סימן לה

(ליו"ד סימן ר"א).

סתימת מקוה שנתקלקלה בתחתיתה ע"י ברז של מתכת המחובר לקרקע

 

י"ד תשרי תש"ד.

לכבוד רב חביבאי הרב המובהק בקי בחדרי תורה כמוהר"ר עזרא הדאיה יצ"ו

 

קונטריסו החשוב בשאלות הלכה קבלתי במועדו. ועתה אחרי עיוני בדבריו היקרים וישרים למבין, הנני לחוות דעתי בסייעתא דשמיא.

שאלה א) מקוה שנתקלקל בתחתיתו וסתמו אותו על ידי ברז של מתכת המחובר לקרקע, כשר לטבול בו או לאו.

תשובה: מדברי השואל מתברר שקלקול זה התהוה בשפולי כתליו, באופן שכאשר יגיעו המים עד הסדק לא ישאר בו מ' סאה, ולפי"ז יש לדון אם סתימתו בברז של מתכת שהוא דבר המקבל טומאה פוסל את המקוה.

והנה: דין זה במחלוקת הוא שנוי וכמו שנבאר להלן בע"ה, תנן התם: נוטפים שעשאן זוחלים סומך אפילו קנה, אפילו זב וזבה יורד וטובל, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר: כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו (מקואות פ"ה מ"ה) ובפירושא דמתניתין כתב הרמב"ם: נוטפין שעשאן זוחלין כלומר: שאם ירצה לעשותן זוחלין סומך אפילו מקל, אפילו קנה שהן כלים כדי שירדו המים דרך המקל והקנה בלי הפסק, ואז יטבילו בו אפילו זב וזבה דמים חיים נינהו וכו'.

ואולם השמיענו ר' יהודה שלא לכוונת טומאה וטהרה לבד נשים זה ההכשר, אלא אפילו לענין אסור, לפי שהזבה שהיא ערוה שתיכף שתטהר תטבול בו ותהיה מותרת לבעלה וכו' וחלק ר' יוסי ואמר: לא יסמוך מקל אלא כל דבר שאינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן, והוא אשר יגרו עליו אלו הטפות שבו זוחלין והלכה כרבי יוסי.

וכן כתב בהלכותיו: נוטפין שעשאן זוחלין, כגון שסמך למקוה המנטף טבלה של חרס חלקה והרי המים נזחלין ויורדים עליה, הרי הן כשרים, וכל דבר שמקבל טומאה ואפילו מדברי סופרים אין מזחילין. (הלכות מקוואות פ"ט הלכה יג).

והרא"ש ז"ל אעפ"י שקלס פירוש הרמב"ם שכתב: שהוא פירוש נאה ומקובל, בכל זאת מדעתו פירש נוטפין שעשאן זוחלין: כלומר נוטפין שנקוו למקום אחר והזחילן להוליכן לתוך גומא אחרת לעשות מהן מקוה (הרא"ש הלכות מקוואות סי' י"א).

מדברי שניהם למדנו שדינא דמתניתין הוא: בהיות מקוה חדש ממימי גשמים או מים מכונסים ובזה הוא דבעינן שתהיה המשכתו על ידי הויה של טהרה, אבל אם כבר קיים המקוה בכשרותו אלא שנסדק ועתיד להיות נפסל, אין צורך שסתימתו יהיה בטהרה, ולדעתם כיון דמשנתנו לא להכי נשנית אין לנו לפסול מדעתנו זחילה במקוה שיש בו מ' סאה, הלכך אם סתמו בדבר המקבל טומאה עומד המקוה בכשרותו שהרי הוית המקוה היה בכשרות.

אבל הר"ש [מקוואות פ"ה מ"ה] כתב: מקוה שנפרץ ומימיו זוחלין אפילו אם הפרצה היא למעלה ממ' סאה נפסל המקוה מדין זוחלין עד שיסתום הפרץ, הילכך אם סתמו בדבר המקבל טומאה נפסל מדין אין הויתו בטהרה, וכן מוכח מדברי הטור דכתב: מקוה שנסדק אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק יש פוסלין אותן אפילו יש בו כמה סאין בענין שישארו בו מ' סאה, וא"א הרא"ש ז"ל כתב: ודאי אם ישארו בו מ' סאה אחרי שיצאו קצתן דרך הסדק כשר [ד"ה מקוה שנסדק].

