סימן לז 

(ליו״ד סימן ר״מ)

כיבוד אב לאחר מותו

 

ג' מר חשון תש"ח.

לכבוד מעלת רב חביבאי חמיד ליבאי הרה"ג חכם ובקי – סיני ועוקר הרים כמוהר"ר אהרן יצחק זסלנסקי, יצ"ו.

שלום וברכה

 

בתשובה להערתו הנכבדה (שפרסמה בנרות שבת) על מ"ש בסה"ק "שערי עוזיאל" ח"ב (במבוא לשער ל"ג) שכתבתי: שהרי הלכה פסוקה היא: מכבדו בחייו ומכבדו במותו. העיר מעכ"ת וכתב: בעצם כבוד אב של תורה, יש תנאים מיוחדים לפי שיטת כמה פוסקים, ביחוד לאחר מיתה ישנה שיטת פוסקים דאינה אלא מדרבנן. עין תפארת ישראל (פסחים פ"ד משנה ט') בועז ס"ק ג והגנוב"י באה"ע סי' מ"ה מהדו"ת ובספר דעת כהן למרן הרב זצ"ל תשובה רי"ז.

והנני מתכבד להשיב: מע"כ בחפזו לא דק בדברי שאני כתבתי זה לפי גירסת פרש"י שלפנינו משום כבוד אביהן, אלא שאין לבי"ד לכופן על כך שאינה מצוה מפורשת בתורה כסוכה ולולב (כתובות צא: רש"י ד"ה מצוה). לפי גירסא זאת יוצא שמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם היא מצוה מן התורה אלא שאינה מפורשת כסוכה ולולב, ופרשתי דבריו שמצוה זאת היא בכלל כבוד אב ואם וכמ"ש מכבדו בחייו ומכבדו במותו.

וא"כ אין להקשות על רש"י משיטת הפוסקים, שמצוה דמכבדו אחרי מותו היא מדרבנן. ואדרבה מדברי רש"י הויא תיובתא לדבריהם. אולם תמיהני על מעכ"ת שלא עיין למ"ש בסמוך: ונראה דמ"ש רש"י מצוה מפורשת לאו דוקא וכן כתב הרשב"א [חידושי הרשב"א כתובות דף פו א] ז"ל מצוה דרבנן. ולפי זה מתורצת שיטת הפוסקים דסברי שמצוה זאת היא מדרבנן אולם אעיקרא דדינא נראה לי דלשון הגמרא מכבדו בחייו ומכבדו במותו אינו מתפרש אלא ששניהם שוים בדינם להיות מצות דאורייתא ואין לנו לפסוק הדברים בסכינא חריפא ולפרשם דלצדדים קתני מכבדו בחייו מדאורייתא ומכבדו לאחר מותו מדבריהם, ודין זה פסקו להלכה מרן ז"ל: ולא יקראנו בשמו לא בחייו ולא במותו (יו"ד סי' ר"ס סעי' ב') ולא ראיתי בכל דברי נושאי כליו שהזכיר חלוק זה. של בחייו שהוא מדאורייתא ואחרי מותו מדרבנן.

אמנם התפארת ישראל חדש הלכה זאת וכתב: נראה לו דהיינו דוקא בחייו אבל לאחר מיתה כיון דאפילו באינו רשע הוה ליה לפע"ד רק מדרבנן והא ראיה דהוי אפילו מקלל לאחר מיתה לא היה חייב אי לאו דרביה קרי (סנהדרין פה ב).

ולע"ד אני אומר אם לדין יש תשובה דמסוגיא דסנהדרין לא רק שאין ראיה אלא אדרבה משם ראיה לסתור.

