סימן לז

(ליו"ד סימן ר"מ)

בן שקיבל מאביו ואמו פקודות מתנגדות אחת לרעותה והאב תלמיד לבנו

 

ב' אדר תרצ"ו.

לכבוד הרב הגדול המפורסם בקי בחדרי תורה כמוהר"ר הלל בהגאון הרישל מדליה שליט"א, כעת רב אב"ד בק"ק לודז.

שלום וברכה ברוב הוקרה וחבה.

 

בדיק לן מר בספיקא דדינא: אם האב תלמיד לבנו וצואת האם מתנגדת לצואת האב איך יעשה הבן?

בראשית דבריו איתי לן מה שכתב הגרעק"א [סימן סח בתשובות ח"א] ז"ל ללמוד מסוגין דקידושין: שאל בן אלמנה את ר' אלעזר אבא אמר השקיני מים ואמא אמרה השקיני מים איזה מהם קודם? אמ"ל הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך וכו' נתגרשה מהו וכו'? הטל להם מים בספל, וקעקע להם כתרנגולין. (קידושין לא). ומכאן למד הגרעק"א. שהוא הדין כשמתה האם הואיל ופקעה ממנה חובת כבוד בעלה רשאי הבן לקיים צואת כל אחד מהם עפ"י רצונו ובחירתו, ומעכ"ת השיג ע"ז וכתב: שאין לדמות מיתה לגרושין, דשאני גרושין שהאשה יוצאת מרשות בעלה וכבודו, אבל במתה האשה עדין שארו נקראת (ב"ב קיא ב). הלכך כבוד האב קודם לכבוד האם בקיום צואתה. ולע"ד נראה שאם באנו לדון מצד הסברא דברי הגרעק"א נכונים בטעמם, דנהי דהאשה נקראת שארו של הבעל גם אחרי מותה להטמא לה וליורשה, אבל אין האשה חייבת בכבוד הבעל אחרי מותה, דכיון שמתה נפטרה מחובת כבוד ולא שייך לומר אתה ואמך חייבים בכבוד האב. והלכך שפיר דמיא לגרושה ומה שירצה הבן יעשה לענין קיום צואתם.

אבל כשנעיין בסוגין דגמרא נמצא דיש מקום לחלוק ע"ד הגרעק"א, דהנה מרהטא דסוגיה משמע שכבוד האב קודם לכבוד האם הוא מסברא: דאתה ואמך חייבים בכבוד אביך. ולע"ד קשיא לי דמה סברא היא זו, נהי דהאם חייבת בכבוד בעלה אבל לגבי הבן שניהם שוים במצותם וכדאמרינן בגמ'; גלוי וידוע לפי מי שאמר והיה העולם שבן מכבד אמו יותר מאביו, לפי שמשדלתו בדברים, ולפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא כבוד אב לכבוד אם, וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מתירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה ולפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא מורא אב לאם (שם דף לא). הא למדת שאב ואם שקולים הם בכבוד. ולפי"ז הדין נותן שלא להקדים אחר להשני דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה (פסחים נ"ט). ומה שהאם חייבת בכבוד בעלה אין זה מגרע עשה דכבוד האם אצל בנה, ולא מעדיפה אותו אצל אביו. והתוספות כתבו שדין זה דאתה ואמך חייבין בכבוד אביך לאו מסברא קאמר אלא דילפינן ליה מדכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה'. ומיתורא דאני ה' למדנו שכולכם חייבים בכבודו, ומתבטל יראת האב מפני יראת המקום, ומינה למדנו שמבטל כבוד אם מפני כבוד אב (יבמות ה תד"ה כולכם).

אולם דברי התוס' צריכים בירור ועיון לע"ד. דהנה גרסינן התם: יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת, תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כולכם חייבים בכבודי. וכן דרשו בקרא דכתיב: את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו ללמד שאין מצות יראת מקדש דוחה שבת. ורש"י והתוס' פירשו דמאני דסיפא דקרא דריש, והקשו: וא"ת מנלן דקאי טפי אשבתות מכבוד אב ואם, וכן בסמוך גבי מקדש, ויש לומר דכבוד הקדוש ברוך הוא הוי טפי בשמירת שבת מבשאר מצוות דמעיד על המקום שברא העולם וכו', וכן כתבו בתוספות הרא"ש (יבמות ה ב ד"ה טעמא) ולע"ד קשה טובא שהרי בסמוך גרסינן: יכול אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר אבידה יכול ישמע לו? תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי [שם, יבמות ו א] הרי לך מפורש דדרשה זו היא בנין אב לכל התורה כולה, שאין מצות כבוד אב ואם דוחה כל המצות שבתורה, אעפ"י שאינה מצות עדות שבטולה הוא ככופר במעשה בראשית. וצ"ל לתירוץ זה דהכי קאמר: כיון שאני ה' הנאמר בקרא זה חוזר על השבת ולא אכיבוד אב ואם ולא אמקדש, מינה למדנו לכל התורה כולה שאין מצות כבוד אב ואם דוחה כל מצוה שבתורה, ולפי שתירוץ זה דחוק קצת לכן הוסיפו וכתבו: ועוד, אני ה' משמע דקאי אמורא דכתיב באב ובמקדש, כלומר: מוראי למעלה ממוראכם, כדאמר: והתקדשתם והייתם קדושים יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש. קדושתי למעלה מקדושתכם. ולפי תירוץ זה למדנו לכל התורה במכ"ש מכבוד אב ואם ומקדש, שאעפ"י שנאמר בהם תיראו נדחים מפני שבת וכל שכן בשאר מצוות, ועוד כתבו התוס': אם תאמר למה לי קרא בכבוד אב ואם דלא דחו שבת בלא קרא נמי לא דחי, שהוא ואביו נזהרין על השבת כדאמר פ"ק דקידושין הנח כבוד אמך וכו', וכן אביך אומר השקיני הנח כבוד אביך ועשה מצוה שאתה ואביך חייבין לעשות מצוה. ויש לומר דמהכא ילפינן התם.