ואם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ' סאה, לפירוש הר"ש, לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר שמקבל טומאה. וא"א הרא"ש כתב שיכול לסותמו בדבר המקבל טומאה. (טור יו"ד סי' ר"א).

והנה מרן ז"ל פסק בדין נסדק למעלה ממ' סאה כהרא"ש, ואלו בדין סתימה בדבר המקבל טומאה פסק: לא יסתום בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה, ויש מי שמתיר (שו"ע יו"ד סי' ר"א סעיף נ).

ודבריו צריכים פירוש, שהרי שתי הלכות אלו קשורות זו בזו, ואין לפסוק באחת מהן הלכה פסוקה ולשנות את השניה במחלוקת. ונראה דמרן ז"ל סובר בפירוש הר"ש כהרא"ש ז"ל דכתב: והנכון יותר לפרש דמיירי שלא ישאר במקוה מ' סאה אם לא שיסתום הזחילה, והשתא ניחא דפוסל רבי יוסי משום דשעור הכשר המקוה נעשה על ידי דבר המקבל טומאה, אבל אם ישאר מ' סאה, לכו"ע מותר לטבול בו אף כשהוא זוחל מלמעלה כיון דעיקר המקוה אינו זוחל, ולא פליגי אלא במקוה שלא ישאר בו מ' סאה אחר שיצאו הזוחלין וכו' דרבי יוסי סבר דבר המקבל טומאה אין מזחילין בו, כלומר: אין מעמידין בו הזחילה (הרא"ש שם).

וכן כתב בתשובותיו: ואל יעלה על לב אדם לפסול את המקוה אם מימיו זבין קצת לחוץ, ואף רבינו לא פירש אלא שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין, ומשמע שנפרץ בו כ"כ עד שכל מימיו זוחלין ומתנענעין לצאת ולא ישאר בו מ' סאה אם לא יסתום אותו (תשובות הרא"ש כלל ל"א סי' ד').

לפי"ז מתברר הדבר כשמלה דבנסדק למעלה ממ' סאה אין מאן דאמר לפסול המקוה כל זמן שלא נסתם הסדק ולדברי הכל טובל בו ועולה לו טבילה כל זמן שיש בו מ' סאה ואין הזחילה במים שלמעלה מארבעים סאה פוסלת את המקוה.

ולכן פסק מרן ז"ל: מקוה שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאין דרך הסדק, אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו המים שלמעלה מן הסדק כשר, ואם לאו פסול, משום דהוי ליה זוחלין, ואין מקוה מטהר בזוחלין (שו"ע שם).

והיינו כמ"ש הרא"ש בתשובותיו בפירוש דברי הר"ש: שכל מימיו זוחלין ומתנענעין לצאת ולא ישאר בו מ' סאה, ומרן ז"ל הסכים לפירוש זה ופסק כהרא"ש. והוסיף וכתב: ואם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ' סאה לא יסתום אותו בידו ולא בדבר המקבל טומאה, והיינו כהר"ש דסובר דאם לא ישאר מ' סאה נפסל המקוה מדין זוחלין ואינו חוזר להכשירו אלא בסתימה של טהרה, והיינו בדבר שאינו מקבל טומאה.

והביא דעת יש מי שמתיר והיא דעת הרא"ש שסובר שמניעת פסולו של המקוה אינו כהוית המקוה, וכמו שכן כתב הר"ש עצמו: מיהו יתכן דאפילו רבי יהודה דפליג התם מודה הכא, דהכא המקוה עשוי ושלם.

וכיון דלא מסתבר מילתיה דרבי יוסי בהלכה זאת וכיון דהרא"ש הוכיח מכמה דוכתי כמותו: לכן כתב ויש מי שאומר להתיר, כלומר שנראים דבריו להלכה אעפ"י שאין מורין כן למעשה, וכמו שכן הסכימו כל גדולי ישראל דכל מקום שכותב מרן בשו"ע הלכה בסתם ויש מי שאומר דעתו להורות כסתם (עיין יד מלאכי כלל שו"ע ורמ"א סי' י"ז).