דגרסינן התם: ת"ר אביו ואמו קלל לאחר מיתה שיכול הואיל וחייב במכה וחייב במקלל מה מכה אינו חייב אלא מחיים אף המקלל אינו חייב אלא מחיים, ועוד ק"ו ומה מכה שעשה בו שלא בעמך כבעמך לא חייב בו לאחר מיתה (פרש"י דהא חבורה כתיב) מקלל אינו דין שלא יהיה חייב בו לאחר מיתה תלמוד לומר אביו ואמו קלל לאחר מיתה (סנהדרין פה ב). הא למדת דלא הוצרך רבוי דאביו ואמו קלל אלא כדי שלא נקיש או שלא נלמוד מק"ו ממכה לפטור מקלל לאחר מיתה, ואם איתא כדברי התפארת ישראל לימא דאצטריך קרא כדי שלא תאמר הואיל ואין מצות כבוד לאחר מיתה לא יתחייב במקלל אלא מחיים ולא מאחר מיתה. וכיון שהראיה מופרכת מעיקרא חוזר הדין דמכבדו במותו היינו מדין תורה.

ומדברי הנוב"י נמי אין כל ראיה דכבוד אם לאחר מיתה הוא מדרבנן, דכן כתב: ואף שאמרינן בקידושין (לא ב) מכבדו בחייו ומכבדו במותו, דעיקר כבוד אב הוא מחיים, וכן מוכח לפני זה בעובדא דרבי אסי דנפיק מארץ ישראל לקראת אמא ולסוף שמע לארונא ואמר אי ידעי לא נפקי. הרי שאם היתה בחייה היה הולך לכבודה מארץ ישראל לחו"ל אבל אחר מותה לא הוה נפיק הרי מצות הכיבוד לאחר מיתה לא אלים כמצות החיים ואן כן מניח כבוד אביו המת ועוסק בכיבוד האב שהוא בחיים (נודע ביהודה אה"ע מהדו"ת סי' מ"ה).

הרי לך מפורש דלא אמר הנוב"י דמצות כבוד אחרי מיתה הוא מדרבנן אלא דלא אלים כמצות כבוד בחיים. ונפקא מינה להקדים כבוד האם כשהיא בחיים מכבוד האב שאחרי מותו, ושאין לצאת מא"י לחו"ל שיש בו אסור משום כבוד אב ואם שאחרי מותם. ואין ללמוד מזה שכבוד אב ואם אחרי מיתה הוא מדרבנן, ולכשתמצי לומר יש מקום עיון בדברי הגנוב"י דמה שאמר רבי אסי אי ידעי לא נפקי אין זה משם דכבוד אב ואם אחרי מותם לא אלים כבחייהם אלא משום דהקבלת פני המת אינו בכלל כבוד. וכן כתבו תוס' ר"י הזקן: לא נפקי שאין זה מכבוד שאחר מיתה. דון מינה כל שהוא מכלל כבוד שאחרי המיתה אלים ככבוד שמחיים.

והנה הנוב"י על סמך הנחתו זאת, פירש דברי רש"י בד"ה שבן אלמנה אתה ולא צריך למעשה וכו'. ולכאורה קשה הא משכחת גם למעשה שאביו צוה לו קודם מותו לעשות איזה דבר אחר מותו ואמו צותה לו ההיפוך ושואל למי ישמע שזה דומה לנתגרשה, אלא ודאי בזה ליכא שום ספק ובודאי יניח דברי המת בשביל כבוד החי (שם).

ולע"ד אין כאן קושיא כלל, דהרי השאלה היתה: אבא אומר השקיני מים ואמא אומרת השקיני מים, ושאלה זאת עצמה היא שאלתו מרבי יהושע נתגרשה מהו ואמר ליה מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה, ושפיר פירש רש"י [ד"ה שבין אלמנה] ולא צריך אתה למעשה. שהרי אין המת צריך למים ואינו אומר השקיני מים.