ועדין איכא למשדי נרגא בדברי התוס' דאין ללמוד מקרא דאת שבתותי תשמורו אלא שאין לעבור בלא תעשה מפני עשה דכבוד אב ואם, הואיל ובטול כבוד אב ואם הוא בשב ואל תעשה. אבל בבטול מצות עשה מפני כבוד אב ואם יש לומר שהואיל והשוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום אינו נדחה מפני מצוה אחרת, ומאי דאמרינן בגמ': ס"ד אמינא הואיל והוקש כיבוד או"א לכבודו של מקום שנאמר כאן כבד את אביך ונאמר להלן כבד מהונך, הלכך לציית ליה קמ"ל דלא לשמע ליה (ב"מ לב א), מסתברא לומר שדוקא לענין עבירה בלא תעשה הוא דקמ"ל הכי, אבל בבטול מצות עשה שפיר יש לומר: אתי כבוד אב ואם דוחה מצות עשה אחרת. וכן אמרו מפורש אבא אומר השקיני מים ומצוה לעשות, מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה, שאני ואבא חייבים במצוות, איסי בן יהודה אומר, אם אפשר למצוה לעשות על ידי אחרים תיעשה על ידי אחרים וילך הוא בכבוד אביו. אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה, (קידושין לב א), הא למדת דאיסי בן יהודה לא סבר סברא זו דאתה ואביך חייבים במצות, ועל כרחך לומר שהוא סובר דקרא דאני ה' שנאמרה בשבת מלמד רק על עבירה דלא תעשה, אבל בבטול מצות עשה לא נלמד מקרא, והלכך מצות כבוד אב ואם קודמת, וכותיה נפסקה הלכה (שו"ע יו"ד סי' ר"מ סעיף י"ב). איברא דגם לאיסי בן יהודה אם אי אפשר למצוה לעשות על ידי אחרים נדחית מצות כבוד אב ואם מפניה. וכן פסק מרן ז"ל: אמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין מצות עשה בין מצות לא תעשה ואפילו מצות לא תעשה מדבריהם לא ישמע לו (שם סעיף ט"ו). אבל אין זה מטעם דכולכם חייבים בכבודו, אלא משום דילפינן מכבודו של מלך שהוא חמור מכבוד או"א (עיין קדושין ל"ב), ואעפ"י כן אין מצות עשה נדחית לגמרי מפני כבודו דכתיב רק חזק ואמץ, וכ"כ הגר"א ז"ל בביאורו ליו"ד (שם), או דילפינן מתלמוד תורה שאין כל מצוה מתבטלת לגמרי מפני תלמוד תורה (שם סי' רמ"ו סעיף י"ח), והוא הדין לכל מצות עשה אינה מתבטלת מפני כבוד אב ואם. אבל לא מטעם דכולכם חייבים בכבודי, ועכ"פ מדברי איסי בן יהודה למדנו דבמצות עשה לא נאמרה סברא זו דכולכם חייבים בכבודי. ולפי"ז מה שכתבו התוס' דסברת אתה ואמך חייבים. בכבודי ילפינן מקרא דאת שבתותי תשמורו צל"ע. ובאמת משנה ערוכה שנינו: האב קודם לאם בכל מקום יכול מפני שכיבוד אב קודם על כבוד האם תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו מלמד ששניהם שקולים, אבל אמרו חכמים: האב קודם לאם בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו (כריתות כח, ספרא ויקרא קדושים פ"א ה"ד). הרי לך מפורש שקדימת האב לאם אינה מדין תורה, אלא שאמרו חכמים כן, ומסתברא שהוא מפני דרכי שלום כדין מציאת האשה לבעלה (ב"מ י"ב). ולא כמ"ש התוספות דילפינן מאת שבתותי תשמורו אני ה'. מעתה אחרי שבארנו מקור הדין דאב קודם לאם, נהדר אנפין להבין סוגין דקדושין הנ"ל. שהיא צריכה ביאור, שהרי בעובדא זו דקדקה הגמרא ואמרה: שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר אבא אומר השקיני מים ואמא אומרת השקיני מים איזה מהם קודם. משמע שבענין זה לא שאל על עצמו שהרי הוא היה בן אלמנה, אלא שאלתו היתה בעיא הלכתית ולפי"ז קשה מאד תשובת ר"א שאמר לו: הנח כבוד אמך וכו' שאתה ואמך וכו' והלא ידע ר"א שהענין הוא בן אלמנה והיה לו להשיב כלשון המשנה: האב קודם לאם מפני שהוא ואמו חייבין בכבודו. ועוד קשה להבין תשובת רבי יהושע על בעית גרושה מהו ואמ"ל מבין ריסי עיניך ניכר שבן האלמנה אתה הטל להם מים בספל, וקעקע להם כתרנגול, ואין זו תשובה של הוראת הלכה. ורש"י פרש לפי שלא היה צריך לעשות ושאלו כמי שצריך לעשות, אמר לי אבא ואמא לכן השיבו בלשון שחוק, ואין פרושו מישב את הדעת, שהרי שאלת נתגרשה מהו, היא בלשון בעיא הלכתית, והיה מן הדין שרבי יהושע ישיב לו הלכה פסוקה, ולא בלשון שחוק. לכן נראה לע"ד דשיעור סוגיא זו כך הוא: בן האלמנה שאל את רבי אליעזר הלכה למעשה. כשצואת האם מתנגדת לרצון האב שהוא בחיים, אם גם בזה אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום, או שנאמר דבמת אחד מהם כבוד של מי שהוא בחיים קודם, ומה שנקט בלשונו אבא אומר השקיני מים וכו' לאו דוקא אלא דכל שירות נקרא בלשון חכמים השקיני מים וכמ"ש ר' איסי בן יהודה אבא אומר השקיני מים (שם ל"ב). ור"א השיב לו הלכה למעשה הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך כלומר מה שאמרו חכמים כבוד אב קודם, הוא גם בבן אלמנה, שכיון שיש עדיפות האב שגם האם חייבת בכבודו, העדיפו חכמים כבודו גם אחרי מותה, אבל בן אלמנה זה כשהלך להציע את שאלתו לפני רבי יהושע, לא הגיד לו שהוא בן אלמנה אלא שאל ממנו בעיא הלכתית. ורבי יהושע השיב לו כדברי ר"א בסתם, ז"א שבכל ענין הדין כך הוא, אבל השואל רצה לברר הדברים ושאל ממנו, נתגרשה מהו? ור"י השיב לו מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה, ולא באה לידך שאלה מעשית זו ולכן השיב לו בלשון שחוק הטל להם מים בספל וקעקע להם כתרנגולים. כלומר שקולים הם האב והאם במצות כבוד, והלכך אי אפשר לכבד את שניהם בשוה אם לא בדרך זה, להטיל להם מים בספל ולקעקע להם כתרנגולים. אבל למעשה זה אינו בגדר כבוד ואינו מונע הריב שביניהם. ולכן כיון דאי אפשר אמרו חכמים גם בגרושה להקדים כבוד אב לכבוד האם, ואפילו אם נתגרשה או מתה האם. ובהכי מתורצים דברי הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הלכה זו דנתגרשה האם, ומרן הב"י (טו"ר יו"ד סי' ר"מ) והרדב"ז בחדושיו על הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ו ה' י"ד) כתבו: וכיון דיהיב טעמא משום דאתה ואמך חייבין בכבוד אביך למדנו שאם נתגרשה אמו חיוב שניהם שוה עליו, ומשום הכי לא הוצרך לכתוב הך דרבי יהושע דאמר להם הטל להם הספל וכו' עכ"ל, ולע"ד אין זה דבר פשוט שלא היה צריך לאומרו. אבל העיקר נראה כמו שכתבנו דתשובת ר"י היתה להראות הכרחיות תקנת חכמים להקדים כבוד האב גם בגרושה. ולכן פסק הרמב"ם [ממרים פר' ו' הל' יד] סתם: אמר לו אביו השקיני מים ואמרה לו אמו השקיני מים כלומר לעשות להם איזה שרות שהוא וכדאמרן לעיל מניח כבוד אמו ועוסק בכבוד האב, וסתמו כפירושו דבכל ענין הדין כך הוא ומזה למדנו שבכל מקום שצואת האב מתנגדת לצואת האם מגיד צואת האם ועושה צואת האב דבכל מקום אמרו חכמים כבוד אב קודם לכבוד אם, ואין חלוק בין אלמנה לגרושה את זה אני אומר מסברא דנפשאי, אבל הפוסקים הראשונים נראה דלא סברי הכי, שהרי רבינו ירוחם והטור סוברים דבנתגרשה האם שניהם האב והאם שוים במצות כבוד ומרן הב"י סובר דבנתגרשה האם הואיל ושניהם שוים ואי אפשר לקיים מצות שניהם לאיזה שירצה מקדים (ב"י שם) וכן פסק בשו"ע: אביו אומר השקיני מים וכו' מניח אתה ועוסק בצרכי אביו ואם היא מגורשת מאביו שניהם שוים ולאיזה מהם שירצה יקדים (יו"ד סי' ר"מ סעיף י"ד). ולדעתו צריך לומר דכולהו סברי לחלק בין אלמנה לגרושה, ומגופא דגמ' מוכח כן שהרי רבי אליעזר ידע ששואל זה בן אלמנה היה ובכל זאת השיב לו הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך ולא לחנם הזכיר התלמוד שאל בן אלמנה את רבי אליעזר אלא להורות שגם בבן אלמנה נאמר זה, והיינו משום דאלמנה נמי כיון שלא פקע ממנה בחייה חובת כבוד בעלה אמרינן בה שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך. ומכאן אני תמה על הפתחי תשובה (שם ס"ק ט') שכתב: נראה לי לכאורה דאם אמר לו אביו לעשות מלאכה שאין האשה מחוייבת לעשות לבעלה וכו' ואמו ג"כ אמרה לו לעשות אותה מלאכה דשניהם שוים, להכי נקטו השקיני מים מפני שזו לעולם חייבת אף אם הכניסה לו כמה שפחות ואין זה ברור עכ"ל.

