סימן כח

(ליו"ד סימן ק"צ).

כתמים שנמצאו בבגדים

 

ח' כסלו תרצ"ט.

לכבוד הרה"ג המפורסם כקש"ת מוהר"ר רחמים חי חויתא הכהן יצ"ו, ג'ירבא

 

נתכבדתי בקבלת מנחתו היקרה ספר "אהב משפט" להרה"ג מר דיינא דנחית לעומקא דדינא כמוהר"ר פראג'י עלוש זצוק"ל שמעכ"ת סדרו והגיהו והוסיף בו נפך משלו הערות יקרות בפלפולא דאורייתא, ומענותנותיה דמר העיר תשומת לבי לעין במ"ש בהערתו (סי' ב' דכ"ד) לתמוה על מרן זקני החק"ל זצוק"ל בדין טבח שיצאה טרפה מתחת ידו דגם בטבח שיש בו חשש דחמוד ממון אם יש לתלות שעשה זאת בשוגג מחזירין אותו לקבלת דברי חברות, ומעכ"ת הרבה להקשות על דבריו.

והנה אחרי שעינתי בדבריו מצאתי דיש פנים מסבירות למ"ש כת"ר, אבל אין בזה לדחות דברי מרן החקרי לב לגמרי ואדרבה דבריו מוסברין להלכה דאם הוציא טרפה מתחת ידו ואינו מוחזק בכך מהדרינן לזכותו כל היכא דאיכא למתלי בשוגג, דכללא הוא בכל ענין העברת אדם מחזקתו שדינו כדיני נפשות, ומצוה עלינו לקיים בו "ושפטו העדה והצילו העדה". אם לא שאתחזק באסורא או שיש רגלים לדבר שעשה זאת במזיד (כמ"ש מרן ז"ל ביו"ד סי' י"ח סעיף י"ט). ולרוב טרדותי אינני מאריך יותר בנדון זה.

ומעתה אסורה נא לשאלתו בדבר הלכה:

באשה שהפסיקה בטהרה ולבשה לבנים, וביום א' לספירת ימי טהרתה ראתה דם, וחזרה ולבשה החלוק שהיתה לובשת בימי נדתה והיו בה כתמים, ובאותו יום בערב בדקה שוב ולא מצאה שום כתם. אבל לא לבשה לבנים כי שאלה לשכנתה ואמרה שאינה צריכה לכן השאירה עליה חלוקה שהיתה מלוכלכת בכתמים. ולא בדקה עצמה עד יום ה' או יום ו' לספירתה ואינה זוכרת אם הכתמים שבחלוקה הם אותם הכתמים שהיו מימי נדתה או שנתוספו בה עוד כתמים בימי ספירתה, אך מצד האומדנא נראה כי הם אותם הכתמים שהיו בחלוק זה מימי נדתה, הואיל וביום שהפסיקה בטהרתה לבשה מכנסיים נקיים ועד עתה נמצא נקי רק שיש בו כתמים דקים מאד פחותים מכגריס ואם נוספו עוד בחלוק כתמים אחרים בימי ספירתה היו צריכים להמצא גם על המכנסיים.

ויש להסתפק אם יכולה לתלות הכתמים שבחלוק שהם אותם שהיו לה בימי נדתה או לא.

ומעכ"ת נשא ונתן בהלכה זו והעלה להקל מטעם דתלינן שכתמים אלה הם אותם שנמצאו אז על החלוק ולא חיישינן שמא נתוספו עליה בימי ספירתה.

ואותי אני הדל בקש לחוות דעתי בשאלה זו. נעתר לבקשתו הנני לבאר שאלה זו בכל פרטיה בסיעתא דשמיא. ואען ואומר: שאלה זו מסתעפת לשני סעיפים שיתבארו להלן.

והם: א. עיקר דין כתמים. ב. כתמים שנמצאו בבגדים בשלשה ימים ראשונים של ימי ספירה.

א. עיקר דין כתמים.