ובאמת מדברי השאלה הזאת השקיני מים, מתברר שהספק שבהלכה זאת הוא דומיא דהשקיני מים ששניהם צריכים לאותו הדבר ובאותו הרגע, אבל אם שניהם צוו דברים מנוגדים אחד להשני שומעים לדברי המצוה בחיוב לפי שאין זכות לכל אחד מההורים לבטל מצות כבוד אחד מהם, בין אם צוה לעשות רצונו בחייו או אחרי מותו. תדע מדכתב מרן החיד"א ז"ל: אם צוה אביו שלא יאמר קדיש על אמו כי מקפיד הוא על זה שהוא חי יש מי שכתב דכבודו קודם, ומהרש"ל חולק עליו דזה הוי כאומר עבור על מצוה דדבריהם, ויש לפקפק בזה אם אמירת קדיש נחשב כמצות על דבריהם וכו'. ועוד יש לדון דכיון דאביו הוא מאניני הדעת ובאמירת קדיש על אמו מכבד את אמו אפשר דדינינן ליה כאיש אשר אמו מגורשת וכו', דפסק מרן לעיל דאיזו שירצה יקדים ועוד יש לצדד בזה (ברכי יוסף יו"ד סי' ר"מ ס"ק). [ח]

מדברי מהרש"ל [קידושין פ"ק אות סג] למדנו: דבדבר שיש מצוה מדבריהם אין שומעין לדברי ההורים לבטל מצוה זאת, ומרן החיד"א לא נחלק על זה אלא משום דאמירת קדיש אינה מצוה אלא מנהגא. ואפילו במקום שהאב מצטער על אמירת קדיש על אמו אין בכחו לבטל מצות האם אלא הדבר מסור בדעת הבן איזו שירצה יקיים, וכל זה הוא בלא צותה האם לומר קדיש עליה אלא שהבן רוצה לקיים מצוה או מנהג זה. דון מינה אם צוה אחד ההורים על דבר שהוא לכבודו הבן חייב לקיים דבריו מדין כבוד אב ואם ואין השני זכאי לבטל אותו ממצוה זאת אפילו אחרי מות המצוה. וכן מדויק לשון הבעיא: אביו השקיני ואמא אומרת השקיני שאין אחד מבטל דברי השני אלא שכל אחד דורש כבודו והנאת עצמו ויש אפשרות לקיים שניהם אלא הספק הוא מי קודם, אבל כשאחד ההורים מצוה לבטל מצותו של השני כיון שאי אפשר לקיים מצות שניהם שומע הבן לקיים מצות המצוה לעשות שזה הוא כבוד אב ולא מצות האומר שלא לעשות הואיל וזהו בטול מצות כבוד אב ואם. וכך הוא הדין אם המצוה הוא בחיים או אחרי מותו.

עכ"פ מדברי הנוב"י לא שמענו שכבוד אב ואם לאחר מותם הוא מדרבנן, אלא שבחיים אלים טפי ודוחה מצות המת שהיא מתנגדת למצות מי שהוא בחיים. אבל באין התנגדות אחד ההורים מצוה על הבן לקיים מצות אביו או אמו גם אחרי מותם. וכן מפורש בדברי התוס' והר"ן והרא"ש ושלטי הגבורים דכתבו: דמצות היתומים לפרוע חוב אביהם היא מצות עשה דאורייתא אלא שאין כופין עליה (כתובות פ"ו. תד"ה פריעת בע"ח).

והנה בסה"ק (שם) פרשתי דבריהם, דמצוה זאת מחייבת את הבנים משום קלון אביהם, ועל כל פנים אין הדברים יוצאים מפשטם דמצות כבוד אב היא בחייהם ובמותם וכדכתבו התוס' שם. ודברי התפארת ישראל אינם מבוררים וצריכים לי תלמוד.

בקשר עם הבדלי נוסחאות שבין הספרדים והאשכנזים בנוסח לשם יחוד שלפני הנחת התפילין (משפ"ע מהדו"ת חאו"ח סי' ב) הוסיף מעכ"ת וכתב דברים נחמדים ויקרים מאד במצות תפילין של ראש ושל יד, ומתוכם בא לתת טעם להבדלי נוסחאות אלה. דבריו אלה נעמו לי מאד ואני תפלה שיזכהו ה' להוציאם לאור בין יתר כל מאמריו וחדושיו ויפוצו מעינותיך חוצה להגדיל תורה ולהאדירה.