ולע"ד אין זה בגדר ספק שהרי אפילו במתה אמרו בגמ' שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך, ואין צריך לומר כשהיא בחיים ונשואה אתו שכבוד האב קודם. מהאמור נלמד דלאו מילתא דפשיטא היא לדמות פירוד שמסיבת מיתה שמתה האם לפירוד גירושין לענין כבוד אב ואם וכדכתב הגרעק"א (סי' ס"ח), אלא מתה כיון שלא פקע ממנו בחייה כבוד בעלה, נקראת שהיא חייבת בכבודו, משא"כ גרושה דפקע ממנה חובת כבוד מי שהיה בעלה. וכן מוסיף ממ"ש מרן הב"י לענין קדיש: ומצוה לומר קדיש על אמו בחיי אביו ואם אביו מקפיד אעפ"י שאמו עשתה לו צואה לומר בשבילה כבוד אב קודם לכבוד האם. (בית יוסף יו"ד סי' שע"ו), הרי לך מפורש דגם במתה האם כבוד האב קודם לצואת האם, אולם מרן החיד"א נסתפק בזה וכתב: עוד יש לדון דכיון דאביו יש לו צער שיאמר קדיש, דהוא מאניני הדעת, ולא מסמנא ליה מילתא, ובאמירת קדיש מכבד את אמו אפשר דדינינן ליה כאיש אשר אמו מגורשת וכו' דפסק מרן דאיזו שירצה יקדים. ועוד יש לצדד בזה (ברכי יוסף יו"ד סי' ר"מ ס"ק ט"ו על הדף בשו"ע). ותמהני שלא הזכיר בדבריו דברי הב"י דפשיטא ליה שגם במתה אמו כבוד האב קודם. והכי נקטינן.

