סימן לח

(ליו"ד סימן רמ"ב)

עשה דכיבוד תלמידי חכמים

 

כ"ז טבת תשו"ב.

לכבוד הרב הגאון חו"ב סוע"ה כמוהר"ר א' זסלנסקי יצ"ו.

שלום וברכה ברוב חבה.

 

נתכבדתי במכתבו מיום ט"ו מרחשון דנא ובו חדושי תורה מאירים ומזהירים. והנני נעתר לבקשתו החביבה עלי לכתוב מה שעלה במצודתי בעזר ה' צור חמדתי.

א) גרסינן התם: רב יימר הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לכולהו וכו' אמר האי עשה והאי עשה, עשה דכבוד תורה עדיף. פירש"י, האי עשה את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח (שבועות ל ד"ה והאי עשה).

וע"ז העיר מעכ"ת דלמה לא כתב רש"י עשה דמפני שיבה תקום והדרת פני זקן שהוא עשה דכבוד ת"ח (קידושין לב ב).

ותירץ עפ"י מ"ש התוס' דעשה דאת ה' אלקיך תירא היינו ברבו מובהק או ברב מופלג דהוי כעין רבו. (ב"ק מא ב תד"ה לרבות).

מזה למד מע"כ דעיקר עשה דכבוד תורה הוא מקרא דאת ה' אלקיך תירא, אלא דהתוס' כתבו להצריך שתי הילפותות, ויש לומר דרב יימר הוי רבו מופלג עכת"ד, ולע"ד אין תירוצו מספיק דבאמת עיקר מצות כבוד ת"ח הוא מקרא דמפני שיבה ותירוץ התוס' היינו לומר שיש שתי מצות חלוקות בכבוד ת"ח, האחת היא בכל ת"ח אעפ"י שאינו רבו, והשנית היא ברבו מובהק או רב מופלג. שיש עליו מצוה נוספת של מורא, וכמו שאמרו: מורא רבך כמורא שמים. ומצות מורא זאת היא שלמדנו מאת ה' אלקיך תירא שהשוה המקום מורא הרב כמורא שמים. ולפי זה הקושיא המקומה עומדת דאין לנו לומר מדעתנו דרב יימר היה רבו מופלג, ולא עוד, אלא שגם אם נאמר כן בכל זאת לא יתרצו דברי רש"י, הואיל דלענין עדות אפילו לצורבא מדרבנן דאית ליה דינא מותבינן ליה לצורבא מדרבנן ולעם הארץ נמי אמרינן ליה תיב, הא למדת דהושבת העדים ובעלי הדין אינם אלא בגדר כבוד ולא בגדר מורא. וכן דייק לישנא דגמרא: עשה דכבוד תורה עדיף. ועשה דכבוד תורה היינו מקרא דמפני שיבה תקום.

זאת ועוד, דאעיקרא דדינא תירוץ זה של התוס' אינו מוסכם שהרי כתב הרמב"ם ז"ל: כל תלמיד חכם מצוה להדרו ואעפ"י שאינו רבו שנאמר: מפני שיבה תקום והדרת פני זקן זה שקנה חכמה וכו' (ה' תלמוד תורה פרק ו' הלכה א'), ואלו בכבוד רבו כתב: ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא כמורא הרב, אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים. (שם פ"ה ה"א).

מדבריו למדנו דמורא רבך וכו' אינו אלא מדברי חכמים שאסמכוהו אקרא דאת ה' אלקיך.

תדע שהרי בדין כבוד אב ואם כתב: כבוד אב ואם מצות עשה גדולה וכן מורא אב ואם וכו' (ה' ממרים פ"ו ה"א) ואלו בכבוד ת"ח לא הזכיר כלל דין מורא. ובכבוד רבו כתב: כשם שאדם מצווה בכבוד אב ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יותר מאביו וכו' (ה' ת"ת פרק ה' ה"א).

הא למדת דכבוד ומורא הרב אינו מפורש בתורה ואף לא מרבויא דקרא, אלא הוא דבר דאתיא מסברא דאביו הביאו לחיי עולם הזה ורבו מביאו לחיי העולם הבא (ב"מ לג א).

מטעם זה למדנו עיקר דין כבוד רבו ומוראו וגם העדפת כבוד ומורא רבו מכבוד אביו, וכן כתב הפרישה ז"ל: מוזהר ועומד מן התורה ע"ז ומשום הכי אמר כך. (יו"ד סי' רמ"ב סק"א).