ובזה מתורצים דברי מרן ז"ל במ"ש: ניקב המקוה ומימיו נוטפין מעט מעט או נבלעין בקרקע כשר, לפי שאין זחילתן ניכרת (שם סעיף נ"א סימן ר"א).

והנה הגר"א כתב: דברי המחבר תמוהים דהרשב"א כתב לשיטתו דס"ל כפירוש הר"ש אבל לפי מ"ש בסעיף הקודם דאין נפסל אלא אם כן לא ישאר מ' סאה אז אף בכה"ג פסול (ביאור הגר"א שם ס"ק צ"ו).

ולפי מה שכתבתי אין כאן תמיהה, שהרי מרן פוסק כהר"ש דכל שסופו להיות חסר ממ' סאה נפסל המקוה מטעמיה דהרא"ש דכל המים שעד הסדק הם מתנענעים לצאת, וזהו דוקא כשזחילתן ניכרת, אבל בקרקע או שנוטפים מעט מעט כשר המקוה כל זמן שיש בו מ' סאה. וכדברי הרשב"א.

ובאמת דברים אלו מפורשים בדברי הר"ש דכתב: מקוה שפרץ על שפתו ומימיו יוצאין. ודקדק לומר: שפרץ על שפתו. ללמד שאין הזחילה פוסלת אלא כשהיא ניכרת, והיינו שפרץ על שפתו.

וחזיתיה לרב חביבאי יצ"ו דאייתי דברי החת"ס שרמי ומקשה דברי מרן ממ"ש בדין המשכה ממימי מעין אם ממשיך ממעין או ממקוה אפי' ע"י דבר המקבל טומאה כשר. דחשבינן לזה המקוה שממשיך המים לתוכו כאילו הוא מחובר למעין או למקוה שממשיך המים משם, ויש מי שאינו מחלק בכך. (שם סעיף מ"ט). מכאן שמרן פסק כהרא"ש נגד הרשב"א (ח"ג סימן רכח בתשובות) שפוסל משום דזהו הוית המקוה שלא בטהרה, מכל שכן שסתימה למנוע יציאת המים דכשר על ידי דבר המקבל טומאה, ובסעיף נ' בדין סתימה פסק לפסול בדבר המקבל טומאה כהר"ש (חת"ס יו"ד סי' קצ"ט).

ורב חביבאי יצ"ו כתב לתרץ דבהמשכה הוא דלא בעינן הויה בטהרה משום דחשבינן למקום שממשיך המים לתוכו כאילו הוא מחובר למעין והוא נכשר ע"י השקה, ומאחר שהמעיין טהור וכן גם המקוה שהוא בא מכחו, לכן פסק להקל, מה שאין כן במקוה שנסדק שהוא עצמו פסול ואנו באים להכשירו מצד עצמו ולא מזולתו לכן צריך להכשירו ע"י סתימה בדבר שאינו מקבל טומאה עכ"ל.

ודבריו נכונים אלא שקצר בהסברתם והטעם הוא דבהמשכה ממעין או ממקוה כל זמן שהמעין והמקוה מחוברים בזרם הנמשך מן המעיין הרי הוא כמעיין עצמו והסילון שדרכו מתחברים המעיין והמקוה כמאן דליתיה הוא, דהגע עצמך אם השלכנו לתוך המעיין או המקוה דבר המקבל טומאה האם נפסל המעיין מדין מקוה בכך? ודאי לא!.

והוא הדין כשעובר זרם החבור דרך סלון של אבר שהוא מקבל טומאה אינו נפסל המעיין שממנו נמשכים המים בשביל כך, וממילא אינו נפסל גם המקוה שנמשכים המים לתוכו, דכיון שהוא מחובר למעיין הרי הוא כמעיין עצמו, וכשיש בו מ' סאה, גם אם נפסק חבורו מן המעיין הרי הוא כשר מצד עצמו מדין השקה. והוא הדין כשמחוברים ומקוה שיש בו ארבעים סאה מים שאינן שאובין.

