ודי להם לבנות ישראל שהחמירו עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, אבל בלא טיפת דם לא מצאנו שהחמירו כלל מתוך ההלכה ומתוך דברי הפוסקים (הרדב"ז החדשות סי' קמ"ט). הרי לך מפורש שהרדב"ז הולך על עיקר דין זה, ובאמת זהו הטעם שמרן הזכיר זה בשם יש מי שאומר, כלומר שאין מקור וסמך לדין זה אלא דחיישינן לה הואיל ונפק מפומיה דגברא רבה, וכיון שעיקר הדין מסופק ולכל היותר אינו אלא מדין חומרא וכמ"ש הרדב"ז בפירוש דברי מהרא"י דהכי קאמר הואיל ובהרגשה ואח"כ נמצא דם סברא דאורייתא היא הלכך אית לן למיחש מדרבנן גם אם לא נמצא דם, או שהמהרא"י מצא סמך למה שנהגו בזמנו להחמיר על עצמן גם בהרגשה לחודא בלא ראיה (הרדב"ז שם), וכיון שכן הבו דלא להוסיף עלה לטמא גם בלא הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם אלא שנפתח בידים, ועינינו רואות שאין בו שום טיפת דם אין מקום להחמיר כלל.
ובר מן דין הרי מצאנו בתורת שלמים (סי' ק"ץ ס"ק ב') שכתב דהני נשים שהן בחזקת מסולקת דמים כגון מעוברת ומניקה אפילו נפתח מקורה טהורה, אף אם לא מצאה כלום, וכן כתב בסדר טהרה (שם ס"ק ג') וכן העלה להלכה בספר חכמת אדם שער בית הנשים כלל קי"ג סעיף ב'.
מכל האמור ומדובר יוצא שדברי הגנוב"י שהחמיר לטמא אפילו נפתח המקור על ידי כלי ושאין לחלק אפילו אם היא מסולקת דמים אין להם יסוד לע"ד, ושפיר מצינן לסמוך על החולקים עליו להתיר באשה מסולקת דמים כשאלה דנדון דידן אחרי שיסכים בדבר אחד או שנים מגדולי ההוראה בארצנו.
והנלע"ד כתבתי.