מכלל הדברים למדנו שכבוד ומורא רבו הוא מכלל כבוד אב ואם ולא מדרשא דאת ה' אלקיך תירא, לרבות ת"ח. ואם לא תאמר כן היה צריך להזכיר מצוה מיוחדת למורא רבו וכמו שכן סובר בכבוד אשת אביו ובעל אמו שחייב בכבודם מן התורה דאתרבו מאת אביך ואת ואמך. (עיין כ"מ הלכות ממרים פ"ו ה' ט"ו). וכן יש לומר בדעת הטור והשו"ע שדבריהם הם כדברי הרמב"ם.

מכלל הדברים למדנו שאין מצות מורא בת"ח ושגם לרבו המובהק מצות מורא היא מכלל כבוד אב ואם ולא מרבויא דאת ה' אלקיך, ולפי זה מוכח שרבויא דאת ה' אלקיך הוא מצוה דרבנן שאסמכוהו אקרא.

ולפי זה עמדה ונצבה בכל תוקפה הקושיא על דברי רש"י דשבק קרא דוהדרת פני זקן ונקט רבויא דאת ה' אלקיך, שגם אם נאמר דרב יימר ומר זוטרא היו מופלגים בדורם ודינם כרבו מובהק, מצות כבוד ומורא שלהם היא בכלל כבוד אב ואם ולא מרבויא דאת ה' אלקיך דאינו אלא אסמכתא לדברי חכמים. וכדאמרן. תו חזיתיה למר רב חביבא שתירץ דברי רש"י ז"ל דכבוד ומורא הם ענינים חלוקים דהכבוד הוא בקום ועשה מאכילו ומשקהו וכו' ומורא הוא בשב ואל תעשה לא ישב במקומו וכו' (קידושין לא ב).

ואם כן הכא נמי שלילת חיוב העמידה לפני הדיינים נכנס בסוג מורא ולא בסוג כבוד, משום כך מביא רש"י מקרא דאת ה' אלקיך עכת"ד, ואין דבריו נהירין לי.

חדא דלאו כללא הוא דהמורא היא בשב ולא תעשה ככל לאוין שבתורה, שהרי בכלל מצות מורה היא לקום מפני אביו ואמו, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: ועומד מפניהם כדרך שהוא עומד בפני רבו. (הל' ממרים פ"ו ה"ג).

פירוש הדברים הוא דלא סגי בעמידה המחויבת לכל ת"ח היינו משיקרב ממנו בארבע אמות עד שיעבור מכנגד פניו, אלא חייב לעמוד מפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו ועד שיתכסה ממנו ולא יראה קומתו. (הל' תלמוד תורה פ"ו ה"א ופרק ה' ה"ז).

וזהו דקדוק לשון הרמב"ם: כדרך שהוא עומד בפני רבו, מכאן דקימה מפני אביו ואמו הוא מדין מורא. הא למדת דמורא שנאמרה בכבוד אב ואם וכבוד רבו אינה מצות לא תעשה אלא כמצות קום ועשה. דמפני שיבה תקום. שממנו לדמנו עיקר דין קימה לת"ח בהוספת קימה של מורא לאב ואם ורבו המובהק. ולאידך גיסא מצות הישיבה בדין לבעלי הדין אינה שלילית שלא יהיה עומד, אלא עיקר המצוה של כבוד תורה הוא שהדיין יהיה עומד בפני הת"ח וכמ"ש: ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה (ב"מ ל"ג. ורמב"ם ה' תלמוד תורה פ"ה ה"ט) ועיין שו"ע יו"ד (רמ"ד סעיף ח', ביאור הגר"א שם ס"ק י"ג).

ולפי"ז אמימר היה צריך לקיים מצות עמידה בפני רב יימר, אלא כדי לפטור עצמו ממצוה זאת מושיב את שניהם ובזה מקיים מצות עשה דידיה, וכן מדוייק מלשון הגמרא: האי עשה והאי עשה, עשה דכבוד תורה עדיף, הרי שאין זה מצות לא תעשה דלא לעמוד, אלא קיום מצות עשה דקימה. ולפי זה עדיף טפי לומר האי עשה דמפני שיבה תקום.

ולי נראה לתרץ דברי רש"י דנקט קרא דאת ה' אלקיך תירא, משום דקשיא ליה, מאי אולמיה דעשה דכבוד תורה לדחות עשה דועמדו שני אנשים. והלא עשה דכבוד תורה הוא מוטל על הדיין שהוא מצוה לקום ממני ת"ח שבבל שהם מלמדים תורה זה לזה.