וכן למדתי מדברי מרן הבית יוסף דכתב: ואף על גב דממשיך מים מן המעין לכלי נפסלו אפילו מים היוצאים מן הכלי משום שאובים, ולא מהניא להו חבור למעין: שאני התם דהוי כלי שיש לו בית קבול ונפסלו משום שאובין, אבל הכא דאין בו בית קבול, אעפ"י שהוא מקבל טומאה, שפיר הויא השקה אעפ"י שהמים נמשכים עליו. (בית יוסף שם) [ד"ה ומ"ש במה דברים].

והנה הטו"ז כתב: על דברי הב"י אלה: ולא הבנתי חילוק זה דכיון שעל ידי חיבור הויא השקה לא איכפת לן במה שהן שאובין דכל שאובין מטהרין בהשקה, (טו"ז, שם ס"ק נ"ט) ולע"ד דברי מרן ברורים ונכונים, דאם יש לצנור בית קבול משעה שנכנסו המים לתוכו נפסקו מהמעין, וכשחוזרים ויוצאים המים מבית קבולם כשהוא מתמלא על גדותיו או שיש נקב בצדו (עיין טו"ז ס"ק טו) הרי זה כהשקה ממים שאובין למקוה על ידי דבר שמקבל טומאה ואינו הויה של טהרה, אבל כשאין בו בית קבול הזרם הנמשך מהמעיין והמקוה שהמים יורדים לתוכו מחוברים אל המעיין ומה שעוברים דרך עליו של צנרת מתכת המקבל טומאה אינו פוסלו כדאמרן.

מכאן מתברר שמחלוקת זו דהמשכה ע"י דבר שמקבל טומאה אינה קשורה במחלוקת דסתימת הנקב על ידי דבר המקבל טומאה ואפשר לומר דאפי' הר"ש דפוסל בסתימה ע"י דבר המקבל טומאה משום דבעינן הויה בטהרה מודה בהמשכה ממעין או מקוה ע"י דבר המקבל טומאה דאינו פוסל מטעמא שהמקוה מחובר אל המעיין, והלכך דברי מרן בשני פסקיו נכונים וברורים וצדקו יחדו.

ומעתה נהדר אנפין לשאלה דנידון דידן, לפי המבואר בשאלה: שהקלקול התהוה בתחתיתו באופן שודאי לא ישארו מ' סאה אחרי שיצאו המים שעד הסדק ודאי שאין לסותמו בדבר המקבל טומאה וכמו שפסק מרן ז"ל ואפי' אם סתמו אותו בדבר המקבל טומאה אין להכשיר לטבילה, דכל שאפשר לתקן או לטבול במקוה כשר הוי כלכתחילה.

ועדיין יש לדון להכשיר משום דסתימת ברז זה היא קבועה בקרקע, הילכך יש לומר שאינו פוסל מדין דבר המקבל טומאה שהואיל והוא מחובר לקרקע בטל אגב הקרקע.

ב) דבר המקבל טומאה שמחובר לקרקע.

כתב הרא"ש ז"ל: שאלוני על מקוה שהוליכו לתוכן מים בסילונות של מיני מתכת אם הוא כשר? דפשוטי כלי מתכות טמאים נמצא דהויתן על ידי טומאה, ואמרתי דאם הסילונות בנויות מחוברות לקרקע דאין תורת כלי עליהן, דאין מקבלין טומאה. כההיא דתנן: כל כלי מתכות שיש להן שם בפני עצמן טמא, חוץ מן הדלת וכו' שנעשו לקרקע, וכן הני סילונות כיון שנעשו להיות מונחים שם תמיד תשמישן עם הקרקע ואינן מקבלים טומאה. וכו' (הרא"ש הל' מקוואות סי' י"ב).

ובתשובותיו כתב: ומה שכתבת שאפשר לפרש: צנור הוא צנורא דדשא, אין נפקותא בזה שהרי תולה טעם טהרת אלו הכלים מפני שנעשו לקרקע, ופירש רבינו שמשון מחוברים עם הקרקע ותשמישם עם הקרקע וכן צנור שנעשה לחברו בקרקע ולשמש עם הקרקע טהור (תשובות הרא"ש כלל ל"א סי' ז).