ב) מצות כבוד אב ואם אחרי מותם.

הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל למד ממ"ש הרמב"ן ז"ל: דכבוד אשת אב ואחיו הגדול הוא מדין כבוד אב. "כי גנאי להם שיתבזו תולדותם, והם מצטערים בזה הרבה. ומנהג כל האנשים ליסר בניהם לנהוג כבוד בגדוליהם" (סה"מ להרמב"ם שורש ב' בהשגות), הרי שכבוד אח הגדול הוא מדין כבוד האב עצמו ובכל זאת אינו חייב בכבודו אחר מיתת אביו אלא בענין שהוא כבוד וגדולה בעצמותו, כמו לומר: "אבא מרי", דבזה מגביה כבוד אביו, אבל כבוד שהוא למניעת צער או לעשות לו נחת רוח, כגון מאכילו ומשקהו: וכבוד אחיו הגדול, לא שייך לאחר מיתה דלא אכפת להו בזה (תשובת רעק"א סימן ס"ח ד"ה והנה).

ואין דבריו נהירין לע"ד משום דאדרבה הסברא נותנת לומר דמניעת צער חשובה יותר מהרמת כבודו העצמי ואיכפת לאבות שלא יעשו בניהם דבר שאם היו עושים בחייו היו גורמים לו צער, יותר ממה שאיכפת להו שיכבדו את שמם רק בדברי כבוד כגון, אבא מרי. אולם מה שאין הבנים חייבים בכבוד אח גדול אחרי מיתת אביהם היינו משום דרצון האב הוא לגדל את בניו בדרך המוסר והנמוס ושלא יעשו דבר גנאי להם, הלכך אחרי מותו כיון שפסקה השפעתו מהם לא קפיד בכך משא"כ בכבודו העצמי שהיא מצוה דאורייתא נוהג אחרי מותו. ולפי זה בצוה האב לכבדו גם אחרי מותו חייבים הבנים לקיים צואתו מדין כבוד אב. את זה אני אומר למטוניה [פירוש מהקושיה] דהגרעק"א.