מדין תורה אין האשה נטמאת לבעלה מדין נדה וזבה אלא אם כן ראתה דם והרגישה שדם זה יוצא ממקור דמיה, שנאמר: בבשרה, עד שתרגיש בבשרה, ומדרבנן נטמאת גם בלא הרגישה אם ראתה כתמים בבגדה. ובטעם אסור זה דרבנן נחלקו הראשונים ז"ל, דרש"י ז"ל מפרש דגזרו חכמים משום דילמא ארגשה ולאו אדעתא (נדה נח) מזה יוצא לכאורה שאם ברור לה שלא הרגישה היא טהורה אפילו מדרבנן. אבל מדברי הרמב"ם נראה שאפילו אם ברור לה שלא הרגישה טמאה מספק שפוסק: ומדברי סופרים שכל הרואה כתם על בשרה או על בגדיה אעפ"י שלא הרגישה ואעפ"י שבדקה עצמה ולא מצאה דם הרי זו טמאה וכאלו מצאה דם לפנים בבשרה וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר הוא בא (הל' אסורי ביאה פ"ט ב') מדבריו למדנו שאע"ג שברור לה שלא הרגישה נמי טמאה משום ספק: שמא בא מן המקור שהיא טמאה אעפ"י שלא הרגישה דכל דם הנמצא בפרוזדור הרי זה בחזקה שבא בהרגשה (שם ט', א'). והספק הוא אם בא מן הפרוזדור או מבחוץ ומשום ספק זה טמאוה חכמים אף על גב שמוחזק לה שלא הרגישה.

וכדי שלא לאפושי פלוגתא אומר אני, דגם רש"י אזיל בשיטה זו, ומאי דכתב: דילמא הרגישה ולאו אדעתא הוא משום שהוה מספקא לן שדם זה יצא מן המקור שהרי זו בחזקה שבא בהרגשה, אמרינן: הרגישה ולאו אדעתא ולא סמכינן על דבריה במה שאומרת שלא הרגישה. אולם לשניהם קשה דכיון דטומאה זו היא מדין ספק דאורייתא הרי היא כדין כל ספק דאורייתא לחומרא שלדעת רש"י אזלינן לחומרא מדאורייתא כלומר שלא התירה ולא טהרה התורה אלא במקום ודאי היתר וטהרה ובספק עומד באסורו (עיין קידושין עג א רש"י ד"ה איבעית אימא והר"ן ספ"ק דקידושין) [דף טו ב, ברי"ף ד"ה גרסינן] ולפי"ז קשה מ"ש בגמ' מודה שמואל שהיא מדרבנן, ולרש"י הרי טמאה מדאורייתא מדין ספק טומאה דאורייתא לחומרא. ומיהו להרמב"ם דסבר דכל ספק אסורא דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן דהתורה לא אסרה ולא טמאה אלא בודאי אסור ולא במקום ספק ניחא דכיון דספק אסור או טומאה בדאורייתא אינו אסור אלא מדברי סופרים אפשר לפרש דמאי דאמרינן מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן הוא מדין ספק אסור דאורייתא שהוא אסור מדברי סופרים (עיין ה' טומאת מת פ"ט הל' י"ב).

אבל גם להרמב"ם קשה מדתנן: רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. ופירש"י לא הזכירו חכמים גזרת כתם אלא על דבר המקבל טומאה (שם נ"ח) או לא גזרו על הכתמים בדבר שאינו מקבל טומאה שכל מי שאינו מקבל טומאה לא גזרו על כתם שימצא בו (ה' א"ב פ"ט ה"ז). הרי שמה שהתירו כתמים שנמצאו אחריה על גבי קרקע הוא משום שבכגון זה לא גזרו חכמים שהרי זה בגדר מילתא דלא שכיחא דלא גזרו רבנן. ואם איתא דטומאת כתמים הוא מדין ספק אסור דאורייתא אדרבה בנמצאו אחריה כתמים על הקרקע חמור הספק יותר דכיון דבדקה קרקע עולם קודם שישבה ולא מצאה דם ואחרי שישבה עליו נמצאו כתמים הסברא נותנת למר להחמיר בספקה יותר מאלו נמצאו כתמים בבגדיה דאיכא למימר דלא מבדק שפיר ומעלמא אתו, משא"כ קרקע דמבדק שפיר איכא למימר מגופה אתיא (נדה נח א) ולפיכך אדרבה הסברה נותנת לומר דישיבה על הקרקע נמי ספקא אסור ואין שום טעם לומר דמשום שאינו מקבל טומאה הותר ספק אסורו.