ומצות עשה דעמידה בפני בית דין היא מוטלת על העדים ובע"ד (עיין שבועות ל ב) ואין עשה של הדיין דוחה עשה של בעלי הדין, וכמ"ש בדין אתי עשה ודחי דלא תעשה, שאם העשה ולא תעשה מחולק בשני גופים לא אתי עשה דידיה ודחי לא תעשה דחבריה. (עיין כתובות מ תד"ה ואי אמרה ת"י). קושטא הוא דרבים מגדולי הפוסקים חלקו של סברא זאת. (עיין חק"ל אה"ע סי' ס"ד).

מכל מקום בעשה ועשה שמעיקר הדין אין אחד נדחה מפני השני אם לא שהאחד הוא מצוה דרבים, (עיין ברכות מז ב) מסתברא לומר לדברי הכל שאין עשה של אחד דוחה עשה של חברו, לתרץ זאת כתב רש"י. דעשה דכבוד תורה היינו מקרא דאת ה' אלקיך תירא שממנו למדנו חובת מורא לרבו מובהק, ותלמידי חכמים שבבל כיון שמלמדין זה את זה דינם כרבו מובהק, הלכך אתי עשה דכבוד תורה זה ודחי עשה דועמדו שני האנשים וכו'.

בזה מתורצת קושיא אחריתי, דהא אפשר לקיים שניהם, וכמו שכתוב: אפרח עלי בר אווזא (שבועות ל ב) ולמה יבטלו עשה דועמדו, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דבעובדא דר"נ הואיל ועמדה לפניו בדין דביתהו דרב הונא סגי עמידה דאפרח עלי אווזא, דחובת כבוד לאשת חבר הוא כבוד קימה לת"ח שאינו רבו. ועיין הר"ן בסוגין.

אבל ת"ח שבבבל כיון שמלמדין זה את זה, חשוב כל אחד כרבו מובהק לגבי חברו, הלכך לא סגי בקימה קלה אלא צריך שיעמוד מפניו עד שיעבור מלפניו לגמרי ולא יראהו בקומתו, ולפיכך הושיבם כדי שלא להביא את עצמו לידי חיוב מורא.

תו חזיתיה למר רב נהוראי יצ"ו דחדש לן מצות עשה נוספת לכבוד ת"ח מקרא דכתיב: וקדשתו. ואסתייע מדגרסינן: אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אני שרי לי תגראי ברישא דכתיב ובני דוד כהנים היו, מה כהן נוטל חלק בראש אף תלמיד חכם נוטל חלק בראש וכהן מנא לן דכתיב וקדשתו. (נדרים סב א).

ומעכ"ת כתב שדין זה שנוי במחלוקת שלדעת רש"י [ד"ה שרו לי] מצות כבוד זאת היא משום כבוד תורה, ולדעת הרא"ש [בדף סב א, עצמו] בתוספותיו היא משום בטול תורה.

ומעכ"ת צדד להכריע כדעת הרא"ש, דאי משום כבוד תורה הלא קיימא לן דאין מצות כבוד הדור נוהגת אלא במקום שאין חסרון כיס, ובהקדמת דינו של ת"ח איכא חסרון כיס, לבעלי דין אחרים שנדחים מפניו.

ושוב למד מדברי הרמב"ם דמצוה הקדמת ת"ח בדין היא משום כבוד תורה אלא שמצוה זאת מוטלת על הדיינים ואין בזה משום חסרון כיס, אלא גרמא דחסרון כיס עכת"ד.

דברים אלה אמנם הם פלפולא דאורייתא, אבל לקושטא דמילתא נראה שמצות כבוד זאת היא מצוה מיוחדת לכהן ולת"ח שאין לה ענין עם מצות קימה והדור שהרי מצות כבוד זה נאמרה בכהן ומינה למדנו לת"ח, בכהן עצמו לא מצאנו בשום מקום שיש בו מצות קימה והדור. וכן כתב הרמב"ם ז"ל: עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן וצריך כל אדם מישראל לנהוג כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה לפתוח בתורה ראשון וכו' (הל' כלי מקדש פ"ד א – ב)

הא למדת שכבוד הכהן הוא רק בדברים שבקדושה, לפיכך אין מקום לפטור ממצוה זאת במקום דאיכא חסרון שכך היא מצות התורה לכבדם בחסרון כיס.