מכאן יש ללמוד שלא אמרו מחובר לקרקע בטל עמו אלא כשנעשה מתחלה לחברו בקרקע ולשמש עם הקרקע. אבל אם לא נעשה מתחלה לשם חבורו בקרקע, אינו בטל אגב קרקע, וכן מוכח מלישנא דמתניתין דדאיק ותני: שנעשו לקרקע, וכן פסק הרמב"ם ז"ל: כל כלי מתכות שיש להם שם בפני עצמם מקבלין טומאה חוץ מן הדלת וכו' מפני שאלו עשויין לקרקע או לשמש את העץ אינם מקבלים טומאה, ואפילו קודם שיקבעו (הל' כלים פר' ט' הל' א'), והכי מסתברא שמשום שלא היה להם שעת הכושר לקבל טומאה הוא שבטלין מהיות דבר המקבל טומאה.

והנה מרן ז"ל כתב: ואם הסילון של מתכת מחובר לקרקע אפי' מקלח להדיא לתוך המקוה כשר שהרי אינו מקבל טומאה, לפי שהוא בטל אגב קרקע. (יורה דעה סי' ר"א סעיף מ"ח), משמע שאין הצנור מתבטל אגב קרקע אלא כשמחובר לקרקע, וזה תמוה מאד שהרי לישנא דמתניתין דייקא כפירוש הרמב"ם הר"ש והרא"ש דגם קודם שיקבעו בקרקע אינם מקבלים טומאה משום שהם נעשו לקרקע. וכן תמה ב"דגול מרבבה" (שם) וכן כתב בתשובותיו. (נודע ביהודה מהדורא תנינא סי' קל"ז וקל"ח).

וראיתי אחרי רואי דברי התוס' יום טוב ז"ל דכתב: פירש הר"ב להשתמש בקרקע וכו' ויש לדקדק דא"כ למאי נ"מ קא פריט להני דוקא, ורב חביבאי יצ"ו כתב לפרש דברי הרע"ב שנעשו מתחילתם להשתמש בקרקע. וכדברי הרמב"ם, ודבריו נכונים מאד שהרי כתבתי דלישנא דמתניתין הכי דייקא, אבל אין בזה כדי לתרץ דקדוק התוס' יום טוב שהוא נופל גם על פירוש הרמב"ם, שכיון שכלל בדין זה שדבר המחובר לקרקע ושנעשה לשם כך בטל לגבי קרקע, לא היה צריך לפרט כל אלו השנויים דמתניתין.

והנה התפארת ישראל תירץ דלרבותא נקטינהו, אף דכל הנך גם כשיחברו לקרקע יהיו נעין ונדין אילך ואילך, וגם בקלות יסירם מחבורם, ורגיל להסירם ולטלטלם, אפילו הכי אינם מקבלים טומאה. (תפארת ישראל מס' כלים פרק י"א מ"ב יכין אות י"ד).

ולע"ד נראה להוסיף ולומר: דהא דפריט כולהו לאשמועינן שדוקא אלו שהם עשויים לקרקע ולא לשום דבר אחר, וגם צנור דנקט במתניתין היינו צנורא דדשא וכמ"ש הרא"ש בתשובתו שדרכן להעשות גם לחברן בקרקע, וגם לשמוש אחר שאינו מחובר בקרקע, אינם בטלים עם חבורם בקרקע, וכדתניא: זוג של בהמה טמאה. ושל דלת: טהורה של דלת ועשאו לבהמה: טמאה, של בהמה ועשאו לדלת אעפ"י שחיברו לדלת וקבעו במסמרים טמא (שבת נח ב).

מכאן למדנו דבעינן תרתי: שיהיה עשוי לדלת, וקבוע בקרקע לדלת. (עיין חת"ס יו"ד סי' רי"ח).

ולפי זה: דינא יהיב לנ"ד דהברז אינו עשוי לקבעו בקרקע דוקא, אלא מתחילת עשייתו הוא מוכן לשמוש בחביות וכדומה וגם לחברו בקרקע, הילכך אפי' אם חברו במסמרים אינו יוצא מכלל דין דבר שמקבל טומאה, ואינו ראוי לסתום בו מקוה שנסדק, למטה משיעור מ' סאה.