לתרץ זאת נראה לע"ד לומר בדעת רש"י והרמב"ם; דסבירא להו שספק זה אינו דומה לכל שאר ספקי אסור דאורייתא, משום דמיעט הכתוב בבשרה לומר עד שתרגיש ודאי, דומה למה שאמרו לא יבא ממזר, ודאי הוא דלא יבוא הא ממזר ספק יבוא בקהל. ורבנן אסור גם ספקו (קידושין עג א) וכן לענין נדה וזבה שהקפידה תורה ואמרה בבשרה הרי זה כאומר שאינה מטמאה אלא כשודאי הרגישה [נדה נז ב] הלכך מן התורה טהורה בהחלט ורבנן הוא שטמאוה מספק משום שמא יצא מהפרוזדור והרי היא בחזקת שהרגישה, ובמקום שאינו מקבל טומאה לא גזרו, ועדין דברי רש"י והרמב"ם צריכים ביאור. דהואיל ולדבריהם גזרת חכמים הוא משום ספק לישתרי מדין ספק ספקא ספק מגופה וספק לא מגופה ספק מן החדר וספק מן העליה וטהור. והנה מרן הכ"מ [פ"ט הל' א] עמד בזה ותירץ שני תירוצים. א. דהחמירו חכמים באיסור זה החמור אפילו מספק ספקא ב. שמאחר שאין לה דבר לתלות בו החמירו חכמים לומר דהוי כאילו מגופא הוא ודאי דאין כאן ספק. וכעין זה כתב הטו"ז דכיון דרוב דם שיוצא מן האשה הוא מן המקור ולא נחשב זה לספק ואין להסתפק שלא הרגישה דהרי היא בחזקת שבא בהרגשה (טו"ז יו"ד סי' ק"ץ). [ס"ק ב] והם הם דברי מרן הכ"מ שכתב: הרי הוא כאלו מגופה ודאי ואין כאן ספקו, כד מעיינת בהו משכחת פירכא בכולהו, דהנה תירוצו הראשון של הכ"מ נסתר ממ"ש הרמב"ם ז"ל כל הספקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים (ה' טו"מ פ"ט ה' י"ב) ובכלל טומאות ועריות נכלל אסור נדה. שספקו מד"ס, ובמקום ספק ספקא ראוי להתיר. ותירוצו השני של הכ"מ והטו"ז נמי אית ביה פרכא, דאדרבה יש לומר רוב נשים מרגישות כשיוצא דם ממקורה וזו הואיל ולא הרגישה איתרע לה רובא ותהני ספק ספקא להתירה. אולם לע"ד אין כאן קושיא מעיקרא דאין כאן ספק ספקא מעיקרא הואיל ושני הספקות חד שמא אית להו, ספק בא מן המקור או מעלמא, וכך לי אם בא מגופה או מעלמא, וה"ז דומה למ"ש התוס' דשם אונסא חד הוא.

ואל תשיבני ממ"ש רמ"א להתיר מספק ספקא ביש לה מכה דתלינן ספק מן הצדדין או מן המקור ואם תמצי לומר מן דמקור שמא מחמת מכה (סי' קפ"ז סעיף ה'), ואין זו תשובה, חדא. דבאמת הש"ך חולק על זה וכתב דמאי ספק ספקא הוא זה הא איכא למימר מיד דילמא דם נדה הוא וכה"ג לא מיקרי ספק ספקא כלל וכמ"ש בדיני ספק ספקא בדין י"א וי"ג (ש"ך שם ס"ק כ"ב).

ואף אם נקיים דברי רמ"א בדין מכה שבאותו מקום, היינו דוקא שהמכה נמצא בפנים שיש בזה שני שמות ספק מן הצדדים או מן המקור, ואם תרצה לומר מן המקור שמא מחמת מכה הוא אבל אם נמצא לה מכה מבחוץ אפילו סמוך למקום תורפה אין מקום לספק ספקא משום דכולהו חד ספקא נינהו שמא מן המקור או ממקום אחר. כתבתי זאת למטוניהו דהכ"מ והטו"ז, אבל לפי מה שכתבתי לע"ד אין כאן מקום להתיר בספק ספקא דכך היתה מעיקרא גזרת חכמים לאסור כתמים שנמצאו בבגדיה אעפ"י שהם ספק ספקא.