אבל לקושטא דמילתא, הרמב"ם ומרן סבירא להו שכבוד אח גדול ישנו גם אחרי מות האב. שהרי, בדין כבוד אשת אב ובעל אם פסקו: אבל אחרי מיתה אינו חייב בכבודם, ואלו באחיו הגדול סתמו וכתבו: חייב אדם בכבוד אחיו הגדול (שו"ע סי' ר"מ סעיף כ"א כ"ב), והרמב"ם הוסיף וכתב: ומדברי סופרים שיהיה אדם חייב בכבוד אחיו הגדול (ח' ממרים פ"ו ה' ט"ו) הא למדת דבכבוד אחיו הגדול חייב אפילו אחר מיתת אביו, וכן כתב במגילת אסתר (סה"מ שורש ב' אות ב'), ולכאורה קשיא כלפי ליא? אשת אביו שחייב בכבודה מדאורייתא אינו חייב אלא בחיי בעלה, אחיו הגדול שחייב בכבודו רק מדברי סופרים יתחייב גם אחרי מיתת אביו? אלא ע"כ לומר דבאשת אביו שהיא בכלל כבוד אביו דמכבדה יותר מגופו [יבמות סב ב] במת האב שהסתלקה הסבה בטל גם המסובב ממנה, שהוא כבוד אשתו, אבל אח הגדול שמדברי סופרים פלגי ליה יקרא הרי דינו ככבוד עצמו וחייב גם אחרי מיתת האב.

וכיון שהוכחנו שמה שאין הבנים חייבים בכבוד אשת אביהם אחרי מותם הוא משום שעיקר כבוד אשת אב הוא נמשך מכבוד האב עצמו הואיל והוא חייב לכבדה, ממילא נסתר חלוקו של הגרעק"א בין כבוד עצמי למניעת צער או גרמת נחת רוח, אלא בכל ענין של כבוד אמרו מכבדו בחייו ומכבדו במותו, ודוקא באשתו שאין הוא חייב בכבודה אלא בחייו, ובכבוד שהוא יותר מגופו, פטורים בניו מכבודה מטעם זה. ומזה יוצא שאם צוה האב בכבוד אשתו, חייבים הבנים בכבודה מן התורה מדין כבוד אב עצמו שקיום צואתו זהו כבודו אחרי מותו, וכדאמרינן: מכבדו בחייו ומכבדו במותו. וראיה לזה ממה שצוה רבי את בניו: הזהרו בכבוד אמכם ומפרש בגמ' דהיינו אשתו, ובודאי שלא היה רבי חושד בבניו שלא ינהגו בה מנהג כבוד אלא שהוא רצה להזהירם שיכבדו אותה עפ"י צואתו מדין כבוד אב שהוא מדאורייתא גם אחרי מותו. ועוד ראיה מפרשת לזה ממה שאמרו: מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם, ופירשו רש"י והתוס' שמטעם כבוד אב נגעו בה (כתובות פ"ו תד"ה פריעת רש"י ד"ה פריעת בעל חוב מצוה) והיינו משום דאנן סהדי שזהו רצונו של האב ואין צריך לומר כשידענו בודאי שזהו הוא רצונו, שמצוה על הבנים לכבד רצון אביהם גם אחרי מותו.

הדרן לדיננא, אחרי שבררנו שמצות כבוד אב ואם ישנה גם בקיום צואתם אחרי מותם, ממילא יוצא שאם צואת האם מתנגדת לצואת האב, יניח צואת האם ויעשה צואת האב מטעם דאתה ואמך חייבים בכבוד אביך שנאמר גם אחרי מיתת האם וכדכתבנו לעיל בסעיף א'. והנה הגנוב"י נודע ביהודה מהדו"ת אה"ע ס' מ"ה חדש מדעתו, דהואיל עיקר הכבוד הוא בחיים, הלכך כיבוד מצות החיים עדיף מכבוד מצות המת. וסברא זו אין לה יסוד לע"ד. וכבר כתב הגרעק"א ז"ל שהיא נסתרת ממ"ש מרן הב"י בסי' שע"ו לענין מצות האם לומר קדיש שאם האב מתנגד לה שומעין לדברי האב מטעם דאתה ואמך חייבים בכבוד אביך, ולא מטעם דמצות המת גריעא ממצות האב או האם שהם בחיים.