ובאמת חובת כבוד זה אינה על הדיינים, אלא על בעל הדין כמו שכן חייבים לתת לו ליטול מנה בראשונה. ודוקא בהידור הוא שפטרה תורה במקום חסרון כיס מהקישא דהדור לקימה, אבל במצות כבוד של קדושה חייבה התורה גם באיכא חסרון כיס. והיינו משום תורה כמו שחייבה תורה בכבוד זה לכהנים, ולא נחלקו והרא"ש בטעמא דדינא שלדברי הכל הוא משום כבוד בתורה אלא מחלוקתם היא בפירושא דצורבא מרבנן אני וכו', דרש"י מפרשו צורבא מרבנן אני ושרו ליה גברא משום כבוד תורתי, והרא"ש נראה לו דזה הוא כעין יוהרא לומר כבדוני משום כבוד תורתי. שהוא כמשתמש בכתרה של תורה פירש דאמירתו צורבא מדרבנן אני וכו' הוא משום כבוד תורה אבל לדינא משניהם שוים בטעמא שהוא משום דומיא דכהן שהוא משום כבוד. ודומיא דלפתוח ראשון ולברך וליטול מנה יפה ראשון שאין בהם טעם בטול תורה.

וכן מוכיחים דברי הרמב"ם דכיל בחדא מחתא דין קימה והדור, לדין אקדומי לדין, וכמ"ש מעכ"ת. ואין זה ענין למ"ש הרמב"ם: כל המשים על לבו שיעסוק ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי חלל את השם וכו' לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. כמ"ש מעכ"ת שלא נאמרו דברים אלה אלא למי שמשים אל לבו להתפרנס מן הצדקה, וכמ"ש הכ"מ (הלכות תלמוד תורה פ"ג הלכה י'). שלא זכתה לו התורה.

אבל בדברים שחייבה התורה את אחרים לקיים מצות עשה דכבוד קדושת התורה, מצוה עליו להתנהג בכבוד שכבדה אותו התורה, שאם לא כן נמצא שהוא מזלזל בכבוד התורה ומונע אחרים לקיים מצוה זאת שהיא מחוייבת לכל איש שהוא תלמיד חכם.

ונראה לי שכבוד זה אין ת"ח רשאי למחול על כבודו, דאע"ג דקי"ל חכם שמחל על כבודו כבודו מחול (קידושין לב. ושו"ע יו"ד סי' רמד סעיף יד). מכל מקום אין זה אלא בכבוד דהידור וקימה, אבל בכל אלה שהם מדין וקדשתו כיון שבמחילתו הוא נותן כבוד לאחרים להקדימם לפניו, אינו רשאי למחול, ומחילתו אינה מחילה.

וכמ"ש: כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפילו כהן גדול עם הארץ אותו ת"ח חייב מיתה, שנאמר, כל משנאי אהבו מות אל תיקרי משנאי אלא משניאי (מגילה כח).

וכן מוכח מדברי מרן ז"ל שכתב: לא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו דרך חק ומשפט כהונה, אבל לתת לו החכם רשות שיברך אין בכך כלום, אבל כהן ת"ח מצוה להקדימו שנאמר וקדשתו. (או"ח סי' צ"א סעיף ב').

מכאן מוכח להדיא דכהן שהוא ת"ח לא מהני נתינת רשות שיברך לפניו, והוא הדין ת"ח אינו רשאי לתת רשות לאחר שאינו כהן שיברך.

שבתי וראיתי שדין זה במחלוקת הוא שנוי, דהמרדכי סובר שגם במצות כבוד של קדושה כיון שהתורה נתנה מצוה זאת לטובתו רשאי הכהן למחול. והטו"ז סובר שאין הכהן רשאי למחול אלא אם יש לו הנאה מזה כגון עבד עברי או כהן שיצק מים על ידי ר"ת דזכות הוא לו לשרת בקדש. (או"ח קכ"ח טו"ז ס"ק ל"ט ומבחצית השקל).

מכל מקום לכל הדעות אינו אלא רשאי למחול אבל לא חייב בדבר אפילו ממדת חסידות וענוה, ואין זה בגדר נהנה בכבוד תורה של קרדום לחפור בה או עטרה להתכבד בה. אלא מצוה ליטול ורואה סימן ברכה. (עיין מו"ק כ"ח תד"ה וליטול), והוא הדין למשרי בתגריה. שרי ליה לצורבא מרבנן לומר צורבא מרבנן אני משום כבוד תורה כדי שיקיימו בו מצות כבוד קדושה של תורה וכפירוש רש"י, ואין בזה משום יוהרא, הואיל ובזכות שזיכתה לו התורה חייבה את כל איש לתת לו זכות זאת, ובנטילת זכות זאת הוא מזכה את אחרים בקיום מצות עשה זאת דוקדשתו.

והנלע"ד כתבתי.