מכל מקום דינו של רמ"א קיים להתיר במקום מכה שמוציאה דם משום דבכה"ג לא גזרו חכמים או שלא הזכירו חכמים גזרת כתם אלא שלא במקום מכה דומה למ"ש שלא גזרו חכמים בכתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה. ובזה נתישבו דברי רש"י והרמב"ם.

אבל התוס' יש להם שיטה אחרת בזה וסוברים דאסור כתמים אינו מדין ספק שהרי גם במוחזק לה שלא הרגישה כגון שראתה דם תוך שעה מועטת שאין לומר הרגישה ולאו אדעתא נמי טמאה מדרבנן, הואיל וראתה דם נדות. (שם נז ב תד"ה קתני, ונח א תד"ה מודה) והטור ומרן [יו"ד סי' ק"צ סעיף א] ז"ל הולכין בשיטה זו דכתבו: וחכמים גזרו על כל כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה, ולכאורה נראה לענין דינא לא נפקא ליה מידי שגם אם נאמר שחומרא זו היא מדין ספק גם למ"ד דספק אסור לחומרא הוא מדאורייתא, בדין כתמים אינו אסור אלא מדרבנן וכדאמרן, ומחלוקתם היא בטעם גזרת רבנן.

אולם אחרי העיון נראה דבמחלוקתם בטעם הגזרה קשורה מחלוקת לענין דינא, שלדעת רש"י והרמב"ם דגם בספק לה אם הרגישה טהורה מדאורייתא ואינה אסורה אלא מדרבנן הולכין בספקו להקל כדין ספק דרבנן לקולא, ולדעת התוס' בספק לה אם הרגישה אסורה מדין ספק ככל ספק מדאורייתא, ורק במוחזק לה שלא הרגישה הוא דאסורה מדרבנן הוי ספק דרבנן לקולא, ברם אין הדברים הללו אמורים אלא בראתה כתמים שלא בשעת וסתה ואחרי טהרתה לגמרי, אבל בראתה בתוך ימי לבונה שהרי היא בחזקת אסור אפילו אם מוחזק לה שלא הרגישה אסורה לדברי הכל ומשום דבאתחזק אסורה לא אמרינן ספקא דרבנן לקולא עיין ש"ך.

ועתה נהדר אנפין לשאלה דידן, לפי המבורר בשאלה זו יוצא שאשה זו אינה מוחזק לה שלא הרגישה שהרי עבר זמן רב מיום שבדקה עצמה כשלבשה חלוק זה עד שבדקה פעם שנית, ובמשך זמן רב כזה ודאי שאין האשה יכולה לומר בודאי שלא הרגישה, הלכך להתוס' הרי היא טמאה מדאורייתא, ולכן אעפ"י שיסתפק אחר כך שמא היו הן הכתמים שהיו קודם אינו יוצא מגדר ספק דאורייתא, ולדעת רש"י והרמב"ם דבספק הרגישה טהורה מדאורייתא וטמאה ואסורה מדרבנן אף על גב דיש לתלות שהכתמים לא באו מגופה כגון בבגדיה דלא מבדק יפה מעיקרא ויש לתלות שהדם שנמצא בהם אחרי ישיבתה עליהם היו בה קודם, והוא הדין בנדון דידן אף על גב שיש לתלות בכתמים אלה שהיו קודמים אסורה מגזרת חכמים.