מסקנא דדינא: כלל אמרו חכמים בכל מקום כבוד אב קודם לכבוד האם והיינו גם במיתת האב מצות האב קודמת. ב) מצות כבוד אב ואם ישנה גם במה שצוו אחרי מותם. וכך היא מצות הכבוד לאחרי מותם כבחייהם וכדאמרינן: מכבדו בחייו ומכבדו במותו.

ג) כבוד הסבים בחיי האבות ואחרי מותם.

מענין לענין ובאותו ענין הביא מעכ"ת סברת הלוית חן שכתב שהבן חייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו ויליף לה מדכתיב: ויזבח זבח לאלוקי אביו יצחק, ופרשו מכאן שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו, (פרש"י בראשית מ"ו, א'), ומעכ"ת תמה עליו דאעיקרא דדינא אין הבן חייב בכבוד אבי אביו וכדכתב רש"י ז"ל: דבן בנו של רוצח נעשה גואל הדם משום דאינו חייב בכבודו (מכות יב א), ואשתמיטיה ליה למר שכבר קדמוהו בזה הפ"ת (סי' ר"מ ס"ק כ"א), וכדי שלא יהיו דברי רש"י סתראי, נלע"ד לומר דמ"ש רש"י (מכות שם) דאין בן הבן חייב בכבוד זקנו, היינו דוקא במקום שכבוד הזקן מבטל כבוד האב, כגון לענין גואל הדם דכבוד האב מחייבו להיות גואל הדם ובכגון זה אין עליו חובת כבוד אבי אביו. וזה מתאים למ"ש רש"י בפרושו על התורה דכבוד אביו עדיף מכבוד אבי אביו אבל לעולם חייב בכבוד אבי אביו שהוא נמשך מכבוד האב עצמו כדין אשת אבי אביו שחייב בכבודה מן התורה. משום שזהו בכלל כבוד אב. אולם עיקר פירש"י (מכות שם) אינו מוכרח דענין גואל הדם אינו תלוי אלא בדין ירושה, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (הל' רוצח פר' א הל' ב): כל הראוי לירושה הוא גואל הדם, האב שהרג את בנו אם היה בן לנהרג הרי זה הורג אבי אביו מפני שהוא גואל, ואם אין לו בן אין אחד מן האחים נעשה גואל הדם להמית אביו הרוצח. ולפי זה סוגית הגמרא מתפרשת כך: דבתחלה ס"ד לומר דמחלוקת התנאים אם הבן נעשה גואל הדם תלוי בעיקר דין גואל הדם אם הוא רשות או מצוה, ולמסקנא אדחיא סברא זו משום דאפילו אם נימא שהוא מצוה לא הותר לבן להיות שליח בית דין להכותו ולקללו. וגואל הדם לאו שליח אלא מקים מצות התורה שעליו להרוג את הרוצח שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח (הרמב"ם שם הל' ב), ומה שבנו אינו רשאי להרוג את אביו הרוצח הוא משום דלאו גואל הדם הוא שהרי אין האחים יורשים במקום האב שהאב קודם לכל יוצאי יריכו (ב"ב קטו. והרמב"ם ח' נחלות פ"א ה"ג וחו"מ סי' רע"ו סעיף א') אבל בן הבן הואיל והוא יורש את אביו מצוה להיות גואל הדם, תדע שהרי אם הרג האח הגדול את אביו מצוה על האח הקטן להרוג את אחיו הגדול אעפ"י שהוא מצוה בכבודו ולא מצאנו מי שחולק על זה הרי שענין גואל הדם תלוי רק במי שהוא ראוי ליורשו. ולפי"ז אין ללמוד מסוגיא זו שאין בן הבן חייב בכבוד אבי אביו, אלא שפיר יש לומר שגם אם חייב בכבודו מצוה עליו להיות גואל הדם. ונדחים מצות כיבוד מפניה, וכדילפינן מאת שבתותי תשמורו אני ה' כולכם חייבים בכבודי, (יבמות ו) שכבוד אב ואם נדחה מפני מצות התורה, ולא תימא שמכיון שחייב הבן בכבוד אבי אביו, יהיה כבוד אבי אביו עדיף מכבוד אביו מטעם דאתה ואביך חייבים בכבודו וכדאמרינן גבי כבוד אב?, הא ליתא. דכבוד אבי אביו אינו מצוה בפני עצמה, אלא היא דומה לכבוד אשת אב דכתב הרמב"ם ז"ל דחובת כבודה הוא משום שזה בכלל כבוד אביו (הל' ממרים פ"ו הט"ו) הלכך האב קודם לאשת אב, והוא הדין לאביו שהוא קודם לאבי אביו.