והנה חזיתיה עוד להרה"ג הפוסק יצ"ו שצדד להתיר מקוה זה ממ"ש החת"ס דברזא אינו מקבל טומאה, דלאו כלי הוא (חת"ס יו"ד סי' רי"ח), ואין זו ראיה, דקושטא שהברזא נקרא כלי אעפ"י שאין לו בית קבול, וכדתנן: כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאים, (מס' כלים פרק י"א משנה א').

וכן פסק הרמב"ם: כלי מתכות, אחד פשוטיהם, כגון הסכינים והמספרים, או מקבליהם, כגון: היורות והקומקומין הכל מקבלין טומאה שנאמר: כל דבר אשר יבוא באש. (הלכות כלים פרק א הל' ט').

והנה החת"ס ז"ל הסתייע ממ"ש התוי"ט במתניתין דסוף פירקין: נזם שהוא עשוי מלמטה כקדרה וכו' הקדרה טמאה. ופירש הרע"ב משום שיש לה בית קבול.

והתוספות יום טוב ז"ל כתב: ודאי לא תימא הכי, אף על גב דכלי מתכות פשוטיהן טמאים כדתנן בריש פירקין, זו לאו כלי הוא. (כלים שם משנה ט').

ולע"ד נראה דאדרבא: ממתניתין למדנו דאע"ג דקדרה זאת אינה עשויה לקבול, מכל מקום כיון שיש לה בית קבול מקבלת טומאה. וכל שכן לברזא שיש לה שם בפני עצמו ויש לה בית קבול אינה עדיפא מסילון של מתכת שנקרא דבר המקבל טומאה. (וכמ"ש בסי' ר"א סעיף מ"ח, ובביאור הגר"א שם ס"ק פ"ג).

הילכך: אף אם נסכים לדינו של החת"ס בנידונו שהברזא מונחת בשולי המקוה להוציא על ידי פתיחתו את המים מן המקוה לנקותה, אינה פוסלת את המקוה, היינו משום דהוית המקוה אינו נעשה על ידה, ואין ללמוד מזה לנפרצה או נסדקה המקוה באופן שיתמעט המקוה מארבעים סאה אם לא יסתמו אותו. משום דלמאי דקי"ל כהר"ש דבכגון זה נפסל המקוה משום שננערו המים לצאת ונעשו כזוחלין הילכך סתימת פרצה או סדק זה על ידי פשוטי כלי מתכות כגון צנור שלא נעשה מתחילה לשם קביעתו בקרקע פוסל את המקוה משום דאין הויתו בטהרה, וה"ה גם לברזא שנעשה גם לשמוש בתלוש בחביות או כדי מים וכו' גם כשקבעו בקרקע אינו יוצא מידי פשוטי כלי מתכת וכיון שכן: אין להכשיר, או אפילו אין למנוע פסולו, דמקוה מים יהיה טהור כתיב, לומר שצריך תהיה הויתו בטהרה.

לכן נראה לי להלכה שאלה שטבלו וטהרו עצמם במקוה זאת משום שלא ידעו שהיא פסולה אין ערער אחריהם שנכשלו באיסור משום שדעת הרא"ש היא להכשיר, ושכן כתב מרן ז"ל [סימן פא סעיף נ]: ויש מי שמתיר לסתום בכל דבר המקבל טומאה, ובדיעבד סומכין על סברא זאת כדי שלא להוציא לעז של מכשול עון על בנות ישראל שטבלו במקוה זה ולא על בעליהן שלא ידעו את הדין ושמשו עם נשותיהם במחשבה של טהרה, ועל זה נאמר: ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה.

אבל לכתחילה: אין להכשיר מקוה זה אלא אחר שיסתמו אותו בדבר שאינו מקבל טומאה, או שיחברו לפני הברזא מבפנים צנור קטן של עץ או של חרס שאינו מקבל טומאה ואחר שיוריקו את המקוה וימלאו אותו מחדש במי גשמים או מי מעיין כדי שיהיה טהור בהויתו, מטהר את הטובלים בו כדין וכהלכה.

והנלע"ד כתבתי.