פסק מרן ז"ל: אין האשה טמאה משום כתם שמצאה בחלוקה אלא אם כן היה בדוק לה קודם שלבשתו אבל אם אינו בדוק קודם שלבשתו ולבשתו בלא בדיקה ומצאה בו כתם טהורה (יו"ד סי' ק"ץ סעיף ל"ט), וחלוק שאינו בדוק נקרא אפילו אם לא ידוע שהיו בו כתמי דם אלא שלקחתו ממקום שדמים מצויים שם. (שם סעיף ל"ו בהגה) וכן פסק עוד: לבשה חלוק בימי נדתה ולא בדקתו ולבשתו בימי טהרתה ונמצא בו כתם תולה שמימי נדתה הוא (שם סעיף מ"ד). וכן דייק לדעתי לישנא דגמרא דאמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם טהורה. ודומיא דהכי הוא בלבשה חלוק או ישבה עליה שבדקתו קודם טמאה מדרבנן, אבל אם לא בדקתו ואין צריך לומר אם בדקתו ומצאה בו כתמי דם תולה בהם וטהורה אפילו מדרבנן, וטעמא דדינא הוא, דלא אסרי רבנן אלא כשראינו הדם אחרי לבישה דיש לומר [סימן קצ סעי' יא] בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתא? אבל כל מקום שיש לתלות מאין בא דם זה, תלינן בכתמים שעיקרן מדרבנן להתיר.

ב. כתמים שנמצאו בשלשה ימים ראשונים של ימי ספירה.

המרדכי והגה"מ כתבו בשם ספר התרומה: אם יש לה מכה באותו מקום תולה כתמיה אפילו אינה יודעת אם המכה מוציאה דם או לאו דבכתמים הלכו להקל וסתם מכה לפעמים מוציאה דם. ואם סופרת ז' נקיים משלשה ימים ואילך נראה דכתמיה טהורים ותולה במכה ואינה סותרת, אבל צריכה שתראה ודאי שפסק דם המקור לכן צריך שיהיו שלשה ימים הראשונים של ספירתה נקיים לגמרי (מרדכי ה' נדה סי' תשל"ה במסכת שבועות והגה"מ ה' א"ב פר' ט' אות ז' ובית יוסף סי' קצ"ו ד"ה ומ"ש או בין השמשות).

ובפירוש דבריו נחלקו הרמ"א והש"ך, דהרמ"א סובר דסה"ת והמרדכי לא החמירו בשלשה ימים ראשונים, אלא מדין חומרא, ובמקום שאפשר ליזהר. ולכן אין להחמיר במכה שידוע שמוציאה דם, ולמעשה יש להחמיר לכתחלה במכה עוברת בימים מועטים דזה מקרי אפשר ליזהר (ד"מ סי' קצ"ו סעי' א'), אבל הש"ך חולק ע"ז וסובר שדינו של התרומה אינו מדין חומרא אלא מדינא דכיון דמעינה פתוח צריכה שתדע בודאי שפסק דם מקורה. והלכך אין לתלות להקל אפילו אם יש לה מכה שידוע שהיא מוציאה דם (סימן קצ"ו ס"ק יג) ונראים דבריו לע"ד, דהא מה שהקלו רבנן בכתמים הוא משום דלא הרגישה שיצאו מגופה ומדאורייתא אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה, ומסתברא שגם מדאורייתא לא בעינן הרגשה אלא בכתם שנמצא בימי טהרתה, אבל בימי נדתה וספירתה שמעינה פתוח טמאה מדאורייתא אפילו לא הרגישה דבהרגשתה הראשונה לפתיחת מעינה סגי להוכיח שדם זה בא מן המקור, וכל זמן שלא ידענו שנסתם מקורה כל דם היוצא ממנה אפילו שלא בהרגשה הוא ממעינה הפתוח. וכן דקדק בדבריו בעל התרומה וכתב: וצריך שתראה ודאי שפסק דם המקור. לכך צריך שלשה הראשונים של ספירתה נקיים. זאת אומרת במילים ברורות מאד, שכל דם הנראה בתוך שלשה ימים מוציאה מכלל ודאי שפסק דם המקור.

ומטעם זה יוצא ברור שאפילו כשהספק הוא שהדם יוצא מגופה כגון שלבשה חלוק של ימי נדתה סותרת ימי הספירה (הש"ך ק"ץ ס"ק נ"א).

מכלל הדברים למדנו דשלש דעות נאמרו בהלכה זו.

א. הרשב"א ומרן הב"י סוברים דכל דאיכא למתלי תלינן להקל אפילו בג' ימים הראשונים לספירתה (סי' ק"ץ סעיף מ"א).