ברם הפ"ת (שם) איתי ראיה דאין הבן חייב בכבוד אבי אביו ממ"ש בגמ': רב אחא בר יעקב איטפל ביה ברב יעקב בר ברתיה כי גדל אמ"ל אשקין מיא אמ"ל לאו בריך אנא, הא למדת דבן הבת אינו חייב בכבוד אבי אמו והוא הדין לבן הבן (סוטה מט א) וביד אברהם בחדושיו על השו"ע שם דחה ראיה זו משום דשאני בני בנות שאינם נקראים בנים. אבל הוא הביא ראיה מדכתבו התוס' דכל מקום שנאמר בנים ממעטין בני בנים, הלכך בכבוד אב דכתיב בן יכבד אב ממעטים בני בנים ע"כ. ולע"ד אין ראיה מכרעת מסוגיות אלה, דהנה בסוגין דסוטה קשה דכיון דרב יעקב גדל בבית אבי אמו רב אחא בר יעקב לא ימלט שלמדו גם תורה וחייב לכבדו מדין רבו או מדין כבוד תורה לת"ח, שהוא עדיף מכבוד אביו. ובלא זה נמי לא יעלה על הדעת שרב יעקב ימנע לכבד מי שגדול ממנו. ובודאי שהוא כן השקהו מים. אלא שאמר לו לאו ברך אנא לומר שבר ברתא לא קרוי בנו, אבל לענין כבוד מסתברא שחייב הבן בכבוד אבי אביו דלא גרע מאשת אב, וכל שכן הוא באבי אביו שאביו חייב בכבודו חייב גם הבן משום כבוד אביו אעפ"י שאינו נקרא בנו, שהרי באשת אב חייבתו התורה בכבוד אעפ"י שאינו נקרא בנה, והוא הדין לאבי אביו. ומכל מקום כבוד אביו קודם משום דכבוד אבי אביו מסובב מכבודו. ומטעם זה ודאי שאם מת אביו, אינו חייב עוד בכבוד אבי אביו, כמו שאינו חייב בכבוד אשת אביו אחרי מיתת אביו, ואבי אביו ואשת אביו חד דינא וחד טעמא נינהו. ולפי זה, נסתרת הראיה מעובדא דרב יעקב, שהדעת נוטה לומר שהיה יתום מאמו, ולפיכך גדלו רב אחא בביתו, והלכך לא חלה עליו מצות כבוד אבי אמו. וכן מתפרשים דברי רש"י שכתב: בר ברתך אנא ואין לכבדך כבן (סוטה שם). זאת אומרת אחרי מיתת אמו.

ד) אב שהוא תלמיד לבנו.

מעתה נהדר אנפין לעיקר ספקו דמעכ"ת בדין אב שהוא תלמיד לבנו וצואתו מתנגדת לצואת האב. וחזיתיה למר שפלפל בעיקר דין כבוד אב שהוא תלמיד בנו. ואיתי בידיה פסק הרמב"ם: [הל' ממרים פר' ו' הל' ד'] האב שהיה תלמיד בנו אין האב עומד מפני הבן אבל הבן עומד בפני אביו אפילו שהוא תלמידו. והכ"מ [שם] עמד על זה שהרי בגמ' לא נפשטו שתי בעיות אלה ורבינו פסק דחדא לקולא וחדא לחומרא וצריך טעם. והר"ן [כ"ו קידושין י"ד ברי"ף ד"ה גרס' בגמ'] והר"ן כתב דאע"ג דלא אפשיטו בגמרא דילן ילפינן לה מדגרסינן בירושלמי [פ"ק קידושין הל' ח'] אמיה דרבי טרפון ירדה לטייל וכו' והלך ר"ט והניח שתי ידיו תחת פרסותיה וכו' אמרין לה אפילו עושה כן אלף עדין לא הגיעה לכבוד שאמרה תורה. ובודאי דקימה דרבו אינה אלא מדין חכם, ואם איתא שאין הבן חייב לעמוד מפני אביו כשהוא רבו, לא היתה רשאה אמו של רבי טרפון לקבל הימנו כך עכ"ל ויפה תמה מעכ"ת ע"ד הר"ן אלה והוכיח מסוגין דכבוד רבו לאו מדין חכם הוא וכן יש להוכיח מדתנן: אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו מביאו לחיי עוה"ב ואם אביו חכם של אביו קודמת [ב"מ לג ב] הרי לך להדיא שרבו ות"ח אינם ענין אחד אלא כבוד רבו הוא משום שמביאו לחיי עוה"ב ונלמד מק"ו מאביו, וכבוד ת"ח הוא משום עשה דכבוד תורה. ומעכ"ת כתב לתרץ דעת הרמב"ם דהוא סבר למפשט בעיא דגמרא: בנו והוא רבו מהו לעמוד מפניו ממתניתין דב"מ: אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת, ואם היה חכם אביו קודם. והסביר הדברים כיד ה' הטובה עליו, ואין דבריו מחוורים בעיני שאם כן מאי קמבעיא לן בגמ', תפשוט ליה ממתניתין.

ולע"ד נראה לומר דהרמב"ם מפרש דבעיא קמא דגמרא בנו והוא רבו מהו שיעמוד מפניו, איפשטא לחומרא לבאר דברינו נעמוד בפירושא דסוגין דבתחלה פשיט ממאי דאמ"ל קום מקמי אבוך, ודחי שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוא, ופירש הר"ן: שהואיל ובעל מעשים הוא דינו כדין חכם שלא צותה התורה בכבוד חכם אלא מפני שחכמה מביאה לידי מעשים, ולא פירשה דינו כדין חכם כמו שפרשה בחכמה, לפי שאין הכשר המעשה גלוי כמו שיתרון החכמה לגלוי לכל, הלכך בבעל מעשים דאית ביה תרתי אביו ובעל מעשים ולאו שקולים הם חייב הבן לעמוד מפניו.

ובתר הכי דחי הגמ' ואמרה: אלא מאי קאמר ליה ומתרץ הכי קאמר ליה זימנין דאתי מאחורי קום את מקמי ולא תיחוש ליקרה דידי (קידושין לג ב) וקשה שהרי שמואל היה רבו של רב יהודא דשמעתיה בפיו תמיד. ולפי"ז יוצא שהיו תרי עשה לגבי רב יחזקאל, עשה דרב יהודה דידיה שהיה רבו של אביו, ועשה של כבוד רבו מר שמואל. וא"כ היו שקולים רב יהודה ואביו ובכל זאת אמר לו שמואל קום מקמי אבוך ולא תחוש ליקרא דידי, ומכאן פשיטות דבעין בבנו שהוא רבו אעפ"י ששקולים הם חייב הבן לעמוד בפני אביו, וטעמא דמילתא הוא שכבוד רבו שמוטל על האב פוטר את הבן ממצות כבוד אב שעליו, ולכן פסק הרמב"ם: הבן עומד מפני אביו אעפ"י שהוא תלמידו, ומטעם זה פסק: האב שהוא תלמיד בנו אין האב עומד בפני הבן דהואיל והבן חייב לעמוד מלפני אביו אפילו כשאביו הוא תלמידו הרי שבטל כבוד הרב שבו מפני כבוד אב שעליו, ממילא אין האב חייב לקום מפני בנו שהוא רבו הואיל וכבוד הרב שבבנו בטל מפני כבוד אביו, והא בהא תליא.

ולענין ספקו דמר, אם האב תלמיד לבנו וצואת האם מתנגדת לצואת האב מעכ"ת צדד לכאן ולכאן ולא הכריע להלכה, ולע"ד נראה לומר שלדעת הרמב"ם: ז"ל שסובר שבטל כבוד הרב מפני כבוד האב כשהאב הוא תלמידו, הדר דינא צואת האב וצואת האם מתנגדת לה, שהוכחתי לע"ד לעיל, בסעיף א, שתמיד האב קודם ואפילו אם מתה האם. הלכך מניח צואת האם ומקיים צואת האב. ולדעת הרא"ש [פ"ק קידושין סימן נז] והטור [ד"ה וחייב לעמוד] והטור ומרן ז"ל שפסקו: ואם תלמיד בנו כל אחד מהם עומד מפני השני (יו"ד סי' ר"מ סי' צ"ז סע' ל), הרי שלדעתם כבוד האב וכבוד הרב שהוא הבן שקולים הם. ולכן כאשר יתוסף צד מכריע של כבוד אם שהיא מתנגדת לצואת האב הדר דינא שכבוד הרב קודם, וזה נלמד ממ"ש הר"ן [קידושין דף יד. ברי"ף ד"ה אמר אביי] דרב יחזקאל לפי שהיה בעל מעשים מחייב את בנו לעמוד מפניו משום שיש לו תרתי כבוד האב וכבוד מעשים שהוא כבוד חכם והוא הדין באב שהוא תלמיד בנו ואמו מתנגדת לצואת אביו הואיל ויש להבן מצות כבוד עצמו שהוא רבו ומצות כבוד האם מניח צואת האב שהיא עשה גרידא ומקיים מצות האם מפני צרוף כבוד עצמו שהוא רבו של אביו.

מסקנת ההלכה:

א) כבוד האב קודם לכבוד האם משום דאתה ואמך חייבים בכבוד אביך, וטעם זה שייך גם במתה האם בחיי האב והואיל ולא פקעה ממנה בחייה חובת כבוד זה. ואם צואתיהם מתנגדות יניח צואת האם ויעשה צואת אביו.

ב) נתגרשה האם הואיל ופקעה ממנה חובת כבוד בעלה נעשו האב והאם שקולים לדעת מרן ודעמיה, והלכך יעשה הבן כרצונו להקדים כבוד אביו או אמו.

ג) בני בנים חייבים בכבוד סביהם, בחיי אביהם ואמם. והגון לכבדם גם אחרי מות הוריהם כמו דין אשת האב שהגון לכבדה גם אחרי מיתת אביהם.

ד) צואת האב שהוא תלמיד בנו שהיא מתנגדת לצואה האם יניח צואת האם ויעשה צואת האב.

והנלע"ד כתבתי.