ב. הרמ"א (סי' קצ"ו סעי' י) סובר דבספק הבא מגופה כגון שלבשה חלוק שבימי נדתה טהורה אפילו בג' ימים הראשונים משום דימי נדתה חשוב כמכה שהוציאה דם ותלינן בה (ש"ך שם ס"ק נ"א) בסימן ק"צ. ג. הש"ך סובר שאפילו במקום שיש לתלות במכה שמוציאה דם ומכ"ש בלבשה חלוק שהיתה עליה בימי נדתה אפי"ה סותרת ספירתה משום דבעינן שתדע ודאי שפסק דם מקורה.

ולפי"ז בנדון דידן לפי מה שכתב הרמ"א דבאסור נדה שהוא חמור החמירו רבנן אפילו בספק ספקא יש מקום לומר מטעם זה דאף לדידן שקבלנו הוראותיו אפילו להקל ואפילו לכתחלה אין להורות היתר בדבר וגם ספק ספקא לא מהני להתירה. הואיל דכל שלא איתברר לנו שפסק דם טהרה הרי היא מוחזקת באסור ואין ספק ספקא מוציא מידי חזקת איסור וכמ"ש הש"ך בכללי ספק ספקא (יו"ד סי' ק"י סעיף כ"ז), נוסף לזה יש כאן עוד צד להחמיר שאם באנו להתיר מטעם דתלינן בדבר שיש בו לתלות אפילו בשלשה ימים ראשונים, ואת"ל כדעת רמ"א שמא הלכה כדעת הש"ך שסובר בדעת רמ"א דבחלוק שלבשה בימי נדתה גם הרמ"א מודה דתלינן להקל, וכמ"ש מעכ"ת, אולם ספק זה אינו אלא ספק ספקא דפלוגתא דרבוותא, ומהריב"ל ודעמיה סוברים שאין להתיר בספק ספקא דפלוגתא משום דשם פלוגתא חד הוא.

אולם אין הדברים הללו אמורים אלא לברור הלכה, ולמעשה נראה לי שיש מקום לסמוך בהיתר זה שהרשב"א ומרן סוברים להתיר במקום שיש לתלות אפילו בשלשה ימים הראשונים ורבים מהפוסקים ראשונים ואחרונים סוברים שכל חומרא זו של שלשה ימים ראשונים אינה אלא חומרא וסיג. ובנדון דידן שכבר ראינו שהיו כתמים בחלוק זה והדעת נוטה לומר שאלה הכתמים שנמצאו אז הם אלה שנמצאו עתה ולא נתוסף בהם שום כתם חדש, ולעומת זאת אם גם נאמר שנוסף בה כתם אינו אלא ספק כתמים דרבנן. ובכגון זה ודאי ראוי להורות להיתר, וכמ"ש מעכ"ת.

ואני מוסיף עוד צד היתר והוא מה שהתבאר בשאלה: לא בדקה חלוקה אשה זו אלא ביום ה' או יום ו' לספירתה, זאת אומרת אחרי שלשה הימים הראשונים, ולפי"ז נולד ספק חדש שמא לא נוסף שום כתם כלל, ואם תמצא לומר שכן נוסף שמא זה היה אחרי ג' ימים ראשונים, ובזה כתב הפ"ת סי' קצ"ו ס"ק י"א, משם תשובת תפארת צבי שאם מצאה הכתם אחר ג' ימים אלא שיש לחוש שזה ראתה בתוך שלשה ימים ולא ידעה עד הנה תולה במכתה ובנדתה וחושבת אף שלשה ימים ראשונים לספירה. ובסדרי טהרה האריך בזה וצדד לכאן ולכאן ובסוף אסיק בצ"ע לדינא, אבל בנ"ד שיש ספק עיקרי שמא לא נתוסף בו כתם כלל מסתברא שלכל הדעות תולין להקל.

מצורף לזה גם הטעם האחרון שלא נמצא במכנסים התחתונים אלא כתמים דקים מאד שניכרים שהם ממאכולת ולא שיעור של כגריס ועוד. וזו הוכחה מסיעת חזקה מאד לבטל חשש ראית דם שיצא מגופה. מכל טעמים אלה הנני מסכים להורות כוותיה ולתלות בהתירה בשאלה זו.

והנלע"ד כתבתי.